אור ברסלב
בנין עולם אורח חיים

בנין עולם· רבי יצחק אייזיק חבר

אורח חיים

מפתחות

סימן א

לידידי הרב המופלג בתורה וביראת חטא המפורסם מו"ה צבי הירש נ"י

מ"ש מעכ"ת לענין שינה ביום מבואר הוא בשו"ע (סי' רל"א) דאסור לישן ביום יותר משיתין נשמי ועי' מג"א (סי' ד' ס"ק ט"ז) דמשמע מדבריו דאינו רק מידת חסידות וצ"ע דבגמ' מבואר בלשון אסור כו' ועיין בהקדמה לביאור הגאון מוהר"א ז"ל על א"ח שהגר"א ז"ל היה דרכו לישן חצי שעה ביום והוא יותר משיתין נשמי גם יותר משיעור הילוך מאה אמה שכ' הרמ"א ולענ"ד היה נראה לומר דכל אלו הדברים לא נאמרו אלא במי שישן בלילה כדי צרכו אבל הניעור בלילה ועוסק בתורה מותר לישן ביום מעט וכלל גדול אמרו וכל מעשיך יהיה לש"ש והכל לפי מה שהוא אדם ולפי מזג טבע הבריאות וכן אם רוצה להיות ניעור בלילה ועוסק בתורה מותר לישן ביום שקודם לו כדי שתהא דעתו צלולה בלילה לעסוק בתורה ולכאורה יש לפקפק בזה ולדמות דבר זה למ"ש בפ' התכלת (מ"ט א') ציבור שאין להם תמידין ומוספים איזה מהם קודם כו' דמוכח משם דלא חיישינן למיתה ואם נאמר דמקודש עדיף מתדיר דוחה תמידין דהיום בשביל מוספין דלמחר וכמו כן הוא בהא דשינה ביום בשביל ללמוד בלילה יותר שהוא מצוה גדולה יותר מביום כמ"ש בכ"מ ועיין תשובת רדב"ז (ח"ד סי' הובא בבה"ט (סי' צ' ס"ק י"א) בדין מי שהיה חבוש בבית האסורים ונתנו לו רשות להתפלל יום אחד בעשרה ורוצה לברור יוה"כ דפסק שיהוי מצוה לא משהינן ומוטב שיתפלל תיכף בעשרה משום דחיישינן למיתה ושארי אונסין והוא סותר למ"ש אבל כבר השיג עליו בתשו' חכ"צ מהא דפ' התכלת שכתבתי ועימ"ש שם לחלק בין ציבור דלא חיישינן בהו למיתה לבין יחיד דחיישינן ועיינתי בתשו' הרדב"ז עצמו ולא הזכיר שם טעמא דחשש מיתה כלל וא"כ חילוקו אינו ברור דשם כתב עיקר הטעם משום דאין מעבירין על המצות ודבריו תמוהים דהתוס' בפ' איזהו מקומן (נ"א א') ד"ה אשר פתח כו' כתבו דלא שייך טעמא דאין מעבירין כו' כ"א כשיש ב' מצות לפניו איזהו מהם קודם לעשות משא"כ לקבוע מקום כו' יעו"ש וא"כ כאן שאין לו רשות כי אם ליום א' ודאי דדמיא לקביעת מקום דלא שייך האי טעמא ועיין תוס' פ"ג דגיטין ובריש פ"ק דיומא דשמא ימות לזמן מועט לא חיישינן ולזמן מרובה חיישינן ולכן ביום א' דישן כדי שיוכל ללמוד יותר אח"כ בלילה מותר ואפשר דגם הרדב"ז מודה לזה ומיירי שם באם עד יוה"כ יש זמן רב דלזה חיישינן לכמה אונסין שיארע לו עוד יש לחלק (ועי' בלקט הקמח וביד אהרן ובתשו' יד אליהו סי' מ"ב) דשאני בית האסורין של אותן המוחזקים אשר פיהם דבר שוא דיש חשש שמא יחזרו בהם מהבטחתם ולכן כל שיוכל לקיים המצוה היום לא דחינן ליה וכעין זה איתא במס' פסחים בפ' האשה (צ"א א') ל"ש אלא בבית האסורין כו' יעו"ש:

ומה שנסתפק מע"ל בענין שינה בבוקר קודם התפלה ודאי דברי כ"ת נכונים דנראה דאסור מכ"ש דאיסור אכילה קודם מנחה דשינה חמיר טפי כדמוכח בפ"ק דברכות במ"ש אדם בא מן השדה כו' אוכל קמעא כו' ונמצא ישן כו' הרי דחשש שינה יותר גדול מחשש אכילה דלא אסרו אכילה אלא מפני שינה ולכך נלע"ד דמי שהיה ניעור כל הלילה ורוצה לישן קודם אור היום שאסור כמו חצי שעה קודם אף שעדיין לא הגיע זמן תפילה וק"ש וראי' לזה מהא דפ"ק דברכות הנז' דאדם בא כו' דמיירי בלא הגיע עדיין זמן ק"ש כמ"ש תר"י במשנה קמייתא דברכות וכ"כ הרשב"א והובא דבריהם בב"י סי' רל"ה) והסכים שם כן להלכה ועוד נראה דאפי' התוס' והרא"ש דפליגי וס"ל דלא נאמר זה קודם זמן ק"ש ש"ע היינו דוקא באכילה אבל בשינה מודו דודאי יש חשש שישן ויעבור זמן ק"ש ותפילה בצבור ובזה יש לפרש דברי התו' שם בהך ברייתא דאדם בא מן השדה שכתבו מכאן משמע דמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה אסור לאכול סעודה כו' יעו"ש שלכאורה דברי התוס' תמוהים מה חידשו בזה והא מפורש כן בברייתא אבל נראה דהוקשה להם למה תלוי איסור אכילה בחשש שינה במ"ש וחוטפתו שינה כו' הא בלא חשש שינה אסור לאכול משהגיע זמן דכן הדין בכל המצות שהם דאורייתא כגון נטילת לולב וכדומה וע"ז י"ל דמ"מ אינו אסור אלא משהגיע הזמן אבל לא חצי שעה קודם כמ"ש הב"י שם אבל כאן דאיכא חשש שינה אסור ח"ש קודם ואם מוסר שינתו לאחרים אין כאן חשש שינה ואינו אסור באכילה כ"א משהגיע הזמן וז"ש התוס' מכאן משמע דמשהגיע הזמן כו' ר"ל דמוכח מסוגיא זו דאף היכ' דליכ' חשש שינה כגון במוסר שינתו לאחרים עכ"פ אסור באכילה מצ"ע עכ"פ משהגיע הזמן לבד ולא קודם לכן ואף שבתפילת המנחה אסור מ"ש קודם בלא"ה צריך לחלק לשיטת התו' בין הך דהכא להתם ועי' תוס' פ"ק דשבת (ט' ב') בסוגיא דלא ישב אדם לפני הספר כו' ולכאורה צ"ע דלפ"ז יהיה אסור לישן שינת צהרים אחר חצי היום כמו אכילה משהגיע זמן מנחה לאותם הסוברים דבמנחה גדולה מיירי וא"כ קשה דמוכח מכ"מ בש"ס דמותר לישן ביום שינת צהרים אף דזמן סעודת ת"ח בשעה ו' ואם כן השינה לאח"כ הוא בזמן מנחה ודוחק לומר דבאמת הדין שיתפלל מנחה מקודם ועוד דלמה לא הזכירה המשנה בפ"ק דשבת שם ולא לישן כו' וזה יש לדחות דאפשר דשמעינן ליה במכ"ש במ"ש ולא לאכול כו' ולפי דעת הפוסקים דבסעודה גדולה מיירי א"ש כיון דאין דרך לישן ביום הרבה עד שיעבור זמן מנחה הוה דומיא דסעודה קטנה דלא שייך בזה אתי לאמשוכי וא"כ לענ"ד יש לחלק בין מי שהיה ניעור כל הלילה אסור לו לישן קודם אור היום בחצי שעה כיון שדרכו לישן הרבה הוה דומיא דסעודה גדולה דחיישינן שמא תקפתו שינה משא"כ במי שהיה ישן בלילה וקם כמה שעות קודם אור היום ורוצה לישן מעט הוי דומיא דסעודה קטנה דמותר ויותר נכון שימסור שינתו לאחרים להקיצו משנתו דבכה"ג מותר דומיא דמ"ש הרמ"א (סי' רל"ה) בזמנינו שקוראים לביהכנ"ס יעו"ש:

סימן ב

להרב הנז'

ומה שנסתפק מעכ"ת בענין קביעות המטה אם לעשות כרש"י או כדעת הזוהר, לענ"ד נכון לנהוג כדעת הזוהר מאחר שגם הש"ס יכול להתפרש כן ולא עדיף לן פרש"י מפירושו של הזוהר ודעת רשב"י וידוע מ"ש הפוסקים שבכ"מ שאין הכרח בש"ס יש לנהוג כדעת הזוהר בכ"מ ועי' ג"כ בתשו' רמ"ע מפאנו (סי' ב') שהאריך להוכיח כשיטת הזוהר ודחה שם פרש"י דפי' משום דשכינה במערב דהא מותר להרהר בדברי קדושה בשעת תשמיש גם הא הוי במקום שיש גדר יעו"ש ולענ"ד יש להקשות עוד על פרש"י מהא דאיתא בס"פ הרואה הנפנה ביהודה כו' ובגליל כו' וא"כ למה לא חילק הש"ס גם כאן בין גליל ליהודה וצ"ל דרש"י ס"ל דאבא בנימין ס"ל דלעולם שכינה במערב כמ"ש בפ' לא יחפור (ך"ה א' ב') דאיכא דס"ל הכי וא"כ לדידן דס"ל דשכינה בכ"מ דאנו מתפללים נגד מקום בהמ"ק לעולם א"כ אין נפ"מ כלל בדין זה וא"כ ודאי דנכון לחוש לדעת הזוהר ועי' בכתבי רבינו הגדול הגר"א מווילנא ז"ל בביאור אגדות דמס' ברכות שכ' על מאמר זה כמ"ש שמאלו תחת לראשי כו' מבואר שם שפי' ג"כ דברי הש"ס כדעת הזוהר ולכן העיקר לדינא כן:

סימן ג

להרב הנז'

ומ"ש מע"ל דנראה לו במי שדר בכפר אם יש מנין לפניו בדרך פחות ממיל אם מחויב לילך שם לכאור' דברי כ"ת נכונים אבל מ"ש להביא ראיה מהא דאיתא בפסחים פחות ממיל חוזר וכ' מעכ"ת דכ"ש אם הוא בביתו לענ"ד אין משם הכרח אדרבא אם הוא בביתו עדיף טפי דדוקא אם הוא כבר בדרך בלא"ה אף שהוא חוזר לאחוריו כיון שהוא פחו' ממיל חייבוהו חכמים משא"כ לילך מביתו אפשר דלא החמירו בו, אבל נראה דבאמת פחות ממיל לא נקרא דרך כלל דכל אלפיים סמוך לעיר שייך לעיר דומי' דערי הלוים דמשם אנו למדים לתחום שבת וכמ"ש במס' עירובין גם סמך לזה מקרא דיהושע שהארון הי' נוסע לפניהם אלפיים אמה כמ"ש אך רחוק יהי' ביניו וגו' וארז"ל כדי שיהיו יכולים לבא אליו בשבת וא"כ ה"ה לילך לבהכ"נ שהוא מקדש מעט דינא הכי ואין להוכיח איפכא ממ"ש בפ"ק דברכות כל מי שיש לו בית כנ"ס בעירו כו' דמשמע דווקא אם הבהכ"נ הוא בעירו ממש, דזה אינו דאפשר דמיירי שם אפי' אם יש מניין בביתו להתפל בעשרה אעפ"כ צריך לילך לבהכנ"ס דווקא אם הוא בעיר או דמיירי דגם בבהכ"נ ליכא עשרה אפ"ה מצוה לילך לבהכנ"ס (ועי' בשערי תשובה להגאון מוהראז"מ סי' צ' ס"ק י"ז) עוד נלע"ד ראיה לזה דהא בכ"מ בש"ס מבואר דבתי כנסיות שלהם היו בשדות וכמ"ש התוספת ברפ"ק דברכות וא"כ מ"ש כל מי שיש לו בהכנ"ס בעירו לאו דווקא בעירו ממש אלא סמוך לעיר וכיון דלא ידעינן שיעורא מסתמא יש לשער בכדי מיל דכל שיעור מיל סמוך לעיר בתר העיר גריר ולענ"ד העיקר לחשוב שיעור מיל כמו בשבת מחוץ לעיר ולא כמ"ש מע"ל דמודדים לכל אחד מפתח ביתו דזה ל"מ בשום מקום ולפ"ד מע"ל אם היית' עיר גדול' שמביתו עד בהכ"נ יש יותר ממיל פטור מלילך שם, וזה וודאי אינו דסתמא אמרו כל מי שיש לו בהכ"נ בעירו ואפילו היא גדולה כאנטוכיא משמע ולפ"ד מע"ל היה להם לומר כל מי שיש לו בהכנ"ס תוך אלפיים אמה מביתו וזה ברור:

סימן ד

להרב הנז'

ומ"ש עוד בימות הקיץ בימים הארוכים שהצבור עוברים זמן ק"ש היאך יש לנהוג אם יותר טוב לקרות ק"ש ולהתפלל בזמנו ביחיד או דיקרא ק"ש קטנה בבוקר ואח"כ יקרא ק"ש וברכותיה ויתפלל בציבור אף שעוברים הזמן. לכאורה היה נראה לברר דין זה מהא דאיתא פ"ג דברכות (כ"ב ב) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תהא הנץ החמה כו' ואם לאו יתכסה במים ויקרא ושם בגמ' פריך לימא מתני' כר"א כו' ודחי לה דילמא כר"י וכותיקין ועי' בב"י (סי' מ"ו ב) מ"ש שם בשם הא"ח דמוכח שם דמפרש הך דאם יכול לעלות ולהתכסות כו' דקורא ק"ש בלא ברכות, הרי דבכדי לקרות ק"ש כוותיקין שהוא מדת חסידות בעלמא מותר לקרות ק"ש בלא ברכות וא"כ כ"ש לענין להתפלל עם הציבור דהוא חיוב מדינא כ"ש דטוב לו לקרות תחלה ק"ש בלא ברכות ואח"כ יקרא ק"ש עם הברכות ויסמוך גאולה לתפל' ויתפלל עם הציבור אך לפענ"ד טפי עדיף בנ"ד שיקרא ק"ש בברכותיה בזמנה ביחיד וימתין בשירה חדשה עד שיגיעו הצבור לתפלה ויתפלל עמהם. ומ"ש כ"ת ע"ז אם יהי' שיעור ההפסק כדי לגמור את כולה דזה הוי כשיהוי מחמת אונס דחוזר לראש, לענ"ד ודאי אין זה בגדר אונס כיון דגברא חזי לקרות ואין המניעה מצידו רק משום שרוצה להתפלל בצבור וראי' לזה ממ"ש התוס' בפ' היה קורא (י"ג ב) ד"ה שואל כו' דר"ת היה ממתין בעושה פלא כדי לענות קדיש או קדושה עם הצבור והי' סובר אפי' שהה כדי לגמור את כולה כו' אף דהתוס' בעצמם כת' בפ' מי שמתו (כ"ב ב') ד"ה אלא לכ"ע בשם השר מקוצי דבאינו ראוי לקרות מקרי מחמת אונס וחוזר לראש וא"כ צ"ל דזה מיקרי ראוי וא"כ כ"ש לענין אם ממתין כדי להתפלל בציבור דמיקרי ראוי ולא מיקרי אנוס דהרי קיי"ל דיותר טוב להמתין על קדיש וקדושה מלהתפלל בצבור שהרי צריך להמתין על עניית אמן דש"ת ומודים דש"ץ וכן קיי"ל דאם יתפלל ולא יכול לענות איש"ר שלאחר התפילה גם כן צריך להמתין וא"כ לא יתפלל עם הציבור הרי דהא עדיפא מלהתפלל בצבור וא"כ כיון דלא מיקרי אנוס וראוי להתפלל בעת שממתין על עניית קדיש וקדושה מכ"ש דמיקרי ראוי אם ממתין כדי להתפלל בציבור דאינו חמור כ"כ ולא מיקרי דחוי אלא אם גברא דחוי הוא כגון מים שותתים לו על ברכיו וכמ"ש המ"א (סי' מ"ה ס"ק ב') דשם הד"ח יעו"ש (ועיין בס' מחצית השקל סי' ק"ט ס"ק ב' שכ' ג"כ דלענות קדיש וקדושה עדיף מלהתפלל בצבור) אמנם מדברי המג"א שם משמע קצת דתפלה בצבור עדיף מדכ' דאם ימתין על הקדיש שאחר י"ח לא יתפלל ערבית בצבור אזי ידחה שמיעת קדיש דתפלה בצבור עדיף הרי דגם בתפלת ערבית שאינה אלא רשות עדיף מעניית קדיש וקדיש עדיף מקדושה כדמוכח בפ' מי שמתו שם במ"ש לכל אין מפסיקין חוץ ליהא שמו הגדול כו' א"כ כ"ש תפלת שחרית דהוא חובה ומ"מ נראה כמ"ש דזה מיקרי ראוי וכמ"ש דדווקא היכ' דגברא ל"ח מצ"ע מיקרי אנוס ועוד נראה דיש תקנה אחרת בנד"ד באם הצבור עוברים זמן ק"ש והיינו שיקרא ק"ש עם ברכותיה בזמנה ויתפלל ויאריך בתפלתו כ"כ עד שיגמרו הצבור תפלתם דזה נקרא ג"כ תפלה בצבור וכמ"ש בתשו' פ"ת (סי' מ"ב) והשיג שם על הלבוש. ומ"ש מע"ל שנ"ל שיתפלל תחלה ביחיד ואח"כ בצבור הראשונה חובה והשני' נדבה, לענ"ד לא נכון למעבד הכי דהרי צריך חידוש בכל ברכה מאמצעות, ואף דבספק התפלל א"צ חידוש דזהו חידושו מ"מ אם כבר התפלל ביחיד ל"ד לספק, וראיה לזה מהא דאי' בפ' מ"ש (כ"א.) אר"י א"ר היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק כו' ואר"י א"ר הנכנס לבהכנ"ס ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש כו' ואיתא שם דתרווייהו צריכי דאי אתמר הך כו' ה"א כו' אבל יחיד וצבור כמאן דלא צלי דמי כו' הרי מפורש דגם אם התפלל תחלה ביחידות לגבי צבור נמי צריך חידוש ומכ"ש לפמ"ש הפוסקים דלא מיקרי חידוש אא"כ נתחדש לו דבר א"כ לא שכיחי כלל, ומכ"ש לפמ"ש בשו"ע (ס"ס ק"ז) דאין להתפלל נדבה אא"כ מכיר בדעתו שיוכל לכוין מתחלת התפלה עד סופה ודבר זה קשה מאוד לסמוך עליו לכן נ"ל כמ"ש:

סימן ה

להרב הנ"ל

ומאי דבדיק לן אם מותר לענות אמן באמצע ברכות דבהמ"ז נראה דדמי' לברכות ק"ש, וכפי הדיעות הנזכרים בשו"ע ותליא במחלוקת הפוסקים ים אי דמי' להא דשואל מפני היראה כו' ואף שי"ל דבהמ"ז חמיר משום שהוא דאוריית' משא"כ בברכות ק"ש מ"מ נראה דשוים הם דמדאורייתא ל"מ דאסור להפסיק והרי תקיעת שופר דאורייתא ואר"י שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא ועוד דהרי ק"ש עצמה דאורייתא פרשה ראשונה עכ"פ ואפ"ה פוסק באמצע מפני היראה ובפ' הי' קורא בעי מני' אמאי כו' בהלל ובמגיל' מהו שיפסוק קש"ד פוסק כו' א"ד פרסומי ניסא עדיף כו' הרי דבהמ"ז דלא שייך פרסומי ניסא פשיטא דלא עדיף מק"ש ומכ"ש לעניית אמן דאין בו הפסק כ"כ דהוא רק תיבה אחת ואין בו כדי שאילות ת"ל עי' בתר"י שם ד"ה ר"י אומר כו' והנה כ"ז לעניית אמנים של י"ח ברכות כמו דהאל הקדוש וכדומה אבל אמנים של ברהמ"ז עצמה הי' נראה לכאורה דדמיא לשאר אמנים של י"ח ברכות דאין עונים בק"ש וברכותיה והנה וודאי דאמן של בונה ירושלים אפשר לדמותו לאמן של האל הקדוש ושל ש"ת שהוא סיום ברכות דאורייתא ועי' ט"ז (סי' ס"ו ס"ק ד') אך אפשר לפמ"ש המ"א (שם ס"ק ז') דאמן של שים שלום אסור לענות משום דיכול לומר ביחיד, א"כ אנן דנהגינן לומר אמן בבונה ירוש' ביחיד אסור להפסיק אך נראה דאמנים של ברהמ"ז דומה להא דאי' (שם סעי' ז') בהג"ה דממתין בש"ח לענות אמן אחר גאל ישראל הרי דמותר להפסיק באמצע ברכות לעניית אמן, וצ"ל דהא דקפיד בירושלמי ואמר דווקא באמן של האל הקדוש כו' הוא משום דאינו מעין הברכה שעוסק בה והוי הפסק משא"כ באמן של הברכה עצמה שעומד בה מיקרי שפיר מעין הברכה ולא הוי הפסק כלל וא"כ ה"ה בבהמ"ז אמן של אותה ברכה מותר לענות ואפשר דאמן של ג' ברכות דבהמ"ז כולם מענין אחד הם והוי כמו מעין אותה ברכה אמנם הא ודאי דאמן של זכרינו דיעלה ויבא פשיטא דאין להפסיק לענות אותו שאין בו חיוב כלל רק מנהגא בעלמא ובזה ודאי נכונים דברי מע"ל דנשתרבב המנהג מהא דעונים בתפלה בחזרת הש"ץ וכן אמן של הרחמן בבהמ"ז ג"כ ודאי דהוי הפסק אך אמן של סיום ברכה רביעית באל יחסרנו יש בו חיוב מדינא ואפשר לדמותו ג"כ לכל אמנים דסוף ברכות ומ"ש מע"ל לענין הפסק בברכות ק"ש דערבית לא ידעתי מה מקום הספק דהא ק"ש ש"ע הוי ג"כ דאורייתא כמו ש"ש א"כ למה ישתנה דינו ונראה ג"כ דאמן של שומר עמו י"ל אפשר לדמותו להנך אמנים שנזכר בש"ע דמפסיקים דהוי ג"כ סיום ברכות דק"ש שהרי ברכת יראו עינינו אינה מדינא רק מנהג הגאונים ואמן של יראו עינינו צ"ע אם מותר להפסיק באמצע ברכות ק"ש רק אם הוא באמצע פסוקים ויראו עינינו אפשר דמותר דזה דומה למ"ש למעלה בברכה שעוסק בה כמו אמן של גאל ישר' הנ"ל אע"ג דאינה חיובית כ"כ מ"מ גם הברכה עצמה אינה חיובית ואין חשש להפסיק בה באמן:

גם מה שנסתפק מע"ל אם מותר להפסיק בין ברכת המוציא לאכילה אם שמע ברכה מאחר לענות אמן נראה ודאי דעל ברכת המוציא מותר דאין זה הפסק כלל ול"ג מגביל לתורא ואף דמבואר ברמ"א דלכתחילה אסור לומר גביל לתורא ש"ה דאפשר לתקן דבר זה ע"י רמיזה וכדומה משא"כ בנד"ד דא"א ובודאי אין זה הפסק וגדולה מזה מצינו בפ' א"ד בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין שהיום גורם ליין כו' ולמה לא אמרו הטעם משום דלכתחלה אין להפסיק בין הברכה לשתיה א"ו דאין זה הפסק כלל דהכל שייך לסעודה וכמ"ש וז"ב. אבל לענין עניית אמן אחר שאינו מענין סעוד' צ"ע לפמ"ש למעל' דבאמצע ברכו' אין לענו' שאר אמני' שאינם מענין הברכה א"כ ה"ה כאן בין ברכת המוציא לאכילה וגם י"ל דקיל יותר מהפסק באמצע הברכה דכאן לא משום הפסק נגעו בה אלא דצריך להיות הברכ' סמוכה לאכילה דהברכה שייכה לה וא"כ בעניית אמן אין בזה שיעור הפסק כ"כ שנאמר שמבטל בזה הברכה שלא לחול על האכילה ועמ"ש תר"י בפ' היה קורא ד"ה ר"י אומר דעניית ברוך ה' המבורך אין בו כדי שאילת תלמיד לרב, וא"כ כ"ש בעניית אמן שהוא מלה אחת. אבל לענ"ד דבריו הקדושים נעלמו ממני דא"כ יהי' מותר לשאול בשלום כל אדם דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב רק שני תיבות שלום עליך ולמה אמרו דדווקא בין הפרקים שואל בשלום כל אדם, ועוד דהא גביל לתורא אין בו רק שני תיבות ואפ"ה הוי הפסק אי לאו משום דהוי מעין הסעודה. ואין לומר דכוונת ר' יונה דתרתי בעינן, שלא יהא שיעור שאילת תלמיד לרב וגם מפני היראה והכבוד דווקא, והא דמפסיק לברוך ה' המבורך משום דהוי כמפני היראה כו' דלפי טעם זה אפי' תלמיד לרב מותר, דזה נקרא מפני היראה כמ"ש הרא"ש שם, וגם למה ישתנה מאיש"ר וקדושה דיש בהם יותר מכדי שאילת תלמיד לרב ואפ"ה מותר, וא"כ מה שסיימו שם אבל לענות כל הנוסח יוצרינו כו' אסור משום דהוי הפסקה גדולה כו' צ"ע, וזה יש ליישב דה"ט משום דעיקר החיוב אינו רק תיבת מודים אנ"ל לבד. ועי' בש"ס פ' אלו נאמרים דפליגי אמוראי טובא בנוסח של מודים דכל חד מוסיף אחברי', ורק ר"פ אמר שם נימרינהו לכולהו, ועיקר כוונות תר"י הוא שלא נאמר כיון דבלא"ה כבר הפסיק בתיבת מודים אנ"ל, אם כן מאחר שכבר מיפסק שוב אין בו נפק"מ אם יאריך עוד לומר כל הנוסח ולזה קאמר דאין לדמותם יחד, דכל דג' תיבות אין בזה הפסק כ"כ כמו כל הנוסח ולכן אסור להפסיק יותר ועכ"פ נראה דמותר להפסיק בין ברכה להמוציא לכל אמנים דזה דומה להא דבין הפרקים דמותר לענות שאר אמנים דלא גרע מהא דמשיב שלום לכל אדם וכן משמע בבה"ט (שם ס"ק ט') א"כ כ"ש דמותר להפסיק בין ברכה לאכילה לזה:

[הגה"ה מבן המחבר עי' ט"ז (סי' קס"ז ס"ק י"ז) שכתב דמה שאמרו אסור לאכול קודם שיתן לבהמתו אין איסור בטעימה בעלמא אלא באכילת סעודה ע"ש וכ"כ בא"ר (שם ס"ק ח') אם כן י"ל דלכך אסר הרב לכתחי' משום דאפשר שיטעום תחילה ואח"כ יפסיק לומר גביל לתורא. ועי' בא"ר (סי' תקצ"ב ס"ק ה') דהמרדכי פליג על הך פיסקא דהרמ"א בשם הכלבו וס"ל דמותר להפסיק לכתחילה ע"ש א"כ כ"ש דמותר להפסיק לאמן כמ"ש אאמ"ו הגאון נ"י:]

ומ"ש מע"כ אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן באמצע ברכות הנה שאלת מעכ"ת לא יפול באמנים שבשאר ברכות שהרי אין לו להפסיק רק באמן של האל הקדוש ושל שומע תפילה וזה אינו שייך בקטן שהרי אינו עובר לפני התיבה ולא יפול שאלה זאת כ"א כשבירך ברהמ"ז או בברכות ק"ש כשהגדול עוסק באותה ברכה וכמ"ש למעלה אבל לענ"ד אין חילוק בין גדול לקטן דהא עיקר ראיות הט"ז גבי כותי שכ' דאין חיוב לענות אחריו מדתנן עונין אמן אחר ישראל המברך כו' ולא נקט כותי יעו"ש וא"כ בקטן כשמברך דרך ברכה לא להתלמד ודאי דיש חיוב לענות דהא ג"כ מפורש בש"ס שם דאבעי' להו אם לענות אמן אחר קטן ופשטו שם דבעידן מפטרייהו עונין ואפשר ג"כ דנכלל בלשון המשנה דתני עונים אמן אחר ישראל המברך כו' ואטו קטן אינו בכלל ישראל ועוד דקטן מחויב מצד חינוך ועוד נראה יותר דאפי' נשים המברכות על מ"ע שהזמ"ג כמ"ש התוס' והפוסקים אע"ג דלא מחייבי כלל אפי' מדרבנן מ"מ עונים אחריהם כיון שמכוונים לשם ברכות לה' ית' וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"א מה' ברכות הי"ג) שכ' וז"ל כל השומע אחד מישראל מברך ברכה אחת כו' חייב לענות אמן ואם היה המברך כותי או מין כו' או תינוק המתלמד כו' הרי שלא הוציא מן הכלל אלא תינוק המתלמד משמע אבל אם מכוון לשם ברכה חייב לענות אמן הרי שמפרש מ"ש בש"ס עונין אמן אחר ישראל כו' שאינו רשות אלא חובה א"כ מוכח כמ"ש ועי' בב"י (סי' רטו) שכ' דהלכה בכאן כהרמב"ם ולא כמו שרצה הטור לומר שם בתחי' יוע"ש וזה ברור לענ"ד, פי המדבר באהבה ידידו עוז, יצחק אייזיק בלאאמ"ו מוה' יעקב נ"י חופק"ק ראזינאי:

סימן ו

נשאלתי מחכם אחד מי שממתין בשירה חדשה לקדיש ולקדושה וכדומה אם מותר להרהר בד"ת:

תשובה הי' נראה דדין זה פשוט ונלמד ממ"ש הרמ"א בהג"ה (סי' ס"ח) לענין אם אומרים הצבור פיוטים בברכות של ק"ש. שכ' שם דמי שאינו אומר פיוטים מותר לו להרהר בד"ת או לעיין בס' משום דהרהור לאו כד"ד אלא שהחמיר שם שלא יבא לידי הפסק גמור ונראה דלא החמיר שם אלא משום דאיכא תקנתא אחרית' שיאמר הפיוטים כמ"ש הרב שם וע"כ אין לאדם לפרוש כו' משום דס"ל דמותר לאמרם באמצע ברכות ק"ש, משא"כ בנד"ד דע"כ צריך להיו' יושב ובטל, א"כ גם בזה יש חשש שמא יבוא לידי הפסק גמור ולא יצאנו מידי חשש זה ולכך ודאי דמותר ויותר טוב להרהר בד"ת מלישב בטל. אמנם בגוף דין זה שחידש הרמ"א צ"ע לדינא שהרב ז"ל כ"כ לפמ"ש בספרו ד"מ דהרהור לאו כד"ד לענין לצאת ידי ק"ש ומדמה הרב ת"ת בהרהור להרהר בק"ש, והרב אזיל לשיטתו שמסכים לפסק המחבר (סי' מ"ז סעי' ד) דכ' דהמהרהר בד"ת א"צ לברך מטעם דהרהור לאו כד"ד, ולכך אתי שפיר פסקא דהרמ"א ז"ל. אבל רבינו הג' הגר"א מווילנא ז"ל בביאורו שם פסק דצרי' לברך על הרהור בד"ת[*] וא"כ לפ"ז הוה הפסק ממש דהא בת"ת הרהור כד"ד ואע"ג דכ' התוס' בפ' מי שמתו דהלכה כר"ח דהרהור לאו כד"ד, היינו דווקא לענין בעל קרי משום דילפינן מסיני כדאי' התם מקרא דיום אשר עמדת וגו' וכן לענין ק"ש דקיי"ל הרהור לאו כד"ד היינו ג"כ משום דכתיב ודברת בם לדבר בם דקפיד קרא בדבור דווקא משא"כ ת"ת דכתי' בה והגית בו וגו' והגיון הוא בלב כמ"ש והגיון לבי וגו' הגות לבי וגו' ואע"ג דמקרא זה הוא בדברי קבלה ומדברי קבלה לא ילפינן ש"ה דגילוי מילתא בעלמא הוא דקרא דושננת' יוצא גם במחשבה והרהור וכעין זה מצינו בכ"מ בש"ס ולכן שייך בזה ברכה ובנשמ' אדם (כלל ט' סי' ד') השיג בזה על הגר"א ז"ל וכל דבריו שם אין לה' שחר ומאוד נפלאתי עליו איך מלאו לבו לחלוק על מאור עינינו בדברי' של מב"כ שמ"ש שם דנלמד מקרא דכי שם ה' אקרא וגו' דמברכים על התורה וקריאה היינו בדיבור לא ידעתי ראי' זו מה טיבה ונעלם ממנו דברי רש"י ז"ל בפ' מי שמתו (כ"ב א') ד"ה כי שם שפי' דר"ל שמשה רעה"ש אמר כי שם ה' אקר' בברכה אתם הבו גודל בעניות אמן הרי דהקריאה לא קאי על עסק התורה רק על הברכה שהוא ודאי בדיבור יעו"ש ועוד דבפ' ש"ש (מ"ח ב') יליף ר' ישמעאל לברכת התורה מק"ו על חיי שעה מברכין על חיי עולם לא כ"ש א"כ כמו שמברכין בהנאת הגוף אף שאין בה שום מעשה רק על ריח לבד שאין הגוף נהנה ממנו מברכין כ"ש בחיי עולם בהרהור תורה שהוא הנאת הנפש ברוחניות יותר מהנאת הנפש בריח וכמ"ש תורת ה' תמימה משיבת נפש ולא גרע מהשבת נפש שע"י ריח בשמים ותורה כתיב בה משמחי לב ומ"ש שם ג"כ דנוסח הברכה יוכיח שמברכין לעסוק בדברי תורה או על דברי תורה כו' גם זה אינו כלום דעסק בתורה שייך גם במחשבה והגיון בלב שלבו עוסק ומחשבתו טרודה בתורה ולא בענינים אחרים ועוד שהרי בפ"ק דברכות (י"א ב') איתא דאשר בחר בנו הוא מעולה שבברכות והיא עיקר ברכת התורה ושם לא נזכר דיבור כלל ועוד נ"ל דג' ברכות אלו נתקנו נגד ג' עניינים שבתורה א' הטרחה ועסק התורה בדיבור ומחשבה ביחד להבין כל דבר על בורי' וע"ז נתקן ברכת לעסוק בדברי תורה (עי' ט"ז סי' מ"ז ס"ק א') וברכת והערב נא כו' הוא על הדיבור בתורה במה שאינו בגדר עיון וטורח ולכן אומר והערב נא כו' בפינו כו' וברכת אשר בחר בנו כו' הוא על הרהור הלב בתורה ולכן אינו מזכיר בה דיבור ואמירה רק ונתן לנו את תורתו כו' ומ"ש עוד שהגיון עיקרו מורה על הדיבור וכשנזכר על מחשבת הלב הוצרך לפרש והגיון לבי וגו' אמת יהגה חכי וגו' הם דברים בטלים כי מצינו שגם באמירת הפה הוצרך להזכיר בפירוש בשם הגיון פי צדיק יהגה חכמה וגו' לשונכם עולה תהגה לא יהגו בגרונם. והגה מפיו יצא וכהנה רבו' במקרא ובאמת שם הגיון הוא הוצאה מכח אל הפועל מלשון הגו סיגים מכסף וגו' הגו רשע לפני מלך וגו' והיינו הוצאת דבר לפועל הן במחשבה ועיון שמוציא מחשבתו לפועל ע"י הרהור ועיון להבין דבר מדבר הן ע"י דיבור פיו לגלות מחשבתו וזה ברור לכן נראה ברור דאסור להרהר בד"ת בעת שממתין בשירה חדשה ודברי הב"י מ"ש (סי' ס"ב) בשם ס' א"ח דמי שמחמת חולי או אונס הרהר ק"ש בלבו יצא דברים אלו נעלמו ממני דבמאי מיירי אם אחר שעבר האונס עדיין לא עבר זמן ק"ש ויכול לקרות עדיין בדיבור א"כ אמאי יצא כיון דקיי"ל כר"ח דלאו כד"ד כמ"ש התוס' א"כ כל שיכול לקרות עתה למה לא יקרא כראוי בדיבור ואם נאמר דמיירי שעדיין לא עבר האונס עד שכבר עבר זמן ק"ש א"כ מאי נ"מ במאי דקאמר שיצא ידי חובת ק"ש בהרהור כיון דבלא"ה א"י לקרות ואפש' דכוונתו לומר דבעת שהוא אנוס שא"י לקרות אף שבאמת לא יצא י"ח ק"ש כראוי מ"מ הוא מחויב לקרות בהרהור ויהיה נחשב לו למצוה קצת ולישנא דיצא לאו דוקא אך מלשון הש"ס שלנו לא משמע הכי דפריך התם (ך"ב ב') אלא מאי הרהור לאו כד"ד למה מהרהר ומשני כדי שלא יהא הצבור כו' והא יש לו קצת מצוה וצ"ל דמ"ש כדי שלא יהא ציבור כו' הוא לאו דוקא אלא הכוונה כיון שהוא עונת ק"ש אין לו לפרוש מן הצבור מה שקורין באותה העת ולא יהא יושב בטל היינו שמחויב ג"כ לקיים קצת מצות ק"ש מה שביכלתו ודו"ק:

[הגה"ה שמעתי בשם חכם א' שהק' על דברי רבינו הגדול ז"ל בזה מהא דכ' הטור על בעל העיטור (בסי' תל"ו) דלא מצינו ברכה על מחשבה שבלב וא"כ היאך יברך ברכת התורה על דברים שבלב ובאמת לק"מ דש"ה גבי ביטול חמץ דעיקר מצותו הוא רק מחשבת לבו שיבטלנו בדעתו לעשותו הפקר כעפר ממש, והדיבור של כל חמירא אינו אלא לגלות מחשבת לבו, ומן התורה אין חיוב אלא להשבית בלבו לבטל משא"כ בת"ת אין עיקרו הרהור לבד ועיקר מצותו להתבונן במחשבתו היטיב ולהעמיק בה להתבונן לידע להבין ולהורות וגם עיקר מצותה בדיבור חיים הם למוצאיהם בפה כדאי בפ' כיצד מעברין (נ"ד א') בעובד' דברורי' בההוא תלמיד' דהוה גריס בלחישא כו' ובספרי איתא ושננתם לבניך שיהיו ד"ת שנונים בפיך כו' ולכן שייך בה ברכה גם בהרהור:]

סימן ז

שאלני חכם אחד מי שקיבל שבת מבע"י שתי שעות קודם הלילה אם מותר לאכול או לטעום קצת קודם קידוש:

תשובה לכאורה שאלת מעכ"ת מבואר במ"א [סי' רע"א] בשם הב"ח שפסק בפירוש אם קיבל שבת מבע"י אסור לטעום אבל לענ"ד דברי הב"ח צ"ע כאן ממ"ש הרמב"ם (פ"ד מה' ברכות) והביאו המחבר שם סעי' ה') שנים שהיו שותים כו' והקשה הכ"מ שם והראב"ד בהשגו' אמירתו למה לי בלא זה אסור לשתות כמ"ש בסעי' ד' ותירץ הכ"מ דכאן מיירי בספק חשיכה ולכך בעינן אמירתו בואו ונקדש וא"כ לפ"ז הא ודאי דבספק חשיכה כבר קיבל עליו שבת עכ"פ בהדלקת נרות וש"ד אפ"ה מותר לטעום בלא אמירתו ונקדש ואף שיש לדחוק לומר דכאן מיירי שהיו שותים מבע"י ועדיין לא התפללו ערבית ולא קיבלו שבת כלל ולכך כ"ז שהוא ספק חשיכה אין שבת קובעת לאיסור מ"מ לא נהירא לומר דאם קיבל שבת מבע"י קודם שקיעת החמה יהיה עדיף מספק חשיכה בהשמ"ש בלא קיבל דהא תוס' שבת אינו דאורייתא אלא בזמן מועט קודם שק"ה ולדעת רוב הפוסקים אינו מדאורייתא כלל רק לענין יוה"כ לגבי עינוי לבד עי' סי' רס"א דכן שיטת הרמב"ם עצמו ועי' ביאורי הגר"א ז"ל (שם ס"ק ח') שהעלה כן להלכה ובספק חשיכה הוא איסור דאורייתא וספק איסור כרת ואין לומר דאם קיבל שבת בפירוש אף זמן רב קודם ש"ה הוה דאורייתא דזה לא מצינו בשום מקום ומכ"ש לפמ"ש דלשיטת הרמב"ם אין תוס' כלל מדאורייתא:

ויש לי בענין זה תמוה עצומה על דברי הט"ז שכ' (סימן תרס"ט) דאם קיבל עליו יו"ט מבע"י בליל שמיני עצרת פטור מסוכה מדאורייתא דיש לו שם שמיני וא"כ לפי דבריו חמור יותר תוס' שבת וי"ט מספק חשיכה של בהשמ"ש שהרי מבואר בש"ס מס' סוכה דאי אתרמי סעודה בהשמ"ש בסוף שביעי חייב בסוכה ובאמת לענ"ד דבריו תמוהים במה שהאריך לסתור שם דברי רש"ל בתשובה דהיכן מצינו שמן התורה נקרא שם יו"ט בקבלתו מבע"י ואפי' אם נאמר דזה מיקרי תוספת יו"ט והוא מדאורייתא מ"מ אינו אלא לחומרא ולא לקולא והאיך יפטור ממצות סוכה ובאמת הוא עדיין יום שביעי ועדיין החמה זורחת על הארץ ואין זה אלא תימה והרי אם מתפלל של מו"ש בשבת אפ"ה אסור במלאכה מדאורייתא וכמ"ש התוס' להדיא פ' ת"ה (כ"ז ב') ד"ה רב צלי כו' יעו"ש ואף שיש לחלק בין תוס' שבת מבע"י דהוא לחומרא דנקרא עליו שם קדושת שבת וי"ט משא"כ ביציאתו אינו יכול לעשות מקודש חול ע"י קבלתו מ"מ ודאי דאין סברא לקולא יועיל מה שמוסיף על קדושת י"ט לפטור עי"ז מסוכה וכל ראיות הט"ז שם אינם מוכרחים למעיין שם ואין להביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן בש"ס רב צלי של שבת בע"ש ומסיק דאומר קדושה על הכוס והנה קיי"ל דקידוש היום הוא דאורייתא וא"כ אם נאמר דע"י שקיבל שבת מבע"י אינו מדאורייתא לקולא להקרא עליו שם שבת א"כ היאך יוצא ידי קידוש היום עי"ז שהוא מן התורה דבאמת הרמב"ם ז"ל תיקן זה בלשונו הטהור שכ' בפכ"ט מה' שבת) יש לו לאדם לקדש על הכוס ע"ש מבע"י אע"פ שלא נכנס שבת כו' שמצו' זכירה לאמרו בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו מעט עכ"ל וכוונתו למ"ש רז"ל דלמדו מקרא דזכור את יום השבת לקדשו זכריהו בכניסתו ולכך קודם לביאת שבת מיקרי ג"כ כניסתו וא"כ מוכח מדברי הרמב"ם אלו היפוך דברי הט"ז דאם נאמר שע"י קבלת שבת ויו"ט מבע"י שם היום הבא עליו גם לקולא א"כ לא הוצרך הרמב"ם לטעם הנז' ובאמת י"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל תוספת שבת הוא דרבנן ומ"מ נראה ברור דגם הסוברים דהוא מדאורייתא הוא רק לחומרא ולא לקולא ובפרט דהעיקר להלכה דתוס' שבת דרבנן ומיהו טעם אחר היה לו להט"ז לדחות דברי רש"ל דהא ודאי דעכ"פ אין לו לברך לישב בסוכה כיון דמדרבנן שם יו"ט של שמיני עצרת עליו א"כ אין כאן תרתי דסתרי קידוש של שמ"ע וישיבת סוכה דהרי גם לדידן בני גולה גם בשמיני מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ולכך נלע"ד דבא"י מחויב לישב בסוכה בסוף יום ז' מדאורייתא גם בקיבל יו"ט של שמיני וקידש על היין ולכן גם בנד"ד בקיבל שבת מבע"י הרבה ולא התפלל עדיין נלע"ד דמותר לו לטעום וכמו שנבאר עוד ועי' במג"א (סי' רס"ז סוף ס"ק א') דכ' שם בשם של"ה דאף דמותר לאכול מיד מבע"י הרבה ולא התפלל כשמקדש מ"מ צריך לאכול כזית בלילה כדי לקיים ג' סעודות בשבת וכ"כ שם בשם הב"ח והוא תמוה לכאורה דהא כיון שיכול לקדש מבע"י כמבואר להדיא בש"ס וקיי"ל דאין קידוש אלא במקום סעודה דילפינן לה מקרא דוקראת לשבת עונג במקום קריאה שם תהא עונג כמ"ש בפ' ע"פ (ק"א א') ע"ש ברש"י ורשב"ם ותוס' א"כ גם סעודת שבת ע"כ דיצא והי' נ"ל ליישב דהמ"א שהביא דבריהם לשיטתו אזיל כמ"ש בסי' רע"ג) דידי קידוש במקום סעודה יוצא בכל דבר אף שידי סעודת שבת לא יצא כי אם בפת וכמ"ש הב"י בזה וא"כ דין קידוש במקום סעודה אינו תלוי כלל בסעודת שבת וא"ש אבל לפ"ד ידי קידוש במקום סעודה הוא דווקא בדבר שיוצא בו ג"כ סעודת שבת וכמ"ש במ"א בתשובה א"כ דין זה שכ' הב"ח והמ"א אינו ברור ונראה עיקר כמ"ש המ"א שם בשם הפוסקים דיוצא במה שאוכל מבע"י והטעם נ"ל כמ"ש הרמב"ם דלכך יכול לקדש מבע"י דילפינן לה מקרא דוקראת לשבת עונג סמיך לכניסתו כמ"ש למעלה א"כ י"ל דסעודת שבת נמי יכול לצאת בה בסמוך לכניסתו דהא ג' סעודות של שבת ג"כ ילפינן לה מקרא דוקראת לשבת עונג וכמ"ש דסעודת שבת וקידוש צריכים להיות סמוכים והם תלוים זה בזה וכן נראה ממ"ש בריש פ"ק דברכות (ב' ב') משעה שבני אדם נכנסי' לאכול פתם בע"ש דהוא קוצה"כ כמ"ש רש"י שם ולפי דברי המ"א דסעוד' שבת לא תליא בקידו' וקבל' שבת א"כ קודם צה"כ דהוא ספק יום ס"ל אינו יוצא ומכ"ש לכתחי' הי' לנו לאסור מספק וצ"ע במ"ש המ"א שם דהטעם הוא משום דלאחר פלג המנחה מיקרי לילה דזה אינו אלא לענין תפ"ע משום דאז זמן הקרבת אברים ופדרים שכנגדם נתקן תפ"ע עי' מ"ש המ"א בתחי' ואדרבא מוכח שם מדברי המ"א דבע"ש היו מקריבים אברים ופדרים אחר פלג המנחה אף שהיו מקבלים שבת אז משום דהוה רק מדרבנן וכמ"ש בס' מחצית השקל שם א"כ מה שייכות לזה ענין סעודת שבת דתלוי בשבת דווקא דכתיב בי' היום אלא נראה הטעם כמ"ש ויהיה איך שיהיה כיון שהוכחנו דלא ברירא מילתא דיהא מדאורייתא אם מקבל שבת מבע"י אחר פלג המנחה א"כ לא חמיר עכ"פ מספק חשיכה דהוה ספק כרת וכ"ש לדעת רה"פ דתוס' שבת הוא דרבנן א"כ כמו שבספק חשיכה מותר לטעום כל זמן שלא אמר בואו ונקדש א"כ כ"ש בקבלת שבת מבע"י וכ"ש דקשה לדעת הב"ח שהוא עצמו סובר שאינו יוצא בסעודת היום עד שיאכל כזית משתחשך א"כ לדידי' ל"מ לילה ושבת והאיך כ' הוא עצמו דאסור לטעום:

[הג"ה ועיין תוס' ר"פ ע"פ (צ"ט ב') בהא דאי' במתני' לא יאכל עד שתחשך שכ' שם דאע"ג דבשבתות ויו"ט יכול להוסיף מחול על הקודש ולאכול קודם שתחשך בע"פ לא מצי אכיל עד שתחשך וכ' שם שכן משמע בירושלמי וגם מהא דקיי"ל הפסח אינו נאכל אלא בלילה ומצה אתקש לפסח וכ"כ הרא"ש והטור (סי' תע"ב) וא"כ מוכח כמ"ש דלענין סעודת שבת ויו"ט יוצא אף שאוכל מבע"י ומכאן ג"כ קשה למ"ש הט"ז שאם קיבל יו"ט של שמ"ע מבע"י פטור מסוכה ומ"ש ממצה:]

ומיהו זה נ"ל ודאי אם קיבל שבת מבע"י בתפ"ע ורוצה לקדש ולאכול תיכף דאסור לטעום משום דאז שבת קובע עליו וכמ"ש שבת קבעה נפשה דשם מיירי שהי' רוצים לקדש תיכף והא דסעי' ה' בהיו יושבים ושותים מיירי בלא היו דעתם לקדש שהרי היו יושבים מבע"י ועוסקים בשתיה ולכך אין עליהם איסור אא"כ מגלים דעתם שרוצים לקדש במ"ש בואו ונקדש ואז קובע עליהם איסור שתיה קודם קידוש אבל במי שמקבל שבת מבע"י בדבר אחר כגון בהדלקות נרות וכדומה ואין דעתו לקדש כלל כי אם אחר תפ"ע ועד צה"כ או מותר לטעום כיון דאין זה מיקרי טעימא קודם קידוש ואפשר שגם המ"א בשם הב"ח כוונתו לזה וכמ"ש שם המ"א מיד אחר דברי הב"ח וז"ל ונ"ל דאם רוצה לקדש כו' ע"ש ומ"מ למעשה מסתפינא להקל נגד פשטות דברי רבותינו אשר מימיהם אנו שותים ומ"מ נ"ל דלענין טעימת מים אם הוא צמא ודאי דיש להתיר מאחר דכמה פוסקים והרמב"ם מכללם מתירים בשתית מים ראוי לסמוך עכ"פ בזה להתיר ובפרט דזה גופא איסור דרבנן ולא נזכר איסורו בש"ס בפירוש הנלעד"נ יצחק אייזיק חופק"ק ראזינאי:

סימן ח

לידידי ואהו"נ הרב המופלא ירא ה' מרבים עמוס בתורה ובמצות מוה' צבי הירש מבוטין נ"י:

מה ששאל מעכ"ת לברר לו אם יוצאים ידי סעודה סמוך לקידוש בפת הבאה בכיסנין או במזון הנעשה מחמשת המינים והביא מעכ"ת ראי' מדברי התוס' פ' ע"פ ומדברי הרא"ש שם דאין יוצאים רק בפת דווקא כבר הרגיש בזה הב"י (סי' רע"ג) וכ' שם דלא קאמרי אלא דלא נפיק ידי סעודה רק בפת אבל לא לענין קידוש במקום סעודה אבל לא הבנתי דבריו הקדושים שהרי התוס' כתבו להדיא (שם ק"א א') ד"ה ובקידושא כו' וז"ל ומה שלא היה מקפיד על סעודת שבת כו' היינו משום שיוכלו לעשות למחר ג' סעודות וכן מבואר ברא"ש שם ביותר א"כ מוכח להדיא איפכא דמ"ש התוס' שם בדיבור הקודם ד"ה טעימו מידי כו' דהיינו דווקא טעימת לחם היינו לענין קידוש במ"ס וגם על הטור קשה שהעתיק שם דברי הגאונים דכתבו דלענין קידוש במ"ס יוצאין ביין והוא לכאורה נגד דעת התוס' ונגד דעת אביו הרא"ש כמו שהוכחתי ועוד תימא לי מנין לנו לחלק בין הא דחיוב סעודה בשבת ללשון שאמרו אין קידוש אלא במ"ס דהמעיין ברשב"ם שם יראה שכתב דטעמא דבעינן קידוש במ"ס משום דכתיב וקראת לשבת עונג במקום שאתה קורא שם שבת תהא עונג וכ' שם עוד טעם משום דאמרינן זכריהו על היין משמע על היין שבשעת סעודה כו' מוכח להדי' דחיוב קידוש הוא על סעודת שבת ממש ולולי דברי מרן הב"י ז"ל הייתי אומר שגם הגאונים אינם חולקים ע"ז וס"ל ג"כ דבמיני תרגימא אין יוצאין ידי קידוש במ"ס אלא דס"ל דיין מהני כמו לחם משום דמסעד סעיד כמ"ש בר"פ כ"מ וזהו שדקדקו בלשונם וכ' ודווקא שאכלו לחם או שתו יין אבל אכל פירות כו' וס"ל מדאמרו בש"ס אין קידוש אלא במ"ס לשון סעודה מיקרי לחם ויין דמסעד סעיד וגם התוס' שכתבו בלשונם דבעינן לחם אפשר דמודו להגאונים דיין נמי מהני רק דבאו להוציא מיני תרגימא שכתבו אח"כ דלא מהני וכתבו לחם וה"ה יין דסעיד כמו לחם ומיקרי בלשון חכמים סעודה דאפי' בהמ"ז פריך שם בש"ס דלבריך ומשני לא קבעי אינשי כו' וא"כ המ"א שכתב בפשיטות דיוצאי' במ"ת דעדיף מיין לפמ"ש אין זה הכרח לומר דעדיפי מיין ומ"ש להביא ראי' ממ"ש (ס"ס רצ"א) לא ידעתי שום משמעות משם דשם אינו מבואר דאין יוצאים ידי סעודה ג' ביין רק כתבו שם דיוצא בפירות ואפשר דכ"ש ביין וכמ"ש שוב ראיתי במחצית השקל שכתב דהוכחתו מהא דמבואר שם דדיעה קמייתא ס"ל דאין יוצאין בפירות דמאי דלא מהני להשלמת י"ד סעודות בסוכה לא מהני כאן בסעודה ג' וא"כ לפי מאי דקיי"ל דגם יין לא בעי סוכה גם בזה אין יוצאין ידי סעודה ג' כו' יעו"ש אבל לענ"ד אין ראיה משם דחיוב סוכה תליא במידי דקבעי אינשי עלייהו וכמ"ש המ"א בעצמו (סי' תרל"ט ס"ק ה') יעו"ש וכמ"ש בש"ס בפ' כ"מ דפריך א"ה יין נמי נבריך עלייהו ג' ברכות ומשני לא קבעי אינשי עלייהו משא"כ לענין סעודה ג' כל דמסעד סעיד מהני ועדיף ממיני תרגימא ולכך נ"ל ליישב דברי המ"א דאזיל לשיטתו שכ' בס"ק שאח"ז על מה שסוברים הגאונים דיין מהני לקידוש במ"ס היינו דבעינן שישתה כוס אחד מלבד כוס של קידוש וכמ"ש במחצית השקל שם דמדמי לה לקידוש במ"ס דפת ע"ש והמ"א עצמו כ' (בסי' תע"א ס"ק ד') דשתיית ב' כוסות מיקרי טובא דאמרינן בש"ס דפורתא סעיד וטובא מגרר גריר וא"כ כאן א"א לומר דצריך קידוש במקום סעודה דווקא במידי דמסעד סעיד דהא כיון ששותה טובא ב' כוסות לא סעיד אלא אדרבא גריר טפי ולכן ס"ל כשיטת הגאונים דלא תליא בהכי אלא מ"ש דאין קידוש כו' הטעם דבמקום עונג שם תהא קריאה וכל דבר חשוב שברכתו מעין ג' מיקרי עונג וא"כ גם מיני תרגימא מועיל ואדרבא עדיפי טפי דעכ"פ הם סועדים קצת משא"כ ב' כוסות של יין דגריר טפי אבל לענ"ד אין זה מוכרח דאפשר דהגאונים מיירי במי ששומע קידוש מאחרים ע"ז קאמרי דיוצא ביין ששותה אח"כ דאז נקרא פורתא ומסעד סעיד והגאונים גרירא בתר לישנא דש"ס בפ' ערבי פסחים שם דקאמר התם אביי כי הוינן בי מר הוה מקדש לן כו' וע"ז אמרו דמהני לחם או יין ואף שאיני כדאי להשיג על מאור עינינו המ"א ז"ל וגם על הש"ג שהביא המ"א שם מ"מ למעשה צ"ע לפי מה שהוכחנו מדברי התוס' ואפשר שהמ"א והש"ג סמכו על דברי הגאונים וס"ל דפליגי על שיטת התוס' דבאמת אין לחלק בין יין לש"ד לענין סעודת שבת דבעינן פת דווקא ובודאי ביין אין יוצאין ידי סעודת שבת וא"כ אין חילוק בזה כלל:

ומ"ש כ"ת בשם רבו ידידי הגאון המנוח מו"ה יעקב מאיר ז"ל שתמה על מה שנוהגים העולם לפטור ידי קידוש במ"ס בפת הבאה בכסנין שהרי מחמת שבת חשיב זה לכל אדם לקביעות סעודה וא"כ יש דיעות דצריך נט"י והמוציא ובהמ"ז לענ"ד לא נראה כן דלפ"ז גם בשתיית יין היה לו לברך בהמ"ז שהרי אמרו בפ' כ"מ (ל"ה ב') א"ה יין נמי נבריך עליה ג' ברכות ומשני לא קבעי אינשי סעודתייהו עלייהו א"כ נאמר דבשבת דקובעים סעודתם על היין כדאיתא התם (מ"ב ב') אריב"ל ל"ש אלא בשבתות וי"ט שאדם קובע סעודתו על היין כו' וא"ל דכוונת הש"ס דבעינן שיקבע סעודתו רק על היין משא"כ בדף מ"ב שם הכוונה שקובעים סעודתם לשתות יין בתוך הסעוד' דאכתי קש' דהרי לפי שיטת הגאוני' יוצאים ידי קידוש במ"ס ביין וא"כ הרי חשיב קביעת סעודה על היין לבד ולצטריך לברך עליו בהמ"ז לפ"ד הגאון הנז' אבל הנלע"ד דעיקר בהמ"ז תליא במה שדרך העולם לקבוע סעודה עליו מטעם חשיבות המאכל שאוכלים אותו בתורת לחם לשבוע לא מצד שהקביעות נעשה מצד חשיבות סעודת שבת אף אם קובע סעודתו בזה בטלה דעתו וא"כ אין ראיה משם שלא יהא יוצאים בפת הבאה בכסנין מה' המינים בקידוש במקום סעודה ואפ"ה א"צ ג' ברכות ומ"ש מע"ל שרבו הראה לו ראי' כמדומ' לו ברי"ף פ' ע"פ עיינתי שם ולא מצאתי שום משמעות ואפשר שכוונתו לש"ג במ"ש שידי קידוש במ"ס יוצא במיני מגדים דכל סעודת שבת אפי' עראי חשיב קבע יעו"ש ור"ל כמו שמצינו גבי מעשר דאסור לאכול עראי בלא מעשר בשבת משום דחשיבא קביעות אבל דיעה זו דחויה היא מדברי התוס' הנ"ל שהבאתי ולא דמיא כלל למעשר דכאן תלוי דוקא בסעודה ממש במה שגם בחול דרכו לקבוע עליו וגם לענין זה תלוי דווק' בסעוד' ממש כמ"ש במקו' עונג שם תהא קריא' גם אינו מוכרח שיסבור הש"ג דצריך בהמ"ז ע"ז ומ"ש דחשיבא קבע היינו רק לענין לצאת ידי קידוש במ"ס משא"כ בהמ"ז שתלוי בדבר שדרכו לאכול לשובע וכמ"ש ולכן לענ"ד צע"ג אם יוצא ידי קידוש במ"ס בפת הבאה בכסנין. דברי דו"ש יצחק אייזק חופ"ק ראזינאי:

סימן ט

יום א' לסדר ואברכה מברכך הרם קרן לפ"ק פק"ק וואלקאוויסק לכבוד בני ידידי הרב המופלג בתורה וביראה מוהר"ר יוסף נ"י:

מכתבך הגיעני לנכון ע"י המוכ"ז ושמחתני בפעלך בראותי שאהבת התורה בלבך ושמת לך ידים לפלפל מותיב ומפרק כה יתן וכה יוסיף אבל מה אעשה ואנכי היום טרוד מכל צד מעול הצבור אשר הועמס עלי ולבי בל עמי תמול מקרוב בואי לפה ועוד איננו במצבי הנכון ולא אוכל לקחת מועד לטייל עמך ארוכות ולעיי' בדבריך רק למענך אצלתי לי מעט מועד להשיבך כפי העולה במצודת עיוני ובתוך הדברים יבוא ג"כ מה שנוגע לדבריך והאל יצילני משגיאות ובתורתו יראני נפלאות:

אשר יצאת לדון בדבר שנתחבטו בו גדולי עולם בדין פת שנחרך מעט אם יוצאים בו משום לחם משנה בשבת שכבר האריכו בזה הגאון בתשו' שער אפרים ונכדו הגאון בעל חכם צבי בתשובה (סי' ס"ב וס"ג) והנה לפי ענ"ד יש לפקפק בדבריהם הרבה ואף שאיני כדאי לחלוק עליהם מ"מ תורה היא כו' הנה בתשו' שער אפרים הערה מקור לדין זה ממ"ש במס' טבול יום (פ"א משנה ג' ד') חרחור פחות מכאצבע כו' דלת"ק תליא באצבע שאז הוא חיבור לטבול יום ולאב הטומאה ולר"י תליא באם נאכל עמו או לא ולפמ"ש הרמב"ם שם בפירושו דהלכה כת"ק וכן בחיבורו (פ"ח מה' טומאת אוכלין) א"כ בנד"ד נמי תליא באם החרוך הוא בכאצבע או לאו ובתשו' חכ"צ שם הביא בשם השואל שהשיג ע"ז וכ' דבנד"ד אפי' למ"ד דהוה חיבור מודה דלאו לחם נקרא וכעפר' בעלמ' הוא והשיב ע"ז הגאון חכ"צ דאינו כן דכל שהוא נאכל עמו גם החרוך לא הוה עפרא בעלמא והביא ראיה מהא דאיתא בפ' יוה"כ ציר שע"ג בשר ואומצא ומלחא מצטרף לככותבת ביוה"כ, ואדרבא אפי' לת"ק דס"ל דהדבר תלוי בשיעור כאצבע הטעם ג"כ דבשיעור כזה קים להו דנאכל עמו ור"י פליג על ת"ק דיהיב שיעורא למילתא ואומר דבעינן דוקא נאכל עמו כל אחד לפי שיעורו ולפי דרכו כך הם תוכן דבריו ועפר אני תחת כפות רגלי הגאון הנ"ל מ"מ אומר אני שדבריו לא ברירא להלכה מטעם שיתבאר ברא"ש מה שדימה זה לאומצא ומילחא וציר שע"ג ירק אין דמיונו עולה יפה דשם ע"י הצירוף גם המלח והציר הוי בר אכילה ממש ואדרבא המלח מתקן הבשר וכן הציר את הירק אלא דלבדו אינו בר אכילה מחמת חריפותו וע"י צירוף נאכל ודמיא להא דאית' בפ' א"ע גבי כותח הבבלי כו' אי בעיני' קאכיל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם כו' ואפ"ה בתערובות הוא בר אכילה ועולה על שולחן מלכים וכיון שנאכל ע"י תערובות חייבים עליו ביוה"כ אם היה כזית בכא"פ משא"כ בנד"ד אף שנאכל עם שאר הלחם מ"מ החרוך עצמו לאו בר אכילה הוא כלל והוה עפרא בעלמא ודמי לעירב גחלים ואפר בדבר איסור) ואכלו ע"י תערובות דודאי לא מצטרף לשיעור כותבות ביוה"כ ולכזית בכל דבר איסור ועי' ברא"ש פ' כ"ש גבי אלמוד"י שעושין ממנו מורייס ומשימים בו פת חרוך שכ' שם דלאו אורחי' למיכל פת חרוך אבל גבי מורייס דאורחי' למיכל הכי אסור כוונתו ג"כ שע"י התערובות גם הפת החרוך ראוי לאכילה ואדרבא נותנים אותו לתוך המורייס כדי לתקנו משא"כ בנד"ד שאינו נעשה לתיקון רק שע"י התערובות אינו מרגיש המרירות כ"כ מן הפת החרוך גם מ"ש דלת"ק בחרחור דתלוי בכאצבע הטעם משום דבשיעור זה נאכל עמו ג"כ תמוה לומר כן דבכל ככר שיעורו שוה בין גדול בין קטן דק ועב הכל יהיה שיעורו בכאצבע ולפי הסברא בככר דק גם בפחות מכאצבע אין הפת נאכל עמו ולמה לא חילק הת"ק בזה לפי שיעור כמות הככר בעוביו ודקותו ומ"ש הגאון הנ"ל דדוגמא לזה מצינו במסכת מקואות גבי שער שתחת בית השחי דת"ק ס"ל באיש חוצץ ובאשה אינו חוצץ ור"י ס"ל אחד האיש אם מקפיד עליו חוצץ כו' אף דגם לת"ק בקפידא תליא מילתא לא דמיא להא דהתם מסתמא באיש מקפיד משא"כ באשה אבל בנד"ד דחרחור לא שייך לומר בכל הככרות דסתם בכאצבע הוא ראוי לאכול כמ"ש ומדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם משמע דה"ט דת"ק ס"ל כל שהוא פחות מכאצבע הוא בטל וטפל לככר ולכך פוסל בט"י יעו"ש וא"כ לענין לחם משנה דלא שייך ה"ט דעכ"פ כעפרא בעלמא חשיב ומיקרי חסר ועי' במס' יומא (ס"ח ב') ת"ר והשורף כו' יכול אף משנעשה אפר כו' ה"ל אותם כו' רש"א הפר מטמא ניתך הבשר כו' מ"ב איכא בנייהו דשויה חרוכא דלת"ק אותם מיקרי כיון דלא נעשו אפר אבל לר"ש לאו פר מיקרי וא"כ ה"ה בנד"ד לאו לחם מיקרי ואפי' לת"ק דהתם מודה בנד"ד רק דס"ל דילפינן מאותם אף דלא נקרא פר מטמא משא"כ כאן כיון דלא נקרא לחם א"כ אין זה לחם שלם ומה שמדמה שם בתשובה להא דרבינא בפ' בהמה המקשה ע"ד א') גבי אבר שיצא מקצתו דס"ל כל העומד לחתוך כחתוך דמי ופלפל שם אם הלכה כרבינא או לאו אין זה דמיון לכאן דשם גם האבר שיצא שם אבר עליו וכל הפלפול שם אי מיקרי אותו מקום נגיעת בית הסתרים או לא משום דלחתוך קאי משא"כ בנד"ד דכליתא דמי ועפרא בעלמא הוא וכמ"ש:

ויש לי מקום עיון בסוגי' דפסחים ס"פ כ"ש (מ"א א') יכול צלאו כל צרכו יהא חייב כו' עי' רש"י שם דס"ל דלא מיקרי צלי אש אלא קלי אש וע"כ צ"ל דמיירי שלא נחרך הפסח כולו דא"כ לא הוי בר אכילה כלל ומה"ת יהא חייב דהא קיי"ל בפ"ג דשבועות (כ' ב') אמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ולא שייך לומר דגזירת הכ' הוא דהא לא נזכר שם חיוב בפירוש על קלי אש אלא דמכללא ילפינן לה מדכתיב צלי אש דממילא משמע דאין זה נקרא צלי אש אבל זה פשוט אם נימא דלא הוה בר אכילה ודאי אין שייך עליו חיוב נהי דלא מיקרי צלי אש מ"מ אינו מאכל כלל ואין כאן רק ביטול מ"ע דאכילת פסח אבל לא חיוב במעשה וזה ברור וא"א לומר דמיירי שלא נחרך כולו רק מעט ממנו נשרף מבחוץ ובפנימיותו ראוי לאכילה דא"כ היכא מיירי אי דאכל החרוך בפ"ע ויש בו כזית א"כ הדרא קושי' לדוכתי' דלא הוי בר אכילה כלל ואי בשאכל החרוך עם שאינו חרוך ובכל א' ליכא כזית קשי' ג"כ למה יתחייב כיון שכל א' בפ"ע היתר הוא דהחרוך עפרא בעלמא הוא ושאינו חרוך מיקרי צלי אש ודוחק לומר דכל שנחרך מבחוץ בזה אסרה תורה האכילה אפי' בפנימיותו מה שאינו חרוך גם א"א לומר כמ"ש דמיירי בצירוף החרוך עם מה שאינו חרוך זה אסרה תורה אף שבכל אחד אין שם איסור עליו כמו שאסרה תורה בב"ח דאין זה דומה לבב"ח דשם בפירוש אמרה תורה לא תבשל וגו' משא"כ כאן נכלל בלשון צלי אש כיון דבאמת נקרא הפנימי צלי אש ולכך היה נלע"ד דהוא מבואר ע"פ הסוגי' דאי' במס' שבועות (כ"ב ב') בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל ע"י תערובות דעתיה אכזית או דילמא כיון דלא מתאכיל בעיני' דעתיה אמשהו כו' הרי כיון דמתאכיל ע"י תערובות מיקרי אכילה וחייב עליו וא"כ ה"ה הכא כיון דהחרוך נאכל עם שאינו חרוך ע"י תערובות מתחייב עליו אבל גם זה אינו דש"ה שנשבע בפירוש על אכילת חרצן דאפי' בעפר בעין אם נשבע עליו בפירוש חייב עליו כמבואר בסוגי' שם משא"כ כאן דלא נזכר בתורה בפירוש איסור קלי אש רק מכללא שמעינן לה ונלע"ד דשם מיירי בחרוך קצת שאין דרך לאוכלו רק ע"י הדחק ואנן קיי"ל אכילה ע"י הדחק שמי' אכילה כמ"ש בפ"ב דב"ק (י"ט ב') אר"פ השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחי' ואכלה ע"י הדחק שמי' אכילה כו' וכן בס"פ כ"ג (ע"ו ע"א) ר"ש ס"ל אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ופסק כן הרמב"ם (פי"ח מה' שבת ה"ג) יעו"ש[*] וכיון דמיקרי אכילה לכך שפיר שייך עליו איסור צלי אש ולא קלי אש וא"כ בנ"ד אם הנחרך יכול להיות נאכל ע"י הדחק ודאי דמיקרי שלם כיון דהוה בר אכילה עדיין שם לחם עליו אבל אם נחרך כ"כ עד שא"י לאכול אפי' ע"י הדחק כי אם בתערובות עם מה שאינו חרוך נראה דאין זה בגדר שלם:

[הגה"ה ועי' במ"מ שם שגירסת הרמב"ם בש"ס שם ר' אושיעיא במקום ר"ל ולכן פסק כמותו נגד ר"י וצ"ע דא"כ למה הזכירו בש"ס אחר ר"י והוא היה רבו של ר"י ואפשר היה לומר דהרמב"ם ז"ל גורס ר"ל ופסק כמותו משום דבפרק כיצד הרגל מסיק הש"ס דשמה אכילה וכדאי' בברייתא שם ולא ס"ל להרמב"ם כדברי התוס' שם דפ כ"ג שמחלקים בין הא דשבת להא דבב"ק יעו"ש ולכך לא חשיב לה בהדי תלת מילי דהלכתא כר"ל לגבי ר"י משום דתני' כוותיה שם בברייתא ואכ"מ:]

והיה נראה לכאורה להביא ראי' שנקרא שלם ומצטרף מהא דתנן בפ"ב דחלה הובא בפ' כ"ג (ע"ז ב') חמשת רבעים קמח ועוד חייבים בחלה הם וסובן ומורסין וקאמר התם אביי טעמא משום דכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה ופרש"י שם הלכך מלחם הארץ קרינן בי' הרי אף דזה ודאי דסובן ומורסן לבד פטורים מחלה מ"מ כל שנאכל ע"י תערובות מצטרף ומיקרי לחם וא"כ ה"ה הכא כ"ז שנאכל ע"י תערובות מיקרי לחם והרי הוא כשלם ואף דלענין כגרוגרות להוצאת שבת איתא התם דאין מצטרפות ש"ה דכיון דלא הוה אלא כגרוגרות לא חשיב שיעורי' גבי אדם להצניעו ואין מוציאין כמוהו וכמו שמשמע מפרש"י שם משא"כ לענין לחם משנה תלוי בשם לחם וכל דין לחם משנה בשבת ילפינן לה מעומר מן שבמדבר וכיון דשיעור חלה ג"כ מהתם גמרינן לה וקרינן בי' מלחם הארץ היה נראה כמ"ש:

ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל (פי"ח מה' שבת ה"א) שכ' שם וז"ל המוציא דבר מרה"י כו' המוציא אוכלי אדם כגרוגרות כו' חוץ מן הקליפין כו' והסובן והמורסן והיינו כת"ק דר"י שם ס"פ כלל גדול ושם (הלכה ו') כ' המוציא מורסן אם לאכילה שיעורו כגרוגרות כו' וקשה כיון דשיעור מורסן לאכיל' שכ"ג כשיעור אכיל' אד' דהא לבהמ' כ' שם דשיעורו כמלא פי גדי וא"כ למה לא יצטרף המורסן עם הקמח הראוי והדברים ק"ו אם בפ"ע ראוי לאכילה א"כ כ"ש כשמצטרף להיות נאכל ע"י תערובות ודין זה שכ' בהלכה ו' הוא תוספתא פ"ט דשבת וסבור הייתי לומר דמ"ש הרמב"ם אם לאכילה היינו שהוציאו בפירוש לאכילה וכיון דאחשבי' לאכילת אדם חייב עליו משא"כ בסתמא אבל בס' לח"מ שם כתב בפירוש דכוונת הרמב"ם דבמורסן לאו דווקא בהוציאו בפירוש לאכילה אלא בסתם נמי חייב בכגרוגרות דסתמא לאכילה קאי והוא תמוה לענ"ד גם הוא נגד הש"ס דקאמר שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה משמע דדווקא ע"י תערובות הוא נאכל לעניים אבל בעיני' אפי' לעניים לאו בר אכילה הוא ועוד קשה יותר לפי דבריו כ"ש באם היה כגרוגרות בצירוף המורסין למה לא יתחייב כיון דעני אוכל כן פתו וגם בעיני' עומד לאכילה א"כ יתחייב באם יש בין הכל כגרוגרות דלא עדיף ממורסן עצמו ועוד למה לא יתחייב מורסן לבד בחלה דמלחם הארץ קרינן בי' לדבריו שוב ראיתי במ"ש הלח"מ שם אח"כ דמיירי באם המורסן ראוי לאכילה או במקום שרגילין לאוכלו וא"כ י"ל דגם מ"ש תחי' דגם בסתם דינא הכי י"ל בכה"ג דראוי לאכילה או במקום שרגילין לאוכלו אבל לענ"ד גם זה אינו לפמ"ש התוס' בפ' המצניע (צ"ב ב') ד"ה את"ל אנשי הוצל כו' שהקשו שם דכאן משמע דאפי' על אתרא נמי אמרינן דבטלה דעתם אצל כל אדם ובפ' חביות קאמר מי דמי ערבייא אתרא הוא הכא אמרינן בטלה דעתו כו' ותי' דש"ה דהתם חשוב מנהג ערבייא לכל העולם אם היה להם רוב גמלים הוי נמי מקיימי כו' הרי דאפי' במדינה שלימה אי לא שייך האי גוונא אמרינן דבטלה דעתם דהרי מסיק התם שאפי' אחד מבני הוצל שהוציא משא על ראשו פטור משום דבטלה דעתם כו' א"כ במורסן דידוע לכל שלרוב העולם אינו בר אכילה כלל מפני גריעותו ודאי דשייך בכה"ג בטלה דעתם וא"כ אפי' הוציאו בפירוש לאכילה היה לנו לומר דפטור וכ"ש בסתם ועיין במל"מ (שם ה' כ"א) שכ' דבמצניע פחות מכשיעור גרוגרות לאכילה פטור משום דבטלה דעתו ע"ש ודברי המל"מ אינם מוכרחים לענ"ד בזה שמ"ש שם דמ"ש בר"פ המוציא ובפ' המצניע בד"א במוציא אבל במצניע כ"ש היינו דוקא במצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה אבל לא במצניע פחות משיעור גרוגרות לאכילה אין זה במשמע בדברי הש"ס פ' המוציא (ע"ח א') במ"ש בברייתא התם ת"ר דם וכל מיני משקים ברביעית וע"ז קאמר התם בד"א במוציא אבל במצניע כו' הרי דמיירי בכל משקין גם באותם שאינם עומדים לרפואה ועוד נלע"ד ראי' ברורה מדברי התוס' ר"פ המצניע (צ' א') שהניחו שם בתימא על מאי דאצטריך למתני' למתני כאן המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה הא כבר תנא ליה חדא זימנא בפ' כ"ג כל שאינו כשר להצניע כו' ולפ"ד המל"מ אין כאן תימא דהא אצטריך למיתני כאן לומר דדוקא לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכ"ש ואי ממתני' דכ"ג משמע בכל מילי אלא ודאי דהתוס' לא ס"ל כדבריו ומה שהביא המל"מ שם ראי' לדבריו מדברי התוס' ס"פ כ"ג (ע"ו א') ד"ה הואיל דכ' דה"ה דהוה מצי למינקט הכא לזרע ולרפואה אלא דלאו כל דברים ראוים לרפואה וא"כ קשה הא שוו שיעורייהו במצניע לאכילה אין זה מוכרח לענ"ד דדוקא במאי דשוו שיעורייהו במידי דשכיחי בזה אמרינן דמצטרפין כמ"ש שם הואיל וראוים לטמא מושב כו' וכן לזרע ולדוגמא אבל באכילה דלא שכיח כלל שיצניע פחות מכגרוגרות לכך לא מהני זה לומר דמצטרפין הדברים שאין שיעורם שוה אבל באמת אם אחד הצניע דבר לאכילה בזה שפיר חייב בכ"ש כיון דהוא חשוב גביה ובזה לא שייך לומר בטלה דעתו כו' כיון דמין זה ראוי לאכילה לכל אדם בכשיעור ואין זה דומה להא דבני הוצל דהשינוי בגוף ההוצאה וכן בהא דסוחטין בפגעין ובהא דבני ערבייא מקיימין קוצים כו' דהתם מין זה אינו ראוי לסתם בני אדם משא"כ במידי דהוא חשיב אלא דתלוי בשיעור כל חד לפום מאי דחזי לי' מחייב אם הצניעם לכך ואחשבי' ובזה י"ל קצת דברי הרמב"ם הנ"ל לומר דמ"ש גבי מורסן אם לאכילה כו' היינו בהצניעו בפירוש לאכילה והא דבעינן שיעור בגרוגרות מיירי בלא הצניעו בתחי' לכ"ש לכך בעינן שיעור וי"ל דמורסן כיון דבר אכילה הוא לבהמה גם דרך לערבו עם קמח לאכילת אדם שכן עני אוכל פתו בלוסה לכך מתחייב ולא אמרינן בי' בטלה דעתו כך היה נלע"ד ומ"ש המל"מ דא"כ אמאי נקט הרמב"ם בלזרע דחייב דווקא בסתם הא הוציאו בפירוש לזרע חייב בכ"ש לפמ"ש לקמ' דבעינן דאחשבי' בפירוש להאי כ"ש משא"כ כאן מיירי בהצניעם לאכילה לא לזרע אלא שלא הצניע כ"ש רק שיעור גדול ואהני האי הצניעו לומר דאחשבי' האי מין לאכילה או לזריעה ודוק ומ"מ צ"ע:

ולפי מ"ש מוכח ג"כ דכל שנאכל בתערובות עם שאינו חרוך לקצת אנשים מיקרי שלם, וכן לענין עירוב מצטרף לחשבון ב' סעודות כיון דמתאכיל כך וצ"ע אם מצטרף ג"כ לעשיר שאין דרכו לאכול פת חרוך אפי' בתערובות עם שאינו חרוך אם מצטרף לשיעור ב' סעודות וכן אם יוצאים בו ללחם משנה ומיקרי שלם כיון שראוי לשאר אנשים שאינם מדקדקים באכילתם שלכאורה צ"ע מה דקאמר בסובין ומורסן שמצטרפין משום דעני אוכל פתו בעיסה בלוסה דמשמע מסתימת לשון המשנה דלאו דוקא בעני דברו אלא בכל אדם וכן מוכח קצת דבהא דאית' התם הרועי' יוצאי' בשקי' אית' שם לא ברועי' אמרו אלא בכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה, וא"כ כאן דנקט סתם כ"ש דמשמע דבכל אדם אמרו וא"כ קשה מה מועיל חשיבותו דעני לשיעורו גבי עשיר והא תנן גבי טומאה בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים ואי' בפ' כירה (מ"ז א') אבל בגדי עניים לעשירים לא ובפ' המוציא (ע"ט א') איתא להדיא דכשיעורו לטומאה כך שיעורו להוצאה וכ"פ הרמב"ם (פי"ח מה' שבת הי"ג) והיה נלע"ד לחלק בין הא דחלה ובין הוצאת שבת דבחלה דחיובו ע"י גלגול וכיון שהוא גלגל העיסה בסובנה ומורסנה א"כ גילה בדעתו דאחשביה לאכילה כך לכן חייב דמלחם הארץ קרינן ביה כיון שעני אוכל כן משא"כ בהוצאות שבת דמיירי בהוציא הקמח ובסתם בני אדם שמוציאין מורסנם לחוץ לכך אין כאן כשיעור לגבי דידי' אבל באמת אם עירב בכוונה המורסן עם הקמח כדי לאכלו בודאי חייב וכמש"ל דבמוציא מורסן אם הצניעו לאכילה חייב א"כ כ"ש בהצניעו בתערובות אבל מלשון רש"י ס"פ כ"ג שם ד"ה בלוסה לא משמע קצת כמ"ש ולענין עירוב ודאי דמצטרף לחשבון ב' סעודות דהא בעירובין קיי"ל דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אע"ג דלא חזי לדידי' כמ"ש בר"פ בכל מערבין וצ"ע אם עירב מורסן בידים אם מצטרף לשיעור ב' סעודות דלענין חלה קיי"ל דאם הוציא מורסנה וחזר ועירב בה אינו מצטרף כמ"ש בירושלמי פ"ה דחלה וביו"ד (סי' שכ"ד סעי' ג') ואפשר ג"כ דגם לענין עירוב הוא כן דהא לא שייך ה"ט שכן עני אוכל כו' או אפשר לומר דדוקא גבי חלה דשם הטעם דאין זה דרך עיסה כמ"ש בירושלמי ועריסותיכם אמר רחמנא ועי' בש"ך (שם ס"ק י"א) משא"כ לענין עירוב כיון דעכ"פ ראוי הוא לאכילה לעני אפשר דמצטרף ואין להביא ראיה מהא דאי' במס' חלה והובא בפ"ב דביצה עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה כו' מערבין לו בה ומפרש בירושלמי דהיינו דעירב בה מורסן דשם לאו דוקא עירב בידים דהא נקט התם ג"כ וחייבת בחלה, ובחלה ודאי דפטור בכה"ג. וכן בנ"ד בפת שנחרך אם נאכל ע"י תערובות לפמ"ש דמצטרף לענין לחם משנה גם לענין עירוב הדין כן אבל אם אינו נאכל בתערובות נראה דכמאן דליתא דמי' בין לענין לחם משנה בין לענין שיעור עירוב:

אך אם החרוך הוא מעט לא יותר מחלק מ"ח מן הככר בזה יש לעיין דבתשו' ח"צ שם כתב דבחסר הככר א' ממ"ח מיקרי שלם ותלה דין זה במחלוקת ר"י והרא"ש ס"פ חלון גבי עירוב דלהרא"ש דס"ל דגם באינה טבולה לחלה מערבין בפת שנטלה ממנה א' ממ"ח כדי חלתה אף שבמשנה איתא ככר שלם דוקא א"כ בשיעור זה מיקרי שלם וא"כ גם לדין לחם משנה נמי מיקרי שלם אבל לדעת ר"י בתוס' שם (פ"א א') דכתבו דוקא בטבילה לחלה אמרינן הכי משא"כ באינה טבולה גם ללחם משנה לא מיקרי שלם יעו"ש ולענ"ד דבריו תמוהים דהא הרא"ש כ' שם הטעם משום דליכא איבה בכה"ג שאין הכל יודעים שאינה טבולה לחלה ויהיו תולים שנטלה ממנה לשם חלה וליכא איבה וא"כ בלחם משנה דלא שייך ה"ט ודאי דמיקרי חסר דהא א"א לומר דבשיעור זה לא מקרי חסר כלל ושם ככר שם עליו [*] דא"כ למה לי' למיתלי הטעם משום דליכא איבה בכה"ג שאין הכל יודעים שאינה טבול' וגם למ' תלה הטע' בחל' דמה שיעור הוא זה דבכה"ג דוק' מיקרי שלם ולכאורה קשה על שיטת הרא"ש דהנה התוס' הקשו שם במאי דתני בברייתא נטלה ממנה כדי דמועה דהוה אחד ממאה דזה נלמד במכ"ש מכדי חלתה ותי' שם דהו"א דדמוע כיון דחזיה לכהן אפי' בפורתא איכא איבה ולפ"ד הרא"ש קשה מה בכך דחזיא לכהן מ"מ ליכא איבה דהשכנים יתלו שנטלה ממנה כדי דימוע כדי שיהיו ראוי גם לישראל וצריך לדחוק בזה כיון דעכ"פ חזיא למכור לכהן איכא איבה בכה"ג והא ל"ק איפכא דמשמע דוקא כפי דימועה אבל לא יותר מכדי דימועה מעט ולפי שיטת הרא"ש קשה דהא ליכא איבה דהשכנים יתלו שמא נטל ממנה לחלה די"ל כיון דלא הוי ביה שיעור חלה א' ממ"ח א"כ ידעו דלא לשם חלה נטלה ואיכא איבה ולכאורה נראה מן הש"ס שם ראיה לשיטת הרא"ש שהקשו שם אר"י בן שאול דאמר כדי חלתה מערבין לו בה מהא דתני' ניטלה ממנה כדי דמועה מערבין לו בה וכדי חלתה אין מערבין לו בה והוצרך לתרץ כאן בחלת נחתום כאן בחלת בעה"ב ולמה לא תירצו כאן בטבולה לחלה כאן באינה טבולה אע"כ שאין חילוק בזה וכמ"ש הרא"ש וצריך לדחוק לשיטת ר"י ולומר דס"ל להש"ס דא"א לומר באינה טבולה לחלה דמאי איריא כדי חלתה אפי' פחות ממנה כל שיותר מכדי דמועה אין מערבין לו בה ולא ס"ל להתוס' מ"ש אליבא דהרא"ש דפחות מכדי חלה ויותר מכדי דמוע מגרע גרע משום דאי אפשר לתלות בחלה אלא ס"ל דזה עדיף יותר כל שהחסרון הוא פחות ולכך הוצרך לתרץ דמיירי בחלת בעה"ב אף דטבולה לחלה בכה"ג לא מהני:

[הגה"ה מב"ה עי' בלבוש הובא בא"ח (סי' תנ"ז ס"ק ד') והובא ג"כ בבה"ט שם בשם המ"מ ומנהגים שכ' דאם שכח להפריש מן העיסות של מצת מצוה יכול להמתין עד הלילה כדי שיניחם שם שלימות כו' מבואר להדיא שאם היה נוטל מהם חלה לא היו נקראים שלימות לענין ככר שלם דהמוציא ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הא"ר וגיסו הרב בח"י שם על דברי הלבוש דהיאך פסק להניח להפריש חלה עד הלילה והא קיי"ל עיסה שנילושה מעי"ט אסור להפריש ממנה חלה בי"ט די"ל כיון שמה שמניח מלהפריש בעי"ט הוא כדי שיהא לו ככרות שלימות בי"ט הוה כא"א מלהפריש בעי"ט ומותר להפריש בי"ט דלא גרע ממה שמותר לגלגל עיסה ביו"ט כדי לאכול פת חמה ומפרישין חלתה ביו"ט:]

עוד נלענ"ד דדין זה דנטלה ממנה א' ממ"ח לשם חלה לא שייך כלל בזמה"ז דזה דווקא בימיהם שהיו נוטלים חלה כשיעור א' ממ"ח ליכא איבה בכה"ג אבל בזמה"ז דחלת חו"ל הרחוקים מא"י דאין לה שיעור רק כ"ש ומפרישים רק חלת האור א"כ אם נטלה ממנה א' ממ"ח הוי בה איבה ולא שייך כאן הטעם שכ' הרא"ש ז"ל וא"כ נפל האי דינא בבירא לדידן דהא כתבו התוס' דאם נטל מעט יותר משיעור חלה אין מערבין לו בה וכיון דכ"ש לית ביה שיעורא מאן מפיס לידע דנטלה לשם חלה ושייך כאן איבה גבי שכנים ואפשר היה לנו לומר לפי מ"ש הרמ"א ביו"ד (סי' שכ"ב) דנוהגים ליטול כזית הכל תלוי בשיעור כזית ויהי' איך שיהי' תימ' גדול' על הפוסקים שהביאו דין זה בא"ח (סי' שס"ו) לענין עירוב דאם נטלה ממנה כדי חלתה א' ממ"ח מערבין לו בה ולא כתבו דבזמה"ז במדינות הרחוקים מא"י אין הדין כן ומ"מ לדינא נראה כמ"ש ועוד אפשר לומר כיון דקיי"ל חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש איכא איבה בפרוסה אפי' נטלה ממנה כשיעור שרגילין להפריש כיון דאין החיוב כ"כ להפריש מיד ומן הש"ס אין ראיה דאפשר דמיירי בחלת א"י וצ"ע:

ואגב דעסיקנא בהאי ענינא אמרתי להעלות על הכתב מה שנלע"ד עוד בדין אם זב דבר איסור תחת הככר של שבת באופן דצריך קליפה או נטילת מקום דנ"ל דכ"ז שלא נקלף ממנו האיסור מיקרי ככר שלם לענין לחם משנה אף דעומד לחתוך לא אמרינן בזה כל העומד לחתוך כחתוך דמי דבאמת בר אכילה הוא רק אריה הוא דרביעא עליה וקצת יש לדמות זה להא דאיתא במס' עירובין (ע"ח א') עשאו לאשירה סולם כו' ומסיק כל שאיסור שבת גרם לו כו' כל שאיסור ד"א גרם לו כו' יעו"ש וכן בפ"ג דשבועות שבועה שאוכל ואכל נבילות וטריפות דפטור משום דאכילה הוא ואריה הוא דרביעא עליה ולא שייך לומר כל העומד לחתוך כחתוך דמי כמ"ש בתשו' ח"צ שם דכאינו חתוך ונראה החתך דמי אלא כחתוך ואינו ניכר והוי כאלו תפרה בקיסם ואם נאמר דכוונת רבינא דכאלו נחתך ונראה החתך בגלוי דמי בזה באמת לא קיי"ל הכי לדינא כרבינא כמ"ש הגאון הנ"ל שם גם נראה דלא שייך זה אלא במידי דעומד לשריפה דכיון דאין בו שם היתר הנאה אמרינן כתותי מכתת שיעוריה דמיא בכל מידי דצריך שיעור וכמו דאמרינן גבי לולב של אשירה ושל עיר הנדחת וכן בשופר דאז נידון כעפרא בעלמא משא"כ במידי דהוא מותר בהנאה וזה ברור:

וראיתי בס' שערי תשובה להגאון מהורא"ז מרגלית ז"ל באו"ח (סימן רע"ד) שכ' בשם ס' מנחת יעקב שחקר שם בכעין נד"ד באם זב איסור תחת הככר וקלפוה או נטלו ממנה כדי נטילה דיוצאים בו חובת לחם משנה ונקרא שלם ודומה זה להא דעירובין נטלה ממנה כדי דמועה או כדי חלתה יעו"ש אבל לפמ"ש לא דמיא לעירוב דשם באיבה תליא וליכא למימר כיון דבמשנה איתא ככר שלם כו' א"כ צ"ל דאם נטלה ממנה כדי חלתה א' ממ"ח עדיין הוא בגדר שלם דא"כ לא הוצרך הרא"ש לומר משום דהשכנים אינם יודעים אם טבולה לחלה וליכא איבה דהא בלא"ה מיקרי שלם גם קשה הא ביותר מכדי דמועה כתבו התוס' בפירוש דאין מערבין בה אף דהוה פחות מכדי חלתה וכן ממ"ש התוס' באינה טבולה לחלה אין מערבין ג"כ מוכח דבשיעור מועט שנחסר לא מיקרי שלם וע"כ צ"ל שמ"ש במתני' ככר שלם לא מיירי בניטל ממנו כדי דמועה או לשם חלה ומיירי בככר של היתר לגמרי דעיקר הטעם משום איבה וממילא ידעינן דמתני' מיירי בכה"ג ועל כגון זה אמרו אין למדין מן הכללות והמשנה מיירי בהוה וזה ברור, ועוד נלע"ד דאפי' לגבי עירוב ג"כ אינו מועיל אם ניטל ממנו כדי נטילה או כדי קליפה לא מיקרי שלם דדוקא ניטל ממנו כדי דמועה וכדי חלתה לשיטת הרא"ש דס"ל דלאו דוקא בטבולה לחלה דהשכנים לא ידעו בזה ואם נאמר דאם ניטלה ממנו כדי נטילה מחמת איסור ג"כ דינא הכי א"כ גם בלא ניטל מחמת איסור נמי יתלו דנטלו מחמת איסור וא"כ היכא משכחת לה להאי דינא דתני במתני' דבעינן ככר שלם ואין לומר דדוקא בניטל א' ממ"ח דינא הכי אבל לא ביותר והראיה דבחלת בעה"ב מסקינן דאין מערבין אף דניטל כדי חלה וא"כ גם בשאר איסור דינא הכי וא"כ אין נפ"מ בהאי דינא כלל דהא אם לא ניטל יותר מאחד ממ"ח בלא"ה להרא"ש מותר כמ"ש דזה אין נראה דמאי שיעור הוא דוקא א' ממ"ח דהא כבר הוכחנו דאפי' חסר פורתא אינו בגדר שלם וע"כ צ"ל טעמא אחרינא דבחלת בעה"ב כיון דמן הדין שיעור חלה הוא א' ממ"ח דהרי בנחתום די בזה א"כ כל שניטל ממנו יותר מזה השיעור אף דלבעה"ב לא סגי בהכי מ"מ איכא איבה בכה"ג דלאו כ"ע דינא גמירי וכל שיודע שנוטלים חלה אחד ממ"ח סבור שדי בכך וביותר מזה איכא איבה וא"כ אם נוטל כדי נטילה מחמת איסור כיון דחיובא ליכא איבה וא"כ לפי שיטת הרא"ש בנוטל ממנו כדי נטילה אפי' שלא מחמת איסור נימא הכי וע"כ נלע"ד דדוקא בנוטל ממנה כדי חלתה כיון דזה שכיח שישכחו ליטול חלה מעיסה בזה לא שייך איבה דהשכנים יתלו בודאי בזה משא"כ בשאר איסור דלא שכיחא לא יתלו השכנים בזה ואיכא איבה ובכדי דימוע י"ל הטעם משום דהוא דבר מועט ביותר גם י"ל דשכיח יותר משאר איסור שיהיה זב תחת הפת משום דבדילי מניה טפי מתרומה דחזיא עכ"פ לכהן:

[הגה"ה מבן המחבר וימן ה' לידי ס' מנחת יעקב וראיתי שלא נז' שם כלל דין זה דאם זב איסור תחת הככר ואולי זה תוס' מהגאון מוהרא"ז בעצמו והכניסם בדברי בעל מנח"י הנ"ל והנה ראיתי במנח"י שם שכבר הרגישו החולקים עליו מהא דשאני חלה דבאיבה תליא גם בהא דאם שכח ולא הפריש חלה ממצת של מצוה שכתבתי בהג"ה שלמעלה בשם הלבוש ע"ש והוא השיב עליהם אכן ראיתי כי כל דבריו שם בתשו' זו אית להו פירכא אף לצעיר כמוני דמ"ש דבזמה"ז דאפי' מעיסה גדולה אין אנו מפרישין רק משהו ודאי דעדיף מחלת נחתום שהוא א' ממ"ח כבר מבוא' בדברי אאמ"ו הגאון נ"י שאינו דבר ברור ודאי דאיכא לספוקי בזה טובא וכן מ"ש דאם מה שנשבר מן הלחם הוא חלק מ"ח וכ"ש פחות פשיטא דמיקרי שלימה נתבאר ג"כ בדברי אאמ"ו הגאון נ"י שמוכח לשיטת הרא"ש דפחות גרע דהשכנים ידעו שלא לשם חלה נטלה ומאי כ"ש דקאמר, ומה שהביא ראיה לדבריו ממה שכתב רש"י דחלת נחתום קטנה היא ואין זה חסרון אין זה מוכרח בדברי רש"י די"ל שרש"י כ' כן כלפי מ"ש תחי' בדברי ר"י ב"ש דסתים ותנא נטלה הימנה כדי חלתה כו' מערבין כו' ומשמע בין חלת נחתום בין חלת בעה"ב ופרש"י שם אינו חסרון שזהו תיקונו ור"ל ולא יהיה בזה איבה משום דהכל יודעים שזה צריך לתקונו ולכן כדמסיק לחלק בין חלת נחתום דבהא דוקא מערבין אבל לא בחלת בעה"ב פרש"י הטעם משום שהיא קטנה כלומר הקטנה שבשיעור חלה ואין זה מחשב לחסרון שיבא לידי איבה שהכל יודעים ותולים בזה שבפחות מזה א"א לתקנו וליכא איבה וכן מוכרח קצת שלא נצטרך לומר דרש"י מחולק בזה גם אשיטת התוס' גם על שיטת הרא"ש שהרי בתו' וברא"ש מפורש דלא כדבריו שהתוס' מצריכים דוקא שתהא טבולה לחלה ואפי' לשיטת הרא"ש שכ' דאפי' באינה טבולה לחלה הרי כ' בפי' דמה יודעים שכניו כו' והם תולים דלשם חלה ניטל וליכא איבה מבואר דמ"מ שם חסר עליו ועוד אפי' אם נאמר דרש"י ס"ל באמת דזה לא הוי חסר הלא יחידאה הוא זה והלכה פסוקה בידינו כהרא"ש וכן הוא סברת התוס' וכמו שהביאו הפוסקים דבריהם וראיה ברורה לזה מהא דאית' התם א"ל רב אחא בריה דרבא לר"א עירבו כולן בפרוסות מהו א"ל שמא יחזור דבר לקלקולו משמע דאי לא ה"ט מערבין בפרוסות אפי' קטנות חסרים יותר מכדי חלתה ובזה ודאי דלאו שם שלם עליו לענין לחם משנה א"ו שאני עירוב דבאיבה תליא ובזה נדחה ג"כ מ"ש שם עוד וז"ל נ"ל פשוט דאפי' לדעת התוס' כיון דהיכא שניטל ממנו כ"ח ליכא איבה א"כ כיון שדעת הבריות נוחה דליכא איבה גם דעת המקום נוחה וליכא בזוי מצוה כו' יעו"ש והרי אי לאו טעמא דשמא יחזור כו' מערבין כולם בפרוסות אפי' קטנות פחות מחציה ובזה ודאי אין דעת המקום נוחה לענין לחם משנה וזה פשוט ומצאתי בא"ר (סי' קס"ז ס"ק ב') שכ' להדיא וז"ל ואם החלה מפת שלם דינו כפרוסה והארכתי להוכיח זה בתשו' בסוף ספרי אלי' זוטא בעומק עיון מה שהשיג בסוף ספר סולת למנחה (ק"א לס' מנחת יעקב) אין מהצורך להשיב למעיין עכ"ל ועי' בק"נ שעל הרא"ש ס"פ חלון (סי' י"ב אות מ"ו) ומהתימה על הגאון מוהרא"ז בשע"ת שהביאו אאמ"ו הגאון נ"י שרגיל להביא תמיד בספרו דברי הא"ר וכאן לא הזכירו במה שמשיג על בעל מנח"י ומה שהביא עוד ראיה מהא דכ' הרוקח והובא בשו"ע (סי' קס"ח) דאם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם יחבר יחד בעץ כו' ואם איתא דאיכא לחלק בין האי דהמוציא לבין האי דעירובין א"כ מאי ראיה מייתי הרוקח מהאי דחלון דהא התם קאי לענין עירובין דמיקרי שלימה כשמחברין יחד בענין שאינו ניכר מטעם דתו ליכא איבה כיון שסוברים שהוא שלם משא"כ כבוד המקום ליכא כיון שבאמת הם פרוסות כו' עי"ש א"י להבין שיחתו בזה וכי מה כבוד המקום יש בשלימות יותר מן הפרוסות הלא כל עיקר כבודו ית' הוא משום הקריבהו נא לפחתיך וגו' ומה שאינו דרך כבוד לבריות שמקפידים ע"ז ראוי להקפיד גם במה שנוגע לו ית' וכיון שהם מתחברים יחד ואין הפרוסות ניכרות שהם פרוסות אין הבריות מקפידים ע"ז אין בזה העדר כבודו ית' וג"ז פשוט והוא ז"ל כתב שזו ראיה שאין עליה תשו' ולענ"ד א"צ לתשו' וגם הראיה שהביא מהא דפ' כ"מ רב אמי ור"א כי הוי מתרמי ליה ריפתא דעירובא מברכין עליה המוציא כו' ואם איתא דנטילת חלתה הוי כפרוס לענין בציעה א"כ איך מתקני מילתא דאתיא לתקל' דלעירוב כשרים בניטלה חלתה כו' עכ"ל הנה לטעמי' יקשה הא דקיי"ל בשו"ע (סי' שס"ו סע"ז) דאם מזכה משלו לכולם יכול לערב בפרוסה והאי פרוסה ר"ל אפי' קטנה פחות מחצי' רק שיהיה בה כשיעור עירוב שבזה ודאי דלא הוי שלם לענין בציעה וע"כ דר"ל כי הוי מתרמי ליה ריפתא דעירובא אם מתרמי שהיה ככר שלם ואפי' לסברתו י"ל דסברת הואיל ואיתעבד בה מצוה חדא ליתעבד בה מצוה אחריתי דוחה למצות ככר שלם דוגמא לדבר נט"י דמצותה ברביעית ואי אתי משיורי טהרה נוטלין מרביעית אפי' לשנים ומ"ש לדחות ראיות החולקים מן הלבוש בא"ח (סי' תנ"ז) דאם שכח להפריש חלה מן העיסה של מצת המצוה יכול להמתין עד הלילה כדי שיניחם כך שלימות כו' דלכתחילה כיון דאפשר לעשות בענין שיהא שלם לגמרי בלי שום חסרון ודאי עדיף הנה אף שזה סברא נכונה מ"מ ודאי אם מדינא מיקרי שלם לא היה הלבוש אומר להכניס עצמו בשביל הידור מצוה בחשש הפרשת חלה ביו"ט שאין זה למהדר מן המהדרין שהרי בדיעבד יוצא אפי' בפרוסה לגמרי ומ"ש עוד דשאני גבי מצה כיון שצריכין לעשות העיסה שיעור חלה מצומצמת ואין עושין מצת של מצוה אלא רקיקין וקטנים ולא עבין וגדולים כו' וא"כ אם יטול מן מצה אחת חלה על כל העיסה אף שבזמן הזה אין פורשין רק מעט מ"מ לא ימלט כיון שהמצוה היא קטנה ורקיק שלא יהא באותה חלה יותר מחלק מ"ח מאותה מצוה כו' לא ידעתי כיון דבזמה"ז סגי במשהו אם תהיה קטנה ודקה מאוד ודאי דלא יעלה יותר מחלק מ"ח שהרי עכשיו המנהג פשוט שאין מפרישין רק חלה אחת בלי שיעור כמ"ש הרב בהג"ה (סי' שכ"ב ס"ה) וא"כ בקל יוכל להזהיר שלא יהיה יותר מחלק מ"ח סוף דבר לענ"ד לא ערבה מנחת הגאון בעל מנחת יעקב בכל התשו' ודברי אאמ"ו הגאון בזה שרירין וקיימין:]

אכן לשיטת התוס' דס"ל דבעינן דווקא טבילה לחלה י"ל דגם בשאר איסור הדין כן דבזה ל"ק מלישנא דמתני' דתני ככר שלם דמיירי בכולו היתר וי"ל לפי שיטת התוס' דאפי' ניטל ממנו כדי דימוע לבד ג"כ אין מערבין אם לא היה דמוע באמת ובזה יתורץ מה שהקשיתי למעלה לשיטת ר"י בתוס' למה לא תי' הש"ס אקושי' דהקשה לר"י בן שאול דילמא הברייתא מיירי באינה טבולה לחלה דזה אינו דא"כ יקשה למה תני כדי דימוע מערבין לו בה דהא בכה"ג אם לא היה מדומע אין מערבין וא"כ לפי דעת התוס' דהכל תלוי באם היה צריך ליטול מדינא א"כ גם בניטל ממנו מחמת איסור הדין כן דמערבין וכמ"ש ומ"מ אין זה מוכרח כ"כ ויש לחלק בכמה גווני וקצת נראה דאפי' ניטל ממנו מחמת איסורו לא הוי בגדר שלם וראי' לזה ממ"ש בירושלמי פ"ג דדמאי והובא בתוס' פ"ק דחולין (ו' ב') ד"ה והתיר רבי כו' וז"ל ר"ג שלח לי' ר' יוסי ברבי אתרוג כו' ולמדתי ממנו ג' דברים כו' ופריך התם ולעשר ממנו עליו ומשני אין דרך בני אדם ששולחין לחבריה') דברים חסרים הרי אף דניטל ממנו כדי עישורו כדי להתירו אעפ"כ אינו דרך כבוד לשלוח דורן לאדם דבר חסר וא"כ כ"ש לענין לחם משנה דלא מיקרי שלם ואין לדחות דש"ה דיכול לתקן ע"י שיעשר מאחר עליו דהא שם לא היה אחר בידו כמ"ש שם באותם ג' דברים שלמד ממנו ומ"מ לא תקשי למה לענין עירוב מועיל אם נטל ממנו כדי חלתה דשם לאו בדבר העשוי לכבוד ולדורן תליא רק משום איבה ובכה"ג ליכא איבה אם נטל ממנו כדי לתקנו:

עוד יש מקור לזה לכאורה מהא דאי' במס' חולין פרק ג"ה (צ"ח ב') אריב"ל כל איסורין שבתורה כו' ושניהם לא למדוהו אלא מזרוע בשלה כו' אין בשלה אלא שלימה רשב"י אומר אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל דכ"ע בהדי איל מבשל לה כו' מר סבר חתך לה והדר מבשל לה כו' ועין תוס' שם שפירשו דת"ק ס"ל דאין מחתכה קודם בישול משום דס"ל דבעינן שלימה והרי אף דהזרוע הוא בגדר איסור כמ"ש בסוגי' שם דלכך משערינן בכל איסורים שבתורה בששים או במאה דילפינן מזרוע בשלה ואפ"ה אם מחתכה להזרוע לא מיקרי שלימה ואף לפרש"י שם דמפרש איפכא דת"ק ס"ל מחתך והדר מבשל לה היינו משום דמפרש דמאי דקאמר אין בשלה אלא שלימה דקאי על הזרוע ר"ל דהזרוע תהי' שלימה שלא יהא מחתכה לחתיכות וא"כ שפיר יש להוכיח דין זה לפי שיטת התוס' דרש"י לא פליג עלייהו לדינא כמ"ש אך יש לדחות דש"ה דגזירת הכ' הוא דיהא מתבשל עם האיל כמ"ש התוס' שם ד"ה אין בשילה דנפקא לי' דמשמע בשיל לה כמות שהוא יעו"ש אבל לא קאי שם שלימה על האיל רק על הזרוע עוד יש קצת ראי' לזה שאף אם ניטל ממנו מה שנאסר ואין ראוי לאכילה ג"כ הנשאר אינו בגדר שלם מהא דכתבו התוס' בפ' כיצד מברכין בהא דפריך הש"ס ור"י היכא מברך על זית מליח והא כיון דשקלי' לגרעיני' לא הוי כזית כו' והקשו שם התוס' דבירושלמי איתא בהך עובדא משום דבריה הוי לכן מברכין עלי' אפי' בפחות מכזית ותי' דשני מעשים הוו בהא דירושלמי לא הוי מליח ואכלו עם הגרעין ולכן הוי בריה משא"כ בעובדא דגמ' דילן הוי מליח ונימוח ונשמטת גרעיניתיה ולא מיקרי בריה ושלם וא"כ כ"ש כשחסר מקצת מחמת איסורו דאע"ג דאסור באכילה מ"מ בר אכילה הוא וארי' הוא דרביעא עלי' דודאי אם נחסר לא מיקרי הנותר שלם וזה נלע"ד ראי' ברורה לנד"ד לענין לחם משנה עכ"פ דאין זה בגדר שלם והדברים ק"ו דשיעור כדי קליפה או כדי נטילה שנוטלים מן הככר אין כולו איסור דהא לא נאסר רק מטעם בלועה וא"כ גם ההיתר ניטל ממנו וא"כ גרע יותר מנטילת גרעין שכולו אינו ראוי ובפרט בכדי קליפה שאינו אלא חומרא בעלמא דדעת כמה פוסקים שבדבר שצריך קליפה אם לא קלפוהו ובישלו כך לא נאסר בדיעבד (עט"ז וש"ך ביו"ד סי' צ"א) ועי' בשו"ע א"ח (סי' תרמ"ט) לענין אתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור ע"ש במ"א ובבה"ט (שם ס"ק י"ד) כנלע"ד בדינים אלו להלכה דברי אביך דו"ש יצחק אייזיק חופק"ק וואלקאוויסק:

תוכן העניינים

בנין עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה