אור ברסלב

בנין שלמה חלק ב· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן לא

סימן ל

גרסינן במס' סופרים פרק ה' הלכה ו' וכיצד מברכין ביום ראשון המדליק מברך שלש והרואה מברך שתים וכו' ואומר הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות וכו' וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש ואיו לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותם בלבד כדי להודות לשמך על נפלאותיך ועל ישועתיך עכ"ל. והועתק נוסח זה ברא"ש בפ"ב דשבת סימן ח' ובטור או"ח סימן תרע"ו בקצת שנוי לשון ולכאורה יש לעמוד על לשון זה בכמה דברים. א) יש לתמוה במה שאמר וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודם הלא בהדיא אמרינן (בשבת דף כ"ב) דנ"ח אין בהן שום קדושה דעל הא דאמר רב יהודה אמר רב אסי אמר רב דאסור להרצות מעות כנגד נ"ח ואמרינן שם כי אמריתא קמי' דשמואל אמר וכי נר קדושה יש בה ומסקינן דעיקר הטעם משום שלא יהא מצות בזויות עליו אבל קדושה בוודאי אין בו ותו יש לדקדק מאי דאמר וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הך וכל שמונה למעוטי מאי ממ"נ אם נותר מן השמן מן השיעור שהיה צריך להדליק הא אסור בהנאה ואפי' לאחר חנוכה וכמו שכ' הרא"ש ז"ל בשם השאילתות דרב אחאי גאון זצ"ל דהנותר מן השמן ביום השמיני עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו לפי שהוקצו למצותו אסור להשתמש ממנו וא"כ אם בא לאשמועינן דאסור להסתפק וליהנות מן השמן של נר חנוכה הל"ל לומר והנרות הללו של שמונת ימי חנוכה קודש והוי משמע דנשארו בקדושתם ואסורין בהנאה לעולם. אבל מה דאמר וכל שמונת ימי חנוכה משמע דאינו נוהג הקדושה בהם רק בשמונת הימים אבל לאחר חנוכה פקעה קדושתן וחוזרין להיתרן וכמו עצי סוכה דאינן אסורות בהנאה רק בשבעת ימי החג. וזה אין לומר דר"ל דכל ח' ימי חנוכה הנרות הללו קודש לענין דאסור להשתמש בהם וכמו דקי"ל באמת להלכה כרב דאסור להשתמש לאורה דהא וודאי ליתא דלזה לא הוצרך לומר דהם קודש כיון דבהדיא מסיים ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד לא שייך בזה דמתחילה אמר בדרך כלל דהם קודש לענין שימוש דזה לא שייך לפרש רק במשנה או בברייתא אבל בנוסח שנתקן לומר הודאה ושבח להקב"ה אין דרך כלל לסתום והדר לפרש. ועוד צריך להבין גירסת הרא"ש דגריס וכל "מצות" שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש ולכאורה תיבת וכל מצות אין לו מקום כאן. ועוד נמצא גי' אחרת במפרש דגרסי הנרות הללו קודש הם ובמס' שלפנינו וכן ברא"ש ליתא לתיבת הם וצריך להבין במאי פליגי הגירסות ועוד צריך להבין במה שאמר אלא לראותם בלבד ולכאורה האי אלא לראותם מיותר הוא דהכי תעלה על דעתך שאסור גם לראותם דאדרבא דעיקר מצוותם להדליק בחוץ כדי לראותם ולפרסם הנס. ועוד יש לדקדק במה שמסיים כדי להודות ולהלל לשמך הגדול ולכאורה הוא שפת יתר דהא כבר אמר בתחילה הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים ועל הנפלאות והיינו דהדלקת נרות של חנוכה הוא זכר לנס שנעשה במנורה בימי החשמונאים. וא"כ למה חזר וכפל לבסוף פעם שנית כדי להודות ולהלל ועוד יש להבין במאי דתיקון בנוסח הזה לומר לשמך הגדול וכן בנוסח בימי מתתיהו יסדו לומר וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול משא"כ בשאר הודאות דתקנו רק לומר לשמך סתם כמו דאמרי' בכל יום בשמ"ע וכל החיים יודוך סלה ויהללו את שמך באמת ולא אמרינן את שמך הגדול:

והנה ליישב קושיא הראשונה דבש"ס אמרינן אין בהם משום קדושה ובמס' סופרים אמר דהנרות הללו קודש יש ליישב בפשיטות ע"פ דברי הבעל המאור ז"ל בפ' במה מדליקין דדעתו ז"ל שם דרב יהודה אמר רב אסי דאמר דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה פליג באמת על מימרא דרב בריש הפ' דנ"ח אסור להשתמש לאורה דלרב אסור להשתמש שום תשמיש ואפילו תשמיש דמצוה ותשמיש קדושה משום דקסבר כיון שהם זכר לנרות ושמן של היכל אסורות הן בהנאה כל עיקר אפילו לקרוא בספר ואפילו לסעודת שבת ולסעודת מצוה ולרב אסי דאמר דאסור להרצות מעות כנגד נ"ח דוקא הרצאת מעות וכיוצא בה שהוא תשמיש רשות ושל חול וכדקא פירש טעמיה משום בזויי מצות אבל תשמיש מצוה ותשמיש קדושה מותר להשתמש לאורה (וצ"ל דבעהמ"א ז"ל לא גרס במימרא דרב אסי דאמר משמיה דרב דא"כ תקשה דרב אדרב ודוחק לומר דאמוראין הן אליבא דרב ובפרט לפי גירסת הרי"ף דגרס רב יהודה אמר רב דוודאי תקשה שמעתתא ק אהדדי אלא נראה פשוט דהיה הגירסא לפניו אמר רב יהודה אמר רב אסי סתם וכן הגירסא ברא"ש ז"ל] ושמואל דמתמה עלה וכי נר קדושה יש בו לא ס"ל דאית ביה סרך קדושה ולא משום איסור הנאה במשתמש לאורה ולא כה"ג בזויי מצוה לדעתיה וכו' עכ"ל. [ויש להטעים שהוא תמה עליו לפי שיטתו שאמר דרק מעות אסור להרצות אבל תשמיש אחר מותר לכן מקשה ממ"נ אם יש בהם קדושה אפילו תשמיש חשוב יהיה אסור אלא ע"כ אין בהם שום קדושה וא"כ אפילו להרצות מעות יהיה מותר להשתמש לאורה]. והיוצא לנו מדבריו ז"ל דלדעת רב אסור אפילו תשמיש קדושה משום דעשאום זכר לנרות ולשמן של היכל וא"כ י"ל דמונח עליהם צד קדושה מדרבנן זכר לנרות המנורה כמו דאסור להשתמש ולהנות מנרות המנורה ה"נ אסור להשתמש ולהנות מנ"ח. (ואף דקי"ל מראה וריח אין בהם משום מעילה היינו דקרבן מעילה ליכא אבל מ"מ אסור להנות לכתחילה מה"ת] ועפ"ז א"ש דברי המס' סופרים הנ"ל בנוסח הנרות הללו שיסד לומר הנרות הללו קודש משום דסבירא ליה דהלכה כרב דאסור להשתמש לאורה כלל משום דאסור בהנאה ויש בו קדושה מדרבנן והא דמקשה שמואל וכי נר קדושה יש בה היינו לפי דעת רב אסי דס"ל דתשמיש מצוה מותר להשתמש שפיר מקשה דאמאי אסור להרצות מעות כיון דאין בהם משום קדושה גם זה שרי [כמו שכ' הבעהמ"א שם דדעת שמואל דבזויי מצוה לא שייך אלא במשתמש בגופה של נר כמו שמכסה דם ברגל ע"ש] ונראה דזה ג"כ דעת השאילתות פ' וישלח דכ' אם כבתה והותיר שמנה מוסיף עליו ביום שני ומדליקו וכו' ואם הותיר ליום שמיני עושה מדורה ומדליקו בפ"ע והיינו משום דס"ל ג"כ כרב דנ"ח יש יש בו משום קדושה והלכך אפילו אם כבתה ונעשית מצוותה מ"מ אסור להשתמש ולהסתפק ממנה מצד איסור הנאה ואיסור קדושה [וזה אין להקשות מדכ' סתם אם כבתה והותיר שמנה משמע דאפילו אם דלקה כשיעור נמי אסור להסתפק ולהנות מנותר השמן. ולכאורה הא בוודאי אינו חל איסור הנאה רק על שיעור השמן שצרין להדליק דהא אינו קושיא דחדא י"ל דהא קי"ל דאין ברירה ועוד ל דאסור מצד תערובות זה בזה בעת הדלקה ונאסר גם השמן של היתר מהשמן שהוקצה למצותו] והיינו דהשאלתות לא הביא לד' רב אסי משום דס"ל כר' בעהמ"א דרב אסי פליג אדרב ולא אסר רק להרצות מעות אבל אנן דקי"ל כרב כל תשמיש אסור אפילו מצוה [והא לא קשיא דלא הביא גם לעיקר דינו של רב דאסור להשתמש לאורה י"ל דזה ממילא שמעינן מדכ' דאפילו ממותר השמן לאחר שכבתה אסור ליהנות ממנה וכ"ש בעת שדולקת למצוותה]. ובזה נעמוד על המכוון ולהבין טעמו של הרב אלפסי ז"ל שפסק דלאחר שדלקו כשיעור אם רצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו וכתב הר"ן ע"ז דנראה מדבריו שאם כבתה דמותר להסתפק מן השמן ודלא כדעת הגאונים ז"ל דס"ל דאם כבתה ונשאר שמן צריך לעשות מדורה בפני עצמו ושורפו כ"כ הר"ן ז"ל שם וצריך להבין באיזה סברא פליגי ואמנם לפי מה שכתבנו לעיל א"ש ותליא בחילופי הגירסאות דדעת השאלתות והגאונים ז"ל הנ"ל אינו אלא לפי גי' הרא"ש ז"ל דלא גרב בד' רב אסי דאמר כן משמיה דרב (וכ"ה גירסת רש"י כמו שכ' בהגהות מהרי"ב ז"ל בגליון] ושפיר י"ל דרב אסי פליג אדרב וסבירא ליה דנר אין בו משום קדושה אבל אנן דקי"ל כרב דעשאום כנרות המנורה ואסור בהנאה ממילא ק אסור להסתפק וליהנות אפילו אם כבתה כמו בנרות המנורה גופא דאסורין בהנאה אפילו לאחר שנעשה מצוותן כמו דתנן במעילה בפ' ג' (דף י"א ע"ב) דדישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין הרי דלכתחילה אסר ליהנות מהן. אבל רב אלפס ז"ל לפי גירסתו דגרס שם אמר רב יהודה אמר רב דאסור להרצות מעות ולפי זה א"א לומר דפליגי דא"כ תקשה דרב אדרב אלא ע"כ צ"ל דרב נמי לא אסר אלא להשתמש לאורה משום בזוי מצוה והא דאמר רב אסי אסור להרצות מעות צ"ל כמו שכ' הרא"ש ז"ל דקי"ל דאף דהרצאת מעות הוא תשמיש עראי מ"מ כיון שהוא תשמיש של גנאי אסור או כמו שכ' הר"ן ז"ל דקמ"ל דאפילו תשמיש קל כמו הרצאת מעות ג"כ אסור וכן כ' הרמב"ן במלחמות שם אבל עכ"פ גם לדעת רב אין בו משום קדושה ומותר בהנאה רק שאסור להשתמש, לאורה בעת שדולקות למצוותן משום בזויי מצוה כמו שכ' הר"ן ז"ל דאפי תשמיש מצוה נמי איכא בזויי מצוה דנראה כמבטלות זו את זו או כמש"כ הרמב"ן והרא"ש ז"ל דהרואה יאמר דלצרכו הוא דאדליק אבל לאחר שדלקו כשיעור שפיר מותר להשתמש לאורה ולהסתפק ממנה אפילו לדבר הרשות ודלא כדעת הגאונים ובזה עולה לנו דברי רבותינו הגאונים ודברי רב אלפס כמין חומר בעז"ה:

וכל זה כתבתי לפי דברי הר"ן הנ"ל דס"ל בפשיטות דרב אלפס פליג על הגאונים אבל מד' הרא"ש ז"ל שהעתיק לדברי הרי"ף בסי' ג' דאם רצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו ועפ"כ הביא ד' השאלתות בסימן ט' דהנותר מן השמן צריך לעשות מדורה בפ"ע ולכאורה הוא תרתי דסתרי ומה שתירץ הב"י והתפארת שמואל על הרא"ש דהשאלתות מיירי שנשאר מן השמן שצריך לשיעור הדלקה כגון שכבה בתוך שיעור הדלקה הנה לפענ"ד לא משמע הכי בדברי השאלתות דהא לא הזכיר שכבה מקודם וכל כגון דא הו"ל לפרש בהדיא. לכן נראה לי דהרא"ש ז"ל סובר דיש חילוק בין שמוש לאורה לבין להסתפק מן השמן עצמו לצורך חול דעד כאן לא אסרו הגאונים רק להסתפק מן השמן עצמו דבכה"ג במנורה יש בהן משום מעילה מן התורה ולכן אסור גם בנר חנוכה מדרבנן זכר למנורה אבל להשתמש לאורה דבמנורה עצמה ג"כ אין בו איסור תורה דהא קי"ל קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה מה"ת ואינן אסורין אלא מדרבנן והלכך לא ראו לאסור גם בנ"ח דאינו אלא זכר למנורה דהוי כגזירה לגזירה לפיכך הביא הרא"ש ז"ל לדברי שניהם דאלו ואלו דברי אלהים חיים הם ואין כאן מחלוקת כלל דלא כהר"ן ז"ל הנ"ל. וע"פ הצעה זו עולה לנו כמין חומר ב' הגירסות שהבאתי לעיל בנוסח הנרות הללו דגירסא דידן וכל ח' ימי חנוכה קודש וגי' הרא"ש ז"ל וכל מצות שמונת ימי חנוכה קודש והיינו דלפי גי' דילן משמע דאף דקי"ל כרב דנ"ח יש בהן משום קדושה ואסור בהנאה מ"מ לא חל עליהם איסור הנאה רק בתוך ח' ימי חנוכה דעדיין ראויה למצותה להדליק בהן למחר אבל לאחר שעבר ימי חנוכה דתו לא חזי למצותן פקע מהן איסור הנאה כמו עצי סוכה דאין אסורין בהנאה אלא בשבעת ימי החג. ויש להסביר עוד דלאחר ימי חנוכה דמי לשמן שבמנורה דקי"ל דלאחר שנעשו מצוותן לא נהנין ולא מועלין והלכך בנ"ח מותר אף לכתחילה ליהנות מהן כמו שכ' לעיל דהוי כמו גזירה לגזירה אבל לפי גי' הרא"ש דגרס וז"ל וכל מצות שמונת ימי חנוכה קודש י"ל דס"ל דאף לאחר שמונת ימי חנוכה אסור להסתפק מהן ולשיטתו אזיל דהביא לד' השאלתות דאף לאחר ימי חנוכה צריך לעשות מדורה ולשורפו ובזה שאמר וכל מצות כלל בזה שני דברים חדא דלא הוקצו למצותה רק כפי שיעור השמן שצריך למצוה ועוד דשיעור השמן שצריך למצות שמונת ימי חנוכה נשארו בקדושתן לעולם אפילו לאחר ימי חנוכה ואף דגבי מנורה עצמה לאחר שנדשנה השמן והפתילה ואינה ראויה למצוה אין בהן משום מעילה מה"ת מ"מ כיון דמדרבנן לא נהנין גם בנ"ח תקנו כן:

ובזה נתיישב מה שהקשו התוס' (בשנת דף מ"ד) על הא דאמרינן מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ור"ש מתיר ומשמע הא לאחר השבת גם לר"י מותר והקשו מ"ש מנר חנוכה דתניא דאפילו לאחר חנוכה דאסור וכוונתם לד' השאלתות הנ"ל] והוצרך התוס' לחלק בין נר חנוכה דלא בא להנאתו אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה אבל נר שבת להנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר עכ"ל וזה דחוק דאם כן אם כבה באמצע הסעודה דלא שייך יושב ומצפה יהא אסור אפילו לאחר שבת וזה לא שמענו בשום מקום. וגם הר"ן הקשה לקושיית התוס' הלז ותירץ בדרך אחר משום דבשבת אף בעת שדולק למצותו ג"כ נהנה ממנה משא"כ בנר חנוכה. וגם זה דחוק דסברא זו לא שייך אלא לענין להשתמש לאורה אבל להסתפק מן השמן עצמו בשבת וודאי אסור להסתפק ממנו משום איסור כיבוי למה לא נימא דהקצה לגמרי למצוותו ויהא אסור להסתפק ממנו אפילו לאחר השבת. ואמנם כל זה הוה קשה להו רק לפי שיטתם ז"ל דס"ל בפשיטות דגם בנ"ח אין בו איסור הנאה ותשמיש רק מצד שהוקצה למצוותו וכמו בעצי סוכה אבל לדעת בעהמ"א ז"ל [ולפי מה שכתבנו כ"ה ג"כ דעת המס' סופרים הנ"ל] דהטילו חז"ל עליהם איסור הנאה ואיסור קדושה כמו במנורה כדי לעשות זכר למקדש אין מקום לכל קושייתם ז"ל בזה דעד כאן לא תלי להו חז"ל בדעת האדם אם יושב ומצפה או לא רק בעצי סוכה ובנר שבת דמעיקרא לא הטילו חז"ל איסור הנאה על עצי סוכה רק לז' ימי סוכה בלבד ואסמכיה להו אקרא דכתיב חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה'. אבל עיקר הטעם משום ביזוי מצוה והלכך לאחר החג דכבר בטל מצוותה לא שייך איסור כלל אלא דהש"ס מקשה (בביצה דף ל' ע"ב) על הא דאוקמינן שם דר"ש מתיר ליטול עצים מן הסוכה דעלמא ביו"ט אם נפלה כמו דמתיר להסתפק בשבת ממותר השמן שבנר ושבקערה משום דלית ליה מוקצה וע"ז מקשינן דמי דמי סוכה לנר שבת דהתם אדם יושב ומצפה אבל בסוכה בוודאי אינו יושב ומצפה וכל זה בסוכה דעלמא לענין איסור מוקצה ביו"ט ומתרצינן דמיירי בסוכה רעועה דמאתמול דעתיה עליה אבל בסוכת החג בחג מבואר שם בהדיא דהכל מודים שאסור כל ז' אף אם נפלה דהטילו חז"ל עלה איסור הנאה כל ז' בין עומדת ובין אם נפלה ואף דבנפלה לא שייך ביזוי מצוה מ"מ כיון דאסמכיה ליה אקרא דחג הסוכות אין לחלק. ודווקא בנויי סוכה הטעם משום ביזוי מצוה (ונ"ל באמת דבנפלה הסוכה נהי דהסוכה בעצמה אסורה מ"מ בנויי סוכה יהא מותר להשתמש באמת דהא השתא ליכא ביזוי מצוה ובהן ליכא אסמכתא מקרא. ואין לומר דמ"מ אסור משום דאין אדם יושב ומצפה אימתי תיפול סוכתו. זה אינו שייך רק לעניין איסור מוקצה ביו"ט דאף ר"ש לית ליה מוקצה מ"מ בעצי סוכה דאין יושב ומצפה אסור גם לר"ש וכל זה ביו"ט אבל בחוה"מ בוודאי שרי להשתמש מנויי הסוכה אם נפלה הסוכה ומ"מ עדיין צל"ע בזה]. ועפ"ז מיושב שפיר קושית התוס' מה שהקשו מנר שבת דמלבד דיש לומר כמו שכתב הר"ן ז"ל דגבי נר שבת א הטילו עלה איסור מוקצה ואיסור הנאה מצד ביזוי מצוה דהא עיקר המצוה הוא לצורך הדיוט משום שלום בית ומאן לימא לן דאסור להסתפק ממנו אף בעוד שהוא דולק מלבד איסור כיבוי בשבת דאפשר כיון שהמצוה הוא לצורך הדיוט גם להסתפק ממנו מותר זולת איסור כיבוי אלא אפי' נימא דלא כהר"ן דמ"מ להסתפק ממנו מ"מ אסור משום ביזוי מצוה וכמו בסוכה דג"כ מותר להנות ממנה ולישב בצילה ועיקר מצוותה לישב בתוכה ולהנות מן הצל ומ"מ להסתפק מעצים איכא איסור הנאה ואף בחוה"מ אסור מ"מ כל זה בשבת גופא בעוד שדולקת למצוותה אבל לאחר השבת דכבר בטל מצוותה לא חמיר מעצי סוכה דמותר לאחר החג. וגם בעיקר הדבר במאי דמשמע דמודו התוס' דבשבת גופא יש איסור להסתפק מן השמן מצד ביזוי מצוה מלבד איסור כיבוי אני תמה דהיאך מתיר ר"ש להסתפק מן השמן בשבת גופא דנהי דלית ליה מוקצה מ"מ אסור מצד ביזוי מצוה ומיהו י"ל דלאחר שכבתה כבר בטל מצוותה ומותר להסתפק ממנו אף בשבת וכמו בנ"ח לדעת הר"ן אליבא דהרי"ף ז"ל. ונ"מ טובא להלכה בין הר"ן ותוס' ז"ל לענין נר של יו"ט דמבואר בב"י באו"ח סי' רס"ג בשם הירושל' דגם ביו"ט הוי מצוה ומברכין עליה. וא"כ לדעת התוס' יהיה אסור להסתפק מן השמן בעוד שדולק ואף אם צריך לצורך אכילה דלדעת כמה פוסקים מותר כיבוי לצורך אוכל נפש מ"מ מנר של מצוה יהיה אסור להסתפק בעוד שדולק משום ביזוי מצוה אבל להר"ן ביו"ט מותר לגמרי אם אין בו איסור כיבוי. ואכן עכ"פ מה שהקשו מנ"ח דתניא דאסור אף לאחר חנוכה בוודאי לק"מ דנ"ח שאני דעשאום כנרות המנורה דאסור בהנאה לעולם ואף לאחר שביטל מצוותה וכמו שכתבנו לעיל בשם המשנה דמעילה דדישון המנורה לא נהנין ולא מועלין ולא שייך בנ"ח הסברא דיושב ומצפה כלל וכלל דלא תליא בדעת האדם כלל ואף לפי מש"כ להגי' במס' סופרים כל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש אבל לאחר החג שרי היינו משום דאחר חנוכה לא חזי למצוותה וגבי מנורה גופא אין בו רק איסור דרבנן אבל בתוך ימי חנוכה דחזיא למחר לא מקרי דבטל מצוותה כיון דראויה לצורך מחר ולא דמי למנורה דהתם צריך לערוך בכל יום פתילות ושמן אחר וזהו עיקר מצות הטבה של מנורה וכמו דכתיב בבוקר בבוקר בהטיבו את הנירות יקטירנה אבל בנ"ח דמבואר להדיא במס' סופרים דאין חוששין לשמן ולפתילות עד שתכלה [ונ"ל דקמ"ל דלא נימא דשוים כמנורה ממש דצריך ליתן בכל יום שמן ופתילות חדשות קמ"ל דלא] לא שייך כלל דנעשית מצוותה דהא ראויה למחר וכל ח' ימי חנוכה הכל למצוה אחת יחשב משא"כ אחר חנוכה ואף דראוי לשהות על חנוכה של שנה הבאה מ"מ זהו מצוה אחרת הוא דמ"מ מצוות הדלקת נ"ח של שנה זו כבר פסקה ומקרי דנעשית מצוותה ועכ"פ לא דמי לעצי סוכה ונר שבת כלל וכלל ולק"מ לקושיית הר"ן והתוס' הנ"ל. היוצא לנו להלכה מכל מה שכתבנו דלענין להשתמש לאורה בתוך זמן מצותה שוות דעות כל הפוסקים (זולת הבעל המאור ז"ל] דאסור להשתמש לאורה שום תשמיש ואפילו תשמיש מצוה ותשמיש קדושה אך דמחולקין בטעמן דלדעת הרא"ש ז"ל בתשמיש לאורה ליכא שום ביזוי מצוה כלל ואפילו בתשמיש דרשות זולת להרצאת מעות דהוא תשמיש של גנאי דידיו סמוכות לנר ובזה דימו חז"ל לכיסוי הדם דאסור לכסות ברגל אבל זולת זה לא מצינו שום תשמיש דיהא אסור משום ביזוי מצוה והא דאסרו להשתמש לאורה הוא משום דכיון דכל עיקר מצות נ"ח הוא משום פרסומי ניסא לרבים ואם ישתמש לאורה כל הרואה יאמר דלצורכה הוא דאדלקה ולא יהיה היכרא ופרסומי ניסא כלל ולפיכך אפילו תשמיש דמצוה אסור ואמנם כנגד זה לא שייך לאסור רק בתשמיש קבע אבל תשמיש עראי שרי וגם בהרצאת מעות אי לאו משום ביזוי מצוה היה שרי דבזה לא יאמר הרואה דלצורכה הוא דאדלקה דדוקא בתשמיש קבוע שייך גזירה והלכך בשאר תשמיש קל ועראי ס"ל להרא"ש באמת דשרי. ודע דאין להקשות מכאן על דעת הרמ"א ז"ל ביו"ד סימן פ"ז דגבי איסור דרבנן לא חשו למראית העין וחנוכה נמי דרבנן הוא ואעפ"כ חששו מפני הרואין דהא ליתא כלל דבנ"ח שאני דכל עיקר מצוותה לעשות היכרא לרבים וכיון דאיכא חששא דרואין בטל היכרא ומבטל מצות נ"ח לגמרי ומיהו לדידן דמדליקין בפנים ואין היכרא רק לבני בית והבני בית הא יודעין דהדליק לשם נר חנוכה ואפשר דלדעת הרא"ש יהא מותר לדידן להשתמש לאורה ואכן לכאורה י"ל דתליא בדין דכל מקום שאסרו חכמים ואפילו בחדרי חדרים אסור דפליגי בזה הפוסקים ז"ל אי גם באיסור לא אמרינן הכי או לא דדעת התוס' (בכתובות דף ס' ע"א) לענין צינור שעלה בו קשקשין דממעכן ברגלו בצנעה בשבת וכתבו התוס' שם דאף דקי"ל כרב דס"ל דמקום וכו' מ"מ באיסור דרבנן שרי. ואמנם בסוגיא (דשבת דף ס"ה) מבואר להדיא דגם באיסור דרבנן אסור וכבר העיר בזה המג"א בסי' ש"א ס"ק נ"ו וכתב דהתוס' ס"ל דסוגיא דשבת נדחה מהלכה ע"ש וע"ש בגליון המג"א להגרע"א ז"ל ובהפלאה על כתובות שם ע"ש היטיב וא"כ לכאורה דבנ"ח דרבנן נמי תליא בפלוגתא זו. ואכן יש לדחות דשאני איסור מראית העין דעלמא דאינו אלא גזירה דשמא יאמרו דמותר לעשות דבר זה או דיבואו למחשדיה דמחלל שבת וכיוצא והלכך בחדרי חדרים דלא שייך הגזירה ואינו אסור רק משום לא פלוג לא החמירו כ"כ לאסור משום לא פלוג באיסור דרבנן אבל במראית העין דנ"ח דבמקום דאיכא מראית העין כגון בזמניהם דהדליקו בחוץ אינו מקיים המצוה כלל אם משתמש לאורה שפיר י"ל דאף בזמנינו דמדליקין בפנים אסור להשתמש דמ"מ בעינן דיהיה עושה המצוה כמו שתקנו חז"ל בכל מה דיכול ונהי דא"א להדליק בחוץ מכל מקום בשאר דברים שיכול לעשות כמו שתקנו חז"ל מחוייב לעשות וצ"ע בזה] ב' שיטת הרמב"ן ז"ל דוודאי בתשמיש דרשות אסור מצד ביזוי מצוה כמו הרצאות מעות אבל בתשמיש דמצוה דליכא ביזיון וודאי דאינו אסור אלא משום דהרואה יאמר דלצורכו הוא דאדלקה ולא יהי' היכרא וכמו שכ' ברא"ש ז"ל בכל תשמיש והא דהוצרכו לטעם דביזוי מצוה היינו בתשמיש קל כמו הרצאת מעות דליכא חששא דרואין אינו אסור רק מצד בזיון ולפי דבריו ז"ל בתשמיש דרשות שהוא תשמיש קבוע אסור מתרי טעמי מצד בזיון ומצד חששא דרואין. ואמנם שיטה שלישית יש בזה להר"ן ז"ל ודעתו ז"ל דבתשמיש לאור חנוכה אין בזה חששא דרואין כלל דכיון דמדליקה בחוץ במקום דאינו מדליק בכל ימות השנה מבינים הכל דהוא עשוי לנר חנוכה ואף אם משתמש לאורה ולא אמרו הך סברא דרואין רק אם היה תפוש נר חנוכה ועומד דשם שפיר יש חששא דרואין דכל העובר בשוק ורואה דתופש הנר בידו יסברו דעכשיו הדליקו כדי להשתמש בו לצרכו בבית או באיזה מקום אחר חוץ לבית אבל אם מונח במקום הראוי לא שייך חשש זה כלל וכל עצמו לא אסרו להשתמש לאורה רק מצד ביזוי מצוה ואפילו בתשמיש מצוה ג"כ שייך בזיון דמצות מבטלות זו את זו דכל דמשתמש בשביל מצוה אחרת נראה כמבטל למצוה ראשונה. והא דהוצרך לאסור להרצות מעות הוא רבותא דאפילו תשמיש קל כהרצאת מעות ג"כ איכא ביזוי מצוה. ואמנם תימא לי דלפי מה שכ' בתחילה בטעם של מ"ד דאסור להשתמש לאורה דכיון שע"י נס שנעשה במנורה תקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בו כלל משמע דס"ל כבעהמ"א ז"ל דלאו משום בזיון נגעו בה רק משום דמעיקרא הטילו על נ"ח איסור הנאה ואיסור קדושה משום דכיון שהיא זכר למנורה עשאוה כנרות המנורה וא"כ לא הוצרך להמציא דבתשמיש דמצוה ג"כ שייך בזיון דאפשר דבשאר מצות מותר להשתמש תשמיש דמצוה כגון בנר בהכנ"ס ושל חולה ושאני נ"ח דאסור מצד איסור הנאה ולא דמי לשאר נירות דמצוה ומנ"ל להמציא דבר זה דגם לתשמיש דמצוה איכא בזיון ואי משום דיש לו הכרח מד' רב אסי דאמר דאיסור דהרצאות מעות כנגד נ"ח אינו אלא מטעם ביזיון ולא מסתבר ליה למימר דרב אסי פליג עליה דרב או דאפשר דגריס כגי' דידן דרב בעצמו אמר להך מימרא דאסור להרצות מעות וע"כ צ"ל דגם הא דאסור בתשמיש דמצוה ג"כ משום בזיון הוא א"כ תמוה דלמה הוצרך לטעם משום דהיא זכר למנורה עשאוה כמנורה דהא גם בשאר נרות דמצוה שאינם זכר למנורה ג"כ אסור להשתמש לאורם תשמיש דמצוה אחרת וד' הר"ן ז"ל צ"ע לכאורה דנראה דמזכי שטרא לבי תרי וכתב ב' טעמים הסותרין זא"ז. ואמנם אחר העיון בזה קצת ראיתי כי דברי הר"ן נכונים די"ל דאין כוונתו לומר דמשו"ה אסור להשתמש לאורה משום דאסור בהנאה כמנורה כדעת בעהמ"א ז"ל דאם איתא הו"ל להזכיר בהדיא דאסורות הם בהנאה כל עיקר כמו שכ' הבעהמ"א ז"ל ומדהשמיט לשון זה משמע אדרבה דבאמת לא ס"ל כבעהמ"א ורק עיקר איסור תשמיש לאורה משום בזוי מצוה ומה שהוצרך לטעם דעשאום כמנורה שאינן משתמשין בה כלל היינו משום דהיה קשה לו דלכאורה דנהי דלהשתמש כנגדה בשביל תשמיש אחר אפי' תשמיש דמצוה אחרת אסור משום דמבטל למצוה שהודלק בשבילו מ"מ להשתמש כנגדה בשביל מצות נ"ח עצמו יהא מותר כגון דצריך אדם אחר להדליק נר חנוכה ורוצה לתקן ולערוך הנרות כנגד נ"ח יהא מותר כמו בשאר נרות דמצוה כגון נר של חולה ושל בהכ"נ דמותר לכה"פ להשתמש לאורה בשביל החולה או להתפלל כנגד הנר דלדבר שהודלק בשבילו בוודאי מותר ולמה בנ"ח אסור לגמרי ולכן תי' דנ"ח שאני כיון דהך נר נתקן זכר למנורה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל ואף דלאותה מצוה לא שייך ביזוי מצוה מכל מקום לא רצו לחלק דמעיקרא נתקן שלא להשתמש כנגדה כלל והלכך אף אם משתמש בה לאותו מצוה ג"כ איכא בזיון דכיון דלא נעשה לשם תשמיש כלל. ואפשר דזהו הטעם של המ"ד דאין מדליקין מנר לנר ואף דאנן קי"ל דמדליקין מנר לנר אף בנ"ח צ"ל דכולי האי לא אסרו בתשמיש קל כזה ולצורך אותה מצוה דכיון דאיכא תרתי למעליותא לא רצו לגזור ושיטה רביעית לבעהמ"א ודעתו ז"ל דלרב בוודאי אסור בהנאה ויש בו קדושה ואסור בכל התשמישין ואכן אנן קי"ל כרב אסי דנר חנוכה אין בו משום קדושה ולכן אינו אסור רק הרצאת מעות או שאר תשמיש דרשות אבל תשמיש דמצוה שרי ומיהו צריך נר אחרת בבית להשתמש לאורה אבל אי ליכא נר אחרת בבית להשתמש לאורה אז ליכא היכרא כלל ואסור לד"ה אף למ"ד דמותר להשתמש לאורה. וכל זה דברנו בענין שימוש תוך זמן מצותה אבל לאחר שדלק כשיעור ולא נתן שמן רק כשיעור רק דאירע שהיה הפתילה דקה ודלקה לאחר זמן שיעורו דפתילה בינונית או שלא היתה דולקה כפי הראוי ולא נמשך השמן אחר הפתילה ה ולפיכך נשאר שמן אחר השיעור אי מותר להשתמש לאורה או לא בזה נראה מד' הר"ן ז"ל דתליא במחלוקת הרי"ף עם הגאונים ז"ל דלדעת הגאונים ז"ל דאסור להסתפק ממותר השמן גם להשתמש לאורה אסור דכיון דאסרו להסתפק גם לאחר חנוכה ע"כ דלאו משום ביזוי מצוה אתי עלה דלאחר חנוכה כבר בטלה מצוותה וע"כ דס"ל דאיכא איסור הנאה בשמן וא"כ גם להשתמש לאורה אסור כמו דאסור בכל איסורי הנאה ולהרי"ף דמתיר להשתמש לאורה גם להסתפק מותר אפילו בימי חנוכה גופא. ואכן לפי מש"כ לעיל י"ל דהכ"מ בזה דמותר להשתמש לאורה משום דאיסור הנאה דשימוש קיל דגם במנורה אין בו משום מעילה והלכך לא אסרו גם בל"א דרבנן משא"כ להסתפק מן השמן והפתילות בעצמן שלא לצורך הדלקה דבכה"ג במנורה עצמה איכא איסור מעילה שפיר גזרו גם בנ"ח ואף דלאחר שנעשית מצוותה גם במנורה ליכא מעילה מ"מ נראה דאסור להנות מה"ת רק דקרבן מעילה ליכא ובלא"ה י"ל דבנ"ח לא שייך דנעשית מצוותה דהא ראוי לחנוכה של שנה הבאה. ולפי מה שכתבנו בשם המס' סופרים בתוך ימי חנוכה בוודאי אסור להסתפק בהם ולהשתמש לאורה דהא אמר דהנרות הללו קודש וקודש הא אסור בהנאה אבל לאחר ימי חנוכה תלי בחילופי הגירסאות אי גרסינן וכל שמונת ימי חנוכה או וכל מצות ימי חנוכה וכמו שכ' לעיל. ולענין לכבותה לאחר שדלקה כשיעור הנה הרי"ף והרא"ש כתבו בהדיא דמותר לכבותה ולא נמצא מי שחולק עליהם בזה וכן מסתבר דאף אם נימא דעשאום קודש כמנורה מ"מ במנורה גופא היה מכבם ומדשנן בבוקר [והגם שי"ל כיון דהוא זכר לנס דלא היה בו להדליק רק יום אחד ודלקו ממנו ח' ימים אפשר דעשאום לנ"ח כמו נר מערבי דלא היו רשאין לכבותו אם מצאו דולק כדי שיראו הכל הנס ואף לאחר שמת שמעון הצדיק דפעמים דולק ופעמים כבה מ"מ אם אירע שהיה דולק לא היה רשאי ליגע בו בבוקר וכמו שמבואר במשנה דתמיד פ"ג אך כיון שברי"ף וברא"ש ז"ל מתירין להדיא מאן חשיב ומאן ספין לחלוק עליהם ומיהו המהרש"ל בתשובה בסי' פ"ה מחמיר בזה ואוסר להשתמש לאורה אף לאחר שדלקה כשיעור משום מראית העין דהרואה לא ידע דהוא אחר זמן ויבוא להשתמש בתוך הזמן והובא בב"ח ובמג"א בסי' תרע"ב ומיהו זה תליא במחלוקת הרמ"א ביו"ד סי' פ"ז דלדעת הרמ"א באיסור דרבנן לא חשו למראית העין ואפשר דהרי"ף והרא"ש ז"ל ג"כ סוברים כן והא מהא דהביא הש"ך שם ראיה דאינו יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא כבר כתבו האחרונים ז"ל דאינו ראיה די"ל דאיסור מקח וממכר הוא איסור מד"ק מדכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר ודינו כדברי תורה. ועוד דלדידן דמדליקין בפנים ליכא חששא דרואין כלל דבני בית יודעין דכבר דלק כשיעור וד' המהרש"ל צ"ע. ומיהו ק לכבותה מדינא בוודאי שרי ומיהו הב"ח כתב דהמנהג שלא לכבות ולכן אין לנהוג היתר כמש"כ הטור בסי' תר"ע לענין איסור מלאכה בחנוכה דאין להתירן וכל זה איירינן אם לא נתן שמן אלא כשיעור ודלק יותר אבל אם נתן בו שמן יותר. משיעור הצריך אפשר דה"מ דמותר להסתפק מן השמן הנשאר לאחר שדלק כשיעור וכ"ש להשתמש לאורה דמעיקרא לא חל הקדושה ואיסור הנאה רק על שיעור הצריך. ומיהו אחר העיון הא ליתא דהא בסוכה נמי שיעור סוכה אינו אלא ז' טפחים ומ"מ אם עשה סוכה גדולה שמחזקת כמה מילין מ"מ חל איסור הנאה על כל הסוכה ואף דיש לדחות מהתם מ"מ הכא ממילא חל האיסור על הכל דהא קי"ל דאין ברירה ועוד דאסור מצד תערובת ועוד משום טעם כעיקר דבעת ההדלקה שהשמן חם נותן טעם זה בזה. ויש לתמוה על דעת המפרשים שמחלקים בזה בין אם לא נתן שמן רק כשיעור והותיר ובין אם נתן שמן יותר מכשיעור דמה בכך דהא מ"מ אסור מצד נתינת טעם דהא לפי דעת הגאונים ז"ל ע"כ דס"ל דאית בהו איסור הנאה מדאסרי להנות מן השמן אף אחר חנוכה וא"כ למה אינו נאסר כל השמן מצד נתינת טעם. ומיהו לפי מש"כ תליא לכאורה בחילופי הגי' דלפי גי' הרא"ש דגרים וכל מצוות משמע דאינו נאסר רק כפי שינוי המצוה ומיהו אינו ראיה גמורה דפשוט דנוסח זה נתייסד כפי עוקר המצוה דנ"ח דא"צ ליתן רק שמן אלא כשיעור הצריך דהיינו לחצי שעה אבל מ"מ י"ב דנאסר גם מותר השמן מצד תערובות וצ"ע. ודע דיש לתמוה על הרא"ש דהעתיק לשון המ"ס דהנירות הללו קודש והיאך כתב דתשמיש דרשות שאינו של גנאי מותר וצ"ע בזה:

ורענין מה דעמדנו על שינוי הנוסחאות דיש גורסין קודש הם וגי' דיין. קודש סתם נ"ל דג"כ פליגי במותר השמן דמאן דגריס קודש הם רצה לשלול דמותר השמן אין בו משום קדושה אם נתן יותר משיעור ולפי גי' הרא"ש דגרס וכל מצות ידעינן מזה גופא דאינו קודש רק כפי. שיעור המצוה אבל למאן דגרס קודש סתם י"ל דס"ל דאף בנתן שמן בנר יותר מן השיעור מ"מ נאסר הכל בהנאה ואפשר דאף לאחר חנוכה אסור להסתפק ממנו וצריך עיון בזה ולענין מה דהוצרך לומר ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד נראה דבא לאשמעינן דלא נטעה אף דהן קודש מ"מ להשתמש לאורה מותר דגבי מנורה גופא קיי"ל דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה קמ"ל דגם זה אסור דגם במנורה אסור מדרבנן מיהת והדר אמר דלא יעלה על הדעת כיון דאסרו כל הנאות א"כ גם לראותם ולהנות מהדלקתן ג"כ יהי' אסור קמ"ל דלראותם מותר משום דעיקר המצוה הוא בכך שיראו אותם ויפרסם הנס:

ראיתי לכתוב מה שק"ל בדברי הר"ן ז"ל בשבת בפ"ב דמחלק בין נ"ח לבין עצי סוכה לאחר החג דהתם גבי עצי סוכה לא אקצי להו אלא לימי החג לפי שעשויין לישאר אחר החג ולא מקצה למצותן לגמרי אבל בשמן ופתילה דנר חנוכה שעשויין להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצותן דאין אדם מצפה שתכבה נרו עכ"ל והנה לכאורה יש לתמוה דנראה דאשתמיט מיניה גמ' ערוכה דביצה דף ל' ע"א) דאמרינן להדיא להיפך דמשו"ה מתיר ר"ש להשתמש בנותר השמן שבנר של שבת משום דאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו אלמא דגם בנר אמרינן אדם יושב ומצפה. [והגם שבתוס' (שבת דף מ"ד ע"א) ד"ה שבנר מחלקין בין נ"ח לבין נר שבת דבנר חנוכה משום חביבותיה דנס אינו מצפה שמכבה אבל ד' הר"ן אי אפשר ליישב בזה דהרי אינו מחלק כלל בין נ"ח לנר שבת שהרי כתב דבנר אינו שייך יושב ומצפה שדרך להתבער לגמרי] ואמנם אחר העיון ניחא דהנה רש"י ז"ל פירש אדם יושב ומצפה שיודע שסופו לכבות והלכך בין השמשות דעתו על המותר ולכאורה פירושו תמוה דאיך יודע שסופו לכבות קודם שכלו השמן ואדרבה הא אין דרך לכבות רק אחר שכלה השמן וצ"ל דרש"י מפרש דמותר השמן היינו משום דדרך להניח שמן בנר ע"ש יותר ממה שצריך להדליק עד אחר האכילה והפתילה אינה יכולה לימשך את השמן אצלה אלא עד חצי הנר ומה שנותן שמן יותר הוא כדי לקרב השמן כדי שיוכל להגביה הפתילה כדי שידליק יפה ממילא כשכלה השמן שמונח בו הפתילה ממילא נשאר השמן שמתחת הפתילה ושייך שפיר יושב ומצפה אבל בנר חנוכה דאסור להשתמש לאורה ממילא אין דרכו להניח בו שמן יותר שידלוק יותר משיעורו ולכן אינו שייך בו יושב ומצפה וא"ש דברי הר"ן ז"ל. ומיהו לפי מה שפירשו המפרשים דהשאלתות אוסר בהנאה גם אם נתן שמן יותר מכשיעור וע"ז שייך שפיר יושב ומצפה דלאחר שידלוק כשיעור יכול לכבות דהא כ' הרי"ף דמותר לכבות לאחר שדלק כשיעור ואם הר"ן ג"כ סובר כן בדעת השאלתות ישאר הקושיא לדוכתי'. ואולי דהשאלתות חולק גם בזה על הרי"ף וס"ל דאסור לכבותו וצ"ע בזה. ואכן כל זה לפי דעת הר"ן ז"ל בד' השאלתות דגם הוא ז"ל סובר דאין האיסור רק מצד דאתקצאי למצוותה ולכן הוצרך לחלק בין סוכה לאחר החג לנר חנוכה אבל לפי מש"כ בדעת השאילתות דס"ל דנ"ח אסור בהנאה אין התחלה לקושיית הר"ן ז"ל עליו. ושוב ראיתי דמש"כ לעיל להביא ראיה מד' המס' סופרים מנוסח דהנרות הללו דאמר שם דהנירות הללו קודש הוא סייעתא לדעת בעהמ"א ז"ל שם דלרב דס"ל דאסור להשתמש לאורה הוא מטעם דס"ל דבנ"ח יש בו איסור קדושה ואיסור הנאה דעשאום כנרות המנורה ואכן לדינא הוא תיובתא לבעהמ"א ז"ל דהוא פסק שם כרב אסי דנ"ח אין בו משום קדושה ומותר להשתמש לפניהם תשמיש דמצוה והרי במ"ס משמע דיש בו קדושה וכדעת רב. וכעת ראיתי דהא דפליגי אמוראי בטעמא דב"ה דמוסיף והולך אי נגד הימים היוצאין או משום דמעלין בקודש ג"כ פליגי בזה אי נ"ח יש בו קדושה או לא דלמ"ד נגד ימים היוצאין ולא אמר משום דמעלין בקודש משום דס"ל דנ"ח אין בו קדושה ובדבר מצוה לא שייך דמעלין בקודש ומ"ד משום דמעלין בקודש ס"ל דיש בו קדושה ונ"מ לדינא בין שניהם לענין שמוש דמצוה וזהו דמסיים דשני זקנים היו בצידן אחד עשה כב"ה משום דמעלין בקודש נוהג בו איסור קדושה והיינו דהרי"ף והרא"ש הביא ב' הסברות ולכאורה מאי נ"מ לדינא וכבר ידוע תי' של הגר"א ז"ל והפר"ח דנ"מ לענין אי ס"ל גם הידור הראשון דנר לכאו"א. ואמנם לפמש"כ ג"כ נ"מ עוד לענין איסור שימוש תשמיש של מצוה:

ולענין מה שאמר לשמך הגדול נראה משום (דביומא כ"ט) על קרא דעזרא ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול אמרינן מאי גדול אמר רב יוסף אמר רב שגדלו בשם המפורש ורב גידל אמר ברוך ה' אלהי ישראל וכו' א"ל אביי ודילמא שגידלו בשם המפורש א"ל אין אומרים שם המפורש בגבולין ע"כ. והיוצא לנו מסוגיא הלזו דשם המפורש נקרא שמו הגדול ב"ה ועפ"ז פשוט דבעת כשעמדו מ"י ובטלו עבודת ב"ה לא היו רשאין לברך בשם המפורם דאין אומרים שם המפורש בגבולין וכמו דתנן בתמיד דבמקדש היו קוראין את השם ככתבו ובמדינה בכינוייו אבל כשנצחו ה שמונים והשיבו עבודת בית המקדש למקומו חזרו לברך בשם הגדול דהיינו בשם המפורש וזהו שיסדו בנוסח בימי מתתיהו ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך והיינו דע"י שעשה לנו תשועה ע"י החשמונאים ונצחום והחזירו עבודת בית המקדש למקומו ע"י זה נעשה שם גדול וקדוש להקב"ה וכן מסיים שם וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול ועפ"ז יבואר שינוי הנוסח בהנרות הללו דבטור הגירסא כדי להודות ולהלל לשמך הגדול אבל במס' סופרים עצמו וברא"ש ליתא לתיבת הגדול והיינו לפי הנוסחא שבטור קאי על עיקר מצוות הדלקת נ"ח שתקנו אז בימי החשמונאים ולכן אמר כדי להודות ולהלל לשמך הגדול שאז היו מברכין בשם המפורש בבהמ"ק אבל לגי' מ"ס וברא"ש קאי על הדלקת נ"ח שאנו מדליקין עכשיו ולכן אמר לשמך סתם כי בזה"ז אין מזכירין שמו הגדול רק בכינוי. ובזה ניחא גם בשמ"ע בברכת מודים שתקנו לומר ויהללו את שמך באמת ולא אמרינן את שמך הגדול ג"כ מטעם הנ"ל ולפי נוסח ספרד דאומרים באמת ויהללו את שמך הגדול י"ל דהוא בקשה על להבא שיהללו את שמך הגדול והיינו שיבוא הגואל ב"ב ויבנה בהמ"ק ואז יהללו את שמו הגדול באמת כן נלע"ד:

ונראה דמשו"ה נקרא שם הגדול משום דבשם זה כלול כל השמות של הקדוש ברוך הוא דהוא מקור של כל השמות כידוע או משום דשם זה הוא מורה על השגחה למעלה מן הטבע על דרך הניסיי ולכן נקרא גדול דנסים ונפלאות שהם למעלה מן הטבע נקרא גדולות וכמו דכתיב לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. וכן ספרו נא הגדולות אשר עשה אלישע. ועפ"ז יתיישב לי נוסח ברכת המזון שיסדו אנשי כנה"ג לומר בברכת הזן הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד בעבור שמו הגדול וכו' ולכאורה צריך להבין למה הזכיר כאן שמו הגדול יותר משאר מקומות ואמנם להנ"ל פשוט דהנה איתא (פסחים דף קי"ח ע"ב) אמר ר"נ בן לוי הני עשרים וששה הודו כנגד מי כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזו אותם בחסדו ע"כ ומבואר בספרים דשם הוי"ה מורה על חסד דהוא לפנים משורת הדין וע"פ זה עולה לנו כמין חומר נוסח בהמ"ז הוא נותן לחם לכל בשר והיינו אף שאין להם זכות מצד עצמן מ"מ נותן להם לחם ומזון בחסדו וכמו בכ"ו דורות קודם שניתנה התורה דלא היה להם זכות מצד עצמן רק דזן אותם בחסדו. ולכן מסיים ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו וקאי על כ"ו דורות קודם שניתנה תורה] ואל יחסר לנו [וזהו בקשה דאנו מבקשים מהקב"ה על להבא דתמיד לא יחסר לנו מזון] ואף אם לא נהיה כדאים ליתן לנו מזון בזכות עצמנו מ"מ אל יחסר לנו מזון לעולם ועד וזה יעשה לנו בעבור שמו הגדול דהוא מדת החסד והרחמים. וכן (ביהושע ז') ומה תעשה לשמך הגדול היינו דכבר ידוע דשם הויה מורה על שידוד הטבע והשגחה ניסיית ועפ"ז מבואר הכתוב היטיב דטען יהושע דישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו וגו' וא"כ מה תעשה לשמך הגדול דאם ח"ו יכריתו את שמנו א"כ עם מי יוכל להתנהג השגחה ניסיית דאם ישראל בטלין ח"ו לא יוכל להתנהג בעולמו בשמו הגדול ובזה יבואר עוד כוונת נוסח הקדיש שאנו אומרים יהא שמיה רבא מברך וי"ל דהוא בקשה וכמו שפי' במחזור וויטרי והובא בתוספת בברכות ג' ד"ה ועונין שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם וכו' ואכן לפי מש"כ י"ל שאנו מבקשים שיבנה ביהמ"ק ואז יוכלו לברך בשם הגדול דהיינו שם המפורש שם בן ד' אותיות דבבהמ"ק היו אומרים השם ככתבו דהיינו שם המפורש. הנלע"ד כתבתי בעז"ה וראיתי להביא כאן איזה חד"ת ששמעתי מפי הרב הגאון המפורסם צדיק יסוד עולם מו"ה יצחק סירווינט זצ"ל שהיה מ"ץ בפ"ק אביו של הגאון מו"ה אליהו אליעזר זצ"ל מ"ץ דפ"ק ווילנא מה ששמעתי ממנו בהיותי מ"ץ בק"ק אנטעקאליא פרוודהא דפ"ק ווילנא בשנת תר"כ לפ"ק וביקש ממני אז שארשום הדברים בשמו לזכרון. ולכן באתי כעת לקיים בקשתו ולהדפיסם פה כדי שיהיה לו למזכרת עולם וזה הוא. א' שמעתי ממנו ישוב נכון על מה שהקשתי מכבר על הא דאיתא בשו"ע חו"מ סימן ע"ג סעיף ד' דבמלוה על המשכון או בשטר נאמן המלוה לומר שלא קבע לו זמן או שהיום סוף הזמן ע"ש ותמהתי על זה דא"כ היאך נפרנס להמשנה (דמכות דף ג') מעידין אנו באיש פלוני וכו' ע"מ ליתנו לו מכאן ל' יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדים כמה אדם רוצה ליתן וכו'. ואוקימנא בגמ' דמתני' מיירי במלוה על המשכון או במוסר שטרותיו לב"ד בגוונא דאין שביעית משמטתו דאל"ה כוליה בעי שלומי ליה דלפי טענתו דהלווהו לעשר שנים הא פטור לגמרי דשביעית משמטת בזמן הבית אבל האידנא דינא דמלכותא דינא] ע"ש. ולפי דעת הרמב"ם והש"ע הנ"ל תימה דמאי צריכים לו לשלם העדים זוממים להלוה הא לא הפסידו לו כלום בעדותן דאף בלא עדותן נאמן המלוה בעצמו לומר שלא הלווהו רק עד ל' יום כיון שיש משכון בידו. ושוב מצאתי קושיא זו בתומים סי' ס"ז וע"ש מה שכ' ליישב [ובפשוטו י"ל דמיירי שהמלוה לא ידע זמן הלוואה רק תובע להלוה ע"פ עדים אלו דבכה"ג שפיר הפסידו העדים להלוה בעדותן וק"ל]. ואמנם כבוד הרב הגאון הנ"ל תי' לקושיא זו בפשיטות ע"פ ד' הכ"מ בפכ"א מהל' עדות הלכה ה' שכ' שם דאף במקום דאינו מועיל עדותם לחייב הנתבע אלא א"כ תפש מ"מ אם הוזמו צריכים לשלם מכאשר זמם משום דבקל יכול לתפוס ע"ש וא"כ בנד"ד נמי דאף דבלא עדותן היה נאמן המלוה לטעון שלא הלוה לו רק עד ל' יום מחמת דהוא מוחזק במשכון מ"מ היה יכול הלוה לחזור ולתפוש ממנו ואז היה נאמן הלוה משא"כ לאחר שהעידו העדים שוב לא יהיה מועיל תפישת הלוה ודפח"ח [ואכן לענ"ד אין הדבר ברור דמהני תפישת הלוה לאחר שפסקו הב"ד דהמלוה נאמן דא"כ אין לדבר סוף דהיום יתפוס הלוה ולמחר יתפוס ממנו המלוה ועי' ברא"ש בב"ב פ"ג דכ' כהך סברא לענין כל דאלים גבר והדבר צ"ע בזה:

עוד שמעתי מהגאון הנ"ל שעלה בדעתו לומר דין מחודש לענין חלת חו"ל דנראה דיכול לשאול על החלה אף לאחר שבאה ליד כהן והוא ע"פ דברי הנו"ב מהד"ת בחלק יו"ד סי' קנ"ד דהטעם דתרומה שבאה ליד כהן דאינו בשאלה הוא משום דהכהן יכול לומר להבעלים דאינו מאמינך דלא מבעיא אם ב"ד מתירין לו ע"י פתח שהנודר אומר דאלמלא הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר ואם באמת אינו כן אין ההתרה התרה דוודאי יכול הכהן לומר לו דאיני מאמינך דהוא כן ואולי אתה משקר אלא אפילו אם מתירין לו ע"י חרטה מ"מ כיון דצריך חרטה דמעיקרא וצריך הנודר ליזהר שלא יאמר דהוא מתחרט מעיקרא רק אם מחליט בדעתו באמת כן שראוי להתחרט על הנדר ותוהה על עצמו מה שנדר מעיקרא כן והלכך גם בזה יכול הכהן לומר לו דאינו מאמינך דאתה מתחרט חרטה דמעיקרא ע"ש והלכך בחלת חו"ל דאינו נאכלת לכהן ואף שראוי להסיקו תחת תבשילו מ"מ אין זה הפסד לכהן כ"כ ובוודאי אינו מקפיד הכהן כלל אם ישאלו הבעלים עליו והלכך נראה דאף לאחר שבאת ליד כהן איתא בשאלה ודפח"ח:

ועוד אמר לי בשם בנו הגאון מוהרא"א זצ"ל מ"ץ דפ"ק ווילנא ששמע ממנו בעוד שהיה רך בשנים מאוד שאמר ליישב קושיית הברית אברהם בסי' שהקשה בהא דתנן בנדרים דף צ' ע"ג) דחזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ובנטולה מן היהודים יפר חלקו והקשה בספר הנ"ל דמאי הועילו בתקנתן דהא מ"מ יכולה לומר דטמאה אני לך ונטולה מן היהודים דבכה"ג ליכא למימר דיפר חלקו דהא כבר הקשו הראשונים דהיכי תקנו להתירה לבעלה באומרת טמאה אני לך הא עשתה עצמה חד"א ותי' הר"ן דאפקעינהו רבנן לקידושין מינה וכיון דע"כ אנו צריכין להפקעת קדושין תו אינו יכול להפר וא"כ מ"נ אסורה לו או מחמת האמירה דטמאה אני לך או מחמת הנדר כן הקשה בס' ברית אברהם הנ"ל. ותי' ע"ז הגאון הנ"ל ע"פ דברי התוס' (דכתובות דף ס"ג) ד"ה אבל שכ' שם דבטוענת מאיס עלי י"א שכופין אותו להוציא ולא חיישינן שמא עיניה נותנת באחר כמו באומרת טמאה אני לך דשאני התם דנוטלת כתובה חיישינן שמא עיניה נותנה באחר אבל בטוענת מאיס עלי דמפסדת הכתובה לא חיישינן. ואין להקשות דא"כ מה הועילו בתקנתם הא יכולה להפקיעה עצמה מבעלה ע"י טענת מאיס עלי דכיון דבמאיס עלי אין לה כתובה לא תפקיע עצמה להפסיד כתובתה כן כתבו התוס' שם. ועפ"ז גם קושיית הברית אברהם יסתלק בזה דהדבר פשוט דאם תטעון ב' הטענות דטמאה אני לך ונטולה אני מן היהודים בוודאי תפסיד הכתובה דאף דבאשה שאוסרת הנאת תשמיש הבעל על עצמה יש לה כתובה למ"ד דאמרינן דהוא נתן אצבע בין שיניה מ"מ הכא כיון דאינו יכול להפר מחמת הטענה דטמאה אני לך דהוצרכו חכמים להפקיע הקידושין פשוט דהוי כהיא נתנה אצבע בין שיניה ואין לה כתובה וא"כ לא שייך לחוש לזה כמו דלא חיישינן לטענת מאיס עלי כן שמעתי מפי הגאון הנ"ל וש"י. וכבוד חתני הרב החריף מו"ה נחום נ"י רצה לתרץ קושיית הברית אברהם הנ"ל די"ל דאף דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה מ"מ כיון דהטעם דהבעל מיפר נדרי אשתו משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וא"כ מה בכך דחכמים הפקיעו הקידושין מ"מ היא לא ידעה מזה ובוודאי נדרה על דעתו והלכך יכול להפר ולא איכפת לן במה שהפקיעו הקידושין וראיה לסברא זו מהש"ס (דנדה דף נ"ג) דאמרינן שם דאפילו למ"ד דמופלא סמוך לאיש דאורייתא יכול להפר נדרי אשתו קטנה ואף דנישואי קטנה אינו אלא מדרבנן משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ע"ש וא"כ בנד"ד נמי דכוותיה. **(ושוב מצאתי להגאון מוהרש"ש ז"ל בהגהותיו לנדרים שתי' כן ות"ל שכוונתי לדעתו)** אבל לאחר העיון ליתא יש לדחות זה אנן חיישינן דאין כוונתה בנדר זה רק להפקיע עצמה מבעלה ומשו"ה אוסרת עליה כל העולם על עצמה כדי שיסברו שקשה לה להיות עם איש וע"י כן נכיף את הבעל לגרש וא"כ לא שייך בכאן דנודרת ע"ד בעלה דהא אדרבה אין רצונה שהבעל יפיר לה. אך מ"מ תנן דיפר את חלקו דכיון דמ"מ היא אשתו והתורה לא חילקה בהפרת הבעל בין אם נדרה על דעתו או לא אבל אם מפקיעין הקידושין בוודאי אינו יכול להפר וזה פשוט]. כל זה שמעתי מפי הרב הגאון הנ"ל:

ועוד ראיתי להביא כאן איזה עניינים דרושים ששמעתי מפי מר אחי הגאון מו"ה בצלאל הכהן זצ"ל דעמד להתעורר ולהבין הטעם דלמה בעצרת דהוא יום שניתן בו הלוחות הראשונות הוא יום משתה ושמחה ואפילו ר"א דס"ל דשמחת יו"ט רשות בשאר המועדים מ"מ בעצרת מודה דבעינן נמי לכם משום דהוא יום שניתנה בו תורה אלמא דיום שניתנה בו תורה ראוי לאכול ולשתות ולשמוח ואלו ביוה"כ דהוא נמי יום שניתנה בו תורה דלוחות האחרונות נתנו ביוה"כ כדאיתא (בתעניח דף כ"ו במשנה) דלא היה יו"ט לישראל כט"ו באב ויה"כ וכו' ואמרינן שם בגמ' ודף ל' בשלמא יוה"כ משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתן בו לו האחרונות ע"ש (וכן מבואר במדרש וברש"י בחומש] הוא להיפך מעצרת דנקבע לתענית וצום וכפרה וסליחה ולמה נשתנה יום שניתן בו לוח האחרונות מיום שניתן בו לוחות הראשונות שזה ניתן לאכילה ושתי' וזה ני לעינוי וצום וליום כפרה וסליחה. ואמנם הוא מותיב לה והוא מפרק לה בטוב טעם ודעת ע"פ המבואר בספרים דהעולם הזה נברא בזכות לוחות הראשונות והעולם הבא נברא בזכות לוחות האחרונות. ואמר מר אחי ז"ל די"ל דמש"ה העוה"ז יש לו גבול ותכלית ועומד ליחרב וכאיתא (בר"ה דף ל' ובסנהדרין דף צ"ו) דשית שנין הוי עלמא וחד חרוב דהעוה"ז עומדת בזכות קבלת לוחות הראשונות דהן נמי נשתברו ונפסדו ומשו"ה העוה"ז נמי אין לו כח עולמי ונצחי משא"כ העוה"ב דנברא בזכות לוחות האחרונות דהן קיימין לעד ולעולמי עולמים משו"ה העוה"ב הוא ג"כ עולם נצחי בלתי גבול ותכלית ואמר עוד די"ל דלזה כיוונו חז"ל (בב"ק דף נ"ה) דאיתא שם דמ"מ לא נאמר כי טוב בלוחות הראשונות משום דסופן להשתבר ופרכינן וכי עומד להשתבר מאי הוי אמר אשי ח"ו פסקה טובה מישראל ואינו מובן דלענין מאי קאמר דפסקה טובה מישראל. אכן להנ"ל י"ל דכיון דסופן להשתבר לכן גם העוה"ז הוא עומד להיות כלה ונפסד ולפיכך לא שייך לומר בהם כי טוב כיון שאין הטוב מתקיים לעולם וכן מספר ימי חייו של האדם וטובתו בעוה"ז הוא בגבול ותכלית ועומד ליפסק כי לא לעולם חוסן וגו' (משלי כ"ז) אבל בלוחות האחרונות דלא נשתברו נאמר בהם כי טוב כי העוה"ב דנברא בזכותן ג"כ קיים לעד ואין לו גבול ותכלית וכן הצדיקים שיעמדו לעוה"ב אין חוזרין לעפרן כדאיתא (בסנהדרין דף צ"ב שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים [ונראה דלזה כיוונו חז"ל (בפסחים דף נ' ע"א) דאמרי שם דמ"ד והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד אטו האידנא לאו אחד הוא א"ר אחא ב"ר חנינא לא כעולם הזה העוה"ב העוה"ז על שמועות טובות ברוך הטוב והמטיב ועל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת לעוה"ב כולו הטוב והמטיב ע"כ והכוונה כנ"ל משום דעוה"ב וטובותיו הוא בלא גבול ותכלית ולא שייך בו שמועות רעות כלל דכולו טוב הוא] ואמר עוד מר אחי ז"ל די"ל דלזה רימזו חז"ל במ"ש (במנחות דף כ"ט) דמ"ד כי ביה ה' צור עולמים דהעוה"ז נברא בה' והעוה"ב נברא ביו"ד וי"ל דכיוונו ג"כ בזה דהעוה"ז נברא בזכות לוחות הראשונות דמרומזים באות ה' דביום הששי וכדאמרינן בריש ע"ג דמשו"ה כתיב הששי בה"א הידיעה דתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין את התורה מוטב והעוה"ב נברא ביו"ד היינו דנברא בזכות לוחות האחרונות שניתנו בעשרה בתשרי. וע"פ כל הקדמות אלו יתיישב היטב מה דביום נתינת לוחות הראשונות ניתן לאכילה ושתיה ויום נתינת לוחות האחרונות ניתן לתענית וצום והיינו דנתינת לוחות הראשונות הוא כנגד העוה"ז השפל דא"א בלא אכילה ושתיה ולכן מצוה בו ביום לאכול ולשתות ולשמוח אבל יום נתינת לוחות האחרונות דהוא כנגד עוה"ב דאין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ולכן גם ביוה"כ ניתן ליום תענית וצום זכר לעוה"ב וגם צריכים כל ישראל להיות נקיים מכל חטא ביוה"כ דוגמת העוה"ב שאז יהיה כולם קדושים ונקיים מכל חטא ועון. גם אמר לי דבתיבת אנכי מרומז זמן הימים של נתינת הלוחות דאל"ף ונו"ן של אנכי הוא מרמז להיום של נתינת לוחות הראשונות דניתנו בי נ"א לספירה כמו שכ' המג"א באו"ח בר"ס תצ"ד. והכ' והי' מרו יום נתינת לוחות האחרונות דהיו"ד והכ"ף הוא ר"ת קיום כפור' (ועיין בפסיקתא דאיתא שם ג"כ גימטריא על תיבת אנכי וכן בשבת ק"ד ע"ש אכן לפי עניינינו הנ"ל יש מקום גם לאופן זה). כל זה שמעתי מפי מר אחי הגאון וצ"ל וכל דבריו נ"ל כפתור ופרח בעז"ה:

ב

וראיתי להביא בכאן איזה חידושים מחתני הרה"ג החריף ובקי וכו' מו"ה ר' נחום [וכעת נתקבל לרב אב"ד בק"ק טראק יצ"ו] וזה לשונו הטהור בשו"ע יו"ד בסימן מ' סעיף ג' נמצא מחט בלב אע"פ שאינו ניכר בחוץ טריפה והוא מדברי בה"ג. והנה מדברי הב"י והרמ"א נראה דלהכי טריפה אף שלא ניקב לחוץ משום דסופו לנקוב וכן פי' הש"ך אבל הלבוש והט"ז לא נהירא להו האי פירושא כמו שכתב הט"ז שם בס"ק ד' וז"ל ותו דלמה יהיה טריפה במה שסופו לנקוב דעכ"פ עכשיו אין אין כאן נקב עכ"ל ואף דסירכא לתוס' הוא משום דסופו לינקב וכן טריפות דגולגלת הוא משום דסוף הקרום לינטל כבר חילק בלבוש שם בין טריפות המתחדש בגופה אמרינן כל העומד וכו' אבל בטריפות דמחט אין סברא לומר כל העומד לינקב וכו' כיון שהוא דבר הבא מן החוץ ואינו מצד טבע הבהמה בעצמה ולכן פי' הט"ז דטרפות דמחט שנמצא בלב אינו מצד סופו לנקוב אלא משום דחיישינן שמא כבר ניקב ורק בריאה דאפשר למבדק ע"י נפיחה לא אמרינן שכבר ניקב יעו"ש. ונראה לומר לפענ"ד דיש לתלות מחלוקת הש"ך והט"ז והרמ"א והרמ"י במחלוקת רבה ורבא בחולין פ' בהמה המקשה (א"א:) דמסיק שם הגמ' כי קאמר רבה דבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה דלא מטמיא הטמאה לטהורה משום דטומאה בלועה אינה מטמאה ופריך והא עובר וחיה דכשתי טבעות דמי וקא מטמי לה עובר לחיה אמר רבה שאני עובר הואיל וסופו לצאת פי' וכל העומד לצאת כיצא דמי אמר ליה רבא עובר סופו לצאת טבעת אין סופו לצאת בתמיה ויש להקשות דאיך לא ידע רבה דגם טבעת סופו לצאת ומעיקרא דדינא פירכא דבמה חילק בין עובר לטבעת. אכן לפי מה שנתבאר לעיל בדברי הלבוש דיש חילוק בין מה שהוא דבר המתחדש בגופו בזה אמרינן כל העומד וכו'. אבל בדבר הבא מן החוץ אין סברא לומר כל העומד וכו' וזהו ג"כ סברת רבה דמחלק בין עובר לטבעת דעובר שהוא עומד לצאת מטבע הגוף בזה אמרינן כל העומד לצאת כיצא דמי אבל טבעת שהוא דבר הבא מן החוץ ואין שייך בו טבע הגוף לא אמרינן בזה כל העומד לצאת וכו' כסברת הלבוש ז"ל והט"ז ז"ל גבי מחטא דאשתכח בליבא. אבל רבא ס"ל כסברת הב"י והרמ"א דגם גבי מחט אמרינן כל העומד לנקוב כנקוב דמי ולכן הקשה לרבה דגם טבעת סופו לצאת וכל העומד לצאת כיצא דמי ולא הוי טומאה בלועה. ומה שקשה לשיטת הסוברים גבי מחטא דאישתכח בליבא שהיא טריפה מטעם דכל העומד לינקוב וכו' ממחטא דאישתכח בריאה דמנפחין לה לריאה ואי לית בה נקב כשירה והלא סופה לינקוב וכל העומד כו' דבשלמא לדעת הט"ז והלבוש כבר תירץ הט"ז דכיון דעיקר הטעם דטריפה גבי מחטא דאישתכח בליבא הוא משום שמא כבר ניקב לק"מ מריאה דגבי ריאה כיון דמנפחינן לה ולא מבצבצא אנו רואין שלח ניקבה אבל לשיטת הסוברים דגם גבי מחט אנו אומרים כל העומד וכו' קשה מריאה. וכן הקשה הפמ"ג על הש"ך בשפתי דעת ס"ק ו'. ונלפע"ד לתרץ דעת הש"ך והוא ע"פ דברי הרשב"א במשמרת הבית גבי ריאה שנקבה ודופן סותמתה בשם הרמב"ן דלא אמרינן גבי טריפות כיון שסופו לינקב כנקוב דמי וטריפה רק היכא שהטריפות יבוא בוודאי אבל היכא שיש ספק אם ינקב במקום המטריף בזה לא אמרינן כל העומד וכו' א"כ יש לחלק בפשיטות דבשלמא גבי לב בכל מקום שינקב הוא טריפה אבל במחט שנמצאת בריאה יכול להיות שינקב את הריאה במקום הסמוך לדופן במיצר החזה וריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה לכן לא אמרינן שם כל העומד לינקב כנקוב דמי כיון שאין הטריפות עתיד לבוא בוודאי

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה