בנין דוד א· רבי דוד דוב מייזליש
פרשת בראשית
א) בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וגו'. וסיום תוה"ק הוא ולכל המורא הגדול אשר עשה משה וגו'. וכ"ל בעזהי"ת לכעץ ולשלב סופה בתחילתה (בז"ך אופנים) דהנה ראשית חכמה יראת ה' וצריך האדם לעמוד על המשמר ולגבור על יצרו הרע להשיג יראת ה' האמיתית. והעצה לזה הוא להזכיר יום המיתה כמחז"ל [ברכות דף ה' ע"א] אם פגע בך תכול זה וכו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה. וכידוע עוד אמרם ז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך ונמצא כל ימיו בתשובה. כי לא ידע האיש את עתו. ולפי"ז איתא בסה"ק לפרש מקרא קודש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. דהנה אם יחשוב האדם בדעתו כי עוד רבות בשנים יחי' יתרשל מעבדות השי"ת כי יאמר עוד חזון למועד לשוב בתשובה לא כן אם יום המיתה ירחף לפני עיניו מיום ליום ויתבונן שאין לו לחיות יותר מזה היום אזי יבוא לדביקות השי"ת ולעבדו עבודה תמה ושלימה. וזש"ה ואתם הדבקים בה' אלקיכם וע"י מה יזכה לזה ומפרש הפ' ע"י חיים כלכם היום שידמה ויצייר בנפשו שאין לו לחיות רק זה היום עכ"ד. ולפי"ז יש לפרש הפ' [תהלים ק"ד] יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב פי' שאז יצא האדם לפעלו לעבדות השי"ת ע"י שיחשוב לעבודתו עדי ערב שלא ימשוך עבודתו רק עד הערב ח"ו כי מי יודע מה יולד יום. (ובזה י"ל ג"כ ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ופריך הש"ס [ברכות ל"ג ע"ב] אטו יראה מילתא זוטרתא הוא. ועפ"י הנ"ל א"ש ועתה היינו שאם יחשב האדם שאין לו לחיות אלא עתה זו הרגע. אז מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה דאז באמת יראה מילתא זוטרתא הוא):
והנה במס' מגילה [ט' ע"א] איתא ששינו לתלמי המלך וכתבו אלקים ברא בראשית שלא יאמרו שתי רשיות הן ח"ו. וזקיני המהרש"א ז"ל שם הביא בשם פענח רזא הטעם דמתחלת תוה"ק בבראשית לא כמו ששינו לתלמי המלך עפי"מ דמבואר בנדרים [דף י' ע"א] שלא יאמר אדם לד' עולה אלא עולה לה' וכ' בשלה"ק ז"ל הטעם שמא יאמר תיבת לה' ולא יספיק לגמור ולומר עולה עד שימות ונמצא יוציא ש"ש לבטלה ולכן התחלה תוה"ק בראשית ולא אלקים ע"ש. ולפי"ז כל איש ישר בעיניו יחזה ויתבונן דהתחילה תוה"ק בראשית משום דהאדם אינו בטוח בחיו אפי' רגע ויתעורר עי"ז לידי יראה מאת השי"ת. ומעתה יובן סמיכות תוה"ק ולכל המורא הגדול אשר עשה משה. היינו שמשה רבינו עשה יראה גדולה לבנ"י מפחד השי"ת ומהדר גאונו. ע"י לעיני כל ישראל שיהי' להם תמיד לפני עיניהם בראשית ברא אלקים דמה"ט לא כאמר אלקים ברא בראשית דמוכח מזה לרמוז דהאדם אינו בטוח בחייו אפי' רגע חדא והבן:
ב) ולפי הנ"ל יש לפרש המדרש שהביא הבל"ע דרוש י"ז] וכ"ק מוחז"ל בישמח משה פ' אמור וביום השמיני עצרת וכו' וז"ל משל למלך שזימן בניו לסעוד לימים קצובים כיון שהגיע זמנם לפטור אמר להם בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד שקשה עלי פרודתכם וכו' עכ"ד המדרש והובא ברש"י. ונ"ל עפי"ד הגאון מווילנא ז"ל לפרש הפ' יראת ה' הוא אוצרו. דהנה מלך בו"ד עושה אוצר מדברים אשר קשה למצוא והמה יקרי המציאות. אבל אצל השי"ת דלו הארץ ומלואה והכל שלו איך שייך לומר שיעשה אוצר אמנם אמחז"ל ברכות [ל"ג ע"ב] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. א"כ הוא דבר שאינו בידי השי"ת לכן עושה מזה אוצר וז"פ יראת ה' הוא אוצרו והצל"ח ז"ל כתב לפרש הפ' מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. דלכאורה אצל הקב"ה לא שייך לומר שהוא שואל ומבקש דהכל תחת ידו. אכן בענין יראת שמים דאינו בידו הוא השואל. וז"פ מה ה' אלקיך שואל מעמך ר"ל באיזה דבר שייך לומר שהקב"ה הוא השואל ומבקש מאת האדם כי אם ליראה ודפח"ח. והנה בימים הקדושים שעברו זכו ישראל להתקרבת ודביקת השי"ת. ועתה ביום השמיני אשר היום יעבור וחשש השי"ת שיתפרדו ח"ו מדביקותם. לכן מבקש מבנ"י לעמוד במדריגותם ולא להתרחק ממנו כי הוא דבר שקשה אצלו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. והעצה לזה לחשוב מיום ליום שאין לו לחיות רק יומא חדא כנ"ל. וז"פ המדרש שהקב"ה שואל ומבקש מבנ"י ואומר להם בבקשה מכם עכבו עמי ר"ל שיעמדו במדריגותם גם להלאה ולא להפרד מהתקרבותם. והעצה לזה עוד יום אחד שיחשוב בכל יום שאין לו לחיות רק עוד יום אחד ולא יותר. וזה שתעמדו במדריגתכם מוכרח אני לבקש מכם מפני שקשה עלי פרודתכם. פי' כי שום דבר שבעולם אינו קשה עלי כי הכל בידי שמים רק פרודתכם שיפרדו בנ"י ח"ו מקדושתם דהוא יראת שמים וזה אינו תחת ידי דהבחירה חפשית וע"כ אבקש מבנ"י. ודו"ק והדבר נחמד בס"ד:
ג) עי"ל הסמיכות לפי הנ"ל דע"י שיודע האדם שאינו בטוח בחייו עי"ז יבוא לידי יראת שמים. והנה איתא בחולין [צ"א ע"ב] דהמלאכים מזכירין את השם אחר ג' תיבות קדוש קדוש קדוש ה' ובני ישראל מזכירין אחר ב' תיבות שמע ישראל ה' וגו' וכ' בווי העמודים מבן השלה"ק ז"ל הטעם דהמלאכים חיים וקיימים משא"כ האדם שאינו בטוח בחייו אפי' רגע ע"כ מזכירין את השם אחר ב' תיבת דשמא ימות ח"ו ולא יזכה לומר השם ע"ש. ומבואר ביריעות שלמה דה"ט כתיב בראשית ברא א' להורות דיש לישראל קדימה מהמלאכים להזכיר את השם אחר ב' תיבות משא"כ המלאכים מזכירין את השם רק אחר ג' תיבות ע"ש. ולפי"ז יתבאר הסמיכות ולכל המורא הגדול אשר עשה משה ע"י שיהי' לעיני כל ישראל בראשית ברא א דמזכירין את השם אחר ב' תיבות משא"כ המלאכים מזכירין רק אחר ג' תיבות וה"ט משום דהאדם אינו בטוח בחייו. ועי"ז עשה להם יראה גדולה ופחד מהשי"ת ומהדר גאונו והבן:
ד) עוי"ל הסמיכות ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום וגו' ולא קם וכו' בישראל כמשה וגו' בראשית ברא. דהנה ראיתי בשם הגאון מווילנא ז"ל לפרש הטעם דבכו בנ"י את משה שלשים יום. עפ"י הנודע דמשה הי' תרומתו של עולם. ותרומה במדה בינונית הוא אחד מחמשים ושית אלפי שנין הוא עלמא לכן הי' חי מאה ועשרים שנה דהוא אחד מחמשים. והא דלא נהג השי"ת עמו בעין יפה דהוא אחד מארבעים הלא השי"ת העיד עליו בכל ביתי נאמן הוא ולא קם בישראל כמשה ולפי"ז הי' לו לחיות מאה וחמישים שנים. אמנם זה הי' בעון הדור וכיון שבנ"י גרמו לו למעט שנותיו שלשים שנה ע"כ בכו אותו שלשים יום יום לשנה עכדפח"ח. ואיתא בילקוט בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ שית אלפין איתא בפסוק זה לרמז דשית אלפי שנין הוה עלמא דאי במלואו הוא אלף ע"ש. [ובפנעח רזא מרמז דתיבת בראשית נטריקין ברא שית דשית אלפי שנין הוה עלמא ע"ש.] ולפי"ז מבואר הסמיכות ויבכו בנ"י את משה שלשים יום וה"ט משום דהם גרמו לו שנחסרו משנותיו שלשים שנה וע"כ בכו אותו שלשים יום יום לשכה דהא לא קם בישראל כמשה א"כ מצד זכותו הי' לו לחיות מאה וחמישים שכה ורק בעון הדור נתמעטו ימיו ושנותיו. ומנ"ל דהי' לו לחיות ק"ן שנים ע"ז מבאר ומפרש בראשית ברא אלקים וגו' דמרמז דשית אלפי שנין הוה עלמא ומשה רבינו הי' תרומתו של עולם א"כ במדת עין יפה הי' לו לחיות מאה וחמישים שנים. ורק בנ"י גרמו לזה וע"כ ויבכו בנ"י את משה שלשים יום והבן:
ה) עוי"ל הסמיכות עפי"ד הילקוט הנ"ל דאית שית אלפין בפסוק בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. לרמז דשית אלפי שנין הוה עלמא שני אלפים תוהו ובוהי ושני אלפים תורה ושני אלפים ימות המשיח. דהנה איתא במדרש תשא ובאד' ר"נ פ"ב הטעם ששיבר משה הלוחות דאמר מוטב שידונו כפנוי' ולא כא"א ע"ש. הקדמונים ז"ל הקשו הא קבלת התורה היתה באונס כמבואר בשבת [פ"ח ע"א] א"כ א"א לדונם כא"א. וכתב ביד המלך הספרדי פ' וישלח לתרץ לפי"מ דמבואר בב"ב [מ"ח ע"א] דתלוי' וזבין הוה זבינא אגב זוזי גמר ומקני א"כ הרי ע"י קבלת התורה הרווחני ברכת עוה"ז. דאל"כ הי' לנו די פת חריבה וקיתון של מים כעבד ע"כ ליכא טענת אונס ע"ש. והנה הקדמונים ז"ל הקשו איך מגיע לנו ברכת עוה"ז הרי יעקב ועשו חלקו בנחלת ב' עולמות. ועשו כטל ברכת עוה"ז. והיטב אשר הביא החיד"א ז"ל לתרץ לפי"ד הש"ס ב"מ [כ"א ע"ב] דהמציל מזוטו של ים וכו' הרי אלו שלו. והרי מבואר בנדרים [ל"ב ע"א] דתנאי התנה הקב"ה עם מעשי בראשית שאם לא יקבלו ישראל את התורה יחזיר העולם לתוהו ובוהו. א"כ בנ"י המה כמצילים מזוטו של ים. לכן שפיר מגיע לנו ברכת עוה"ז עכ"ד. והנה המפורשים הקשו איך מהני התנאי של הקב"ה שאם לא יקבלו את התורה יחזיר העולם לתוהו ובוהו. הא הוה תנאי שא"א לקיים ע"י שליח דקודם שנברא העולם לא הי' מי שיהי' השליח. א"כ התנאי בטל והמעשה קיים. ונ"ל עפי"ד המל"מ פ"ג מה' זו"מ דהנותן מתנה לחבירו ואמר שאם לא יתן לו מתנה לא יחול המתנה רק עד עשרה שנים ולא יותר. דאין מהצורך בזה לכפילת התנאי. דהא דבעינן משפטי התנאים היינו במקום שבא התנאי לעקור המעשה לגמרי אבל הכא הרי אין התנאי עוקר המעשה לגמרי דהא אפילו אם יועיל התנאי נשאר המתנה עכ"פ עד עשרה שנים, ובכה"ג לא בעינן משפטי התנאים עכ"ד הנחמדים ע"ש. א"כ ה"ה בבריאת העולם דנברא על ב' אלפים תוהו ובוהו והתנאי הוא אך להלאה שאם לא יקבלו התורה תחזיר את העולם לתוהו ובוהו ובכה"ג לא בעינן משפטי התנאים ומתורץ קו' הנ"ל ולפי"ז יובן הסמיכות אשר עשה משה וכו' ששיבר הלוחות דיהי' נידונים כפנוי' ולא כא"א, דאין לומר דהוה כאנוסים. דז"א דהא הוה כתלוי' וזבין משום ברכת עוה"ז, דאי"ל דלא מגיע לכו ברכת עוה"ז דהוא חלקו של עשו, ז"א דהרי הוה כמציל מזוטו של ים דתנאי התנה הקב"ה עם מעשי בראשית, דאין לומר כנ"ל דלא מועיל התנאי דא"א לקפי"ש, דז"א דהא כתיב בראשית ברא א' את השמים ואת הארץ דאיכא ששה אלפין לרמז דשית אלפי שנין הוה עלמא ב' אלפים תהו ובהו וב' אלפים תורה, א"כ לא נתבטל המעשה לגמרי ובכה"ג מועיל תנאי שאין בו משפטי התנאים, ושפיר שיבר משה רבינו הלוחות שלא יהי' נידונים כא"א, והבן וב"ה הוא דבר חריף:
ו) עוי"ל הסמיכות דאיתא במדרש שאל אבנימו' הגרדי ארץ איך נבראת תחלה א"ל כטל השי"ת עפר מתחת כסא כבודו וזרקו ונעשה ארץ והי' בהם צרורות קטנות ומהם נעשים הרים, והלשון איך נבראת תחלה הוא תמוה, וגם מה שאמר והי' בהם צרורת קטנות ונעשים הרים הוא יתור לשון דלא צריך לתירוצו וכ' זקיני הגאון רבי ר' העשל ז"ל לפרש דהשי"ת ברא את העולם שיהי' שני אלפים תוהו ושני אלפים תורה ותנאי התנה השי"ת במעשה בראשית אם יקבלו את התורה מוטב ואם לאו אחזיר את העולם לתוהו ובוהו וכמו שאמרו חכז"ל בשבת פ"ז ע"ב ע"כ שאל אבנימוס הג' האיך ברא הש"י ארץ תחלה שמא לא קבלו ישרא' התוה"ק וא"כ לשוא ח"ו עמל הבריאה, אכן ניחא דאם לא ירצו לקבל תוה"ק יכפה עליהם את ההר ויהי' מוכרחים לקבל התורה וזאת השיבו לאבנימוס הי' בהם צרורות קטנות ונעשית הרים וא"כ יוכלו לכוף עליהם ההר ודפח"ח, והנה הציוני כ' לכל היד החזקה זהו כפיית ההר, ובילקוט איתא בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, שש אלפין לרמז דשית אלפין שנין הוי עלמא ב' תוהו ב' תורה וכו' וזאת תורת הסמיכות לכל היד החזקה זהו כפיית ההר וא"כ שקט המורא דילמא לא יקבלו ישראל התורה ע"כ שפיר בראשית וגו' דשית אלפי שנין הוי עלמא ב' אלפים תוהו קודם קבלת התורה וא"ש:
ז) ובזה נל"פ מאמר זמירות לש"ק אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי, דהנה בנזה"ק כ' יש פלוגתת ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל השמים נבראת תחלה וב"ה ס"ל הארץ נבראת תחלה, דב"ש ס"ל דהמלאכים המה גדולים מצדיקים ע"כ השמים דהוא עולם המלאכים נבראת תחלה כי השמים מדור המלאכים הוא במעלה יותר גבוה מהארץ שהאדם שוכן עלי' וב"ה ס"ל להיפך, והכה בשבת [פ"ח ע"א] הקשו התוס' למה הי' כפיית ההר הלא כבר אמרו כעשה ונשמע, ותי' המפורשים דרצה השי"ת לזכות את ישראל שיהי' בבחינת מצווה ועושה כי כאשר אמרו נעשה וכשמע מעצמם הי' עבודתם כעבודת המלאכים עושי דברו לשמע בקול דברי, ולכן הכריחם השי"ת בכפיי' שיהי' בבחינת מצווים ומכאן משמע דהצדיקים גדולים ממלאכים דהמלאכים אינם מצווים ועושים ובנ"י מצווים ועושים, וזהו אשא עיני אל ההרים, דההרים נבראו כדי לכפות עליהם ההר וא"כ כשמע מזה דגדול מצווה ועושה וכו' וא"כ גדולים הצדיקים יותר מן המלאכים, וא"כ הארץ נבראת החלה כהלל ולא כשמאי, ונכון מאוד בס"ד:
ח) עוי"ל אל ההרים אשא עיני כהלל ולא כשמאי לפי"ד זקיני הגאון ז"ל הנ"ל דההרי נבראו למען יכפה השי"ת על בנ"י ההר שיקבלו התורה כנ"ל, והנה בבית שמואל אחרון פ' יתרו כ' לתרץ קו' התוס' למה כפה השי"ת את ההר הא מעצמם אמרו כעשה ונשמע, דידוע שיש חילוק בין מצוה שאין בו הכאת הגוף דאז כח לו לאדם לעשות המצוה בלי שום פני', לא כן במצוה שיש בו הנאת הגוף קשה ביותר לעשות בלי פניות הנאת עצמו ויען כי השי"ת מכיר ערכם של ישראל דגם במצוה שיש בי הנאת הגוף לא יעשה האדם המצוה להנאת עצמו רק לשם שמים לכן כפה השי"ת על בנ"י ההר ואמר שאם לא יקבלו התורה שמה תהי' קבורתכם, ואעפ"כ לא יקבלו למען הכאת גופם שלא ימותו, אך יקבלו התורה לעשות רצון השי"ת וזה הוא נחת רוח להשי"ת ודפח"ח. והכה בחגיגה [ב' ע"א] פליגא ב"ש וב"ה ב"ש ס"ל שעולות ראי' הוא שתי כסף וחגיגה מעה כסף וב"ה ס"ל דחגיגה הוא ב' כסף ועולת ראי' הוא מעה כסף, וכ"ל טעם פלוגתתם דהא עולת ראי' הוא עולה לגביה ואין להבעלים חלק בו אבל שלמי חגיגה הוא לגבוה ולבעלים, לכן ס"ל לב"ש דמצוה שהוא לגבוה ואין להבעלים בו הנאת הגוף נח לו להאדם לעשות בלתי פני', לא כן במצות חגיגה שיש להבעלים בו ג"כ הנאת הגוף קשה לו להאדם לעשות בלי פני' עצמיות, לכן ס"ל דעולת ראי הוא שתי כסף דעדיף מחגיגה, וחגיגה מעה כסף אבל ב"ה ס"ל דחגיגה עדיף דהגם שיש בי הנאת עצמו לא יעשה מפאת הנאת עצמיות רק בלתי לד' לבדו. ע"כ ס"ל דחגיגה הוא ב' כסף ועולות ראי' הוא מעה כסף ולפי"ז יל"פ אל ההרים אשא עיני, היינו לראות ההרים דנבראו שיכפה השי"ת על בנ"י ההר אף שאמרו כו"כ יען כי יודע ד' ערך איש ישראל שלא יקבל את התורה עבור הכאת עצמיות אך בלתי לד' לבדו, מזה מוכח כהלל דס"ל דחגיגה הוא ב' כסף, ולא כשמאי דס"ל להיפך דעולת ראי' ב' כסף דעדיף שאין בו הנאת הגוף ויעשה בלתי הנאת עצמו דהא חזינן ע"י כפיית ההר דגם במקום שיש לו הנאת עצמו יעשה לשם שמים ומוכח כהלל והבן. וב"ה הוא דבר נחמד:
ט) עיל"פ אל ההרים וכו', עפי"ד הנ"ל באות ז' דב"ש ס"ל דמלאכים גדולים מישראל לכן השמים נבראת תחלה, וב"ה ס"ל דישראל גדולים ממלאכים לכן הארץ נבראת תחלה, והנה איתא במדרש הובא בעבוה"ק חה"ת פ"ו, וז"ל א"ר ישמעאל אשריכם ישראל כמה זה חביבים לפני השי"ת יותר ממלה"ש כי בשעה שמה"ש מבקשים לומר שירה תחלה, באים לפני כסא כבודו הרים של אש, ואומר השי"ת להם החרישו אלי כל מלאך ומלאך וכו', עד שאשמע שירות ותשבחות של ישראל עכ"ל, וז"פ אל ההרים אשא עיני לראות ההרים של אש שבאים למען יאמרו ישראל שירה לפני המלאכים. מזה נשמע כהלל דס"ל דהארץ נבראת תחלה דישראל גדולים מהמלאכים ונכון הוא בס"ד: י) עוי"ל הסמיכות אשר עשה משה וכו' בראשית וכו' עפי"ד חז"ל אשר עשה משה ששיבר את הלוחות, והנה איתא במפרשים דהדור המדבר שחטאו בעגל כוונתם למען עשות תשובה דסברו דבע"ת עדיף מצדיק מעיקרא ומרע"ה ס"ל דצדיק עדיף מבע"ת ולא יפה עשו ע"כ שיבר הלוחות עכ"ד. והנה איתא בשבת [ק"ד ע"א] דה"ט דתגא דקוף לגבי הריש ולא לגבי הצדיק, דאמר השי"ת אם הרשע עושה תשובה אני קושר לו כתר כמותי ע"ש. ומזה הוכיחו הקדמונים דבע"ת עדיף מצדיק כמובן. אמנם מבואר בפתח האוהל דז"נ אי נימא דהאותיות ניתנו באבג"ד, אבל א"כ דניתנו בתשר"ק א"כ התגא דקוף לגבי הצדיק ולא להרי"ש, א"כ מוכח דצדיק עדיף מבע"ת ע"ש. ואם האותיות ניתנו באבג"ד או בתשר"ק, תלי' אי בתשרי נברא העולם א"כ התיו חשובה הוא מסתברא דניתנו האותיות בתשר"ק אבל א"כ בניסן נברא העולם דהוא חדש האביב א"כ האלף חשוב יותר מסתברא דהאותיות ניתנו באבג"ד כמבואר בקדמונים ע"ש. והנה מבואר בתה"ז ובבעה"ט בראשית לרמוז א' בתשרי ברא א' וכו' דבתשרי נברא ע"ש. ולפי"ז מובן הסמיכות אשר עשה משה לעיני כל ישראל ששיבר הלוחות, דס"ל דצדיק עדיף מבע"ת והראי' בראשית ברא וכו' דמוכח דבתשרי נבה"ע וניתנו האותיות בתשר"ק א"כ תגא דקוף לגבי הצדיק וממילא צדיק עדיף מבע"ת ושפיר שיבר הלוחות ודו"ק וב"ה הוא דבר נחמד: יא) עוי"ל הסמיכות אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית וכו' דמבואר במס' ב"ק [נ"ד ע"ב] שאל ר"ת מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות אחרונות נאמר בהם טוב, וכו' הואיל וסופן להשתבר וכי סופן להשתבר מה הוי, אמר ר"א חס ושלום פסקה טובה מישראל ע"ש. וראיתי לפרש בשם הגה"ק הגבורות ארי' ז"ל, עפי"ד הזוה"ק דאעלת אות טית לפני השי"ת למברי בהו עלמא שהוא רומזת על טוב, ואמר לה השי"ת כי א"י למברי בך עלמא שטובך גניז בגווך, ר"ל שראש ימינו של הטית כפוף לתוכה שטובה גניז בגווה, וביאר הדבר שם דלוחות הראשונים הי' נתונים בגלוי כל כך עד שנראה בהם בעליל כל גנזי התורה וסודותי', ולא הי' צריך יגיעה, אכן כשחטאו ועשו את העגל ולא הי' עוד כדאי להשתמש בהם נשברו, ואעפ"כ לא חסרו דבר מהראשונים אך גניז השי"ת כל סודותיו בלוחות עצמן, ועי"ז צריך יגיעה להוציא לאור תעלומות חכמה ע"י התורה שבע"פ ע"כ ליכא בהו טית דמורה לטוב הגניז ואז לא הי' האור נגנז רק בגלוי, משא"כ בלוחות השניות כתוב בהם טית שראש הטית כפוף לתוכה שמורה שהטובה גניז בגווה, התורה שבע"פ ולזה כוונו חז"ל דאם הי' כ' גם בלוחות הראשונות הטית וע"כ גם בהם הטובת גניז בגווה, א"כ אם נשתברו לא הי' האור התורה וסודותיו בלחות השניות אפילו בהעלם, והי' פסקה ח"ו הטובה מישראל, וזה כוונת הקרא ואשברם לעיניכם, ר"ל שהשבירה הי' רק למראות עין אבל באמת עוד טובו גניז בגווה, עכ"ד הנחמדים ולפי"ז שפיר יובן הסמיכות אשר עשה משה לעיני כל ישראל דזהו שבירות הלוחות היינו שהשבירה הי' רק לעיני ישראל, אבל באמת טובו גניז בגווה, דמשו"ה כ' הט' בדברות האחרונות, ומנ"ל דטית מורה דטובו גניז ולזה הסמיכה התוה"ק בראשית ברא שהתורה מתחלת בב' ולא באות טית כדברי הזוה"ק דטית מורה דטובו גניז בגווה, ובלוחות האחרונות דנכתב בהם טית דטובו גניז בגווה וא"כ השבירה הי' רק למראות עיני ישראל וזה נכון בס"ד:
יב) עוי"ל הסמיכות עפי"ד השם אפרים, לפרש בפ' תזריע וראה הכהן את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו טמא הוא דהנגע בא עביר החטא שחטא, ואם עשה תשובה כעשה צירוף מתיבת נגע לתיבת ענג, העין שהי' בסוף התיבה, נתהפכת לעמוד בראשית התיבה, וז"פ וראה הכהן את הנגע והכה לא הפך הנגע את עינו. העין להיות עומדת בראשית התיבה אזי טמא הוא ודפח"ח. וז"פ אשר עשה משה, שהי' כחו כ"כ שעשה לעיני כל ישראל. היינו אות העין של כ"י בראשית שתהי' עומדת בראשית התיבה שלא יהי' תיבת נגע רק תיבת ענג. והבן:
יג) עוי"ל עפיד"ק של העבודת ישראל ז"ל פ' שופטים לפרש מאמר חז"ל חגיגה (ב ע"א] סומא בא' מעיניו פטור מהראייה, דהשי"ת ברא את האדם בשני עינים באחד לראות גדלות השי"ת שברא השמים והארץ וכל צבאם, ובא' לראות שפלות עצמו להיות עניו, אבל אם הוא סומא בא' מעיניו היינו אף שרואה גדלות השי"ת אבל אינו רואה שפלות עצמו, פטור מהראייה שאין הקב"ה רוצה שיבוא לירושלים להתראות עמו עכדה"ק. והנה גדלות השי"ת יכולים לראות מבריאת שמים וארץ כמו שפירש הרמב"ם ז"ל אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו היינו מגבורת הבריאה ניכר גדלות השי"ת שהוא יחיד ומיוחד ע"ש. וגם יכולים ללמוד מידת הענוה תהענוה של הקב"ה. כדברי המדרש בראשית ברא א' הדד"כ וענותך תרבינו מלך בו"ד מזכיר שמו תחלה אבל השי"ת לא הזכיר שמו בתחלה משום ענוה ע"ש. (ובפשיטות י"ל הסמיכות, עפי"ד הש"ס שבת [פ"ז ע"א] שעשה משה מדעתו ששיבר את הלוחות מקו"ח מה פסח שהוא מצוה א' אמרה תורה וכל ב"כ לא יאכל בו, כל התורה כלה וישראל מומרים עאכו"כ ע"ש. ובתו' הקשו קאמר מדעתו הא קו"ח דאורייתא הוא ע"ש. וכתב בקדושת לוי ז"ל לתרץ, דהא השי"ת אמר למשה רבינו ואעשך לגוי גדול א"כ לא הי' לו לשבור הלוחות דהא התורה הי' ראוי' לו ולבניו, אלא משה מחמת שדעתו הי' כי אינו ראוי לזה שהי' עניו לכן דן קו"ח ע"כ שיבר הלוחות. וז"פ מדעתו היינו שדעתו הי' שאינו כדאי עכ"ד הק' ז"ל והנה מבואר במדרש בראשית ברא א' דמלך בו"ד מזכיר שמו ואח"כ מעשיו והשי"ת מזכיר מעשיו ואח"כ שמו מחמת ענוה ע"ש. ולפי"ז יובן הסמיכות אשר עשה משה ששיבר את הלוחות כנ"ל, מדעתו שהי' עניו ולמד מדת ענוה מבראשית ברא א' ולא כאמר א' ברא וכו' ללמוד להיות עניו והבן) ולפי"ז א"ש הסמיכות לעיני כל ישראל היינו העצה להשתי עינים לכל או"א מישראל הוא בראשית ברא א', דמזה יראה גדלות השי"ת. ועכ"ז לא הזכיר שמו בתחלה משום ענוה, וכש"כ בו"ד צריך לבחור מידת ענוה והבן:
יד) עוי"ל הסמיכות ולכל היד החזקה וכו' בראשית דאיתא בילקוט תצא ובאדר"נ פ"ב בשעה שעלה משה למרום לקבל הלוחות נטלן וירד ושמח וכו' כיון שסרחו ישראל חזר לאחוריו (ורצה לשבור אותם) ראהו הזקנים ורצו אחריו אחז משה בראש הלוחות, והזקנים אחזו בראש השני חזק כחו של משה ושברן, וזהו שנאמר ולכל היד החזקה וכו' ע"ש. ונלפע"ד דהנה ידוע שהשי"ת נתן לנו שני סוגי מצות הא' בין אדם למקום והשני בין אדם לחבירו, ושניהם כאחד יחדיו תאומים לבלתי לזוז משניהם, כי אם יעבור על מצוה שבין אדם לקונו, יעבור ג"כ על מצות שבין אדם לחבירו ועפי"ז מפרשים הפ' פ' ויקרא ונפש כי תחטא ומעלה מעל בד' וכיחש בעמיתו בפקדון היינו אם יחטא בין אדם למקום סופו שיחטא גם בין אדם לחבירו היינו וכיחש בעמיתו וכו'. או י"ל דהתוה"ק מתפלא ונפש כי תחטא ומעלה מעל בד' איך יעיז הנפש שהוא חלק אלקי לחטא לד'. ולזה אמרה התוה"ק דכיון דכבר כיחש בעמיתו בפקדון שחטא בין אדם לחבירו דן גרמא למעל מעל בד' עכ"ד. ונקדים דברי הכלי יקר יתרו דהלוחות הי' שנים זא"ז ובלוח האחד הי' החמשה דברות שבין אדם למקום. (וע"ש דמצות כיבוד או"א הוא ג"כ מצוה שבין אדם למקום) ובלוח' השני' הי' כתובים החמשה דברות שבין אדם לחבירו ע"ש והכה במעשה העגל לא עברו רק על מצות שבין אדם למקום, ואעפ"כ רצה משה לשבר שניהם מטעם הנ"ל כי השני סוגי מצות בין אדם למקום ובין אדם לחבירו מתלי תלי זה בזה, וז"פ הילקוט הנ"ל אחז משה בראש הלוחות היינו שרצה לשבר שניהם כי אי אפשר להחזיק זה בלא זה אבל הזקנים אחזו בראש השני היינו הלוח השני שכתובה עליו מצות שבין אדם לחבירו ורצו שישאר זאת להם להחזיק מצות שבין אדם לחבירו כי בזה לא חטאו וגברה ידו של משה ושיברן היינו ששיבר את שניהם, כי א"א להחזיק זה בלא זה כנ"ל והנה איתא בתק' זה"ק בראשית ב' ראשית ומבואר בסה"ק דבא לרמז על שני סוגי מצות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו שאין לאחד קדימה לחבירו אלא השנים תלי' זה בזה וכאו"א הוא בראשית וז"פ ב' ראשית, ולפי"ז מבואר היטב הסמיכות ולכל היד החזקה אשר עשה וכו' ששיבר את שני הלוחות יקשה למה שיבר שניהם הי' לו להניח הלוח השני שכתובה עליו מצות שבין אדם לחבירו שלא עברו על זו רק על מצות שבאלמ"ק ולתרץ הקו' התחיל תוה"ק בראשית, היינו ב' ראשית שא"א לקיים זו בלא זו לכן שיבר גם לוח השני המצות שבין אדם לחבירו ודו"ק: טו) עוי"ל לפי"ד באות ה' דשפיר שיבר משה הלוחות שלא ידונו כא"א. דקבלת התורה ל"ה באונס דע"י קבלת התורה מגיע להם ברכת עוה"ז משום דהוה כמציל מזוטו של ים דתנאי התנה השי"ת שאם לא יקבלו את התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו ע"ש. (ולפי"ז י"ל הסמיכות בפשיטות לפי"ד הס' התענוגים לתרץ דמש"ה כאמר בראשית וכו', ולא כאמר אלקים ברא בראשית, דבראשית הוה התנאי בשביל התורה שנקרא ראשית ברא א' את השמים וכו', דאם לא יקבלו התורה יחזיר העולם לתוהו ובוהו, ולכן שפיר נאמר בראשית וכו' שיהי' התנאי קודם למעשה שיועיל התנאי עכ"ד. ולפי"ז מובן הסמיכות אשר עשה משה ששיבר הלוחות שלא יהי' נדונים כא"א, דלא הוה קבלת התורה באונס דמגיע להם עוה"ז דהוה כמציל מזוטו של ים דהתנאי מועיל דבראשית ברא א' שנאמר בראשית וכו' ולא כאמר א' ברא בראשית שיהי' התנאי קודם נמעשה, לכן שפיר שיבר משה הלוחות והבן) ע"ש. והכה המפורשים הקשו איך מועיל התנאי הא קודם הבריאה לא הי' עם מי להתנות התנאי ולאחר הבריאה לא הי' מועיל התנא דהוה המעשה קודם להתנאי וקיימ"ל דבעינן שיהי' התנאי קודם להמעשה, וכ' לתרץ עפי"ד המדרש למה נקראת שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, והיתה מתרחבת כל ששת ימי המעשה עד שאמר לה השי"ת די ע"ש. א"כ שפיר הי' התנאי לאחר הבריאה על מה שעתידה להתרחב ועל מה שנתרחב לאחר התנאי הי' מועיל התנאי דהוה התנאי קודם למעשה עכ"ד. ולפי"ז מובן הסמיכות אשר עשה משה וכו' בראשית וכו' ואת הארץ דאתחז"ל אשר עשה משה ששיבר את הלוחות שלא ידונו כא"א, דקבה"ת ל"ה באונס דמגיע להם עוה"ז דהוה כמציל מזוטו של ים דהתנאי הי' מועיל על מה שנתרחב כנ"ל. ומנ"ל דנתרחבה ולזאת אתא הסמיכות בראשית וכו' ואת הארץ דנקראת ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, והי' מתרחבת עד שאמר לה הקב"ה די, לכן שפיר שיבר משה את הלוחות. והבן:
טז) עוי"ל הסמיכות ולכל היד החזקה וכו' בראשית ברא א' וכו' והארץ היתה וכו' ורות אלקים מרחפת ובמדרש זה אורו של דוד מלך המשיח עפי"ד מוחז"ל הגאון מלייפניק. שאמר לפרש הפסוק תהלים [קי"ט] שרים רדפוני חכם ומדברך פחד לבי שש אנכי על אמרתיך, דאיתא ברבינו בחיי ז"ל פ' יתרו דתורה שבכתב מכונה בשם דיבור ותורה שבע"פ מכונה בשם אמירה ע"ש. והכה אמחז"ל יבמות [ע"ז ע"ב] שאמרו על דהמע"ה שאינו ראוי למלכות ואף לשוא בקהל, דכתיב לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' ודוד קאתי מרות המואבי' וא"ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית וגו' והגון אף למלכות ע"ש. וזש"א דהמע"ה שרים היינו שרי תורה, רדפוני חכם שאיני ראוי לבוא בקהל, הגם מדברך היינו תורה שבכתב פחד לבי דהא כאמר לא יבוא וכו' ומואבי בקהל ד' אולם שש אנכי על אמרתיך היינו תורה שבע"פ, שדרשו מואבי ולא מואבית וראוי אני לבוא בקהל ודפח"ח. והנה איתא בציוני ולכל היד החזקה זה כפיית ההר לקבלת התורה ע"ש. ומבואר במדרש תנחומא פ' כח דכפיית ההר הרי שיקבלו התורה שבע"פ דעל קבלת תורה שבכתב הא לא הי' מהצורך כפיית ההר שכבר אמרו כעשה ונשמע ע"ש. ולפי"ז א"ש הסמיכות ולכל היד החזקה דזה כפיית ההר לקבל התורה שבע"פ, א"כ ראוי דהמע"ה לבוא בקהל והגון הוא למלכות ולהיות משיח צדקינו וזהו בראשית ברא וכו' ורוח א' מרחפת זה אורו של דוד מלך המשיח והבן ונכון הוא בס"ד: יז) עוי"ל הסמיכות ולכל המורא הגדול וכו' בראשית דאיתא בספרי ולכל המורא הגדול זהו מתן תורה. והמה הקשו הקדמונים הלא קיימ"ל דבשבת ניתבה התורה האיך ירד השי"ת למטה הא איכא איסור תחומין. וכ"ל לפימש"כ בשמנה לחמו ח"א שבת פ"ה הטעם איסור תחומין להראות להאדם עד פה תבוא והארץ של הקב"ה שהוא בראה ואין הארץ להאדם דאי שלו היתה הרי האדם יכול לעשות בשלו מה שירצה ע"ש. א"כ כ"ז שייך באדם אבל אצל הקב"ה כי כל הארץ שלו אדרבה אין לפניו איסור תחומין למען דעת שיכול לעשות בשלו כל מה שירצה. והכה מבואר ברש"י בראשית מש"ה התחלה תוה"ק בראשית ולא התחלה החודש הזה וכו', שאם יאמרו אוה"ע לישראל ליסטים אתם וכו' הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו ע"ש ולפי"ז מובן ההמשך ולכל המורא הגדול וכו' זהו ת"ת ואף דבשבת ניתנה ליכא איסור תחומים דבראשית ברא וכו' דמש"ה התחלה תוה"ק בראשית כי הוא בראה ושלו הוא, א"כ ליכא איסור תחומין והבן: יח) עוי"ל הסמיכות וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב וכו' ולא קם וכו' כמשה אשר שלחו ד' לעשות בארץ מצרים לפרעה וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא א' ומדרש בראשית בשביל משה שנקרא ראשית ברא א' את השמים וכו' דהנה בברכת שמואל מהקרבן נתנאל פ' בהעלותך הביא בשם ז' המגלה עמוקות ז"ל שמשה רבינו אמר בתפלתו להשי"ת מה יוסף שבשבילו ירדו ישראל למצרים אפ"ה נכנס לא"י, אכי שהוצאתי את ישראל ממצרים עפ"י שליחות השי"ת אינו דין שאכנס לא"י וכ' הברכת שמואל דמש"ה לא נענה בתפלתו דהא קיימ"ל דאמרינן דיו לבוא מן הדין להיות כנדון ויוסף לא נכנס לא"י רק עצמותיו, ומשה רצה לכנס בחייו כמבואר במדרש דרצה לכנס למען יקיים מצות התלויות בארץ. ואנן אמרינן דיו כמו שלא נכנס יוסף בחייו כמ"כ לא נכנס משה רבינו ע"ה ע"ש. והנה בהא דשיבר משה הלוחות מבואר בשבת [פ"ז ע"א] ויבמות [ס"ב ע"א] שדן קו"ח מה פסח שהיא מצוה אחת אמרה תורה וכל בן ככר לא יאכל בו התורה כולה וישראל מומרים עאכו"כ ע"ש ובמהרש"א שם הקשה בשם פענח רזא דנימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ובפסח קיימ"ל דאם שחט למולים ולערלים כשר א"כ ה"ה הכא הרי הי' בישראל שבט לוי שלא טעו בעגל, (וע"ש שכתב לתרץ דהא דשחט למולים ולערלים דכשר היינו בערל שמתו אחיו מחמת מילה דלבו לשמים, אבל למולים ולבני כח פסול אמנם במנחת חינוך מצוה י"ג כתב דכשר והמפורשים האריכו בזה ואכמ"ל) אמנם הדבר נכון לפי"ד הילקוט שמה שאמר משה ואשברה לעיניהם שבאמת לא שיבר הלוחות רק שיברם ע"י אחוזת עינים שנדמה לעיניהם שנשברו ע"ש. ולפי"ז י"ל שפיר דה"ט של הילקוט שמשה לא שיבר הלוחות דליכא קו"ח מפסח דהא אמרינן דיו כדברי הפענח רזא הנ"ל. ונשברו רק ע"י אחוזת עינים והנה הא דאמרינן דיו ילפינן בש"ס זבחים [ס"ט ע"ב] ובכמה מקומות מקרא ויאמר ד' אל משה ואביה ירק ירק בפניה וכו' קו"ח לשכינה י"ד ימים אלא אמרינן דיו ודי שבעת ימים ע"ש. אבל בספרי בתוספתא הובא בתוס' בבא בתרא [קי"א ע"א] ד"ה קו"ח דהקו"ח לא הי' להשכינה שתהי' י"ד ימים אלא הקו"ח הי' למשה שהי' מלך וכהן גדול ששימש בשבעת ימי המילואים שיהי' י"ד ימים אלא אמרינן דיו עש"ה, והנה בנחלת יעקב הקדמון פ' ברכה הקשה איך הי' משה כהן ומלך הא קיימ"ל דאין מושחין כהונה למלכים, וכתב שם לתרץ דהדבר נכון לפי"ד ז' המהרש"א ז"ל קידושין [ס"ו ע"א] דמשו"ה אי אפשר לכהן להיות מלך דהא מקום יש בראש להניח שני תפילין ומלך צריך להלבוש כתר מלכות בראשו ויש לו מקום עוד להניח תפילין וכמו כן כהן גדול צריך להלביש הציץ כזר הקודש בראשו ויש לו ג"כ עוד מקום להניח תפילין, לא כן אם יהי' מלך וכהן וישא על ראשו הכתר והציץ לא יהי' לו מקום על התפילין וה"ט דאין מושחין כהונה למלכים ע"ש וכ"ז בכל האנשים אבל משה רבינו ע"ה שבשבילו נברא העולם כמבואר במדרש בראשית ברא וכו' בשביל משה שנקרא ראשית, וה"ט דכל הנבראים שנתהוו מאדם הראשון נהנו מאכילת עץ הדעת שאכל אדם הראשון אבל משה רבינו ע"ה הי' מהקנה של אדם הראשון ולא נהנה מאכילת עץ הדעת שאכל אדה"ר ולא חטא בעץ הדעת ע"כ בשבילו נברא העולם, ונודע דתפילין הוא לתקן חטא עץ הדעת שאכל אדה"ר, וכיון שמשה לא חטא ע"כ לא הי' צריך להניח תפילין ושפיר הי' יכול להיות כהן ומלך, [ובמקום אחר כתבתי שמשה רבינו ע"ה הי' יכול להניח תפילין ואכמ"ל] ע"ש שכ' בזה דבר נחמד מאוד, ולפי"ז מה נעים לפרש הפסוקים והסמיכות הנ"ל. וימת שם משה וכו' בארץ מואב א"כ כיון שלא בא לארץ ישראל כשמע מזה דאמרינן דיו דהא שלחו ד' להוציא בצ"י מארץ מצרים א"כ איכא קו"ח מיוסף שנכנס לא"י אלא ע"כ צ"ל דאמרינן דיו כדברי הברכת שמואל הנ"ל וא"כ דאמרינן דיו לא הי' למשה לשבור הלוחות דליכא קו"ח תפסת דהא אמרינן דיו כדברי הפנעח רזא המובא במהרש"א הנ"ל א"כ אשר עשה משה ואחז"ל ששיבר הלוחות יקשה לן אמאי שיבר אותם ולזאת אמרה התוה"ק אשר עשה משה היינו מה ששיבר הלוחות לעיני כל ישראל דבאמת לא שיבר אותם כלל רק כדברי הילקוט הנ"ל ואשברם לעיניהם שהי' נדמה לעיניהם שנשברו ולא ששיבר אותם באמת דהא אמרינן דיו כנ"ל, והא דאמרינן קו"ח ודיו ילפינן לפי"ד הספרי מאביה ירק ירק בפניה שהי' משה כהן ומלך כנ"ל, ומשו"ה הי יכול להיות כהן ומלך שלא חטא בעץ הדעת שאכל אדה"ר שהי' מן הקנה ולא נהנה מעץ הדעת ופטור מתפילין כנ"ל א"כ שפיר הי' יכול להיות מלך וכהן ולילך בכתר מלכותו ובציץ שעל ראשו והראי' שלא הי' בחטא אדה"ר שלא נהנה מעה"ד, אתא הסמיכות בראשית ברא א' וכו' דבשביל משה שנקרא ראשית נברא העולם דה"ט דבשבילו נברא העולם שלא חטא בחטא אדה"ר כנ"ל ושפיר ילפינן דיו ומשו"ה מת משה בארץ מואב והלוחות נשברו רק לעיני כל ישראל היינו למראות עיניהם אבל באמת לא נשברו והבן:
יט) עוי"ל הסמיכות וימת משה וכו' בארץ מואב וכו' אשר עשה לעיני כל ישראל בראשית, דאיתא בלקט יוסף ע' משה אות ליד דמש"ה מת משה רבינו בארץ מואב ולא בא לארץ ישראל משום ששיבר את הלוחות ע"ש. ואיתא במגלה עמוקות לזקיני ז"ל דמשו"ה לא בא משה לא"י שרצה לעבר השנים וזהו שאמר אעברה כא ר"ל לעבר השנים ויען כי הי' מלך ואין מושיבין למלך בעיבור השנים משום חיילותיו שירצה שישתכר חודש, כמבואר בסנהדרין י"ח ע"ב] ע"ש. לכן לא נכנס לא"י ומבואר שם דה"ה דאין מושיבין כהן גדול בעיבור השנה משום צינה שלא ירצה לעבר השנה שלא יהי' לו צינה ביוה"כ ע"ש ואיתא בשם זקיני הגאון הרבי ר' ליב מקראקא ז"ל דכיון שהי' משה מלך וכהן א"כ מותר לו לעבר השנים וממנ"פ יעשה כדינו דאם יעבר השנה מפני חיילותיו להרויח חודש. יפסיד כנגד זה שיהי' לו צינה ביום הכפורים ואם לא יעבר מפני הצינה, א"כ יפסיד כנגד זה חודש אחד מפני חיילותיו א"כ בטח כדת יעשה לכן הי' יכול משה לבוא לא"י לעבר השנים עכדפח"ח. והכה מבואר באות הקדום דמש"ה הי' יכול להיות משה כהן ומלך כיון דבשבילו נברא, העולם שלא כהנה מחטא אדה"ר ופטור מתפילין, לכן הי' יכול להיות כהן ומלך כנ"ל. ולפי"ז יתכן הסמיכות וימת משה וכו' בארץ מואב ולא בא לא"י, יען אשר עשה משה לעיני כל ישראל ואחז"ל ששיבר את הלוחות לכן לא בא לא"י, דאין לומר דמש"ה לא בא לא"י כי רצה לעבר השנים ואין מושיבין מלך בעיבור השנים, ז"א דהא הי' מלך וכהן ימלך יכהן יכול לעבר השנים כנ"ל וה"ט דהי' יכול להיות מלך יכהן כיון דלא נהנה מחטא עה"ד והראי' דהא בשבילי נברא העולם וזהו הסמיכות בראשית ברא וכו' דבשביל משה נברא העולם ע"כ צ"ל דמש"ה לא נכנס לא"י משום ששיבר את הלוחות ידי"ק:
כ) עוי"ל הסמיכות עפי"ד הנ"ל דמש"ה מת משה רבינו בארץ מואב ולא בא לא"י, יען ששיבר את הלוחות ולא משום שרצה לעבר השנים דז"א דמשה הי' מלך וכהן יהי' יכול לעבר השנים כנ"ל והנה ראיתי לזקיני הגאון מופת דורו ז"ל בעיר דוד פ' ברכה שכ' דהא דמשה הי' מלך וכהן זה נכון אי נימא דהחמיר השי"ת בכבוד צדיקים יותר מכבודו, אבל א"כ דלא החמיר יש לומר דמשה לא הי' מלך וכהן דהא מבואר בש"ס הנ"ל דהשי"ת אמר למשה ואביה ירק ירק וכו' קו"ח לשכינה י"ד דרום אלא דאמרינן דדרו וזה נכון א"נ דלא החמיר השי"ת בכבוד צדיקים יותר מכבודו אבל א"נ דהחמיר בכבוד צדיקים יותר מכבודו א"כ ליכא קו"ח כלל כמובן ועכצ"ל כדבר הספרי דלא קאי הקו"ח על השכינה אלא קאי על משה שהי' מלך וכהן וממילא נשמע שהי' מלך וכהן יכ' שם דבר נחמד מאוד ע"ש דפח"ח. והביא ג"כ דברי היד יוסף דמשו"ה כתיב בראשית ברא א'. ולא כתיב אלקים ברא בראשית. דבראשית אמחז"ל בשביל משה שנקרא ראשית ברא וכו' ויען שהחמיר הקב"ה בכבוד צדיקים יותר מכבדו לכן הקדים שמו של משה לשמו של הקבר"ה עכ"ד. ולפי"ז יתכן הסמיכות וימת משה בארץ מואב משום אשר עשה משה ששיבר הלוחות כנ"ל ולא משום שהי' מלך לא בא לא"י. דז"א דהי' מלך וכהן והי' יכול לעבר השנים והראי' שהי' מלך וכהן אתא הסמיכות בראשית ברא א' ומה"ט נאמר תחילה בראשית משום שהחמיר השי"ת בכבוד צדיקים יותר מכבודו. א"כ ליכא למימר דקאי הקו"ח על השכינה דהא ליכא קו"ח. ועכצ"ל דקאי הקו"ח על משה כנ"ל והבן:
כא) עוי"ל עפ"ד הילקוט הנ"ל באות ד' ה' דהשית אלפין לרמז דשית אלפי שנין הו"ע והכה אמרו חז"ל אשר עשה משה ששיבר הלוחות ואיתא בילקוט דלמד קו"ח מפסח, שהוא קדשים קלים דבן ככר לא יאכל בו התורה שהוא קדק"ד עאכו"כ ובעיר דוד העיר מזבחים [ק"א ע"ב] דאמרינן מד"כ מקדה"ק ומן הקדשים יאכל, אם מקדק"ד יאכל מק' קלים לא כש"כ, ומשני דהו"א דקדשים קלים חמירא דקדק"ד הותרו למשה שהי' זר שאכל מאיל המילאים ע"ש. א"כ האיך דן משה קו"ח מפסח, וכ' שם לתרץ דס"ל לה להילקוט דמשה כהן הי' ושפיר אכל מקדק"ד, ולעולם קדק"ד חמירא מקדק"ל ומבואר שם ג"כ ראי' שהי' משה כהן מדחי ק"כ שנים שהוא תרומתי של עולם אחד מחמישים דשית אלפי שנין הוה עלמא ומדכיתבו לו תרומתי של עולם. שממ"נ שהי' כהן ע"ש ולפי"ז א"ש הסמיכות אשר עשה וכו' ששיבר הלוחות מקו"ח מפסח. דקדק"ד חמירא מקדק"ל. והא דאכל מאיל המילואים יען שהי' כהן מדחי ק"כ שנים שהוא תרומתו ש"ע דשית אלפי שנים הוה עלמא. והראי' דבראשית יכו דאיכא שית אלפין לרמז דשית אלפין שנין הוה עלמא. והבן:
כב) עוי"ל לפי"ד הנ"ל דשפיר שיבר הלוחות מקו"ח מפסח שהי' כהן כנ"ל. ועפי"ד הילקוט הנ"ל בראשית וכו' השמים וכו' דאיכא שית אלפין והשמים חסר א' דאלף השביעי יהי' חרוב. ומבואר בשמנה לחמו עפי"ד הע"מ עה"פ והלא אהרן אחיך הלוי והלא כהן הי' אלא שנתגלגל בשמואל שהי' לו א"כ הקכ"ג שנים שחי אהרן והנ"ב שנים של שמואל הוא קע"ה שנים א"כ י"ל דניתנו התרומתו ש"ע. לאהרן אחד ממ' מז' אלפים דהוה עלמא. א"כ י"ל דמשה לא הי' כהן. אמנם דזה ניחא למד"א דשית א"ש הו"ע וב' אלפי חרוב. אבל למד"א דחד חריב א"א לומר דניתנו התרומה לאהרן. דהא האלף הז' הוא שמיטה ופטורה מתרומה כתחז"ל א"כ עכצ"ל דנתנו התרומה של עולם למשה שהי' כהן ע"ש, ולפי"ז מה נעים הסמיכות אשר עשה וכו' ששיבר הלוחות מקו"ח מפסח, שהיא קדק"ל התורה שהוא קדק"ד דחמירא לא כש"כ והא דאכל משה מקדק"ד יען שהי' כהן דלו נתנו תרומתו ש"ע והראי' בראשית וכו' השמים וכו' דאיכא שית אלפין והשמים חסר א' לרמז דשית אלפי שנין הו"ע וחד חרוב ולא תרי חרוב. א"כ א"א לומר דלאהרן ניתנו תרומתו של עולם, אלא ע"כ למשה ניתנו תרומתו ש"ע, ומוכח שהי' כהן כנ"ל, ודו"ק בכל הדברים הנ"ל כי נחמדים המה בס"ד:
כג) ולפי הנ"ל מובן המדרש פ' תשא, כיון שהגיע משה לפרשת שקלים אמר שמא כשאני מת אין אני נזכר וכו' וצ"ב וכ"ל עפי"ד הנ"ל דמשה הי' תרומתו של עולם דשית אלפי שנין הו"ע ומדה בינונית הוא אחד מחמשים לכן הי' חי ק"כ שנים. ואחז"ל שאם הי' בא משה רבינו ע"ה לא"י הי' נשאר חי וקים לעולם, והיינו אם הי' השי"ת מתנהג עמו במדת עין יפה שהוא אחד מארבעים, והי' צריך לחיות ק"כ שנים וממילא הי' בא לא"י והי' כשאר בחייו כנודע בשם הע"מ ז"ל והנה מבואר בברית שלום הטעם שאמר הקבר"ה זה יתנו וכו' מחצית השקל תרומה לד' וכו' לכפר על נפשותיכם, עפי"ד התוס' סוטה [ה' ע"א] ד"ה אדם בשם ר"ח ז"ל דנפש אדם הוא רביעית דם שתולה בו חיותו ומשקלו הוא עשרים וחמשה סלעים ע"ש, ותרומה במדה בינונית הוא אחד מחמשים ושקל של תורה הוא סלע דרבנן כמבואר ברמב"ם ז"ל שקלים משכה ו' ע"ש והכי איתא בתרגום מחצית השקל פלגא דסילעא הרי דמחצהש"ק היינו חצי סלע הוא אחד מחמשים של כ"ה סלעין שהן משקל רביעית דם הנפש. וזהו תרומה במדה ביכיבות שהוא אחד מחמשים לכפר על נפשותיכם על דם הנפש עכ"ד דפח"ח. ולפי"ז מובן דברי המדרש הנ"ל דכיון שהגיע משה לפר' שקלים וראה שהשי"ת מתנהג במדה בינונית אחד מחמשים, א"כ ראה שלא יחי' יותר מק"כ שנים לפי מדה ביכיבכות לכן אמר כשאני מת וכו' ונכון הוא בס"ד:
כד) עוי"ל הסמיכות ולכל המורא אשר עשה משה לעיני כ"י בראשית ברא א' וכו' עפי"ד מהר"י גיקטליא ז"ל לפרש הפ' תלים [ק"ל] כי עמך הסליחה למען תורא שאלמלא סליחה על החטא לאחר שעשה האדם תשובה לא הי' לו להאדם שום יראה לחטוא אלא שהי' מייאש עצמו עבור חטאיו שחטא וכש"כ דפקר טפי לעשות רק רע כל היום באמרו כאשר אבדתי אבדתי. אולם יען שהשי"ת מקבל תשובה לסלוח ע"כ יש לו להאדם מורא מלחטוא. ולא יאמר כאשר אבדתי אבדתי. דתקותו שיעשה תשובה על החטאים שעשה. וז"פ כי עמך הסליחה ע"י תשובה, למען תורא שיהי' לו מורא, וכבר חקרו חקרי לב ובראשם הרמב"ם ז"ל לדעת ענין מטרת כוונת השי"ת בנתינת התורה והמצות לישראל עמו, אם הוא בבחינת מלך גוזר למען הראות הדר גאונו וממשלתו לשמור פקודתו ולא יפול צרור ארצה מכל אשר יאמר, או אם כוונת השי"ת אך לטובת בנ"י שיהי' התורה להם למזור לזכות את נפשם לטוב להם, והעלו דכוונת השי"ת לא הי' מפאת מלך גוזר דא"כ הי' מהראוי שאם עבור האדם על אחת ממצות ה' אחת דתו להמית כמו מורד במלכות, ולא יועיל תשובה ח"ו אך יען שכוונת השי"ת הי' לטובתינו ע"כ השכל מחייב שאם יעשה תשובה אזי סר עונו וחטאתו יכופר עכ"ד. ונקדים דברי הגה"ק האך פרי תבואה ז"ל בפרשתן. לתרץ קו' המדרש מדוע התחילה התורה בראשית ברא א' ולא התחילה א' ברא בראשית כמלך בו"ד שמזכיר שמו ואח"כ מעשיו דשאני מלך בו"ד דמלכותו הוא עיקר לטובתו להיות גוזר גזירה למען הראות הדר גאונו לכן מתחילה מזכיר שמו שמלך הוא להראות את גבורתו ואח"כ מבטיח להם שאם יסכימו לדעתו ישמור אותם מכל רע ויעזור ויגן עליהם לא כן השי"ת שעיקר מלכותו עלינו להטיב לנו ולא נתן לכו התורה בבחינת מלך גוזר למען טובתו לכן אמר מתחילה בראשית ברא שזה הוא עיקר לטוב לכו אמנם אם ח"ו לא ירצו לקבל עליהם מלכותו אמר שהוא א' מדה"ד שהוא תקיף ובעל היכולת וביד החזקה ימלוך עליהם ודפת"ח ומעתה יובן הסמיכות וזהו ולכל המורא הגדול אשר עשה משה פי' שעשה משה רבינו מורא גדול לבנ"י מעונשו של חטא, כיון דמועיל תשובה כדברי מהר"י גיקטליא הנ"ל וכדי שלא יאמרו דאינו מועיל תשובה, דהשי"ת נתן התורה בבחינת מלך גוזר גזרה והעובר אחת דתו להמית, לכן אמר משה רבינו לעיני כל ישראל, היינו שיהי' לפני עיניהם בראשית ברא א' שמזכיר מעשיו ואח"כ שמו. שלא כמדת מלך בו"ד, וזהו מופת חותך שלא נתן לנו התורה רק למען טובתינו, ולא בבחינת מלך בו"ד כדברי הגה"ק הנ"ל א"כ ממילא מועיל תשובה ועי"ז יהי' להם מורא גדול מלחטוא כדברי מהר"י גיקטליא ז"ל והבן וב"ה הוא דבר נכון. כה) עוי"ל הסמיכות לפי"ד הכלי יקר, טעם התחלת תוה"ק בבי"ת ולא בא' שהוא ראשונה להאותיות, יען כי הב' יש לה ג' רוחות וכ"כ השמש מהלכה לג' רוחות ע"ש. ומובן הענין עפי"ד מוח"ז הגה"ק ז"ל בישמח משה וירא, לפרש מאמר רשב"י ב"ב [ט"ז ע"ב] מרגליות טובה היתה תלוי' בצוארו של אאע"ה, שכל הרואה אותו מיד נתרפא, ובשעה שנפטר אאע"ה תלאה הקב"ה בגלגל החמה, כי השמש תנועה ישרה שלה הליכה ממערב למזרח, אלא שגלגל היומי מקיפה בכל יום סביבות הכדור ממזרח למערב כי הוא גדול והשמש נגררת אחריו אבל מ"מ מעט מעט הולכת תנועתה הישרה ממזרח למערב עד שתשלים בשס"ה ימים להקיף הכדור פעם אחת לעשות רצון קונה והוא יסוד גדול לעבודת ה' שיעשה האדם כמעשה השמש שמתגברת על גלגל היומי הכנגדה וכ"כ צריך האדם לעבוד את השי"ת להתגבר על היצה"ר הכנגדו, וז"פ ואוהביו כצאת השמש היינו כמו שצאת השמש הוא בגבורתו לדחות הכנגדה. כ"כ יתגבר האדם על היצה"ר והכה אאע"ה הי' לו מעכבים לעבוד את השי"ת ואפ"ה לא עזב את שלו והתגבר על המעכבים אותו, וז"פ וכל חולה הרואה אותו היינו חולה הנפש מיד נתרפא, אבל כשנפטר אאע"ה תלאה הקב"ה בגלגל החמה, היינו לראות את החמה שמהלכה כנגד המעכבים כ"כ יעשה האדם לילך בדרכי השי"ת כנגד היצה"ר המעכבו ע"ש. דבריו הנחמדים. ולפי"ז א"ש שהתחילה תוה"ק בבי"ת שהוא כשמש כי יסוד גדול לראות את השמש, ועי"ז יעשה רצון קונו, והנה בדברות הראשונות נאמר חרות על הלוחות ואחז"ל א"ת חרות אלא חירות, חירות מיצה"ר חירות תמה"ת חירות מהתלכיות [ולפי דחז"ל י"ל הסמיכות אשר עשה משה וכו' בראשית וכו' והארץ היתה תהו ובהו וחושך ע"פ תהום ורוח א' מרחפת וכו' ובמדרש תהו זו גלות בבל ובהו זו גלות מדי וחושך זו יון תהום זו גלות ממלכת הרשעה ורוח א' זה רוחו של מלך המשיח ע"ש. דאמחז"ל אשר עשה משה ששיבר את הלוחות, והמפורשים הקשו למה שיבר הלוחות הא ידע שיתן השי"ת לוחות השניות ונ"ל עפי"ד היער"ד ח"ב ד"ג לתרץ למה נאמר בלוחות הראשונות הטעם לשמירת שבת כי ששת ימים וכו' וינח ביום השביעי, ובלוחות האחרונות כאמר הטעם כי עבד היית בארץ מצרים וכו' דשבת היא מתנה טובה מהקב"ה לעמו ישראל ולא לאומות העולם למתן טובתינו כי השבת היה המגין עלינו בכל דור ודור בגלות המר להנצל מידי אוה"ע ולולי זאת ח"ו כבר תמנו לגוע וספינו מהארץ אבל זכות השבת לכו למגן ולמחסה להיות לנו תקומה ובזכות השבת כזכה לביאת משיח צדקינו, והנה לפי הטעם הנאמר בדברות ראשונות דששת ימים עשה ד' וכו' וינח ביום השביעי, א"כ הי' לאוה"ע ג"כ אחיזה במצות שבת אם ישבותו ביום השבת ולא הי' כ"כ לנו השבת למגן, כי הי' פ"פ למדה"ד לקטרג עלינו שגם מהאוה"ע יש ששומרים את השבת לא כן לפי הטעם בדברות האחרונות כי עבד היית בארץ הצרים זה שייך רק בישראל ולא באוה"ע וכמו שכ' הכוזרי דמה"ט נאמר אנכי ד' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא כאמר אשר בראתיך כי אז הי' ג"כ לאוה"ע אחיזה בתוה"ק כי גם המה מן הנבראים. לכן נאמר אשר הוצאתיך מא"מ דלא שייך אצל אוה"ע לכן בדברות הראשונות קודם שחטאו הי' חירות על הלוחות, ואמחז"ל חירות מיצה"ר וחירות מהמה"מ חירות מהמלכיות ולא הי' שום גלות כלל א"כ אין קפידא אם ישמרו אוה"ע את השבת כי לא הי' צריך לנו שום הגנה להגן עלינו לא כן לאחר שחטאו בעגל שנגזר עלינו ד' גליות ונצרך לנו את השבת להגן עלינו, לכן נאמר הטעם כי עבד היית במצרים וזה לא שייך באוה"ע, ע"כ שפיר לכו השבת למגין עלינו בכל גליות ולעמוד לכו זכות השבת לגלאינו ע"ש דבריו הנחמדים, ולפי"ז שפיר שיבר משה לוחות הראשונות למען ליתן לנו לוחות שניות שיהי' השבת לנו למגן ולמחסה בכל גלות וגלות ולגאול אותנו, שלא יהי' שום פ"פ למדה"ד לקטרג עלינו כי גם מאוה"ע שומרים את השבת, דהא כתיב כי עבד היית בא"מ וזה לא שייך אצל אוה"ע, ולפי"ז יתכן הסמיכות אשר עשה משה ואחז"ל ששיבר את הלוחות הראשונות הטעם דבראשית ברא א, וכו' והארץ היתה תהו ובהו תהו זו גלות בבל ובהו וכו', א"כ כיון שיהי' גליות בעולם שפיר שיבר הלוחות הראשונות למען ליתן לנו לוחות השניות, שיהי' לנו למגן בכל דור ודור ושיהי' רוח א' מרחפת זה רוחו של משיח לגאלינו בזכות השבת דאין לאוה"ע שום אחיזה בשמירת שבת קודש והבן] אולם לאחר שחטאו ונשתברו הלוחות הראשונות ונתנו לוחות השניות אין לנו חירות מהיצה"ר, וא"כ אם לא הי' חוטאים ולא הי' משתברים לוחות הראשונות והי' חירות מהיצה"ר לא הי' מהצורך כלל לראות השמש ללמוד ממכה לעשות רצון קונו, אבל כיון שנשתברו הלוחות א"כ היצה"ר שוכן אצלינו המעכב לעשות רצון השי"ת, לכן מהכרח לראות השמש ללמוד ממנה כנ"ל. ולפי"ז מובן הסמיכות אשר עשה משה שאחז"ל ששיבר את הלוחות הראשונות לכן לעיני כל ישראל שיעמוד לפני עיניהם של כל ישראל בראשית שהתוה"ק מתחלת בבי"ת שהוא כשמש למען שיתגבר על היצה"ר המעכבו ולעשות כמעשה השמש והבן ונכון הוא בס"ד. כו) עוי"ל הסמיכות ולכל המורא הגדול אשר עשה משה וכו' דהנה בתפארת יהונתן כתב לתרץ למה התחיל' תה"ק בבי"ת ולא בא' שהיא ראשונה להאותיי' עפי"ד הש"ס חגיגה [י"ג ע"ב] דפריך לה כתוב האחד אומר אלף אלפין ישמשוניה וכו', וכ' א' אומר היש מספר לגדודיו, ומשני כאן בזמן שביהמ"ק קיים דאז אין מספר וכאן בזמן שאין ביהמ"ק שנתמעטה פמליא של מעלה ע"ש, א"כ הקרא אלף אלפין וכו' מיירי בזמן שאין ביהמ"ק קיים והרי השי"ת יודע עתידות אם יחטא האדם וידע שיחטאו בנ"י וביהמ"ק יהי' חרוב א"כ יתחיל שבחי השי"ת באלף היינו אלף אלפין, לכן התחילה התוה"ק בב' ובהאלף יתחיל שבחי השי"ת לאחר שיהי' ביהמ"ק חרוב ע"ש דפח"ח ונודע דברי העקרים לפרש הפ' תלים [ק"ל] כי עמך הסליחה למען תורא, דלכאורה אינו מגיע להאדם עונש על חטאו כי היצה"ר בוער בקרבו וכאנוס הוא אכן יען שהשי"ת מקבל השבים אליו ואין לך אדם שאין לו שעה לשוב ואם עכ"ז אינו שב בתשובה אזי מגיע לו העונש על החטא שלא עשה תשובה, ואם לא הי' השי"ת מקבל שבים לא הי' שום מורא להאדם מהעונש על חטאו דהא לא מגיע לו עונש דכאנוס הוא, וז"פ כי עמך הסליחה שהקב"ה מקבל שבים לסלוח להם, למען תורא שיהי' להאדם עי"ז יראת העונש ע"ש. [ולפי"ד העיקרים יש לפרש הסמיכות בפשיטות, דנודע קו' הפמ"א איך מהני תשובה נימא כיון שנדחה נדחה לעולם, וכ' האו"ח לתרץ דאפי' למד"א בע"ח נדחין היינו בהמה, אבל אדם שיקום בתחה"מ הוא בע"ח גמור ל"א דנדחה עכ"ד, ובסנהדרין [צ"א ע"א] ילפינן תה"מ מקו"ח מאי דלא הוי הוי כגון האדם מה דהוי לא כש"כ, והנה אחז"ל בראשית וכו' את השמים לרבות תולדותיהם, ואת הארץ לרבות תולדותיהם כגון האדם, ולפי"ז מובן הסמיכות לכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כ"י שיהי' להם יראת העונש כיון דמהני תשובה כדברי העקרים, ע"י בראשית וכו' ואת הארץ לרבות תולדותיהם א"כ כשמע מזה תחה"מ ומהני תשובה ע"כ יהי' להם יראת העונש מלחטוא, והבן:] והנה מבואר בבנ"י הטעם דמועיל תשובה הגם שהוא דבר שחוץ לשכל האנושי, שאם יחטא אדם כנגד תמהת"ל הקב"ה שיועיל תשובה, אך כי גם העונש עבור החטא הוא ג"כ למעלה מהשכל האנושי, כידוע קו' הרמב"ם ז"ל, כיון דהקב"ה יודע עתידות שיחטא האדם א"כ ליכא בחירה, וכ' לתרץ כי לא מחשבותי מחשבותיכם והוא למעלה משכל האנושי א"כ כיון דהעונש ג"כ למעלה משכל האנושי, כ"כ השי"ת מקבל שבים הגם שהוא למעלה משכל האנושי ע"ש דפח"ח. [ולפי"ז יש לפרש מאמר הנביא שובה ישראל עד ה' א' כי כשלת בעוניך היינו שלא יאמר האדם דתשובה אינו מועיל שהוא למעלה משכל אנושי, לכן אמר הנביא שובה ישראל וכו' כי כשלת בעוניך שהי' לך עונש על החטא אף שהוא למעלה משכל אנושי, דהא הקב"ה יודע עתידות וליכא בחירה, לכן מהני תשובה הגם שהוא למעלה משכל אנושי, והבן,] ולפי"ז יתכן הסמיכות ולכל המורא הגדול שעשה משה, היינו שיהי' להם יראת העונש ע"י לעיני כל ישראל בראשית שיהי' לפני עיניהם דהתורה התחילה בב' כי הא' יתחיל בשבחי השי"ת אלף אלפין, שיודע הקב"ה עתידות שיחטאו וביהמ"ק יהי' חרוב, א"כ העונש הוא למעלה משכל אנושי, וממילא מועיל ג"כ תשובה הגם שהוא למעלה משכל אנושי, א"כ כיון שמועיל תשובה ממילא אם האדם אינו עושה תשובה מגיע לו העונש כדברי העיקרים הנ"ל, כי עמך הסליחה למען תורא, לכן יהי' מורא גדול לעיני כ"י מלחטוא, והבן:
כז) עוי"ל הסמיכות ולכל המורא וכו' בראשית ובמדרש בשביל ישראל שנקראו ראשית שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתה דישראל המה כתרומה ע"ש. [ובפשיטות י"ל הסמיכות לכל האותות והמופתים וכו' לעשות וכו' לפרעה וכו' בראשית, ובמדרש בשביל ישראל שנקראים ראשית שנאמר קודש ישראל לה' וכו', דהנה כבר הקשו אמאי נענשו פרעה והמן הא המה בעצמם לא עשו להרע לישראל אלא ע"י שלוחים ואין שלד"ע, וכ' לתרץ דישראל קדושים המה ובהקדש אמרינן יש שלד"ע עי' בשמן ששון מהמג"א ז"ל וזהו הסמיכות לכל האותות והמופתים וכו' לפרעה, הלא קיי"ל דאשלד"ע, ולכן אתא הסמיכות בראשית דישראל נקראים ראשית שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, ובהקדש אמרינן דישלד"ע, והבן] דהנה הקדמונים ז"ל הקשו איך מהני תשובה שמתוודה האדם להטיב מעשיו, הא לא אתי דיבור ומבטל מעשה העבי' שעשה, ונ"ל עפי"ד הר"י קורקוס ז"ל הובא בכ"מ פ"ד דתרומות, בעשה שליח לתרום לא מצי לבטל השליחות, דלא שייך לומר דאתי דיבור ומבטל ליה לדיבור, משום דהדיבור להשליח לתרום הוה כמעשה, דאפילו אם יבטל השליחות יהי' מוכרח לתרום אח"כ, לכן הדיבור הוא אלים וכמעשה יחשב ע"ש. ומעתה לפי"ד האלשיך הק' ז"ל לפ' הפסוק תורת ד' תמימה משיבת נפש, דכל איש מוכרח לשוב לד' ולקיים כל התרי"ג מצות, ואם ח"ו איכו משלים עצמו בעוה"ז מוכרח להתגלגל עד שיקיים כל התורה, וז"פ תורת ד' תמימה שמוכרח האדם לקיים כה"ת כולה, ואם אינו מקיים אזי משיבת נפש שולחים הנפש חזרה לעוה"ז עד שיקיים כה"ת עכדה"ק, [ונודע ד"ק של רבה"ק מלובלין ז"ל לפרש והי' עקב תשמעון שהסוף יהי' שתשמעון למצות ד', ע"כ מתפלא התוה"ק ושמרתם למה לכם להמתין מלשון ואביו שמר את הדבר עכדה"ק] א"כ מצות תשובה הוא ג"כ כתרומה שהדבר מוכרח להיות שיקיים כה"ת כולה לכן שפיר מועיל תשובה דהדיבור למעשה יחשב ומבטל מעשה העבירה והנה באות הקדום הבאתי דברי העיקרים שאם לא הי' מועיל תשובה לא הי' מגיע להאדם שום עונש על החטא דכאנוס הוא ע"י היצה"ר אך יען שמועיל תשובה ואם האדם אינו עושה תשובה אזי מגיע לו העונש, לכן יש להאדם מורא לחטוא מפאת העונש, וז"פ כי עמך הסליחה למען תורא כנ"ל ולפי"ז מובן הסמיכות ולכל המורא הגדול אשר עשה משה, היינו שעשה מורא גדול לבנ"י מלחטוא מחמת העונש, ע"י שיהי' לעיני כל ישראל, שיהי' לפני עיניהם בראשית ובמדרש בשביל ישראל שנקראים ראשית דהמה כתרומה וכמו בתרומה הדיבור למעשה יחשב, כ"כ הדיבור של ישראל להטיב מעשיו כמעשה יחשב, א"כ מועיל תשובה ואיכא יראת העונש ועי"ז יהי' להם מורא מלחטוא:
כח) ולפי"ז יש לפרש המדרש שובה ישראל וכו' קחו עמכם דברים וכו' הדד"כ קודש ישראל לד' ראשית תבואתה, דהא דמועיל תשובה דהדיבור למעשה יחשב כתרומה כנ"ל, וז"פ שובה ישראל וכו' קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ולא תימא דלא אתי דיבור ומבטל מעשה לכן אחז"ל במדרש הדד"כ קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, דהמה כתרומה דהדיבור למעשה יחשב ושפיר מועיל תשובה והבן:
כט) עוי"ל הסמיכות אשר עשה משה וכו' בראשית ברא א' ואחז"ל אשר עשה משה ששיבר את הלוחות דמוטב שידונו כפנוי' ולא כא"א. והנה יש להעיר לפי"מ דמבואר בר"ה [י"ז ע"א] דהשי"ת מוותר על חטא הראשון, והרי אחז"ל דבשעת קבלת התורה היו כגרים וכקטן שנולד דמי ופסקו זהומתן, א"כ הרי החטא העגל הי' החטא הראשון א"כ למה שיבר משה רבינו הלוחות דהא השי"ת מוותר על חטא הראשון, אמנם הד"ב דהא המחשבה קדמה למעשה וכמבואר בשמ"ק ב"מ [מ"ג ע"ב] דה"ט דפיגול הוה לאו שאב"מ דכבר כעשה פיגול במחשבה קודם הדיבור ע"ש. א"כ הלא בע"ז יש עונש ג"כ על המחשבה א"כ מעשה העגל הי' חטא השני, כי וויתר השי"ת על חטא הראשון היינו המחשבה, ושפיר שיבר משה הלוחות, והנה הטעם דבע"ז איכא עונש המחשבה מבואר בספה"ק עפי"ד חז"ל בראשית ברא א' מתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במדה"ד אלא שראה השי"ת שאין העולם מתקיים שתפה מדה"ר למדה"ד [ובפשיטות י"ל הסמיכות ישראל בראשית ברא א' עפי"ד דורשי רשימות דמשו"ה נקראים ישראל דישראל נוטריקין אל שדי יתן לכם רחמים, והנה אם הי' נשאר בריאת העולם לפי מדת הדין א"כ לא שייך לומר א' שדי יתן לכם רחמים אכן יען כי רק בראשית עלה לברוא במדה"ד. אבל אח"כ שתפה למדה"ר שפיר שייך לומר דשם ישראל מורה כנ"ל, וזהו הסמיכות ישראל דאל שדי יתן לכם רחמים. דרק בראשית ברא א' דמתחילה עלה לברוא במדה"ד, אבל באמת נברא העולם גם במדה"ר לכן שפיר נקראים ישראל והבן] ולפי מדה"ד איכא עונש גם על המחשבה, ובע"ז כשאר כפי מדה"ד כפי שעלה ברצונו של השי"ת לברוא את העולם שיהי' עונש גם על המחשבה, ולפי"ז מובן הסמיכות אשר עשה משה וכו' ששיבר הלוחות, שלא יהי' עונש על בנ"י, דלא הוה חטא הראשון דחטא הראשון הי' המחשבה, דבראשית ברא א' דמתחילה עלה לברוא העולם במדה"ד אלא שתפה למדה"ר, ובע"ז נשאר לפי מדה"ד שיהי' עונש על המחשבה, ע"כ שיבר משה רבינו את הלוחות, והבן:
ל) עוי"ל הסמיכות אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים וכו', דהנה אחז"ל אשר עשה משה ששיבר את הלוחות, והמפורשים הקשו האיך שיבר משה הלוחות מעשי ידי השי"ת, וראיתי בשם הגה"ק מוהי"א ז"ל מקאמארנא לתרץ דמשה רבינו ראה את הקטרוג גדול שהי' אז על הכלל ישראל, ולא הי' לו שום עצה רק לעשות עבירה לשמה לשבור את הלוחות, ועי"ז ינצלו בנ"י אם כי משה רבינו ע"ה עשה חטא א"כ אין האשמה כ"כ על העם שחטאו ודפח"ח. וכדבריו מבואר במדרש דמשו"ה השמים נבראת תחילה כדי שיעמדו תחילה לדון בהיותם ראשון ליצירה, והן שמים לא זכו בעיניו ובמלאכיו ישים תהלה עי"ז יושבי תבל מתנצלים, כי אם גם העליונים אשר אין יצה"ר בקרבם חטאו מה יעשו יושבי ארץ אשר היצה"ר גובר עליהם ע"ש. וביע"ד ח"ב ד"א וישמח משה מכ"ק תוח"ז הגה"ק ז"ל פ' ברכה ע"ש. ולפי"ז יתכן הסמיכות אשר עשה משה ששיבר את הלוחות, ועי"ז יכצלו בנ"י כנ"ל, דבראשי' ברא א' את השמים ואת הארץ, דהשמים נבראת תחילה שיעמדו תחילה לדין שאם לא יצדקו במשפטם יהי' התנצלות ליושבי תבל, לכן שיבר משה רבינו את הלוחות להצדיק את הכלל ישראל, והבן:
לא) עוי"ל הסמיכות וימת משה וכו' בארץ מואב וכו' אשר עשה משה לעיני כ"י בראשית ברא וכו' ובמדרש בראשית בשביל ישראל שנקראים ראשית שנאמר קודש ישראל לד' ראשית תבואתה ברא א' את השמים וכו' דהכה מבואר באות י"ט הנ"ל בשם הילקוט דמשו"ה מת משה בארץ מואב ולא בא לא"י דחטא במה ששיבר את הלוחות ע"ש. ולכאורה יקשה הא דן קו"ח מפסח שאמרה התורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה וישראל מומרים לא כש"כ כמבואר ביבמות [ס"ב ע"ב] א"כ לא חטא כלל. אמנם י"ל לפי דברי ז' המהרש"א ז"ל בשם הפ"ר, דלר"מ דס"ל בסנהדרין [נ"ט ע"א] דעכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול א"כ ליכא קו"ח כלל מפסח דהא אפילו עכו"ם יכול ללמוד תורה ע"ש. והנה זקיני העיר דוד ז"ל כתב דלר"מ דס"ל דעכו"ם העוסק בתורה הרי הוא ככה"ג ויליף לה, מדכ' אלה המצות אשר יעשה אותם האדם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, דלהורות בא דאף העכו"ם יכול לעסוק בתורה, דס"ל כרשב"ג במס' אהלות מ"ו דקברי עכו"ם מטמאין באהל דקרו אדם אבל לרשב"י דס"ל ביבמות [ס' ע"ב] דקברי עכו"ם אינם מטמאין דלא קרוין אדם ה"ה דאסור לגוי ללמוד תורה, ומרע"ה סבר לה כרשב"י דעכו"ם אינם קרוין אדם ע"כ דן שפיר קו"ח מפסח ע"ש. א"כ לפי השיטות דס"ל דהלכה כרשב"ג ולא כרשב"י עי' תוס' שם [סא ע"א] ד"ה ממגע, א"כ ס"ל דעכו"ם קרוין אדם ומותר לו ללמוד תורה וליכא ק"ו מפסח, לכן שפיר ס"ל להילקוט דמרע"ה לא בא לא"י יען ששיבר את הלוחות, והכה כבר הקשו הקדמונים לרשב"ג דק"ע מטמאין א"כ איך ירד הקב"ה למצרים הא כהן הוא, וא"כ יהי' נשמע דק"ע אינם מטמאין דאינם קרוין אדם ואסור לעכו"ם ללמוד תורה א"כ איכא קו"ח ושפיר שיבר משה את הלוחות ומדוע לא בא לא"י [ובפשיטות י"ל הסמיכות וימת שם משה וכו' אשר עשה משה וכו' בראשית, ובמדרש וענותך תרבינו שמזכיר מעשיו ואח"כ שמו משום ענוה ע"ש, דהכה מבואר באך פ"ת ז"ל פ' כח דה"ט שלא בא משה לא"י, מפני שכל זמן היותו במדבר בדור דעה הי' לו מדת הענוה לחשוב שהוא הפחות מכולם, לא כן אם יבוא לא"י ויראה שזה פונה לכרמו וזה לזיתו יפול ח"ו ממדת הענוה שהי' לו עכ"ד, [ולפי"ז יל"פ המדרש פ' ואתחנן, שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה כתבתי עליך שחכם אתה, ואתה רוצה לכנס לא"י, דהנה כתיב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, וראיתי לפרש כי האותיות לב לימיני, היינו הא' קודם הבי"ת וכ' קודם הלמ"ד, הוא תיבת אך, והאותיות לשמאלו של לב אחר הבי"ת הגימ"ל, ואחר הלמ"ד הוא ס', היינו תיבת גם, ואחז"ל דאך הוא למעט מרומז על הענוה וגם לרבות מרומז על גאוה, וז"פ לב, חכם בוחר האותיות לימינו היינו הענוה, והכסיל בוחר האותיות גאוה שהוא לשמאלו עכ"ד, וזהו שאמר הקב"ה כתבתי עליך שחכם אתה דבחרת הענוה א"כ איך אתה רוצה לכנס לא"י דשם לא תהי' יכול להשאר בענוה שלך בראותך כי זה פונה לכרמו וזה לזיתו כנ"ל והבן] ויש לומר ג"כ דה"ט ששיבר מרע"ה את הלוחות מעשי ידי הקב"ה, כי מאת השי"ת היתה זאת למען לא יפול ממדת הענוה, בראותו שבנ"י חטאו בעגל, כי גם הוא חטא ששיבר את הלוחות, וזה הסמיכות וימת שם משה שלא בא לא"י למען ישאר במדת הענוה וה"ט ג"כ אשר עשה משה לעיני כ"י ואחז"ל ששיבר הלוחות, למען ישאר בענוה שהוא חביבה אצל השי"ת, והראי' בראשית ברא א' שמזכיר מעשיו ואח"כ שמו יען שהשי"ת אוהב את הענוה, והבן.] אמנם הדבר נכון דהא כ' לתרץ עפי"ד המדרש פ' בא משל למה הדבר דומה לכהן שנפלה לו תרומה בבה"ק וכו', כך אמר הקב"ה האיך אעשה אציל את ישראל ממצרים הא אין בית אשר אין שם מת, לא אטמא עצמי נמצא ישראל אבדים, וישראל נקראים תרומה שנאמר קודש ישראל לד' ראשית תבואתה, אלא אטמא עצמי ואח"כ אטהר ע"ש, א"כ י"ל דס"ל להילקוט דמשה חטא במה ששיבר הלוחות דליכא קו"ח מפסח דעכו"ם יכול לעסוק בתורה דקרוין אדם, ובאמת ק"ע מטמאין באהל, והא דנכנס הקבר"ה למצרים יען דישראל המה כתרומה ושלא לאבד התרומה אמר הקבר"ה אטמא עצמי ואח"כ אטהר, ולפי"ז א"ש הסמיכות וימת משה בארץ מואב כי לא בא לא"י, הגם ולא קם וכו' אפ"ה לא בא לא"י, דחטא בזה אשר עשה משה לעיני כ"י ואחז"ל ששיבר את הלוחות דליכא קו"ח מפסח דעכו"ם קרוין אדם ויכול לעסוק בתורה וה"ה דק"ע מטמאין, ואי דיקשה לך איך ירד הקב"ה למצרים, ולזאת אתי הסמיכות בראשית ברא וכו' בשביל ישראל שנקראי' ראשית, שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתה, ולמען הציל התרומה שפיר ירד הקב"ה למצרים כדברי המדרש הנ"ל, והבן ונכון בס"ד:
לב) עוי"ל הסמיכות אשר וכו' בראשית, דאחז"ל אשר עשה משה ששיבר את הלוחות, והכה הקשו הא כתיב לא תעשון כן לה' א' והיא אזהרה למוחק את השם, א"כ איך שיבר משה הלוחות הא ע"י שבירתן יתפרדו השמות והוא ח"ו כמו מוחק את השם, וכתב בפתח האוהל לתרץ עפי"ד הש"ך עה"ת דהאותיות של תוה"ק המה רוחנים ויש בהם חיות והמה כמו הנשמה שבאדם, והאותיות פרחו מעצמם מהלוחות, ואח"כ שיבר אותם ע"ש, שכ' להביא ראי' דהאותיות חיות הכה, דהא חזינן דקודם בריאת העולם הי' להם להאותיות וויכוח עם השי"ת באיזה מהם יתחיל התוה"ק וכפל חלקה של הבי"ת בנעימים להתחיל בה, כמבואר בזוה"ק דעלתה אות ב' ואמרה לי' רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך לעילא ותתא, ואמר לה הקב"ה הא ודאי בך אברי עלמא ע"ש. ולפי"ז מובן הסמיכות אשר עשה משה ששיבר את הלוחות, כי האותיות יש להם חיות ופרחו מהלוחות, והראי' דיש להם חיות להאותיות דבראשית ברא וכו' דהתחילה תוה"ק בבי"ת דאמרה הב' להתחיל בה, דבה מברכין להקב"ה לעילא ותתא והבן:
לג) עוי"ל הסמיכות ולכל היד החזקה וכו' בראשית ברא א', עפי"ד המדרש בראשי' וכו' אריב"ל מנצפ"ך הל"מ מסני, וכ' בילקוט הדרוש לפרש עפי"ד המדרש בראשי' ברא א' הדד"כ ראש דברך אמת והיינו דסו"ת בראשית ברא א' הוא אמת חותמו של הקב"ה משום דא' הוא ראשון ומ"ם הוא אמצעי, ותי"ו הוא אחרון לרמז שהשי"ת הוא הי' הוה ויהי' ולכאורה המ"ם אינו אמצעי בין הכ"ב אותיות, אמנם כיון שגם אותיות מנצפ"ך המה הלמ"מ א"כ יש כ"ז אותיות והת' הכפולה הוא הי"ד והוא האמצעי, ומזה כשמע דמנצפ"ך הלכה לממ"ס עכדפח"ח והכה איתא בזוה"ק דמנצפ"ך הכפולים הם כלפי ב' מדות תושב"כ ותושבע"פ דגם התורה שבע"פ הוא כתורה שבכ' ועי' בכזה"ק מזה והנה אחז"ל שהקב"ה כפה את ההר לקבה"ת ובתוס' הקשו הא אמרו נו"נ וכ' לתרץ דמבואר במדר"ת כח דנו"נ אמרו על התורה שבכ' והכפי' היתה לקבל גם התורה שבע"פ שהוא כתורה שבכ' ולפי"ז מובן הס' ולכל היד החזקה ובציוני זה כפיית ההר כנ"ל דהכפי' הי' על התורה שבע"פ שהוא כתורה שבכ' ולכן בא בראשי' ברא אלקים. דסו"ת הוא אמת חותמו של הקב"ה דמנצפ"ך הללממ"ס כנ"ל והטעם דהמה כנגד תורה שבכ', ושבע"פ שהי' כפיית ההר לתושבע"פ והבן:
לד) בראשית ברא אלקים וכו' במדרש א"ר סימן בשם ריב"ל מנצפ"ך צופים אמרום הלכה למשה מסני וצ"ב ונ"ל דאיתא בבעה"ט בראשי' ברא א' ס"ת אמת ע"ש דאמת הוא חותמו של הקב"ה משו"ה התחילה תוה"ק בחתימתו של הקב"ה כמבואר לעיל באות ל"ג והנה הטעם דחותמו של הקב"ה הוא אמת מובן עפי"ד הגה"ק הנורא מוהר"ש מאוסטרפלע ז"ל, לפרש המדרש פליאה מפני מה שלשה שמות בפשטא ואחד במהפך מפני שחותמו של הקב"ה אמת דהכוונה על ד' מילואי הויה ב"ה שהם נקראים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, והנה ג' שמות הם כפשוטו המספר הגדול קודם ואח"כ מספר הקטן דהיינו ע' קודם ואח"כ ב' וכן אינך אבל שם הרביעי הנקרא שם ב"ן מספר המיעוט היינו הבי"ת קודם ואח"כ מספר המרובה היינו הנו"ן ואמר המדרש הטעם מפני שחותמו של השי"ת אמת מפני שתיבת אמת הוא במס"ק ט' והנה ט' אם תכפול כ"פ יהי' בכל פעם ט' דב"פ ט' הוא ח"י ג"כ בחס"ק ט' וכן ג"פ ט' הו' כ"ז הו' ג"כ במ"ק ט' וכן עד לעולם [ובז"פ הגה"ק הבנ"י ז"ל שפת "אמת" תכון לעד ודפח"ח] והנה אלו הג' שמות ע"ב ס"ג ת"ה, ג"כ כל אחד במ"ק ט' אבל שם הרביעי שם ב"ן המ"ק הו' ז' ע"כ קורין אותו בשם ב"ן, דידוע דהאותיו' מנצפ"ך המה לאחר אות ת' א"כ ך' הוא ת"ק, מ' הו' ת"ר, כ' הוא ת"ש, ממילא כשאנחנו אומרים ב"ן בנו"ן פשוטה הוא מספר ת"ש מספר ז' ועם הב' הוא מספר ט' כמו תיבת אמת חותמו של השי"ת שהוא מספר ט' אבל אם הי' אומרים שם ב"ן בשם כ"ב, א"כ הנו"ן כפופה הוא ה' ועם הב' עולה ז' לא מספר ט' וז"פ מפני מה שלשה שמות בפשטא ואחד במהפך מפני שחותמו של הקב"ה אמת, ומשו"ה נקרא שם ב"ן שיהי' המספר ט' עכ"ד הנפלאים. וכ"ז נכון א"נ דאותיות מנצפ"ך הללממ"ס א"כ הד' שמות הק' מספרם של כל או"א כמספר אמת לכן חותמו של הקב"ה אמת ולפי"ז מובן דברי המדרש בראשית ברא אלקים אר"ס בשם ריב"ל מנצפ"ך צופים אמרום הללמ"ס, היינו מדחזינן דס"ת הוא אמת דהוא חותמי של הקבר"ה שמספרו טי"ת, יען שכל ד' שמות הקדושים המה מספר כ', א"כ כשמע מזה דמנצפ"ך הל"מ מסני דאל"כ לא הי' מספר שם ב"ן מספר ט' ודו"ק היטב:
לה) בראשית ברא וכו' במדרש הדד"כ כי גדול אתה וכו' אלקים לבדך אתה לבדך בראת את העולם וצ"ב, ונקדים לבאר אלה מקראי קודש הכתובים בפ' משפטים ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלקים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך שלש רגלים תחוג לי בשנה וגו' וקחשיב סדר המועדים ואח"כ כאמר וחג האסיף בצאת השנה, והכה ברש"י. בשם המכילתא תשמרו ליתן כל מצות עשה באזהרה כי השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ושם אלהים אחרים לא תזכירו, איתא במד' ע"ז אפי' בשיתף לא ישמע על פיך בסנהדרין [סג] דרש לה מהו לא ישמע על פיך שלש רגלים וגו' דרשינן מיני' בש"ס חגיגה [ד' ע"א] דחיגר וסומא פטורין מן הראי' דכ' רגלים פרט למי שאינו יכול לעלות ברגליו, וחג האסיף בצאת השנה דקדקו מפרשי התורה מדוע כאן כתיב בצאת השנה ובפ' תשא כ' תקופת השנה [ע' ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב] ונ"ל לבאר המשך הענינים זאח"ז באופן כאות בעזהש"י דהנה מבואר בש"ס סנהדרין [סג עא] דחטא העגל הי' שעבדו בשיתף דכתיב אשר העלוך משמע תרתי ע"ש, ובאמת טעו בזה דגם בשיתף אסור והנה יש מקום לומר דבאו לכלל טעות עפ"י מה דאיתא במדרש דהמלאכים לא נבראו ביום א' שמא יאמרו שהי' ח"ו שותף להקבר"ה במעשה בראשית וליכא איסור שיתף ע"ש ואיתא במדרש דהיצה"ר נברא ביום א' והקשו דא"כ שוב יאמרו שח"ו שותף הי' במעשה בראשית וכ' השמנה לחמו והנחי"ע לתרץ דאם נימא דטוב שנברא משלא נברא א"כ בריאת העולם הי' טובה א"א לטעות דהיצה"ר הי' שותף דהיצה"ר הוא המלה"מ כדאמרינן במס' ב"ב [טז ע"א] והוא איכו רוצה בתיקון העולם אלא בהשחתת העולם שלא יהי' נברא העולם ע"ש. א"כ י"ל דהדור המדבר סברו דטוב שלא נברא משנברא לכן חשבו שהיצה"ר הי' שותף למעשב"ר ובאו לכלל טעות לעבוד בשית' אולם ידועים המה ד' ז' המהרש"א ז"ל במס' מכות [כ"ג] לפרש הא דאיתא במס' עירובין [יג עב] נמנו וגמרו כח לו לאדם שלא נברא משנברא ופי' הוא ז"ל שבאו לכלל מנין העשין והלאוין ונמצאו הלאוין מרובין על העשין ונמצא הוה ע"י הבריאה קרוב להפסד ורחוק משכר עי"ז גמרו דכח לא שלא נבראו משנברא ע"ש בארוכה והדברים עתיקין, א"כ לפי דברי המכילתא הנ"ל דבכל עשה איכא לאו דתשמרו א"כ אם יקיים רמ"ח מצות הם תצ"ו לפי"ז הוי העשין מרובין על הלאוין א"כ שוב צריכין אנו לומר טוב שנברא משלא נברא כי ע"י הבריאה אעפ"י שיוכל לעבור ח"ו על שס"ה ל"ת אעפי"כ יוכל לקיים הרמ"ח עשין ובכל עשה איכא ג"כ לאו ונמצא יקיים בזה תצ"ו מצות ונמצא הוה קרוב לשכר ורחוק מהפסד ואנו צריכין לומר עפי"ז טוב שנברא משלא נברא א"כ תו ליכא למיחש שיאמרו דהמלה"מ הי' שותף מכיון שנברא ביום א' כנ"ל ז"א כיון דהוא מלאך המשחית ואינו רוצה בקיום העולם דטוב שנברא, ממילא אסור לעבוד בשיתוף, והנה ידוע מה דאיתא במד' פ' בלק עה"פ זה שלש רגלים כשרצה בלעם הרשע לקלל את ישראל טענו שרוצה לעקור אומה החוגגת ג' רגלים ותמהו כל המפורשים מדוע טענו ישראל על ג' רגלים דייקא ולא על יתר המצות ואיתא בשם הגאון מווילנא ז"ל לפרש בדרך נחמד כי איתא במד' שאמר הקב"ה לבלעם הרשע אם תעקור את ישראל מי ישמור את תורתי והשיב בלעם שהוא בעצמו ישמור את התורה ע"כ, ולפי"ז שפיר אמרו ישראל שרוצה לעקור אומה החוגגת שלש רגלים דייקא כי הן אמת שהוא ישמור שאר המצות אבל מצו' זו של יראה כל זכורך וגו' א"א לו לקיים כי הוא הי' חיגר וסומא כדאיתא בסנהדרין [קה ע"א] ופטור מראי' כמו שהבאתי לעיל מש"ס חגיגה ודפח"ח והכה ידוע דכל הכח שהי' לו לבלעם הרשע לקלל את ישראל הוא רק ע"י חטא העגל וכמו שפרשי' ז"ל עה"פ וישת אל המדבר פניו להזכיר חטא העגל ע"ש א"כ אם לא הי' עושי' את העגל לא הי' עולה על רצון בלעם לקללם אך מחמת שעשו העגל והי' עליהם זהומת החטא עי"ז הי' לו כח לקללם רק נצולו ע"י טענותם כנ"ל אבל בודאי הי' יותר טוב אם לא הי' רוצה לקללם כלל כי רעה גדולה נצמח מזה לכלל ישראל כידוע דברי הש"ס סנהדרין [קה ע"ב] דכולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות וב"מ שנאמ' ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה קללה ולא קללות עי"ש ועי' בפר"ד ד' י' דבר נפלא והובא ג"כ ביש"מ בשלח ע"ש ונקדים עוד מש"כ בס' קנה חכמה מהגה"ק מוהר"ל ז"ל לתרץ קו' המפורשים שזכרתי לעיל מדוע כאן בפ' משפטים כתיב וחג האסיף בצאת השנה פירושו בסוף דשנה, ובפ' תשא כתיב תקופת השנה ופירש"י בתחלת שנה הבאה וכ' ליישב עפ"י דברי הילקוט שמעוני בפ' פנחס בפסוק ביום השמיני עצרת וגו' אמר לוי בכל חודש וחודש ביקש הקב"ה ליתן לישראל מועד בניסן נתן להם פסח ובאייר פסח שני בסיון שבועות, ובתמוז רצה ליתן להם מועד גדול וכשעשו העגל קלקלו וביטל תמוז אב אלול, ובא תשרי ופרע להן ר"ה כנגד תמוז יוה"כ כנגד אב סוכות כנגד אלול ושמיני עצרת בעד תשרי גופא ע"ש, א"כ קודם החטא הי' ראוי להיות סוכות באלול א"כ שפיר יתיישבו סתירת הפסוקים כי בפ' משפטי' מיירי עוד קודם חטא העגל א"כ הי' ראוי להיות ר"ה בתמוז ויוה"כ באב וסוכות דהוא חג האסיף באלול ע"כ נאמר שפיר בצאת השנה היינו סוף שנה, משא"כ בפ' תשא מיירי כבר אחר חטא העגל וביטל תמוז אב אלול ורק תשרי פרע להן ע"כ כאמר שפיר תקופת השנה ופירשז"ל בתחילת שכה הבאה עכ"ד ונכונים המה. ועפי"ז כבוא לביאור המשך הפסוקים הנזכרי' לעיל והוא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ופירש"י ליתן לאו לכל עשה וא"כ בכל מ"ע יקיים ג"כ ל"ת ורבו העשין על הלאוין והוי קרוב לשכר ורחוק מן הפסד וממילא אמרינן טוב שנברא וכו', וא"כ ליכא למיטעי ולומר דהמלה"מ הי' שותף ח"ו בהבריאה ז"א כי הוא רוצה בהשחתת העולם ולא בתיקונו, דאכן כאמר השתא דטוב שנברא כנ"ל, וממילא אסור לעבוד בשיתוף, וזהו ושם אלקים אחרים לא תזכירו ובמדרש אפי' בשיתוף וא"כ לא הי' טועין ישראל שבאותו דור לעשות העגל [כי עיקר טעותן הי' שסברו שמותר לעבוד בשיתוף וחטא העגל לא הי' רק בשיתוף כנ"ל] וא"כ לא הי' כח לבלעם לקלל את ישראל כנ"ל וממילא לא הי' צריכין לטענותיהם שרוצה לעקור אומה החוגגת שלש רגלים כנ"ל וזהו לא ישמע על פיך שלש רגלים וגו' פי' שלא היית צריך לטעון דכתיב שלש רגלים ודרשי' מיני' פרט לחיגר וסומא, וא"כ אין בלעם יכול לקיים מצות ראי' כי בלא"ה לא הי' בכוחו לקללם כיון שלא הי' עושין את העגל וממילא לא הוי חל שום קללה, וקאמר בתרי' וחג האסיף בצאת השנה פי' שהיית עוד מרויח בזה אם לא היית עושה את העגל שחג הסוכות יהי' באלול שהוא בסוף השנה כי אז ר"ה בתמוז ויוה"כ באב וסוכות באלול שהוא סוף השנה וממילא יהי' בכל חודש איזהו יו"ט, ודו"ק וב"ה הוא דבר נחמד:
לו) ומעתה יובן דברי המדרש בראשית וכו' הד"ד כי גדול אתה וכו' אתה א' לבדך בראת את העולם, ונקדים ד"ק של הגאוה"ק הר"ר שמעלקי ז"ל לפרש הפ' וירא ה' כי רבה רעת האדם עפי"ד הנ"ל כיון דרבו הל"ת טוב שלא נברא, אמנם הלא אחז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ולא מחשבה רעה א"כ רבו המצות עשין דאיכא המחשבה טובה, ושוב אמרינן דטוב שנברא וכו', וז"פ וירא ה' כי רבה רעת האדם היינו העבירות הל"ת רבו על המצות עשין, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום א"כ אין לו מחשבה טובה, לכן וינחם ה' כי עשה את האדם דטוב שלא נברא ודפח"ח, ונודע דברי השלה"ק ז"ל דאם הי' נברא העולם במדה"ד הי' עונש גם על המחשבה רעה וכבר הבאתי דברי השמנה לחמו דא"כ דטוב שנברא ליכא למיטעות שהיצ"ה הי' שותף למעשה בראשית דאינו רוצה בתיקון העולם ולפי"ז מובן דברי המדרש בראשית וכו' דאחז"ל דמתחלה עלה לפני הקב"ה לברוא במדה"ד אבל ראה שאין העולם מתקיים שתפה למדה"ר. א"כ מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה א"כ רבו המצות עשין דמחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה, ואמר כן טוב שנברא א"כ ליכא למטעות דהיצ"ה הי' שותף, לכן אמרו חז"ל במדרש הדד"כ כי אתה א' לבדך כי אתה לבדך בראת את העולם והבן:
ל) עויל"מ המדרש הנ"ל דאיתא במדרש אותיות דר"ע דהקב"ה ברא את העולם בבי"ת ולא באל"ף, ואמר להאל"ף מדוע אתה שותק והשיבה דהבי"ת הוא מנין מרובה ואני מנין אחד וראיתי לש"ב הגאון השו"מ ז"ל בדב"ש הכונה עפי"ד המורה דמשו"ה עשה השי"ת שני כרובים ולא אחד, לרמז על הרבוי לדעת שאינם אלקית שאין אלקי' אלא יחיד ומיוחד שהוא לבדו ברא את העולם ע"ש. ולכן השיבה האל"ף דנכון להתחיל תוה"ק בבריאת העולם בבי"ת ולא באל"ף לרמז על הרבוי שאין אלקית דאין אלקים אלא אחד המיוחד הקב"ה שהוא ברא את העולם ע"ש. ולפי"ז מובן המד' בראשית ברא וכו' הדד"כ כי גדול אתה וכו' אתה א' לבדך בראת את העולם היינו דמשו"ה כתיב בראשית ולא התחיל באל"ף לרמז שאין יחד אלא הקב"ה והוא לבדו ברא את העולם והבן:
לח) עויל"פ עפי"ד הש"ס ר"ה [ל"ב] בראשי' כמי מאמר הוא דכתיב בדבר ד' שמים נעשו והקשו המפורשים א"כ למה נאמר ויאמר וכתבו לתרץ עפי"ד הש"ס חגיגה [י"ד ע"א] דמכל דיבור שיצא מפי הקב"ה נברא מלאך ואיתא במדרש דביום א' לא נברא שום מלאך שלא יאמרו שהי' ח"ו שותף למעשה בראשית ע"ש. לכן לא כאמר ויאמר כמו באינך טי"ת מאמרות דבכל אחד מהם נברא מלאך ובאמירה ראשונה לא נברא מלאך, לכן כאמר בראשית ולא כאמר ויאמר עכ"ד. ולפי"ז מובן המדרש בראשית הדד"כ כי גדול אתה וכו' אתה לבדך בראת את העולם היינו מדכתיב בראשית ולא ויאמר ועכצ"ל כנ"ל דלא נברא מלאך ביום הראשון, א"כ א"א לומר שהי' שותף למעשה בראשית אלא השי"ת בעצמו ברא העולם והבן: