בנין שלמה חלק ב· רבי שלמה הכהן מווילנה
סימן כח
בהלכות לולב בסימן מ"ח (דף נ"ז סוף ע"א) בזה שכתבתי שם ואולי דכוונת הגאון הנ"ל דלישני דהגביהו קודם עה"ש והוציאו אחר עמוד השחר וכו' ומשום הכי פטור מחטאת דבעת הנחה היה טרוד בדבר מצוה וכו' ע"כ. והנה כעת ראיתי דזה אינו תירוץ כלל על דברי הגאון הנ"ל דהא ידוע דעיקר חיוב מלאכת הוצאה אינו אלא בעקירה והנחה. וא"כ א"א לפרש כלל בהגביהו קודם עה"ש והוציאו אחר עה"ש דנהי דטרוד בעת ההוצאה מ"מ לא היה טרוד בדבר מצוה כלל לא בשעת העקירה ולא בשעת הנחה דהעקירה היה קודם עה"ש בשעה שעדיין אינו מחוייב במצות לולב כלל ובעת הנחה בוודאי לא שייך למפטריה מחמת טרדה דמצוה דהא אין המצוה גורם לו להניח והנחה אינו צורך להמצוה דהא כל עיקר הטעם שאנו פוטרים אותו מחטאת היינו משום שהיה טרוד להוציא הלולב ממקום שהיה מונח ברה"י להוציא לרה"ר כדי לילך אצל בקי שהיה ברה"ר ללמוד נענועו וברכותיו וא"כ נהי דהיה מוכרח מצד המצוה לעוקרו מרה"י להוציאו לרה"ר אבל לעשות הנחה ברה"ר זה לא היה מוכרח מצד המצוה דכל כך היה ללמוד נענוע וברכתו מאת הבקי כשלא היה מניח הלולב ברה"ר וגם לא היה מוכרח לעמוד לפוש כדי שיהא נחשב כהנחה דכ"כ היה יכול ללמוד ממנו הנענוע כשהוא מהלך ברה"ר וכיון שמצד המצוה לא היה מוכרח להנחה כלל ומה שהניח הוא מחמת ששכח שהוא שבת וא"כ הוא שוגג גמור בשעת הנחה ככל השוגגין ופשיטא דחייב חטאת דהא בשעת עיקר המלאכה לא היה טרוד בדבר מצוה כלל וזה פשוט לפע"ד וא"כ ע"כ צ"ל דר' יוסי מיירי שעקרו ממקומו לאחר עה"ש שהיה טרוד גם בשעת עקירה ועפ"ז נופל ראיית הגאון הנ"ל לגמרי:
ואין להשיב ע"ז דא"כ מאי מקשה מדאגבהיה נפיק ביה ומאי קושיא הא מ"מ בעת העקירה היה טרוד בדבר מצוה ומה בכך דלאחר הגבהה יצא בו ובעת ההנחה תו לא היה טרוד בדבר מצוה מ"מ הוי כהנחה בלא עקירה דהא בעת העקירה היה טרוד בדבר מצוה ובאמת שכבר התעורר בקושיא זו הגרע"א ז"ל בס' דרוש וחידוש שלו ובגליון המשניות שלו ונשאר בתימה. אבל לענ"ד אינו קושיא כלל דהא קי"ל בשבת דף ג') דהטעינו חבירו אוכלין ומשקין בשבת והוציאן לחוץ גם כן חייב משום דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי וא"כ מה בכך דעקירה ראשונה היה טרוד בדבר מצוה מ"מ כיון דלאחר שהגביהו כבר יצא יד"ח תו היה עקירת גופו באיסור דאז אינו טרוד וא"כ גם העקירה היה שלא בטרדה ואף שהוא לא ידע שכבר יצא בו מ"מ לא מקרי טרוד דלא היה לו לטעות בדין והוי כשוגג גמור. ושוב ראיתי שבהגהות הגאון הרש"ש ז"ל הביא תי' זה בשם חכם אחד ודחה זה דהא אמרינן (בכתובות דף ל') דעקירה צורך הנחה היא ולא משכחת לה אלא בעמד לפוש וא"כ תמה הגרע"א ז"ל שפיר דמאי פריך דילמא מיירי דלא עמד לפוש עכ"ל ולא הבנתי דחייתו כלל דהתם איירינן לענין פטור תשלומין אמרינן דעקירה צורך הנחה הוא ומפטר בתשלומין דהרי כבר התחיל במלאכה אם לא כשעמד לפוש דאז בטל לעקירה ראשונה וא"כ כבר נתחייב בתשלומין קודם עקירת גופו אבל הכא נהי דעקירה ראשונה מה שהגביה הלולב ממקומו היה טרוד במצוה מ"מ אתה יכול לחייבו מחמת עקירת גופו שהיה אחרי כן ואפילו לא עמד אח"כ כל מ"מ כיון דבעת הגבהה היה עומד וא"כ תיכף שעקר רגליו ממקום שעמד חייב מחמת אותה עקירה ומאי ענין לכאן דאמרינן דעקירה צורך הנחה היא דזה לא שייך אלא לענין תשלומין. אך זה י"ל דמיירי מתני' כשהגביהה הלולב דרך הליכתו ולא עמד כלל בעת הגבהה ונמצא דלא היה עקירת גופו כלל. אבל גם הא ליתא דהא התם בכתובות אמרינן דלבן עזאי דאמר דמהלך כעומד דמי ואפי' בעמד לכתף חייב בתשלומין ולא אמרינן דצורך הנחה היא ע"ש וכבר ידוע דעת הרי"ף שסובר דהלכה כבן עזאי וכמו שכ' הרא"ש בפרק קמא דשבת וא"כ שפיר מקשה הגמ' מדאגבהיה נפיק ביה דאף אם הגביהו בעת הליכתו מ"מ כיון דמהלך כעומד דמי חייב מחמת עקירה אחרונה בעת שיצא מפתח הבית לחוץ ודו"ק ונתיישב היטיב קושיית הגאון מוהרע"א א ודו"ק: