אור ברסלב

בנין שלמה חלק ב· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן לד

סימן לג

כתב הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם בשער אבילות ישנה הלכות ת"ב תניא אמר ר' שמעון ד' דברים היה ר' עקיבא דורש ואני איני דורש כמותו ורואה אני את דברי מדבריו וכו'. צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים וכו'. ואני אומר בחמשה בו שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר וכו'. ומסיק הרמב"ן ז"ל דהלכתא ומנהג כרבי עקיבא דצום עשירי היינו עשרה בטבת וכן כתב הטור או"ח בסימן תקמ"ט דצריך להתענות בעשרה בטבת ולא בחמשה בו והנה לכאורה יש לתמוה לכאורה יש לתמוה על הרב אלפסי והרא"ש] ז"ל דהשמיטו לפלוגתא זו דר"ע ור"ש בפסקיהן ולכאורה נ"מ רבתי לדינא ולא הו"ל להשמיטם. ובאמת מה שכ' הרמב"ן ז"ל דהלכתא ומנהג כר' עקיבא צריך להבין הטעם אי משום דהלכה כר"ע מחבירו וכ"ש מתלמידו הא מ"מ י"ל דהכא שאני שמסתבר טעמא דר' שמעון וידוע דבמקום דמסתבר טעמי דאידך תנאי אין אנו משגיחין על הכלל דהא אפילו ביחיד במקום רבים במקום דמסתבר טעמי דיחיד לא פסקינן כרבים וכמו שמבואר בסוף המפלת ובנדה דף ל' ע"ב). אכן באמת לולא דברי הרמב"ן ז"ל והטור ז"ל הייתי אומר דר"ע ור"ש לא נחלקו רק בפירושא דקראי אבל לדינא אין נ"מ כלל דהכל מודים דהאידנא אין צריך להתענות רק בעשרה בטבת וזהו דעתו של רבינו הגדול ר"י אלפסי והרא"ש ז"ל שהשמיטו בהלכותיהם לפלוגתא זו. והטעם בזה פשוט דהא זה ברור בלי שום ספק דאף אם נימא דצום העשירי הוא חמשה בטבת מ"מ לא היה נוהג הצום הזה רק לגלות יכניה ובניהם דהם לא ראו החורבן כלל רק דבא להם השמועה בחמשה בטבת שהוכתה העיר ולפיכך עשו יום שמועה כיום שריפה ואף דהיה שמועה רחוקה מ"מ שאני חורבן בהמ"ק דתקיפא טובא או דר"ש ס"ל כחכמים דשמועה רחוקה נמי נוהג שבעה ושלשים. ור"ע דפליג ע"ז לשיטתו אזיל דס"ל במו"ק דשמועה רחוקה אינו נוהג רק יום אחד [ועפ"ז י"ל בפשיטות דמשו"ה בהא עלמא כר"ע משום דבדין ההוא ג"כ קי"ל כר"ע וכמו שמבואר במו"ק (שם דף כ"ג) דקי"ל כדברי המיקל באבל ואף דהכא הוי תקנת נביאים ודברי קבלה כדברי תורה דמי מ"מ האידנא דתליא ברצו בוודאי אינו אלא מדרבנן וא"כ אין מן הצורך למש"כ הרמב"ן דקי"ל כר"ע מחבירו] אבל בגלות צדקי' דראו החורבן בעצמם לא שייך דגזרו עליהם צום ביום שמועה דהלא הם ראו בעצמם החורבן ולא נתחדש להם דבר ביום השמועה וגדולה מזו מצאנו בסנהדרין דף ס') בעדים שמעידים שפלוני בירך את השם אין צריכים לקרוע בעת שמגידים העדות שכבר קרעו אז בעת ששמעו מהמגדף וא"כ ה"נ הם בעצמם ספרו המעשה לגלות יכניה ואיך שייך דהם יהיה חייבים להתענות על השמועה ששמעו בני הגולה. ולכן הדבר ברור דגלות צדקיה לא התענו ביום ה' בטבת אף לר"ש אבל עשרה בטבת התענו הכל ואף דהך קרא לר"ש לא מיירי רק בצום של חמשה בטבת לאו משום דסבירא ליה דעשרה בטבת אינו מהד' צומות דזה א"א לומר כלל דהא כתיב (ביחזקאל כ"ד א') דאמר הקב"ה ליחזקאל כתב לך שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים וע"כ צ"ל דציווהו לכתוב את היום שידעו לדורות הבאים להתענות בו בכל שנה ושנה רק דר"ש סובר דהך קרא דצום העשירי ע"כ לא קאי על עשרה בטבת מדכתב ליה בסוף מוכח דקאי על יום השמועה שהיה אחר החורבן דאלו יום שסמך מלך בבל הא צריך להקדימו ברישא דקרא וכל זה לא היה רק בגלות בבל אבל בגלות אדום שנתערבו המשפחות ואין אנו מכירים אם אנו מגלות צדקיהו או מגלות יכניה והלכך הדבר פשוט דאין שום אחד חייב להתענות בה' בטבת דהא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ור"ש ור"ע לא נחלקו רק בפי' דקרא ושפיר כיון בזה רבינו הרי"ף והרא"ש ז"ל שהשמיטו סוגיא זו משום דהאידנא לד"ה אין צריך להתענות רק ביום עשרה בטבת כנ"ל לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל. ומן התימה על הטור ז"ל דמשמע מדבריו ז"ל דר"ע ור"ש פליגי בזה לדינא והרי מדברי אביו הרא"ש ז"ל בפסקיו דהשמיט זה משמע דס"ל דלא פליגי כלל וצ"ע:

עוד נ"ל טעם נכון להשמטת הרי"ף והרא"ש ז"ל משום דבבית שני נעשה ה' בטבת לששון ולשמחה והיאך שייך דיחול אחר החורבן בית שני חיוב להתענות בו ביום הלא בחורבן בית שני לא בא שמועה וגם לא היה שייך אז שמועה דהכל היה בא"י וירושלים. בשלמא י"ז בתמוז גם בשני הובקעה העיר בי"ז בתמוז וכן חורבן הבית חרב גם בשניה וכן עשרה בטבת דסמך מלך בבל היה גם בבית שני דטיטוס ג"כ צר על ירושלים כמה שנים וכמבואר ביוסיפון. ואף שלא ידעו איזה יום שסמך על ירושלים דמחמת הצרות נשתכח הדבר ולכן קבעו ביום שסמך מלך בבל בחורבן הראשון כיון שמ"מ היה הפורעניות הזה גם בחורבן בית שני וכן בצום השביעי זה צום גדליה משום דאכתי לא עמד גדליה וכתיב ונקתי דמם לא נקתי. ועוד דגם בחורבן בית שני נהרגו כמה צדיקים כידוע אבל להתענות ביום שמועה וודאי לא שייך אחר חורבן בית שני. ובזה עמדתי על כוונת הכתוב ביחזקאל נ"ד) הנ"ל ויהי דבר ד' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים דלכאורה תימה דלא מצינו דהזהירו הקדוש ברוך הוא שיכתוב גם את שם היום של תשעה בתמוז שהובקעה העיר ושם היום של ת"ב שנחרב הבית בו. וע"פ פשוטו י"ל דשאר הצומות אין קפידא אם ישכחו היום ולא יתענו בו ביום ממש דהלא אם חל בשבת נדחה התענית לאחר השבת הרי דאין קפידא להתענות בו ביום דווקא אבל עשרה בטבת היה הציווי להתענות בו ביום דווקא כמש"כ הב"י בסי' תק"נ בשם האבודרה"ם דאם היה חל י' בטבת בשבת היה צריך להתענות בשבת דווקא משום דכתיב את עצם יום הזה ע"ש ואפשר דהיינו דכתיב שם היום לרמז אפילו בשבת כמו דדרשינן בסוכה בריש פרק לולב וערבה ביום אפי בשבת]:

אמנם לפי הנ"ל י"ל דמש"ה צווהו לכתוב יום התענית הזה יותר משאר הצומות משום דגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד יחזקאל שהיה מגלות יהויכין להתענות בחודש הזה עוד תענית ביום ה' לחודש על יום השמועה דהו"א דהוא אינו צריך להתענות ביום העשרה קמ"ל כתב לך כלומר דאפילו אתה שהיה מגלות יכניה מ"מ צריך אתה להתענות גם ביום העשרה מלבד התענית של יום השמועה והנלע"ד כתבתי בעז"ה סימן לה [ביחזקאל ל"ג כ"ד] ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותינו בא אלי הפליט לאמר הוכתה העיר. כ"ב לכאורה ראוי להבין דהיאך אפשר דבמשך רב כזה דהוא קרוב לה' חדשים מט"ב עד ה' בטבת לא נתוודע לבני הגולה דנחרב הבית והוכתה העיר ובפרט חורבן בהמ"ק בעו"ה דתקיפא מילתא טובא ובוודאי היה לזה פירסום גדול בכל העולם והיאך לא נתוודע זה לבני הגולה אשר בבבל דאינה רחוקה מירושלים כ"כ כידוע ובפרט דלפי הנראה מהכתובים דסוף ירמיה משמע דתיכף בשעת החורבן הגלה נבוזראדן עם רב מיהודה לבבל והוא גלות צדקיהו הנזכר בגמ' ובמדרש איכה וא"כ למה לא נתוודע להם מבני הגולה תיכף ודוחק לומר דשהו הרבה בדרך ולא באו עדיין לבבל. ועוד תימה גדולה על לשון הכתוב דתולה השמועה על מה דהוכתה העיר ולא הזכיר מהא דנשרף בהמ"ק דהוא פורעניות יותר גדולה מחורבן העיר ושבק לעיקר ונקט לטפל. ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דוודאי כבר ידעו משרפת בית המקדש וחורבן ירושלים אבל לא ידעו רק דנחרב בהמ"ק וירושלים של מטה אבל סברו דבהמ"ק של מעלה וירושלים של מעלה עדיין הן עומדין במקומם וא"כ אין על מה להתאבל וכדאמרינן בקידושין דף ל"ה) דמשום הכי אמר אסף שירה על חורבן בה"מ משום ששפך חמתו על העצים ועל האבנים וסברו שמהרה יחזור ויבנה כיון שבהמ"ק וירושלים של מעלה במקומן עומדין ושכינה ג"כ במקומה בירושלים של מעלה שהוא מכוון כנגד ירושלים של מטה וא"כ כיון שהשכינה על מקומה אין זה חורבן כלל והנה בתוס' על החומש בפ' לך כתבו בשם הפרקי דר"א פרק כ"ז דפליט זה דהגיד ליחזקאל דהוכתה העיר הוא מיכאל השר הגדול והוא שר של ישראל וכמו דכתיב והנה מיכאל שרכם ולמה נקרא שמו פליט שפלטו הקב"ה מידו של סמאל וכת שלו דבעת שהפיל הקב"ה לסמאל וכת שלו אחז בכנפיו של מיכאל להפילו עמו ופלטו הקב"ה מידו ועליו אומר יחזקאל בא אלי הפליט מירושלים והוא הפליט שהגיד לאברהם כי נשבה לוט דכתיב ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי כ"כ התוס' שם וע"פ דבריהם ז"ל י"ל דמיכאל הגיד ליחזקאל דהוכתה גם העיר של מעלה דזה דבר שאינו יודע רק מלאך והיינו דשכינה ג"כ בגלות וכמו דאמרי' בתענית דנשבע הקב"ה שלא אבוא בירושלים של מעלה עד שיבנה ירושלים של מטה והיינו הענין דהשכינה עמנו בגלות דבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם וזה הגיד ליחזקאל דשכינה ג"כ גלה ממקומה והוכתה העיר של מעלה וגם מדוייק הלשון בכתוב דאמר הוכתה העיר ולכאורה לא מצינו לירושלים שהוזכרה בשם עיר סתמא רק בשם ירושלים אבל לא נקראת לעולם בשם עיר סתמא ואף בשם עיר ירושלים אינו שכיח כ"כ בכתוב וא"כ למה כתיב כאן הוכתה העיר אבל הוא הדבר אשר כתבתי דקאי על ירושלים של מעלה דהיא נקראת בשם עיר סתמא וכדכתיב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר (בהושע י"א) ואמרינן (בתענית דף ה') דקאי על ירושלים של מעלה ושנשבע הקב"ה שלא יבוא לירושלים של מעלה עד שיבוא לירושלים של מטה ואמרינן ומי איכא ירושלים למעלה אין דכתיב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ע"כ וזה מדוייק היטב בלשון הכתוב הוכתה העיר ור"ל העיר המפורש במקום אחר והיינו דכתיב כעיר שחוברה לה יחדיו וגם כתיב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר ועל אותה עיר אמר דהוכתה וזה כפתור ופרח בלשון הכתוב. ונ"ל מה שתקנו רבותינו אנשי כנה"ג לומר בתפלת י"ח ולירושלים עירך ברחמים תשוב קאי ג"כ על ירושלים שלמעלה שנשבע הקב"ה שלא יבוא בתוכה ואנו מבקשים שישוב לתוכה וזהו שכיוונו לומר עירך ולא ירושלים עירינו והיינו שכיוונו על ירושלים של מעלה ועירך דייקא ודו"ק וכוונת התפלה הוא שכיון שישוב לירושלים עירו ממילא ע"כ יבנה ירושלים של מטה מתחלה וזהו דמסיים ובנה אותה בקרוב בימינו וכו' ושוב מצאתי סעד לדברי בסימן הקודם. בספרי פרשה ואתחנן דמסיים שם על דברי רבי שמעון דביהודה היו מתענין על המעשה ובגליל על השמועה. והנה לפי פשטיות הספרי אינו מובן כלל דאטו בני גליל לא התענו ביום ט"ב על המעשה. ועוד מאי ענין בני יהודה וגליל כאן דהא השמועה היה לבבל לבני הגולה דיהויכין ולא לבני גליל ואולי דהיה ידוע להם דכשעלו בני הגולה מבבל בימי עזרא כל גלות צדקיה התיישבו ביהודה וגלות יהויכין התיישבו אז בגליל. או אפשר דט"ס נפל בספרי וצ"ל ביהודה וכו' ובגולה היו מתענין וכו' ואפשר דבני הגולה כיון דלא ידעו מחורבן הבית עד ה' בטבת לא הטילו עליהם להתענות ביום ת"ב רק ביום השמועה דאצלם היה יום שמועה כיום שריפה ואפשר שעל זה כוונו חז"ל (בר"ה דף י"ח) דעשו יום שמועה כיום שריפה ור"ל דעשו יום שמועה לבני הגולה של גלות יהויכין כיום שריפה של גלות צדקיהו ואפשר שהיה להם השתוות גם בחומר התענית דהיה אסור בה' עינויים ולענין להפסיק מבעוד יום כמו ט"ב ובפרט לדעת הרמב"ן בתו"ה דמעיקר הדין מתקנת הנביאים היה כל הד' צומות שוין בדינם ואין שום חילוק בין ט"ב לשאר צומות ובכולם מפסיק מבעוד יום ואסור בכל ה' עינוים דעשאום תענית כיוה"כ ורק בשאר צומות דתליא ברצו לפיכך אף לאחר שקבלו עלייהו חובה מ"מ לא רצו לקבלם כחומר תענית ציבור רק כתענית יחיד ולדעתו ז"ל בלא"ה אתי שפיר מה דאמר דעשו יום שמועה כיום שריפה וכבר כתבתי דתענית זה לא היה נוהג רק בגלות בבל בלבד אבל האידנא לאחר חורבן בית שני כיון דבבית שני ידעו הכל מיד מחורבן הבית וקבלו על עצמן הכל להתענות ביום ט"ב תו לא שייך שיתענו גם בה' בטבת. ועוד דמעיקרא נמי לא התענו בו ביום רק גלות יהויכין והאידנא נתערבו המשפחות ואין כל אחד מכיר שבטו ומי יודע אם הוא מגולי יהויכין או דהוא מגלות צדקיה ולכן האידנא לא שייך ביום ה' בטבת אף לבעל נפש:

שוב אחר זמן רב אינה ה' לידי ספר התוספתא דנשים שנדפסו מספר כתב ישן נושן ומצאתי שם בתוספתא דסוטה דהובא שם ג"כ להך דברי הספרי דביהודה היו מתענין על המעשה ובגליל על השמועה ושם הגי' באמת "ובגולה" היו מתענין על השמועה וכמו שהגהתי לעיל לדברי הספרי ות"ל שהנחני בדרך אמת:

וכדי לסיים בנחמה ראיתי לכתוב כאן מה שכתבתי בעז"ה על הגליון (בישעיה מ') על הפסוק דנחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם וגו' וזה לשוני שם צריך להבין סמיכת הכתוב דמאי ענין נחמה זו לפרשה הקודמת לזה [דאמר ישעיה לחזקיהו הנה ימים באים נאום ה' וגו' והשיב לו חזקיהו דטוב הדבר אשר דברת כי שלום ואמת יהיה בימי דהא סמוכין ניתנו להדרש מה"ת. וגם מה נצרך לנו שיהיה הנחמה בכפלים ומה תועלת יש בזה וגם צריך להבין דברי המדרש דאיכה רבתי על פסוק תבוא כל רעתם לפניך וגו' דחטאו בכפלים ולקו בכפלים ונתנחמו בכפלים ובאיזה פרט היה החטא בכפלים. ועוד צריך להבין בפרשה הקודמת דעל נבואה הקשה שאמר ישעיה לחזקיה דהנה ימים באים וגו' לא חש לזה והשיב כי שלום ואמת יהיה בימי וחלילה וחס על צדיק כמוהו שלא יחוש ויצטער על הפורענות שעתיד לבוא על בני ישראל לדורות שאחריו ולא די שלא התפלל ובקש רחמים עליהם אלא התנחם בעצמו ואמר כי שלום ואמת יהיה בימי ומשמע מלשון זה דלא איכפת ליה כלל מה שיהיה לדורות הבאים אחריו כיון שבימיו יהיה שלום ואמת:

ועוד דמהו ענין אמת לכאן. וליישב כל הנ"ל כמין חומר בעז"ה נקדים דמה דניבא לנו זכריה הנביא בקאפיטיל (ח' י"ט] ואמר כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו. ובארנו הכתוב במק"א בעז"ה ע"פ המבואר דמקדש ראשון נחרב על עוון ביטול תורה וכמו דאיתא (ביומא דף ט' ע"ב) וכמו דכתיב (בירמיה ט' י"ב) מי האיש החכם ויבין את זאת וגו' ויאמר ה' על אשר עזבם את תורתי ואמרינן בפתיחה לאיכה רבתי מצינו שויתר הקב"ה על ע"ג ועל גילוי עריות ועל ש"ד ולא וויתר על מאסה של תורה שנאמר על מה אבדה הארץ על ע"ג ועל גילוי עריות וש"ד אין כתיב כאן אלא על עזבם את תורתי וכן אמרינן (בנדרים ד' ע"ב ובב"מ ד' פ"ה) אר"י אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירש הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על אשר עזבו את תורתי אשר נתתי לפניהם אר"י אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה ופי' הר"ן שם בשם רבינו יונה ע"י שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה ע"ש וכן מדוייק זה בלשון המדרש ולא וויתר על מאסה של תורה ומשמע דבתורה היו עוסקים אך דמאסו בה ולא היתה חשובה בעיניהם ולכן לא רצו לברך עליה [ומיהו צ"ע דמלשון המדרש שם לא משמע כן דאמר שם רב הונא למוד תורה אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וכו' ומשמע דהם לא למדו תורה כלל וכן פירשו המפרשים ז"ל הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו דהיינו דהלוואי היו לומדים תורה אע"פ שלא לשם ה' ותורתי שמרו לחוד והיינו שהיו לומדים שלא לשמה ג"כ היה טוב ומשמע שהם לא למדו כלל וצ"ע]. ובית שני נחרב על עון שנאת חנם וכדאיתא וביומא ט') ולכן הזהיר להם זכריה הנביא דאימתי יהיה הצומות לששון ולשמחה בזמן שהאמת והשלום אהבו והיינו שיעסקו בתורה דכתיב בה אמת קנה וגם אם יהיה ביניהם שלום שאם יהי' ביניהם שנאה ופירוד לבבות ח"ו יחרב הבית וכן היה בעו"ה שע"י שלא קיימו צוואת הנביא והיה ביניהם שנאת חנם נחרב הבית בעו"ה [וזהו שהזהיר הנביא ואמר דהאמת והשלום "אהבו" והיינו משום דבאמת לפי מש"כ לעיל בשם רבינו יונה גם בבית הראשון היה עוסקים בתורה אך דלא היה חשובה בעיניהם ומאסו בה ולכן הזהיר להם דהאמת והשלום אהבו והיינו שיהא התורה אהוב להם וילמדו התורה מתוך אהבה וחיבה וכן במידת השלום בא זכריה הנביא להזהיר להם לישראל לא לבד שלא יהיה ביניהם שנאת חינם אלא דיאהבו לרדוף אחר השלום וכמו דכתיב בקש שלום ורדפהו וכן היתה מדתו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכו' [ונ"ל דלכל כיוון ג"כ ירמיה הנביא בתוכחה שהוכיח את ישראל בפרשה דאסוף אסיפם [ט' ז'] חץ שחוט לשונם מרמה דבר בפיו שלום את רעהו ידבר וגו' ואח"ז כתיב [ט' י"א] שם מי האיש החכם ויבין את זאת וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'. והיינו דאמר להם הגרם דב' החורבנות והוכיח אותם על עוון דשנאת חנם דזה גרם דנחרב בית השני וגם עון ביטול תורה דזה היה גרם לחורבן הראשון ומה שהקדים עון דשנאת חנם ואף דהיה מאוחר במעשה דכן דרך כל הנביאים להנבא ולאמר על עבר ועתיד והווה הכל בשווה דלפני הקב"ה לא שייך אצלו חילוק בין עבר לעתיד] אבל הם לא שמעו לדברי הנביא זכריה והיה בהם עון שנאת חנם ולכן נחרב הבית פעם שנית. ונראה דעל זה כיוון ג"כ ישעיה הנביא בנחמתו בפ' דעניה סוערה לא נחמה (ישעיה נ"ד) שניחם לישראל ואמר ושמתי כדכוד שמשותיך וגו' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך דלכאורה תמוה מאי ענין הכתוב הזה לנחמת ציון וירושלים. ואכן לפי הנ"ל יבואר הטיב וכן הוא כוונת הכתוב דעניה סוערה לא נחמה והיינו דישראל לא רצו להתנחם בנחמה שהבטיח להם הנביא בתחילה בפ' הקודם לזה כי ימין ושמאל תפרוצי וגו' ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך ועוד שאר הנחמות המבואר בפ' שם משום דחששו שמא יגרום החטא ויהיה בהם ח"ו עון ביטול תורה ועון דשנאת חנם ולא יתקיימו הנחמות האלה שהבטיח להם הנביא וע"ז בא הנביא כמשיב להם מפי הגבורה שאינם צריכים לחוש לזה כלל כי כשיבוא משיח ב"ב ויקוים הפסוק ומלאו הארץ דעה את ה' ויצה"ר יבטל מן העולם ואז יהיה בטוחים כי כל בניך למודי ה' ורב שלום בניך והיינו דיהיה עוסקים בתורה ובשלום לעולם ולא יפסוק מהם התורה עד לעד ויהיה נחמה שלמה והשתא נחזור על הראשונות דהנה בוודאי ישעיה הנביא בעת שאמר הנבואה לחזקיה דהנה ימים באים וגו' הודיעו לו כל הגליות שיארע לבניו גלות בבל וגלות אדום וגם סיבות הגליות שהוא ע"י החטא ועון דביטול תורה ושנאת חנם והשיב לו חזקיהו טוב הדבר אשר דברת ואני אראה לתקן זה שיהיה אמת ושלום בימי והיינו שאראה שכל ישראל יהיו עוסקים בתורה דכתיב בה אמת קנה וגם אעשה שלום בין איש לרעהו כדי שיהיה קיום לבית המקדש וציון וירושלים שלא יחרבו בימי וכן קיים באמת כמו דכתיב (בישעיה י כ"ז) וחובל עול מפני שמן ודרשו חז"ל (בסנהדרין דף צ"ד ע"ב) אמר ר"י נפחא חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיה שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מה עשה נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו וכן מצינו שבזמן שמלך חזקיהו מלך יהודה היו שלום בעולם כמו דכתיב (בישעיה ט') למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו' מעתה ועד עולם פרש"י שם מעתה ועד עולם שעולמו של חזקיהו שלום כל ימיו וכ"מ בש"ס (בסנהדרין שם) וע"י זה תיקן חזקיהו תיקון גדול דלא נכבשה ירושלים ע"י סנחרב ואדרבה ראו מפלה גדולה בסנחרב וחילו וכשראה ישעי' דעי"ז שעשה חזקי' שלום ואמת נעשה לישראל תשועה גדולה עי"ז אמר לבית ישראל בנבואה אם תעשו כמו שעשה חזקי' היינו שתתעסקו בתורה ויהיה שלום ביניכם אז נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם והיינו שתזכו לבנין שני ולבנין שלישי שיב"ב ולזה אמר לשון כפול נחמו נחמו אבל יותר מב' נחמות לא יהיה להם עוד משום דבית דלעתיד לא יחרב לעולם. [ועוד י"ל דהב' נחמות היינו דניחם להם שיהי' אמת ושלום כמו דניחם להם בפרשה עניה סוערה לא נחמה וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך וכמו שכתבנו לעיל]. ועל דרך זה יבואר ג"כ דברי המדרש רבה שהבאתי לעיל דחטאו בכפליים ע"י עון ביטול תורה ושנאת חנם ולקו בכפלים הוא חורבן ראשון ושני ונתנחמו בכפליים היינו בנין שני ובנין שלישי וגו'. ועוד י"ל מאי דאמר להם זכריה האמת והשלום אהבו ע"פ דאמרינן (בב"מ דף ל') דלא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה והיינו דלא עשו לפנים משורת הדין. ונראה דהיינו שלא רצו לעשות פשרה בין הבע"ד דזה ג"כ בכלל לפנים משורת הדין כמבואר בחו"מ סי' י"ב אי ב"ד כופין לעשות פשרה והביא הרמ"א ב' דעות בזה והוא הדעות שהובא בסי' רס"ב לענין אבידה שנמצא לאחר י"ב חודש ע"ש. והנה (בסנהדרין דף ז') אמרינן מצוה לבצוע שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם איזה משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע [ובירושלמי דסנהדרין אמרינן נעשה הדין נעשה אמת ונעשה שלום] א"כ י"ל היינו דהזהיר להם זכריה הנביא ואמר להם האמת והשלום אהבו דר"ל שיהיו נזהרים הדיינים לעשות פשרה בין בע"ד ולא יעמידו דבריהם על דין תורה דבשביל זה נחרב הבית ראשון אלא אהבו לעשות פשרה דיהיה משפט שיש בו שלום. ועי"ז. יהיה צום הרביעי וצום חמישי וגו' לבית יהודה לששון ושמחה ב"ב אמן כי"ר:

סוף הספר

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה