בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה
סימן מה
בעז"ה אור ליום א' ערב סוכות שנת תרל"ד לפ"ק
שאלה ראוי לברר בחבילין שנתן על הסוכה כדי ליבש בגוונא דפסול מה"ת אי מהני אח"כ התרה להכשיר הסוכה. ועוד יש להסתפק בפסול דרבנן אי נוהג פסול תעשה ולא מן העשוי או לא וכל זה ראוי לברר להלכה וזה החלי בעז"ה. תנן התם סוכה דף י"ב ע"א] חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהן וטעמא אמרינן בגמרא משום גזירת אוצר ופסולים מדרבנן שמא יבואו לסכך בחבילין שנותנים ע"ג הסוכה כדי לייבשן והתם פסולים מדאורייתא משום תעשה ולא מן העשוי דלא נעשו לצל] וכולן שהתירן כשרות וכולן כשרות לדפנות ע"כ מהמשנה והנה יש לדקדק על לשון וכולן שהתירן כשרות דמאי אתא לרבות בתיבת וכולן הא עלה קאי ואם התירן מיבעיא ליה וכה"ג ממש מדייק בריש חולין על וכולן ששחטו דע"כ דבא לרבות עוד דבר אחר שלא הוזכר במשנה כאן דאם אחרש שוטה וקטן בלחוד קאי ואם שחטו מבעיא ליה וכה"ג ממש יש להקשות הכא ועוד דבלא"ה מאי אשמעינן בזה דכולן בין חבילי עצים ובין חבילי קש וכו' מהני התרה פשיטא דמאי שייך לחלק דבחד יהיה מהני התרה ובאידך לא דאיצטריך לאשמועינן דבכולן מהני התרה הא כולן כהדדי נינהו וחד פסול הוה לכולהו ובשלמא בסיפא בכולן כשרות לדפנות קמ"ל לרבות אף פסולין דאורייתא דלא הוזכרו במשנה כאן כגון דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ דאעפ"כ כשירות לדפנות דלא תטעה דדווקא בפסול חבילין דלא פסילי רק מדרבנן כשרים לדפנות קמ"ל דהך וכולן דאפילו פסולי דאורייתא כשרים לדפנות וכן פרש"י והרע"ב ז"ל וכולן הפסולין ששנינו בסכך עכ"ל אבל ברישא דכולן שהתירן כשרות דלא שייך רק בחבילין דלפסול דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ לא שייך כלל הך תקנתא קשה דמאי וכולן ואם התירן מיבעיא ליה. ותבט עיני בנוסח המשנה שברי"ף ורא"ש ומצאתי וראיתי דשם ליתא באמת הך תיבת וכולן בנוסח המשנה רק ואם התירן כשרות ונהנתי מאוד שכוונתי מדעתי לגירסא זו וגירסתם עולה שפיר בלי שום פקפוק. אמנם אחר העיון ראיתי לתת מקום גם לגי' דידן וכולן ונוסחא זו נמי נוסחא דווקניות היא ותליא באשלי רברבי דהנה דעת כל הראשונים והאחרונים הובא בב"י סימן תרכ"ט דהך דאם התירן כשרות קאי אפילו לאחר שסכך הסוכה בהן ולא פסלי משום תעשה ולא מן העשוי משום דכל עצמו אינו פסול רק משום גזירה שמא יבוא לסכך באוצר והלכך כיון שאתה מצריכו להתיר אח"כ לשם סוכה יש לו היכר ולא יבוא לסכך באוצר. וכל זה בחבילין דאין פסולין רק מצד גזירה אבל בחבילין דפסולין מן התורה הניתנים על הסוכה כדי לייבש אם מהני התרה בהם בזה יש ב' דעות בטור בסי' תרכ"ט דיש מי שסובר דגם בהם מהני התרה אח"כ ולא אמרינן דפסולים משום תעשה ולא מן העשוי משום דהתרתן זו היא עשייתן וכמו דאמרינן בגמ' דקציצתן זו היא עשייתן ולא בעי עשייה אחרת ה"נ דכוותיה ואף דהתם לא קיי"ל הכי דס"ל התם דבעי נענוע לשם צל מחדש ולא סמכינן אהך סברא דקציצתן זו היא עשייתן [דקי"ל כרב התם ולא כשמואל] מ"מ ס"ל דהתרה הוי מעשה טפי. ויש מי שחולקין בזה וס"ל דלזה לא מהני התרה וצריך נענוע דווקא ועי' בר"ן וכן פסק בשו"ע שם סעיף י"ז כד' המחמירין ולכאורה צריך ביאור מהיכן יצא להם המחלוקת מן סוגית הש"ס אמנם לע"ד נראה פשוט דמחלוקותן יצא מן החילופי גירסאות שבמשנה דדעה המכשירין היה להם גי' דידן וכולן והיה קשה להם מאי וכולן וע"כ צ"ל דבא לרבות על איזה פסול אחר דלא נאמרה במשנה ושפיר הוציאו מזה דבא לרבות אף חבילין דפסולין מן התורה מהני התרה ושייך שפיר וכולן כלומר דכל החבילין דבין דאין פסולין רק מדרבנן דנאמרו במשנה ובין החבילין דפסולין מן התורה מ"מ אם התירן כשרות משא"כ דעת הפוסלין היה להם גירסת הרי"ף והרא"ש ואם התירן ולא קאי רק אפסולין דרבנן ואין לנו ראיה דחבילין דפסולין מן התורה דמהני בהו התרה ומצד הסברא יותר השכל מחייב כמו דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן וה"נ הכא לא אמרינן דהתירתן זו היא עשייתן באמת וא"כ מגי' הרא"ש והרי"ף מוכח לכאורה שהרי"ף והרא"ש נמי נוטים לדעה זו וכן נראה דהיה גירסת רש"י ז"ל והרע"ב ז"ל מדלא פרשו אוכולן קמא כלום כמו דהוצרכו לפרש על וכולן בתרא שבמשנה אלמא דלא גרסי וכולן כלל. אמנם לכאורה יש לתמוה על גי' זו מהא דמקשה רב אשי על ר' יוחנן שם בסוכה דפירש טעמא דמתני' דהכא משום גזירה הוא אטו בחבילין גזירת אוצר איכא תעשה ולא מן העשוי ליכא כלומר וא"כ יש לפרש במתני' שהניח על הסוכה לייבשן באופן שפסול מן התורה ולפי גי' הרי"ף והרא"ש דגרסי ואם התירן כשרות ולא מהני התרה רק בפסולין דרבנן ע"כ מיירי מתני' בחבילין שהניחן לשם סכך בגוונא דאין בהם אלא משום גזירת אוצר דהא בפסולי דאורייתא לדידהו לא מהני התרה ואיך מסיים המשנה ואם התירן כשירות וכבר עמדו רבותינו בעלי התוס' על קושיא זו דף י"ב ע"ב ד"ה אין מסככין] וז"ל ומהא דקתני במתני' ואם היו מותרות כשרות לא מצי למידק מידי דאפילו תחילתו הניחן לייבשן מהני התרתם כאלו הוא נענוע דלעיל עכ"ל והיינו משום דלהתוס' פשיטא להו כדעת המכשרת אבל לדעת הסוברים באמת דלא מהני התרה שפיר הוה מצי לדייק ר' יוחנן דע"כ מיירי מתני' בחבילין דרבנן ולכאורה רציתי ליישב משום דהא יש לפרש דהאי ואם התירן כשרות ע"י נענוע קאמר וכמו גבי פסול מחובר דתנן ואם קצצן כשרות דג"כ ע"י נענוע קאמר אליבא דרב וכן קי"ל אלמא דכן דרך המשנה לקצר ואין להקשות דא"כ מאי קמ"ל בזה די"ל דזה גופא קמ"ל דבנענוע סגי וכמו באידך מתני' דקציצה:
אמנם שוב ראיתי דהא ליתא דא"כ למה צריך התרה דכמו דמתקן בהך נענוע פסול דתעשה ולא מן העשוי דזה הוי עשייה מחדש לשם מצות סוכה ה"נ מתקן גם לפסול דרבנן דגזירת אוצר דכיון דאתה מצריכו נענוע לשם מצוה לא יבוא לסכך באוצר דלא נעשו לשם צל דכבר יש לו היכר דהא אפילו התרה מהני לפסול זה וג"כ מהך טעמא וכ"ש נענוע וכה"ג אמרינן לקמן ט"ו בתקרה שאין עליה מעזיבה לד"ה אליבא דר' יהודה [וכן קי"ל להלכה] דאם מפקפק בלחוד יוצא בזה וכשרה דכמו דמהני הפקפוק לפסול דאורייתא לתעשה ולא מן העשוי ה"נ מהני בזה לפסול דרבנן לגזירת תקרה וכמו שפי' רש"י שם דכיון שבטלה מתורת תקרה והוכיח שהתקרה פסולה תו ליכא למיגזר וה"נ דכוותיה וא"כ ע"כ ר"ל מתני' ואם התירן כשרות בלא נענוע והדרא הקושיא לדוכתא. אמנם יש ליישב ולומר דבזה פליגי באמת רב אשי ור"י דר"י דסבר דמתני' מיירי בדרבנן א"כ לא מהני התרה רק בדרבנן וזה עיקר כוונת ר"י במאי דאמר דהך מתני' מיירי משום גזירה ומתני' דגדיש משום תעשה ולא מן העשוי דאל"כ מאי נ"מ אי מתניתין מיירי בדרבנן או בדאורייתא כיון דבאמת איכא תרי גווני ואין נ"מ לדינא ורש"י ז"ל פי' באמת דבמשנה דהחוטט בגדיש פליגא באמת בדינא דר"י ס"ל דהתם ליכא באמת פסול דרבנן כלל כגון בנענע אח"כ דלר"י כשר ולרב אשי פסול מדרבנן משום גזירת אוצר [וההכרח שהביאו לרש"י ז"ל בזה עיין במהרש"א] אבל במשנה דהכא מאי נ"מ ולכן נראה דגם בזה פליגי דר"י סבר דמשנה דהכא לא מיירי רק בפסול דרבנן וא"כ בפסול דאורייתא לא מהני התרה דלא מצינו היתר בזה במשנה אבל רב אשי מקשה באמת דמנ"ל הא כיון דמשכחת פסול דאורייתא גם בזה י"ל דמתני' בפסול דאורייתא מיירי וגם בזה מהני התרה וזהו עיקר מחלוקת רב אשי ור"י אי מהני התרה בפסול דאורייתא או לא וכיון דהגמ' מתרץ לקושיית רב אשי עליו והכריח דע"כ מיירי מתני' בפסול דרבנן משו"ה פסקו כר"י אכן לפי מש"כ יהיה הסברות הפוכין דרב אשי דסבר בהחוטט בגדיש איכא פסול דרבנן אם נענע אח"כ א"כ בחבילין נמי אף אם נענע אותו מ"מ אכתי איכא פסול דרבנן כל זמן דלא התירן משום דס"ל דנענוע לא מהני רק לתעשה ולא מן העשוי אבל לגזירה דחבילין עדיין אינו יוצא בזה וצריך התרה דווקא אבל בהיתר החבילין אף דלא נענע כשר ונמצא דלדידיה התרה עדיפי מנענוע גבי חבילין [ובאמת מלשון המשנה מדוייק כן דכתב היתרא דהתרה ולא כתב היתר דנענוע משמע דווקא התרה] ולר"י הוא ממש מהיפך להיפך דהתרה לא מהני לפסול דאורייתא דאינו מבטל בזה פסול דתעשה ולא מן העשוי אבל נענוע בלחוד מהני גם בלא התרה וכמו בהחוטט בגדיש דמהני נענוע בלחוד:
ועכ"פ זכינו לדין דתליא בחילופי הגירסאות שבנוסח המשנה וגירסא דידן יש לה מקום לפי דעת המכשירין בהתרה בפסול דאוריית' ושייך שפיר וכולן אמנם לר"י דלא ס"ל כן וכמו שכתבנו צ"ל דלא גרס וכולן במשנה:
ודע דמשמע מדברי הפוסקים דגם לסכך דאינו פסול רק מדרבנן אמרינן ביה תעשה ולא מן העשוי מדהוצרכו לטעם בחבילין משום דכל עצמו אינו פסול רק דאין לו היכר ויבוא לסכך בחבילה דהניחה לייבשה והלכך כיון דאתה מצריכו להתירה לשם סוכה כבר יש לו היכר משמע דאילו לשאר פסול דרבנן שאינו מצד גזירה לא מהני הכשר אח"כ משום דהוי תעשה ולא מן העשוי ונ"ל לכאורה להביא ראיה לזה. דהנה התוס' ז"ל (דף י"ג ע"ב ד"ה אם) הקשו קושיא חמורה דאמאי אסור לסכך באוכלין [וכן יש להקשות על כל דבר המקבל טומאה כעין כלים וכל דכוותייהו ולקמן יבואר מאי דהקשו התוס' אוכלים טפי מכלים] הא קי"ל בחולין דף קכ"ט דבית שסככו בזרעים טהרן משום דבטלינהו מתורת אוכל וא"כ כל סוכה נמי כיון דמסכך בהן כבר בטלינהו לקרקע ותו לא מקבל טומאה כלל ואמאי אסור לסכך בהן ותי' בתי' השני דאה"נ דאח"כ תו לא מקבלי טומאה כלל ומ"מ פסול משום תעשה ולא מן העשוי דהא מ"מ בעת התחלת הסיכוך עדיין פסולים לסיכוך הן ואח"כ אחר שסכך בהן הדרא ומתכשרא והוי כמו מחובר שקצצן אחר שסככן בהן דפסולים כל זמן דלא נענע כן תי' התוס' ואמרי' (שם דף י"ב ע"ב) דסככה בחיצין בנקבות פסולה משום דבית קיבול העשוי למלאות שמי' קיבול ובהדיא מבואר בשו"ת נודע ביהודה מהד"ת סי' ק"ט וק"י ובמה"ק סי' צ"ו דבית קיבול העשוי למלאות לא מקבל טומאה רק רבנן יעו"ש ואם איתא דבפסול דרבנן לא חיישינן לתעשה ולא מן העשוי למה פסלינן לסכך בכלים דאין מקב לין טומאה רק מדרב והלא בעת שמסכך כבר נטהרו מטומאה דהא קי"ל (בב"ב דף ס"ו ע"א דצינור שחקקו ולבסוף קבעו דלגבי שאיבה דרבנן אינו פוסל המקוה לר"א דס"ל דכל המחובר לקרקע ואף שחקקו מקודם הוי כקרקע ואף לחכמים דחולקים התם מ"מ בוודאי מודים לנידון דידן דהתם אינו מבטל להצינור מתורת כלי דאדרבא רוצה עכשיו להשתמש בו שיצאו המים דרך עליו למקוה ור"א לא מטהר רק מצד דכל המחובר לקרקע ה"ה כקרקע וע"ז פליגי חכמים וס"ל דאינו כקרקע אבל הכא דבטוליה מתורת כלי ועשה אותו סכך לסכך בו בוודאי בטל מתורת כלי דמה לי כלי ומה לי אוכל דטהור משום דבטליה מתורת אוכל וה"נ בטלי מתורת כלי וזה פשוט בלי שום ספק וא"כ אין פסולו רק משום תעשה ולא מן העשוי דבתחלה נעשה בפסול ממילא מוכח דגם בפסול מדרבנן ג"כ נוהג בו פסול תעשה ולא מן העשוי וכן נראה להדיא עוד מד' התוס' ד"ה בחיצים דכ' שם דלא דמי לשאר פשוטי כלי עץ וכו' דמקבלין טומאה מדרבנן דהני אפי' מדרבנן טהורים וכו' ומשמע דאם היו מקבלין טומאה מדרבנן היו פסולין לסכך בהן ומשו"ה הוצרכו לתרץ דחיצים זכרים טהורין לגמרי:
ואכן לכאורה יש להביא ראיה לאידך גיסא דבפסולי דרבנן אין בו משום תעשה ולא מן העשוי והוא מהא דתנן בסוכה (דף יד ע"א) מסככין בנסרים דברי ר"י ואף ר"מ דאוסר אמרינן בגמ' דאינו אוסר אלא משום גזירת תקרה ולדעת רב בגמ' שם פליגי ר"י ור"מ בנסרים שיש בהם ד' טפחים ולכאורה יש לתמוה דהיכי מכשיר ר"י לסכך בנסרים שיש בהם רוחב ד' דהא וודאי דנסר שרחב ד' מקבל טומאה מדרבנן דלא גרע מדף של נחתומים (בב"ב בדף ס"ו ע"א) דעיקר הטעם דדף של נחתומים דמקבל טומאה מדרבנן ולא דמי לשאר פשוטי כלי עץ כתבו התוס' בסוכה (דף ה' ד"ה מסגרתו) ובשאר דוכתי משום שהדף רחב וראוי להניח עליהן דבר גזרו עליהן דדמי לבית קיבול יעו"ש וא"כ פשוט דנסר שהוא רחב ד' טפחים בוודאי ראוי להניח עליו דבר דהא ד"ט הוא נחשב מקום חשוב בכל דוכתא ואיזה שיעור אחר אתה נותן לדף של נחתומין אם אתה אומר דבד' טפחים עדיין אינו ראוי להניח עליו:
והיותר תימה לר' חייא בר אבא אמר ר"י (דף ט"ו ע"א) דס"ל דבנסרים משופין עסקינן ומשום גזירת כלים נגעו בה ופירש"י משופים וחלקים וראויים לתשמיש ואע"ג דפשוטי כלי עץ נינהו ולא מקבלי טומאה גזר בהו אטו כלים המקבלים טומאה עכ"ל. והדברים מתמיהין דכיון דמשופין וראוים לתשמיש למה צריך לומר משום גזירת כלים תיפוק ליה דהם עצמן כלים הם מדרבנן כמו דף של נחתומין ועוד מאי טעמא דר"י דמכשיר דנהי דלא סבר גזירת כלים מ"מ הא הן עצמן כלים הן והוא באמת פליאה גדולה וליישב זה ע"כ אתה צ"ל כסברת התוס' משום דאח"כ דמסכך בהם בטלי מתורת כלי וליכא רק תעשה ולא מן העשוי וס"ל להש"ס דבפסולי דרבנן ליכא תעשה ולא מן העשוי וא"כ ש"מ לכאורה לאידך גיסא. אבל באמת זו אינה ראיה ואי בעינא לשנויי לך שינויא דחיקא הוה משנינא לך דהא דהוצרך לסברא דגזירת תקרה היינו לאחר שנענע אותם דתו ליכא תעשה ולא מן העשוי [דוודאי לסברת התוס' כל הסככין הפסולין מחמת דהם דבר המקבלים טומאה אם סכך בהם ואח"כ חזר ונענע אותם כשרים וכמו שמבואר לקמן באריכות אי"ה] אך הא ליתא דחדא אם נענע גם גזירת תקרה ליכא וכמו שכתבתי לעיל ועוד מאי גזר ר"מ משום גזירת כלים דכלים גופא בחזר ונענע כשר לדעת התוס' ועוד דמנ"ל דמיירי ר"מ ור"י לאחר נענוע הא אפילו דבר המקבל טומאה דתנן במתני' דאסור לסכך בהן ג"כ קודם נענוע מיירי. אמנם באמת עיקר הקושיא ליתא דהדבר פשוט לכאורה דהא דפשוטי כלי עץ הראוי לתשמיש מקבל טומאה מדרבנן היינו בסתמא או דעשאו להדיא לשם תשמיש אבל בנסרים שנסרן לכתחילה לשם סיכוך ולא עשאן לכלי כלל רק לעשות מהן תקרה יש לומר דאין מקבלין שום טומאה כלל דהא אפילו מחצלת דהוא דבר המקבל טומאה מן התורה דראוי למדרס ואעפ"כ שנינו משנה ערוכה בסוכה (דף יט ע"ב) דאם עשאן לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה וכ"ש נסרים וזה פשוט והלכך שפיר הוצרך הש"ס לומר משום גזירת תקרה מדתני סתמא דר"מ אוסר לסכך בנסרים ולא מפליג כלל בין עשאן לסיכוך ובין דעשאן לתשמיש וכמו דמחלק במתני' גבי מחצלת וע"כ בכל גווני פוסל ר"מ ואף בעשאן לסיכוך וא"כ ליכא טעם אחר רק משום גזירת תקרה ור"י דמכשיר לית ליה גזירת תקרה אבל אה"נ בעשאן סתמא או בפירוש לתשמיש ואח"כ נמלך עליהן לסכך בהן גם ר"י מודה דפסול לסכך בהן משום דהוי כלים ולר' חייא בר אבא אמר ר"י דמשום גזירת כלים נמי פירושו דנהי דעשאן לסיכוך מ"מ כיון דשיפן כעין כלים איכא מיהת גזירת כלים דשמא יבוא לסכך בכלים ואפשר דאף בפחות מד' פסול אם עשאן לתשמיש כיון דאחשבינהו [וקצת יש לדקדק בזה בסוגית הגמ' ואכ"מ]. ואמנם אני נופל בספק בזה דאפשר דבכה"ג דעשאן להדיא לסיכוך ליכא גזירת תקרה כלל דכיון דאתה מצריכו לעשותו לשם סוכה בפירוש אף הוא זכור ויש לו היכר ולא יבוא לישב תחת קורות ביתו דהני לא נעשו לסיכוך והם נעשו לשם סיכוך וכן נ"ל דהא דאסור לסכך בחבילין היינו דהיו אגודים בתחילה שלא לשם סוכה ואח"כ מסכך בהם אבל אם רוצה לאוגדם לשם סוכה שע"י האגודה נוח לו לסכך לית לן בה דכאן לא שייך גזירת אוצר כן נראה לע"ד אמנם עדיין דין זה צ"ע להלכה ולעת הפנאי אראה לעיין בזה] ועוד דאם מיירי דעשאן לסיכוך א"כ לר' יוחנן דר"מ גזר משום גזירת כלים יש לתמוה הפלא ופלא דא"כ במחצלת נמי אמאי לא גזר ר"מ לסכך בעשאה לסיכוך דנהי דהיא עצמה אינה מקבלת טומאה מ"מ נגזור לסכך משום גזירה שמא יבוא לסכך במחצלת הנעשה לשכיבה והתם הגזירה יותר קרובה דהא הב' המחצלות הן שוין ואין חילוק ביניהם רק בכוונה דבזו כיוון לשכיבה ובזו כוון לסיכוך אבל במעשה אין חילוק ולמה לא נגזור ומשנה ערוכה שנינו עשאה לסיכוך מסככין בה ולא גזר ר"מ והוא תמיה גדולה לכאורה אלא וודאי צ"ל דכל שנעשה מתחילה לשם סיכוך לא שייך שום גזירה כלל שמא יבוא לסכך בכלים הא כלים לא נעשו לסיכוך והם נעשו לסיכוך וא"כ ע"כ מוכח דר"י ור"מ לאו בנעשו לסיכוך מיירי דבנעשו לסיכוך ליכא גזירת תקרה ולא גזירת כלים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. אמנם יש ליישב דמיירי בנעשו לשם תקרה בעלמא לבית כדרך סתם נסרים דבזה שפיר שייך בהו גזירת כלים אם הם משופין וגם שייך בהם גזירת תקרה דהא נעשו לתקרה ומ"מ טומאה לית בהו אפילו מדרבנן דכיון דנעשו לשם תקרה ולפי זה ד' מיני נסרים יש. א' נסרים שעשאן לסיכוך כשר לד"ה אפילו יש בהם ד'. ב' עשאן לתשמיש פסול לד"ה משום דמקבלי טומאה מדרבנן אפילו אין בהם ד' דהא אחשיבנהו. ג' עשאו סתמא יש בהן ד' פסולין משום כלים כמו דף של נחתומין פחות מכאן אפשר דלא מקרי ראוי לתשמיש וכשרים וגם גזירת תקרה ליכא בפחות מד' דקי"ל כרב דבד' הוא דפליגי. ד' עשוי לשם תקרה בזה פליגי ר"מ ור"י ביש בהן ד' דר"מ אית ליה גזירת תקרה ור"י לית ליה ועכ"פ הדרינן לכללן דגם בפסולי דרבנן אמרינן תעשה ולא מן העשוי ולקמן יבואר עוד מזה באריכות אי"ה:
איברא דדברי התוס' תמוהים לי במאי דתי' דעיקר הפסול לסכך בדבר המקבל טומאה הוא משום תעשה ולא מן העשוי א"כ למה צריך קרא יתירה חג הסוכות תעשה להורות דלא מן העשוי הא ממילא ידעינן מדפסלה התורה אוכלין וכל דבר המקבל טומאה לסכך בהן ואף דאח"כ תו אין מקבלין וע"כ משום דעשוי בפסול ועוד תמוה דא"כ ע"י נענוע יהיה כשר וזה לא שמענו בשום מקום דיהיה מותר לסכך בדבר המקבל טומאה ע"י נענוע. ועוד מ"ש דהקשו התוס' דווקא אוכלין הא קושיא זו יסובב על כל דבר המקבל טומאה דכיון שבטלו לשם תקרה בטל מתורת טומאה וכמו שכתבתי לעיל וגם מה שתי' התוס' בתי' הא' דיש לחלק בין בית לסוכה דבסוכה לא בטילי משום דסתר לה אחר החג זה הדבר תמוה אצלי דחדא דעדיין אם יחדו לעולם לסכך בו בכל שנה ושנה מא"ל דמה בכך דסותר הסוכה מ"מ הוא יחדו לסכך בו לעולם וגם כבר עשה מעשה להוציאו מטומאתו דכבר סיכך בהן ובפרט אם מניח הסוכה לשנה האחרת ואינו סותר אותה כלל דוודאי יהיה כשר לסכך באוכלין לפי תי' הזה ולא מצינו חילוק בדין דבר המקבל טומאה בין אם לא יחדו רק לאותו החג ובין אם יחדו לכל שנה ושנה ועוד בעיקר הדבר מה דפשיטא להו להתוס' דבעינן ביטול לעולם וביטול לז' לא מהני לבטלו מתורת טומאה לא ידענא מאי פשיטותא דהא לכל דבר מהני ביטול לזמן לענין ביטול לעשותו כקרקע למעטו משיעור סוכה לעיל (דף ד') גבי תבן ובטלו ופרש"י התם תבן ובטלו בפיו לשבעה ומיהו ה"ה בפ"ד מה' סוכה הביא דעות החולקים בזה יעוי"ש] וכן לענין שבת לענין היקף לדירה הובא בשו"ע בסי' שנ"ח סעיף ב' בדברי הרמ"א בהגה ב' דעות בזה והם הם הב' דעות שהביא הרא"ש בפ"ק דסוכה והוא הדין לענין סוכה [וקצת יש לתמוה על הרמ"א דלא הביא הב' דעות הנ"ל במקור הדין בהלכות סוכה בסי' תרל"ג לענין תבן ובטלו ושם לא כתב כלום ולא הביא כלל הב' דעות שזכר הרא"ש כאן אי סגי בביטול לז' או דצריך ביטול לעולם והיותר תימה בסוכה כתב דנראה כפי' רש"י דביטול לז' ימים סגי דומיא דמיעוט כותל וחריץ שבין ב' חצרות דפ' חלון דלא בעי ביטול אלא באותו שבת דקאמר התם וכו' ע"כ וע"כ צ"ל דלדעת החולקים כאן גבי סוכה יתרצו דלענין שבת עירובי חצירות מדרבנן משא"כ סוכה דאורייתא וא"כ דברי הרמ"א תמוהים דהיפך עלינו את הדברים דגבי שבת הביא ב' דעות וגבי סוכה לא ובאמת שהרמ"א בסי' שנ"ח הוציא כן מדברי תרומות הדשן סימן ס"ה אבל דברי תה"ד בעצמו תמוה ובמק"א יבואר דבר זה אי"ה ועוד מצינו בכמה דוכתי דמהני ביטול לזמן דוק ותשכח]:
וגם תי' הג' שתי' התוספות דלא הוי שינוי מעשה הדבר צ"ע דלמה אינו נחשב שינוי מעשה דמעיקרא אוכל והשתא תקרה ועשיית התקרה גופא הוה מעשה גדול ולא דמי למריש הגזול דתנן בגיטין (דף נ"ה) דמפני תקנת השבים א"ח להחזיר אבל משום שינוי מעשה לא שאני התם דלא נשתנה השם ע"י המעשה שלו וכל שלא נשתנה השם לא מקרי שינוי מעשה וכדאמרינן בב"ק (דף ס"ו) והרי מריש דמעיקרא וכו' ואמר רב יוסף מריש שמיה עליו דתניא וכו' אבל בנידון דידן דמעיקרא היה אוכל או כלי והשתא קורה אין לך שינוי השם ושינוי מעשה יותר מזה אבל באמת בעיקר קושיית התוס' לענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר דאינו קושיא כלל דנראה פשוט דהא דדבר המקבל טומאה אין מסככין בו לאו משום דזה גורם הפסול משום דהוא מקבל טומאה דא"כ אוכל שלא הוכשר יהא מותר לסכך בו ואף דבחג הסוכות ירד מטר על הסכך מ"מ לא יוכשרו ע"י זה דוודאי לא ניחא ליה בזה דגשמים בחג סימן קללה הם וזה וודאי א"א לומר דאה"נ דמותר לסכך בפירות שלא הוכשרו דהא ליתא ובהדיא מבואר הדבר בש"ס דסוכה (י"ג ע"ב) קשין ובהן שיבולין דאין מסככין בהם עד שיהיה הפסולת מרובה על האוכלין ומשמע אף דלא הוכשרו כלל וכן קשה דיהיה מותר לסכך באוכל שנפסל מאכילת כלב באופן דלא מקבל טומאה וזה לא מצינו כלל אלא וודאי הדבר פשוט דגזה"כ הוא דכתיב מגרנך ולא גורן עצמו מיקבך ולא יקב עצמו והטעם בזה אנחנו לא נדע והא דתנן זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה אין מסככין בו י"ל דאינו אלא סימן בעלמא דחכמים נתנו סימן דהדברים דהם ממין הדבר המקבל טומאה אין מסככין דהיינו אוכלין דהם מין דבר המקבל טומאה והטעם משום דכתיב מגרנך ולא גורן עצמו אבל אין נ"מ כלל אי מקבלי טומאה או לא כיון דמ"מ הוי מין דבר המקבל טומאה וכן כלים אף דמעיקרא לאו בר קבולי טומאה הוא מ"מ השתא לאחר שנעשו כלים נחשב למין דבר המקבל טומאה ומפקינן מאוכלין כיון דפסיל קרא אוכלין אלמא דקפיד קרא במין דבר המקבל טומאה דאין מסככין בו וא"כ ה"ה כלים ואין להשיב ע"ז מהא דאמר רבי אמי בר טביומי (בסוכה דף ט"ז ע"א) סככה בבלאי כלים פסולה ואמרינן דהיינו מטלניות שאין בהם ג' על ג' דלא חזיא לא לעניים ולא לעשירים וכן במחצלת אף שנפחתה משיעורה אין מסככין בה ופירש"י משום כיון דמכלי אתו גזור בה רבנן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' סוכה הלכה ב' דשמא יסכך בשברים דעדיין לא טהרו עכ"ל ולא כתבו הטעם משום דהן מין המקבל טומאה דהא אינו קושיא דכלים לא מקרי באמת מין המקבל טומאה דקודם האריגה אינו בר קבולי טומאה ורק דע"י האריגה שהאדם אורג להחוטין ועושה מהם בגד יורד להם תורת טומאה ונמצא דקבלת טומאה באה ע"י מעשה האדם דהוא תקנה לבגד או דלקח עצים ועשה מהן כלים אבל עצם הדבר אינו מין המקבל טומאה דפשוטי כלי עץ אינו מקבל טומאה וכן חוטין קודם האריגה עדיין אין עליהן שום טומאה [ואף דחוטי פשתן לאחר הטוויה מקבלין טומאת נגעים וכמו שכ' התוס' בסוכה (דף י"א ד"ה באניצי) ולדעת רש"י שם אף קודם הטוויה מקבלין טומאת נגעים יעו"ש היטיב מ"מ י"ל דהכא בסככה בבלאי כלים מיירי בבגדים של שאר מינים שאינם מצמר ופשתים דאין בהם טומאת נגעים ועל בגדים אלו הוצרך לומר הטעם משום גזירה דהם לא הוו מין המקבל הטומאה ובפרט לפי מה דמסקו התוס' התם דלרבנן דפליגי עליה דסומכוס סברי דסיככה בטווי כשרה באמת אע"ג דמטמא בנגעים דקסברי דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים מאחר דאינו מטמא בשאר טומאות כ"כ התוס' שם דוודאי ניחא דמ"מ לא הוי מין המקבל טומאה דזה שמקבל טומאת נגעים אינו נחשב לגבי סוכה לדבר המקבל טומאה אבל אוכלין דהוא מין המקבל טומאה ובהדיא מיעט הכתוב אותם דכתיב באספך מגרנך ומיקבך ולא גורן עצמו ולא יקב עצמו שפיר י"ל דפסילי לעולם מה"ת ואף לאחר שבטל מהם תורת טומאה ובזה נתיישב קושיית התוס' הנ"ל ואכן מה אעשה הא חזינן דהתוס' לא ס"ל סברא זו ובטלו דברי נגד התוס':
ובהא שכתבנו לעיל דבנסרים העשויים לסיכוך מודה ר"מ דלא שייך גזירת תקרה יש ליישב בזה מה דתמוה לכאורה בהא דמביא ר"י לר"מ ראיה (סוכה י"ד ב') מהא דמעשה בשעת הסכנה שהביאנו נסרים שהיה בהן ד' וסככנו על גבי מרפסת ולכאורה וכי לא ידע ר"י דאין שעת הסכנה ראיה והאיך עלה על דעתו של ר"י להביא ראיה מזה והנה בפשיטות יש ליישב דהוכחת ר"י היה מהא דלא הביאו נסרים שאין בהם ד' דליכא בהן גזירת תקרה וגם סכנה לא יהיה ולמה הביאו באמת נסרים שיש בהן ד' אלא וודאי דאין חילוק דגם בד' ליכא גזירת תקרה אמנם ר"מ מ"מ משיב אין שעת הסכנה ראיה דחששו דאם יקחו נסרים שאין בהם ד' יבינו דנעשו לשם סוכה ולא לבית לתקרה דהא אין דרך לעשות תקרה מנסרים שאין בהם ד' וזהו הטעם דמודה ר"מ בנסרים שאין בהם ד' דמסככין בהם משום דאין דרך לעשות תקרה מהם וכמו שפרש"י בדף י"ד ע"א וא"כ יחזור הסכנה לדוכתיה ואמרתי דמזה הוציא רש"י דטעמו של ר"מ דאין דרך לעשות תקרה בפחות מד' ולא כתב מטעמו של רב פפא כיון דליתנהו שיעור מקום והיינו משום דאל"כ היה קשה באמת דלמה לא לקחו נסרים שאין בהם ד' אלא וודאי דאין דרך לעשות תקרה מהם ויחזור הסכנה למקומו ושוב מצאתי שגם הפ"י תי' כן ות"ל שכוונתי לדעתו. אמנם כעת ראיתי ליישב בדרך אחר דהוכחת ר"י דלמה לא נסרו נסרים מתחילה לשם סוכה וליכא גזירת תקרה וגם סכנה ליכא דמהיכן יבינו מה בלבם אם לסוכה או לבית אלא וודאי דלא חיישינן לגזירת תקרה כלל וע"ז משיב אין שעת הסכנה ראיה כלומר דכיון דשעת הסכנה היה חששו שמא בתוך כך יתוודע הדבר וחשו למהר הדבר ולקחו הנסרים שנסרו מכבר ולא חששו לגזירת תקרה כנ"ל ברור:
ולענין הקושיא הנ"ל שהקשתי על התי' הב' של התוס' דפסול משום תעשה ולא מן העשוי דא"כ למ"ל קרא דתעשה לך לפסול מן העשוי תיפוק לי מהא דאסור לסכך בדבר המקבל טומאה תי' לי ע"ז מו"ר הגאון מוהר"ר יעקב באריט זצ"ל דהו"א דהא דאסרה התורה היינו דווקא בסוכה העשויה בראש העגלה ובראש הספינה דהוי כמטלטלין ואינו בטל מטומאתה וכעין זה תי' רש"י בסוכה ל"א דהיכי משכחת לה סוכה גזולה לרבנן דס"ל דקרקע אינה נגזלת ותי' רש"י ג"כ דמשכחת לה בסוכה העשוי בראש העגלה ובראש הספינה ודפח"ח.
אמנם לענ"ד אין זה מספיק דנראה דטעמא דבית שסככו בזרעים טהרו לאו משום דמחבר אותן בקרקע ובטל לקרקע רק משום דנעשה בית וגג ולאו שם אוכל עליו וא"כ אין נ"מ אי מחבר לקרקע או לא ותדע דהא אמרינן נמי דכופת שאור שיחדה לישיבה בטלה ואע"ג דלא חברה לקרקע וטעמא משום דנעשה עץ בעלמא ובש"ס חולין שם מביא נמי בסמוך לזה מהך דכופת שאור שיחדה לישיבה משמע דדמיין להדדי וראיה לזה עוד דהא במחובר לקרקע אי בטל תורת כלי מינה הוי פלוגתא דר"א וחכמים בב"ב ס"ה גבי צינור שחקקו ולבסוף קבעו וא"כ הו"ל להש"ס לתלות דין זה בפלוגתא דר"א וחכמים ועוד דהא התם קי"ל כחכמים דלאו כקרקע הוי אא"כ קבעו ולבסוף חקקו ועי' בחו"מ בסי' צ"ה ובה' שומרין סי' ל"א ועי' בב"י ביו"ד סי' ר"א שהביא כמה דעות דסוברים דאף לר"א דווקא בשאיבה דרבנן בטלי לגבי קרקע ולא מקרי שאוב אבל לענין דאורייתא לענין לטבול בתוך הכלי גופא שחקקה בקרקע ולבסוף קבעה אף ר"א מודה דלא בטלה וא"כ הכא גבי בית שסככו בזרעים דטומאת אוכלין דאורייתא היכי אמרינן דבטל לגבי קרקע אלא ע"כ דהוא הדבר אשר דברנו דעיקר הטעם הוא לאו משום חיבור להקרקע רק משום דבטלי מתורת אוכל דעשאו סכך וגג לבית והלכך אפילו סיכך לסוכה העשויה בראש העגלה נמי דינא הכי הוא ולא שייך כלל לפלוגתא דר"א וחכמים דבזה גם חכמים מודו ואין להקשות דגבי צינור נמי נימא הכי ונהי דמחובר לקרקע לא חשיב כקרקע לרבנן מ"מ בטלי מתורת כלי דהא ליתא דהתם לא ביטלה מתורת כלי כלל דעכשיו ג"כ עשוי לקבל בו המים כמו בעת שהיה תלוש והלכך אין טהרתו רק משום דחברו לקרקע והלכך בזה פליגי אי חיבור לקרקע מבטל מתורת טומאת כלי או לא וכל זה ברור והלכך שני אופנים איכא לבטל מתורת אוכל וכלי דאם תקנו לצורך דבר אחר כמו בבית שסככו בזרעים אז אפילו חברו לדבר התלוש מ"מ כיון דבטלו מתורת אוכל וכלי ואין דעתו להיות אוכל וכלי עוד עולין מטומאתן בזה וטהורים דכל הכלים עולים מטומאתן על ידי שינוי מעשה וזה הווי וודאי שיטי מעשה. ואופן הב' אפילו אם לא אל מתורת משש כלים רק דדעתו לחברו בקרקע ודעתו שיהיה כלי בקרקע כמו בתחילה דזהו הוי פלוגתא דרבי אליעזר וחכמים אי הוי כקרקע אי לא דר"א סבר דהוי כקרקע וחכמים פליגי וס"ל דלא הוי כקרקע ולענין הלכה איכא כמה דעות דיש דפוסקין כר"א ואפי' באיסור וטומאה דאורייתא ויש שפוסקין כר"א דווקא בשאיבה דרבנן ויש שפוסקין לגמרי כחכמים דאפילו לענין דרבנן לא נחשב כקרקע [ועי' בשבועות (דף מ"ה) פלוגתא דר"מ וחכמים ולכאורה תליא נמי בהך פלוגתא ומיהו הבה"ט מחלק בזה והובא בטחו"מ סי' צ"ה ע"ש היטיב]. ולענין מה שכתבתי לעיל דיש להביא ראיה מאוכל שלא הוכשרו ואף דעדיין אינו מקבל טומאה מ"מ אין מסככין בו וכתבתי דאף דיש לדחות דחיישינן דשמא ירד גשמים בחג ויוכשרו מ"מ אין זה דיחוי דהא גשמים בחג סימן קללה הוא ואינו לרצון ולענין הכשר בעינן רצון כ"כ לעיל ואין לומר נמי דהא בלא"ה על מחובר לא מהני הכשר כדאיתא בחולין (דף ט"ז) דהא יש לדחות מתרי טעמי דחדא דהא מבואר שם בחולין דתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר נחשב כתלוש וכמו דמסיק ר"פ שם דדווקא בכותל מערה אינו בכי יותן אבל בכותל בנין ונתכוין להדיח הכותל ה"ז בכי יותן ע"ש. ועוד דאם סכך סוכה העשוייה בראש העגלה או בראש הספינה באוכלין שלא הוכשרו דהתם הוי וודאי בכי יותן דהא תלוש גמור הוא וע"כ אנו צריכים לטעם שכתבנו דהוי שלא לרצון דגשמים בחג סימן קללה הוא ועוד דוודאי ניחא ליה שלא יפלו על האוכלין כדי שלא יפסלו הסוכה על ידי זה ואעפ"כ לא אישתמיט שום אחד מהפוסקים ז"ל שיסתפק בזה וע"כ דהדבר פשוט דתליא במין המקבל טומאה וכמש"כ לעיל:
שוב אחר החיפוש מצאתי להגאון מוהרש"ש זצ"ל בהגהותיו (דף י"ג ע"ב) על התוס' ד"ה ירקות דכתב ג"כ דמשמע מדברי התוס' שם דאף באוכל שלא הוכשר אסור לסכך ואף אוכל שלא מפרך ואין לפוסלו משום אויר מ"מ פסול משום דמקרי דבר המקבל טומאה ואף שלא הוכשר ומיהו מש"כ שם דלא פסילי רק מדרבנן משום דקרובים לטומאה והוי כאניצי פשתן ודלא כהקרבן נתנאל באות ז' דדעתו ז"ל דפסול מה"ת ע"ש הנה לענ"ד דברי הק"נ נראה עיקר בזה דוודאי לא תלי בדבר המקבל טומאה אלא בראוי לקבל טומאה ואוכל שלא הוכשר נמי ראוי לקבל טומאה מיהת אם יוכשר ולקמן בסמוך יבואר עוד מזה:
ולענין מה שעמדתי לעיל על תי' הב' של התוס' דמשו"ה אסור לסכך באוכלין ואף דלאחר שמסכך פרחה טומאתן מיניה מ"מ פסול משום תעשה ולא מן העשוי ותמהתי לעיל דא"כ יהיה מועיל שינענע אותו לשם סיכוך רצה מופלג אחד ליישב דאם ינענע אותם יחזרו לטומאתם מחמת דנעשו תלושים אבל אין זה תי' כלל דאין החיבור גורם לו טהרה רק מה שעשה ותקנה לשם סכך בזה נתבטל מתורת אוכל וא"כ מה בכך דנענע אותה ותלשם מהסכך מ"מ עדיין שם סכך עליהם דהא בדעתו להניח שנית על הסוכה.
ולענין עיקר קושיית התוס' דלמה אין מסככין בדבר המקבל טומאה רצה מו"ר הנ"ל ליישב ולומר דאפשר דתליא בפלוגתא דתנאי בזבחים (דף צ"ב ע"ב) דתניא התם בגד אין לי אלא בגד וכו' יכול שאני מרבה עור עד שלא הופשט ת"ל בגד וכו' אף כל הראוי לקבל טומאה ד"ר יהודה ר"א אומר בגד וכו' יכול שאני מרבה עור משהוכשר וכו' אף כל דבר המקבל טומאה וכו' ואמרינן מאי בינייהו מטלית פחותה משלש איכא בינייהו מ"ד ראוי ה"נ ראוי דאי בעי חשיב עלה מ"ד דבר המקבל טומאה הא מיהא לאו בת קיבולי טומאה היא ע"כ מהסוגיא דלשם היוצא לנו מהסוגיא זו דלענין דם חטאת הוי פלוגתא אי בעינן דבר המקבל טומאה או אפילו ראוי לקבל טומאה א"כ אפשר דגם בסוכה תליא בפלוגתא זו דלמ"ד ראוי ה"נ ראוי וא"כ ל"ק מידי מהא דנתבטל מתורת אוכל ואינו מקבל טומאה עכשיו מ"מ ראוי לקב"ט דאי בעי ממלך עלה והדר משויא ליה אוכל וכמו בעוצבא דחשיב עלה לקצעא דאמרי' דמקרי ראוי דאי בעי יחזור ממחשבתו וה"נ דכוותיה וה"נ טעמא דאוכל שלא הוכשר דמ"מ ראוי לקבל טומאה ע"י הכשר ואף דיש לחלק דהתם אינו מחוסר מעשה משא"כ הכא דמחוסר מעשה דצריך ליטלו מן הסוכה וכן באוכל מחוסר מעשה דהכשר [וכ"כ להדיא התוס' שם בד"ה מניין וכן מוכח בהדיא בסוגיא דעור שלא הופשט לד"ה אינו טעון כיבוס ואף דראוי לקבל טומאה ע"י הפשט וע"כ משום דהוי מחוסר מעשה מ"מ הכא לא הוי מחוסר מעשה כ"כ דהא ס"ל לתוס' דעשיית התקרה לא נחשב למעשה כ"ש בביטולו לא נחשב למעשה מיהו בהכשר בוודאי נראה דמקרי מעשה לענין זה וצ"ע באמת בזה אי מקרי ראוי לקבל טומאה אוכל שלא הוכשר או לא] כן תירץ לי מורי זצ"ל ועוד אמר בזה טעם דמשו"ה אין מסככין בעורות אפילו שאינן עבודין ורש"י עמד ע"ז ותי' משום דלא הוי גידולו מן הארץ דגידולי הארץ מקרי אבל גידולו מן הארץ לא מקרי וזה דחוק ועוד דלר"י דיליף מחגיגה דמה חגיגה דגידולו מן הארץ ע"כ מסככין בעורות וכמו שפרש"י להדיא שם אליביה א"כ מנ"ל דלדידן אסור דהא ר"י קרי לבהמה גידולו מן הארץ הרי דס"ל דגידולו מן הארץ וגידולי הארץ הכל חדא וא"כ מנ"ל דאנן פליגי עליה דהא הש"ס ניידי מטעמי' מטעם אחר אבל מעיקר הסברא דבהמה בכלל גידולי הארץ מקרי מזה לא נייד הש"ס אמנם לפי הטעם הנ"ל שפיר אין מסככין בעורות מטעמא אחרינא והוא משום דראוי לקבל טומאה תיכף משהופשט וכמו לעניין כבוס משום דאי בעי חשיב עלה לשטיח ומקבל טומאה מיד בלא שום מעשה וכמו שכתב התוס' התם ע"כ מדברי מורי זצ"ל ודפח"ח. אמנם לענ"ד תמוה מהא דסככה בבלאי כלים פסולה דאמרי' דהיינו מטלניות שאין בהם שלש על שלש ופרש"י דפסולה מדרבנן משום גזירה כיון דמעיקרא היה כלי ומכלי אתו ומשו"ה גזרו בה רבנן ולדעת מורי הנ"ל לפסול מדאורייתא וגם מאי איריא בבלאי כלים דאתו מתורת כלי תיפק ליה דאף אם מתחילה עשאה בגד שאין בו שלש על שלש נמי פסול לסכך בו דהא אמרינן בהדיא בזבחים שם דמקרי ראוי לקבל טומאה דאי בעי חשיב עלה ועיין בתוס' בסוכה י"ז ד"ה לא חזיא שכתב דאף דהתם בזבחים משמע דמהני מחשבה מ"מ התם מיירי במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כדפרישית בפכ"ח דכלים עכ"ל ולא ידענא היכי מבואר דבריהם במסכת כלים וחפשתי בר"ש ובפי' הרא"ש שם ומצאתי שכ' תירוץ אחר דההוא דזבחים מיירי נמי במטלניות שבא מטלית גדול ועפ"ז לק"מ על ד' מורי זצ"ל דהתם נמי באמת נמי לא מיקרי ראוי רק בבא מבגד גדול [רק דתקשה דלמה צריך רש"י ז"ל לומר דאסור מגזירה דרבנן] אמנם מד' תוס' אלו שכ' דהתם במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דס"ל דאף בתחילה מקבלת טומאה אם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וצ"ע בזה. ודע דמה שכתבתי לעיל להקשות על תוס' דזה הוי שינוי מעשה דנשתנה השם כעת ראיתי דמצינו פלוגתא דתנאי בזה אי בעינן שינוי מעשה גמור דאינו חוזר לברייתו לבטול מיניה תורת כלי או תורת אוכל או לא והוא בפ' ב"מ (דף כ"ה ע"ב) דתנן התם פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה רא"א טמאה היא וכו' ואמרינן במאי קמפליגי ר"א סבר קיפול אינו מועיל לבטולי מתורת בגד ור"ע סבר קיפול מועיל ונראה דהיינו טעמייהו דר"א סבר דבעינן שינוי שאינו חוזר לברייתו והכא חוזר לברייתו דאי בעי סתר לה ור"ע סבר דשינוי החוזר שפיר הוי שינוי דמ"מ נשתנה השם ע"י מעשה שלו דמעיקרא בגד והשתא קרי ליה פתילה וא"כ בנד"ד נמי אם מסכך באוכלין לר"ע הוי שינוי מעשה גמור ובטל מתורת טומאה דהא נשתנה השם ואף דאי בעי סתר לה והדר משויא ליה אוכל מ"מ הא התם נמי הוי שינוי החוזר לברייתו ואעפ"כ ס"ל התם דקיפול מועיל והוי שינוי וכיון דקי"ל דר"א ור"ע הלכה כר"ע וכן נפסק להלכה ברמב"ם ובש"ע סי' רס"ד כר"ע דמדליקין בה] הדרא התימה על התוס' דאמאי לא נחשב לשינוי מעשה [ועי' בתוס' ריש פ' במה בהמה ד"ה בבאין מנוי אדם לנוי בהמה שכתבו דכופת שאור שיחדה לישיב' דאמר דטהור מיירי ביש שינוי מעשה משמע ג"כ דבשינוי מעשה שפיר מהני ואף דחוזר לברייתו ואגב אורחיה ראיתי לתמוה דהיכן מוזכר שם לעניין טהרה דבטל מטומאתו ואפשר דממילא ש"מ דכיון דאמרינן דבטלה מתורת אוכל ומקבל טומאת מדרס ממילא נמי בטלה מטומאת אוכלין ואינו מקבל טומאת אוכלין דכל זמן דלא ישב עליה הזב טהור לגמרי] וא"כ צל"ע:
שוב ראיתי להריטב"א ז"ל למס' סוכה (דף י"ב ע"ב) הנדפס בתוך חידושי הרשב"א ז"ל על שבע שיטות שהקשה ג"כ מהא דלא אסרי' לסכך בנסרים וחבילי עצים אלא משום גזירת אוצר ותקרה ולא אסרינן מצד דהן מקבלין טומאה מדרבנן מיהת וכמו שהקשיתי לעיל והוכיח מזה דאין פשוטי כלי עץ מקבל טומאה אם לא שראויין למדרס וגם יחדם למדרס ואז מטמאים טומאת מדרס וכל הטומאות מה"ת ואם אינם ראוים למדרס או דלא יחדום למדרס אך אם הם כלים שמשמשין אדם או שמשמשין משמשי אדם כגון שולחן או דף של לישה וכיוצא בהם אז מקבלים טומאה מדרבנן אבל אם אינו משמשי אדם או משמשין משמשי אדם אין עליהם שום טומאה כלל ע"ש וכ"כ התוס' בסוכה (דף ה') בסוף ד"ה מסגרתו בדרך ספק וז"ל ואי הוה מצי למימר דדף של נחתומין הוי כטבלא המשמשת אדם וכו' כ"ש דניחא טפי וכו' ומילתא דמסתפקא להתוס' פשיטא ליה להריטב"א ז"ל ואכן לפי מש"כ התוס' מתחילה שם דדף של נחתומין שאני מחמת שהדפין רחבים וראוי להניח עליהם דבר גזרו עליהם דדמו לבית קיבול ע"ש ע"כ צ"ל כמו שתי' לעיל דהא דמסככין בנסרים מיירי שנעשו סתמא דוודאי נסרים שיש בהן ד' ראוי להניח עליהם דבר כמו בדף של נחתומין. וראיתי להט"ז בסי' תרכ"ט ס"ק י"ט שהעיר ג"כ על הא דאין מסככין בנסרים משום גזירת תקרה מד' התוס' הנ"ל ותי' דצ"ל דדף של נחתומים רחבים טפי ונוחים יותר לתשמיש משאר נסרים וכו' ותי' דחוק דהא דבר שיש בו ד' על ד' הוא מקום חשוב בכל דוכתא וראוי לתשמיש ולהניח עליו חפצים ולכן נ"ל יותר כמו שכתבתי לעיל והנלע"ד כתבתי בעז"ה:
בעז"ה יום ב' כ"א תמוז שנת ת"ר טו"ב לפ"ק.