בני יששכר· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב
תשרי
מאמר א
סעיף א
בו ידובר מהות החד' ויצירוף השם השולט בו ועניני קדושתו. ובו בריאת עולם:
צירוף שם הנכבד המאיר בחדש הזה תשרי הוא צירוף והיה יוצא מס"ת דפסוק וירא"ו את"ה שר"י פרע"ה והחדש הזה ע"פ סדר הדגלים מיוחס לאפרים שהוא שביעי בנסיעת הדגלים כידוע. והנה שבט אפרים אינם יכולים לומר שי"ן ימנית כנודע ממעשה דיפתח כי ש מרמזת לג' אבות כנודע והנה ניסן חג הפסח הוא בסוד חסד לאברהם ימין משא"כ תשר"י ובפרט ר"ה מדה"ד יצחק ולהיות שבט אפרים נגד תשר"י מדה"ד דיצח"ק שמאל. ע"כ אינם יכולים לומר שי"ן ימנית:
סעיף ב
ענין שם החדש הזה תשר"י עמ"ש במאמר ב' סימן למ"ד. תש"ר עשרה פעמים מלך שיעור קומת עולם התשובה בינ"ה שנק' מלך העולם ואות הי' רמז לחכמת התור"ה עיי"ש מ"ש ותבין:
סעיף ג
ואומר לך תשרי עם הנקודות בגי' תתק"ס סוד מקוה טהרה לישראל. תתק"ס לוגין שיעור מקוה כאשר כתבתי לך שיעור ביטול לברי' (ע"פ הירושלמי) הוא בתתק"ס. ומנין השעות של הארבעים יום ימ"י רצו"ן הם ג"כ תתק"ס כאשר כתבתי בסוד מ"ש מקוה ישראל י"י מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל רצ"ל בפעולת הזמן בעצמו שסגולתו לטה' כמו מקוה טהר' ונעשה האדם כברי' חדשה והנה לפי הדברים האלה תשרי הנקודות עם האותיות בגי' תתק"ס וכבר ידעת נקודות בבינ"ה תשובה עילאה אותיות במלכו"ת תשובה תתאה להורות ב' התשובות מצטרפים לטהר את ישראל ר"ה מלכו"ת יו"ם הכפורים. בינ"ה:
מאמר ב
סעיף א
יום הכסא בו ידובר כמה ענינים מענין ר"ה וכמה מדרשות חז"ל יתפרשו בענין הזה וכמה לשונות התפלות מאנשי כנה"ג ויתפרשו ענינים מאיכות הדין הקדוש כיד י"י הטובה עלינו ונקרא המאמר יום הכסא:
רא"ש השנ"ה כן נק' היום ההוא בדברי רבותינו בתורה שבע"פ וכ"ה שם המורגל בפי כל ישראל. הנה להיות היום ההוא יום הדין והגבורה ושיעור קומה של כל מדה הוא עשרה והנה עשר' פעמים אלקים בגי' ראש השנה רק שניתוסף ברא"ש שנ"ה א' המרמזת לאלופו של עולם. המחי' את כל באי עולם העוברים לפניו כבני מרון:
סעיף ב
אם יבאו עדים מן המנחה ולמעלה. התקינו שיהיו נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. והנה בזה"ז שאין ביהמ"ק קיים נוהגין בכל שנה ב' ימים בקדושת ר"ה אפי' בא"י וכדפסק הרי"ף ז"ל. עיין בפע"ח בזמן שביהמ"ק הי' קיים. היו יכולין ביום אחד לתקן פנימיות העולמות סוד הנשמו"ת. וחצוניות העולמות סוד עולמו"ת הכל ביום אחד. משחרב ביהמ"ק אין כח בידינו לתקן ביום אחד וצריכים ב' ימים עכ"ד ולפי"ז נ"ל דגם בזמן שביהמ"ק הי' קיים. כשבאו עדים קודם המנחה. וקדשו ב"ד את החדש. אז הי' יכולת לעשות התיקון ביום אחד משא"כ כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה שהוא שעתא דדינא אז היה צריכין ב' ימים כנ"ל. והנה מ"ש מר"ן בפע"ח שהעולמות הם ב' בחי' בחי' נשמ"ה ובחי' עול"ם יש לכוין הדברים הללו בסדר נשמ"ת כל חי תברך וכו' בבחי' נשמ"ה ואח"כ מסיימין מן העול"ם עד העול"ם אתה אל. הוא בחי' עול"ם. והנה ישראל מחוייבין לתקן העולמות בבחי' נשמ"ה ובבחי עול"ם ע"כ תמצא ישראל בגי' נשמ"ה עול"ם והוא הנרמז בכתוב תקעו בחד"ש (בשעת חידוש העולם. בכל שנה) שופ"ר כי חק לישראל הוא וכו' כנרמז בשם ישרא"ל עול"ם נשמ"ה. הכל מתקנין ישראל ע"י השופ"ר. בכסא ליום חגינו. ועל זמן הגלות ג"כ נרמז תקעו בחד"ש (ב' חד"ש היינו ב' ימים דר"ה ואמר הטעם) כי חק לישראל צריכין לחקיקה מחדש כל מה שנרמז בשם ישרא"ל היינו נשמ"ה עול"ם וע"כ צריכין ב' ימים. וכמבואר בדברי מר"ן:
סעיף ג
יראו את י"י קדושיו כי אין מחסור ליראיו. לכאורה יקשה דהרי זה מקרי ע"מ לקבל פרס. והנה ארמוז למשכילים ידוע שורש הירא"ה מכח הצמצו"ם הראש כביכול (כי הנה ירא"ה הוא צמצום ואהב"ה התפשטות כנודע) והנה הצמצו' הראשון כביכול הגם שמשם שור' הדין. ידוע כי הוא לטובת העולם (ובחסד גדול) כי לא היה באפשרי להעולמות לסבול הבהירות מבלעדי הצמצום. והנה ידוע למשכילים שא"א לומר בא"ס ב"ה שום השתנות ח"ו וכבודו ממלא כל עלמין כמקודם הצמצום. ולית אתר פנוי מיני' רק הצמצום הוא בערך עולמות. והבן:
והנה הירא מאיזה דבר הוא מחמת חסרונו. אבל הירא את י"י. הנה הוא משורש צמצום הראשון. וכמו שהצמצום הוא בלא שינוי ובלא חסרון רק הסתרה מהעולמות לטובתם בכדי שיתקיימו. אבל הוא כביכול לא ישתנה. כמו כן לא יגיע להאדם הירא את י"י שום מחסור רק הכל לטובה והיראה שהיא ירא את י"י נותן לו כח הקיום כמשל קב חומטין שמארז"ל. ידידי תלאה הקולמום לפרש הדברים ואתה תשכיל:
סעיף ד
שומר כל עצמותי אחת וכו' יש להתבונן וכי את העצמות בלבד שומר הש"י להצדיק הלא גם את הבשר והגידין והדם ישמור ונראה לפרש שהוא מלשון הגישו עצמותיכ"ם שפירושו טענותיכם וכן נמצא בלשון חז"ל שנים שנתעצמ"ו בדי"ן. וזה יתפרש ג"כ בכאן רבות רעו"ת צדיק היינו המקטרגים עליו ובפרט ביום הדי"ן. ומכולם יצילנו י"י שומר כל עצמותי"ו היינו טענותיו מה שהוא ממליץ וטוען בעדו ובעד ישראל. אחת מהנה לא נשברה שלא ישברו בדחיות שום טענה טענותיו. ודי בזה:
סעיף ה
ויתפרש עוד שומר כל עצמותיו וכו'. דהנה אמרז"ל משל לקרח וקווץ שהיו עומדים בשעת הגורן ונפל עליהם המוץ הקרח אע"פ שנפל עליו המוץ מעביר ידיו על פניו ועל ראשו ונשאר נקי. אבל קווץ כל מה שיעביר ידיו על ראשו ביותר מסתבך המוץ בשערותיו כך יעקב איש תם איש חלק אע"פ שמתלכלכין בעונות כל ימות השנה כשמגיע יוה"כ. כי ביום הזה יכפר עליכם וכו' אבל עשו איש שעיר (כשמגיע יוה"כ מסתבך ביותר) ונשא השעיר עליו את כל עונותם וכו' ולהבין הענין נקדים לך מ"ש הרב הגדול בעל גו"א בענין מה דקי"ל בישראל הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה אבל לא מחשבה רעה. ובאוה"ע הוא להיפך. והנה כתיב אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ופירש דהנה יש חילוק בין עצם למקר"ה כי העצם יתמיד משא"כ המקרה הוא לפ שעה. והנה ישרא"ל הם בעצ"ם כי במחצב הקודש חוצבו. והנה הם בעצם מוכנים בתמידות לתורה ולמצות ואינם מוכני' בעצ"ם אל הרע והרע אצלם רק במקר' שאינו מתמיד. ובאוה"ע הוא להיפך שהרע אצלם בעצם משורש הקליפות ואם יארע להם מעשה הטוב הוא במקר' ע"כ בישראל כשמחשב לעשות מצוה כיון שהוא עצ"ם לו אנן סהדי שהי' רוצה לגמרה במעשה רק שהיה לו מקר' המו עת אותו וכשמחש' דברי רע אין מצרפין לו למעש' כי הר' אצלו מקר' ולא יתמיד הדבר ואנן סהדי כי לא יחפוץ לגמרה במעש'. ובאוה"ע הוא מן ההיפוך אל ההיפוך והוא ענין המשל במדרש בקרח וקווץ יעקב העצמיות שלו מוכן אל הטוב ואפי' נפל עליו המוץ אינו מדובק בו ומעביר ידיו ומסירו משא"כ עשו היא קווץ מוכן אל הרע ונפל עליו המוץ ומסתבך ביותר והנה מה שהקב"ה מצרף למעש' מחשבתן של ישראל לטובה מחמת שהם מוכנים בעצ"ם אל הטוב וע"כ חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלין עליו כאילו עשאה הנה ודאי לאו כל אפין שוין דהגם שהעצ"ם של כ"א מישראל מוכנים אל הטוב עכ"ז הנה יש לך שהוא מוכן עשות התורה והמצות הפשטות ויש אדם שבהכנתו ובעצמיותו הוא מוכן לעשותן ע"ד הסוד ויש שהוא מוכן ליחודים וכיוצא וז"ש אצל הצדיק שומר כל עצמותיו (הש"י שומר כל העצמיות של הצדיק) אחת מהנה לא נשברה (והתורה והמצות שלא זכה לגמרן בעשיה הנה הש"י משלם לו כאילו עשאן ולא די שמשלם לו כאילו עשאן ע"ד הפשוט אלא גם זאת שמשלם לו כאילו עשאן בפועל בכוונו' ויחודים ע"ד הסוד כיון שעצמיות"ו של הצדיק מוכן לכך. הנה הש"י שומר כל עצמותיו:
סעיף ו
במדרש אמר משה לפני הקב"ה. רבש"ע כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שיבקש עליהם רחמים. מיד ענה אותם. א"ל הקב"ה משה חייך בכל שעה שיקראו אותי אני אענה אותם. דכתיב כי"י אלקינו בכל קראנו אליו עכ"ל. הדקדוקים רבו (עיין בס' בינה לעתים) א' הרי משה ביקש כשלא יהיה מי שיבקש עליהם רחמים. אעפ"כ יענה אותם הקב"ה. והש"י השיבו כשיקראו אותי אנ"י אענה. ובזולת קריאה לא ב' מהו הלשון הזה שאמר משה מי"ד ענה אותם. ג' למה אמר הש"י אנ"י אענה אותם תיבת אנ"י מיותר. ונ"ל עפ"י מה שקבלנו כשהאד' מתיירא להתפלל מחמת שחושש פן בבואו להתפלל יבואו המקטריגי' לקטרג על תפלתו אם ראוי זה האיש שתקובל תפלתו. וח"ו עי"ז יבואר פנקסו אזי יותר טוב לספר שבחו של מקום בנידון המצטרך. דהיינו אם יצטרך להתפלל על רפואה לא יתפלל דרך תפלה תיכף רק ישבח דרך שבח להבורא עולם שהוא רופא חולים. ובמחשבתו יכוין להמשיך רפואה להנרצה והבורא עולם היודע תעלומות לב (משא"כ המלאכים) הנה הוא יעשה בקשתו והטעם הוא כיון דמזכיר שבח הבורא שהוא פועל הישועה הזאת מי הוא שיקטרג על הדבר הזה הנה כל המלאכים מסכימים. והקב"ה עושה כפי מחשבתו של המשבח להמשיך ישועה להנרצה ולדעתי זה שתקנו חז"ל (למדוהו מן המקרא) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחילה ואח"כ יתפלל דכיון שמסדר שבחו של מקום למשל כשמשבח את הבורא שהוא רופא חולים הנה כל המלאכים עונים אמן ומסכימים לשבח הלזה. הנה הגם כשאח"כ יבא המבקש לבקש ברחמים על הרפואה במו פיו שוב לא יקטרגו המלאכים דהוה ח"ו כנוגע בכבוד המלך ובשבחו כאשר ירצו ח"ו למנוע הרפואה אשר זה כרגע שבחוהו שהוא רופא חולים. והנה להיות הש"י יודע אשר שוב לא יקטרגו המלאכים. גם בעת הבקשה הנה הוא ית"ש עונהו גם בטרם יקרא בתפלה ובקשה. רק עונהו מקודם ובטרם יקרא היינו בעת סידור בשבח. וזה שביקש משה רבש"ע כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שמבקש עליהם רחמים (דהיינו שאין מי ראוי לבקש עליהם רחמים שלא יתיירא מן המקטריגים) מי"ד ענה אותם (היינו מיד בסידור השבח קודם התפלה ובזה ידוקדק נמי לשון ענ"ה אות"ם דקשה במקום שאין קריאה לא תצדק עני'. אבל היא קריאה נעלמת בסידור השבח) וזה שהשיב לו הש"י בכל שעה שיקראו אות"י (היינו אותי בלבד היינו בעת סיפור השבח קודם הבקשה. וכוונת המספר בשבח ג"כ במחשבה על המבוקש. וזה אינו מכיר בקריאה הזאת רק הבורא ית"ש) אני אענה אותם כי אני הוא היודע תעלומו' שהנרצ' הוא למסד' השבח להיות' נעזרי' בדב' המצטרך לה' והבן:
סעיף ז
ויש לפרש עוד ע"פ מ"ש המפרשים בציוי מלחמת מדין הנה אמר הש"י למשה נקום נקמת בנ"י ישראל מאת וכו' ומשה אמר לב"י החלצו מאתכם אנשים לצבא וכו' לתת נקמת י"י במדין. והענין הוא כי כך היא חובתינו וכך יפה לנו. ח"ו בהגיע איזה צער לשונאי ישראל. הנה יחוייב עיקר מגמותינו בהתאמצות התפלה ובמעשה יהי' בעבור כבוד הש"י. כי כשיש ח"ו איזה צער וכו' שכינה מה אומרת וכו' הש"י מניח את שלו ועושה ופועל ישועה. בשביל ישראל (וכבר דברנו מזה באריכות במקומות שונים) ע"כ הש"י אמר נקום נקמת בנ"י ישרא"ל ומשה אמר לישראל לתת נקמת י"י וכו' (וכביכול כמים הפנים לפנים) עמ"ש בדרושי קי"ם ולדעתי זה שיש לפרש ג"כ במדרש הלזה אמר משה לפני הקב"ה כשתהא רואה בניך בצער אין מי שמבק' עליה"ם (דייקא) רחמים (כי תגדל צדקת הצדיקי' שבדור שיבקשו רק עבור צער השכינה כביכול) מיד ענ"ה אות"ם (רצ"ל אתה תענה אות"ם ותודיע לבאי עולם שעשית הישועה למענם כמו שהיה אצל הים ויושע י"י ביום ההוא את ישראל וכו' (שהודיע שהיתה הישועה למען ישראל) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (כי אלו היתה הישועה רק למען שמו ית' למה הוצרך הים לפולטן על שפת הים לעיני ב"י אלא ע"כ בכדי שיראו ישראל במו עיניהם שעשה הש"י למענם) וזה שהשיב הש"י למשה חיי"ך (רצ"ל כהו שהיה בחייך אצל הים) בכל שעה שיקראו אות"י (דייקא היינו שיקראו בדבר הנוגע אותי יקרא דשכינתא) אני אענה אות"ם דייקא היינו אעשה הישועה למענכם ויתוודע הדבר לבאי עולם כי פעלתי הישועות למענם ולחיבתם. ודי בזה:
סעיף ח
נצב לריב י"י ועמד לדין עמים. להבין החילוק בין נצ"ב לעומ"ד (במשפט לה"ק בכתבי הקודש) נ"ל נצ"ב הוא מתייצב מחדש היינו אם אחד יושב ומחדש רוצה לעמוד נק' נצ"ב כענין התייצבו וראו את ישועת י"י וכו' היינו התייצבו מחדש ועומ"ד היינו כשכבר עומ"ד מכבר כענין ואברהם עודנו עומ"ד לפני י"י (והנה יש סתירות לזה הכלל ונכתב אצלינו בדרושי חנוכה ע"ש) והנה לפי הקדמה הלזו מובן פי' הפסוק ע"פ מה שסיפרו לנו חז"ל במעשה דשמעון בן שטח אצל עבדא דינאי מלכא דקטל גברא ודינונו בסנהדרין וא"ל שמעון בן שטח לינאי מלכא עמוד על רגליך ויעידו בך (כי עבדו כממונו היינו כשורו וחמורו) והשיב לא כמו שתאמר אתה אלא כמו שיאמרו חבירך וכבשו פניהם בקרקע. א"ל שמעון בן שטח בעלי מחשבות אתם יבא בעל מחשבות ויפרע מכם בא גבריאל וחבטן ע"ג קרקע. באותה שעה אמרו המלך לא דן ולא דנין אותו. לא מעיד ולא מעידין אותו הנה לפ"ז יש לפרש הפסוק הנ"ל. נצ' לריב י"י היינו כשבא לשפוט את ישראל כביכול יושב על הכסא וצבא השמים וכו'. והנה הב"ד של מעלה דנין. והנה ישראל הם עבדיו וכביכול צריך להתייצב מחדש להעיד בפניו אותן המעידי' והנה לבעבור זה בטל הדין דכביכול צריכין לצוות לעמוד: משא"כ לדין עמים הוא עומ"ד מתחילתו ומעידין המקטריגם (ותדע ידידי שכל זה היא דרך דיברה תורה כלשון בני אדם ואין להאריך):
ועפ"ז נ"ל לפרש נוסח הפייט (והוא מאנשי כה"ג) היום הר"ת עולם וכו' אם כבנים אם כעבדים אם כבנים רחמנו וכו' ואם כעבדים עינינו לך תליות וכו' הנה ואם כעבדים עינינו וכו' אין לו ביאור לכאורה ולפי הנ"ל יתפרש אם כעבדי' עינינו לך תלויות רצ"ל אם דנין אותו בבחי' עבדים אין לנו מציאות בפ"ע לדין אותנו רק עינינו לך תלויות שאתה אדונינו והאדון צריך לעמוד להעיד בו וזה א"א לומר למלך הכבוד. וא"כ בטל דינא עד שתחננו ותוציא וכו' כל אלה הדברים כתבתי מדעתי להיותינו יודעים כי חפץ חסד הוא ואומר לנו ע"י נביאו ספר אתה למען תצדק ודי בזה:
סעיף ט
ואפרש לך עוד פירוש אחר בנוסח הפיוט הנ"ל היום הרת עולם וכו' ואם כעבדי"ם עינינו לך תלויות וכו' שאין להדברי' האלה ביאור וכמש"ל ויתבאר הדבר ע"פ דברי הגמ' בחלק ת"ר בשע' שהפיל נ"נ לחנני' מו"ע לכבשן האש א"ל הקב"ה ליחזקאל לך והחי' מתים בבקעת דורא באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע ע"פ אמר מה טיבן א"ל חבריהם של אלו מחיה מתים בבקעת דורא פתח ואמר איתוהו כמה רברבין וכו' מלכותי' מלכת עולם וכו' עוד שם מאן נינהו מתים שהחי' יחזקאל אמר שמואל אלו בני אדם שכפרו בתח"ה כו' ר' ירמי' בר אבא אמר אלו בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצוה וכו' עיין בס' פרשת דרכים דרך ארוכה למה החי' הש"י דוקא אנשים רשעים כאלה ופירש הוא ז"ל דהנה ישראל באו אז לפני יחזקאל וא"ל עבד שמכרו רבו וכו' יש לזה ע"ז כלום השיב להם הש"י והעלה על רוחכם וכו' חי אני נאום י"י וכו' והנה במס' קידושין פליגי ר"מ ור"י בנים אתם לי"י אלקיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בני"ם אתם קרויים בני"ם אין אתם נוהגים וכו' דברי ר' יהודה ר"מ אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים והנה במס' סנהדרין א"ל ההוא מינא לר' אבהו אלקיכם כהן הוא כי קא קבר למשה במאי טבל וכו' וכתבו התוס' הא דלא הקשה האיך קברי' הא כהן אסור וכו' משום דישראל נקראו בני"ם והנה תחיית המתים היא ע"י הקב"ה בעצמו דכתיב כי אני י"י בפתחי את קברותיכם וכמו שנא' אני י"י אני ולא השליח וא"כ אז שאמרו ישראל עבד שמכרו רבו וכו' והיתה סברתם לפסוק כר' יהודא בזמן שאין עושים רש"מ אינם קרויים בני"ם רק עבדי' ועבד שמכרו רבו וכו' לבעבור זה הנה הש"י החי' אז את המתים. רשעים גמורי' והוא ע"י הקב"ה בעצמו. וכביכול הוא כה"ן והאיך וכו' אלא ע"כ מוכח מזה דהלכה כר"מ בין כך ובין כך קרויים בני"ם והב"ן לא יצוייר בשום פנים באופן אחר דאפילו הוא ברשות אחרים ב"ן יתקרי לאביו עיי"ש בארוכה והנה לפי זה יש לפרש בנסח הפייט אם כבני"ם אם כעבדי"ם אם הלכה כר"מ או כר"י יאתה לך להושיענו אם כבנים דהלכה כר"מ הנה רחמני כרחם אב על בנים ואם כעבדים דהלכה כר"י הנה אעפ"כ עינינו לך תליות וכו' ואין אנחנו כאותו הדור שבאו בימי יחזקאל לטעון עבד שמכרו רבו וכו' ובאו בעלילות טענה זו לפרוק עול אבל אנחנו עינינו לך תליות עד שתחנינו וכו':
סעיף י
אמר אביי השתא דאמרת סימנ"א מילת"א יהא אדם רגיל לאכול בריש שתא וכו' להבין הדברים למה יהי' כזאת שיהי' הסימן מועיל לאיזה פעולה ואביי חש לה לריש שתא הלא הכל בגזירתו ית"ש כל אשר חפץ י"י עשה בשמים ובארץ. והנני אומר לך את אשר עם לבבי ע"פ דברי הרב הקדוש מהרד"ב זצ"ל על הא דאמרו רבנן בראשי"ת נמי מאמ"ר הוא הנההקשו למה לא נאמר ויאמ"ר כמו באינך והסביר הרב הקדוש הנ"ל דהנה מאמר לא יצוייר לנו כ"א ע"י אותיות. והנה האותיות ג"כ נבראו כי מהיכן נתהוו הלא הא"ס ב"ה הוא בוראם מלכם ואדונם
והנה האותיו"ת נבראו קודם וכיון שנבראו האותיות הי' גילוי התפשטות המאמרו' ע"כ באינך תש"ע נאמר ויאמ"ר. משא"כ בבריאה ראשונה נאמר בראשית ברא אלקים א"ת היינו האותיות מן א' עד ת' וא"א להיכתב. בדבר הזה אמיר"ה כיון שלא היו עדיין וזה אשר יצאו ראשונה ראשית גילויים עיי"ש בדבריו הנה המשכיל ע"ד לדעתי יתבונן שה"ס הבחי' ראשונה בחי' כת"ר (שאינו נרמז באות רק בקוצו של יו"ד) שהוא השורש להחכמ"ה הקדומה (הנרמזת באות י') כי החכמה מאין תמצא ותשכיל ממוצא הדבר כאשר ידבר איש אל רעהו איזה דבר הנה ע"י אותיות הדבור משכילו את אשר עם לבבו משא"כ כאשר אינו מדבר עמו כגון שחבירו אינו מבין את לשונו וכיוצא הנה מראהו ומשכילו ע"י איזה סימ"ן הנה הסימ"ן הוא למעל' מן הדבו"ר הוא דבר שלא יכול להתלבש בדבו"ר הבן הדבר כי באם מתיילד באדם איזה חכמ"ה משורש חכמת והנה ע"י שמלבישו. באותיות דבורו משכיל את חבירו חכמתו בהתלבשות משא"כ כשמשכיל את חבירו מבלי התלבשות רק ע"י סימן. והנה תתבינן בזה למה קראי למרדכי פתחי' על שהי' מבין שכליית האלמים ע"י סי' כמבו' בדבריהם ז"ל ע"כ קראוהו פת"ח י"ה כמו שידע' שם י"ה מורה על המחשב' פת"ח נקודת הפת"ח הוא בחכמ'. פי"ה פתח"ה בחכמה. הבן הדברי' הנעלמים:
והנה תתבונן ידידי לפי"ז דבר נחמד משנה שלימ' שנינו בראשונה היו משיאין משואות (להודיע קידוש החד"ש מהתחדשות היר"ח סוד מלכות פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה והיו מודיעין הדבר ע"י סימן להורות סוף המעש' במחשבה תחילה שה"ס הסימן ואם עיני שכל לך תבין שגם בסוד מיעוט הירח נשאר נקוד' העיקרית בחי' כתר"ה כי לשם אין מגיע הפגם כנודע) משקלקלו הבייתוסים (שלא היו מאמינים בתורה שבע"פ עיין בכוונת האריז"ל בכוונת ברכת המינים שתקנו אח"כ. משקלקלו המינים ונתהווה איזה פגם גם בנקודה העיקרית בעוה"ר ותקנו ברכת המינים לתקן הנה תבין גם בכאן משקלקלו הבייתוסים שלא היו מאמינים בתורה שבע"פ התקינו שיהיו השלוחי"ן יוצאין (וידברו במו פיהם מקוד"ש החוד"ש כעין שתקנו לומר בפ"ה ברכת וכו' ואם תשכיל עוד עיין שלחו"ת שורש של"ח הוא י"ג הויות להשפיע מן י"ג ת"ד להאיר לשושנ"ה דאית בה י"ג עלין) הבן הדברים ויאירו עיניך בכמה ענינים:
ומעתה בין והתבינן סוף מעשה נק' מלת"א סוד דבו"ר בלה"ק מלכ"ת פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה וראשית המחשב' נק' סימ"ן בלי התלבשו' בדבו"ר והנה סו"ף מעש"ה במחשבה תחילה ע"כ סימנ"א מלת"א היא יחוד נפלא בכל שיעור קומה בהעלות כל הדברי' לשורשם ומתמתקי' כל הדינים כי עוז וחדוה במקומו. וז"ש אביי השתא דאמרת סימנ"א מלת"א יהא אדם רגיל לאכול ברי"ש שת"א וכו' התחלת בריאת עולם טוב מאוד להמתקת הדינים ע"י סימן ומן הסימן בא לידי דבו"ר. והעד הנאמן ע"ז תקיעת שופ"ר מבלי דבו"ר רק בקול לשמוע קול שופ"ר הבן הדברים ברוחב לב:
סעיף יא
ואציגה לפניך דקדוק חדש מ"ש אביי ברי"ש שת"א ולא אמר ברא"ש השנ"ה. נ"ל להורות לנו דוקא בכניסת השנ' בראשית' בלילה הראשונה (הגם דעבדינן תרי יומי) א"צ לסימן בלילה שני' (הגם דבעל טה"ק כתב לערוך בשלחן הסימנים גם בלילה שני' לא קחזינן לרבנן קשישאי דעבדו הכי ולא אישתמיט חד מהפוסקים קמאי לומר לנו זאת. רק בלילה הראשונה ונ"ל הטעם דהנה בלילה ראשונה הוא בחי' לא"ה וליל ב' רח"ל ורח"ל מסרה הסימני"ם ללא"ה הבן עיין עוד בסימן כ"ב:
סעיף יב
מה שנוהגין לאכול ראש כבש בראש השנ"ה יש סמך עפ"ז מ"ש בתרגום המיוחס ליונתן בתחלת גלות מצרים ראה פרעה בחלום כל ארץ מצרים בכף מאזנים וטל"ה אחד בכף שני' והכריע הטל"ה כל אמ"צ. והנראה להתבונן למה הראו לו טל"ה במאזנים ונראה דהנה ניס"ן מזל טל"ה בגימ ו"ה פעמי' ו"ה תשר"י מזל מאזני' בגימ' י"ה פעמים יה (עיין זה במג"ע) והנה בגלות הי' הפירוד בעוה"ר ובעת הגאולה נעשה יחודא שלים מענין שאנו אמרי' בכל המצות ליחודא שלים שם י"ה בו"ה וכו'. ע"כ הראו לפרעה מזל טל"ה עם מזל מאזני"ם שזה הוא היחוד השלם בעת הגאול' וכן יהי' לעתיד ב"ב משיח בן אפרי"ם (חדשו הוא תשר"י מזל מאזנים עם משיח בן דוד הוא מיהוד"ה חדשו הוא ניסן) מזל טלה ע"כ בר"ה לייחדא שם י"ה בו"ה ולקרב הגאולה לזכר זה אנו אוכלין בהגיע זמן מזל מאזנים ראש כבש מזל טלה ואי"ה יתבאר עוד:
סעיף יג
נוהגין לטבול פרוסת המוציא בדב"ש בגי' א"ב הרחמ"ן או אב הרחמים עיין בכוונת מי כמוך א"ב הרחמ"ן ויש לרמז בדברי שלמה דב"ש מצאת אכול דייך סוד י"ד האוחזות בשופ"ר אשר י"ד משלמת ש"ו (דב"ש) שופ"ר למנין ש"ך ומתמתקים ע"י השופ"ר דיני ש"ך ופ"ר כידוע הבן ואין להאריך בכאן:
סעיף יד
שיר המעלות ממעמקי"ם קראתיך י"י אמרז"ל במנשה כשעש' תשוב"ה קרא מקודם לכל הע"ז ואח"כ קרא להש"י ואמר אם לא תענני אני אומר כשם שאלו אין בהם ממש וכו' אזי באו המלאכי' וסתמו כל החלונות והש"י פתח ליפתח כביכול בחתיר' והנה בא בתשובתו זאת בעליל' ובזרוע ובעל כרחך כביכול ואעפ"כ פתח לו הש"י פתח התשוב"ה ותשוב"ה כזאת נק' עומ"ק כי מאד עמקו מחשבותיו ואין משיג מאין ולאין תועיל תשובה הבאה בזרוע בעלילה באין זכות לאדם והוא לכבודו ית"ש וכמו שאמר מנשה אני אומר כשם וכו' וח"ו אין זה כבודו ואמרז"ל ג' באו בעליל' קי"ן עש"ו מנש"ה באין טענה בזכות רק באו בעליל' ונתקבלו דבריה' וזה שיש לרמז ממעמקי' קראתיך י"י. אני קראתיך י"י שתענינו מן עומ"ק הגם שבידינו זכות אין עכ"ז כבודך הוא שתקבלנו ותענינו וזה הוא שנק' עמ"ק כנ"ל וע"כ עמ"ק ר"ת עש"ו מנש"ה קין ונרמז כשם שנתקבלו דבריה' באין זכות רק לככודך כן תקבלינו וכו':
סעיף טו
במדרש (על הפסוק בחדש השביעי באחד לחדש) ר"ח בשם ר' לוי פתח אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזני"ם לעלות המה מהבל יחד בנוהג שבעול' מה הבריות אומרות. איש פלוני. ישא פלונית. אך הבל בני אדם. פלונית תנשא לפלוני. כזב בני איש המה מהבל יח"ד. אר"ח עד שהם עדיין הבל במעי אמן הם יחד עכ"ל המדרש הזה אומר דרשוני וחיו דקשה מהו הפתיחה ואיך יש שייכות בזה לבחדש השביעי באחד וכו'. וגם איכות זווגים איך נרמז בקרא וגם אומרו כפול פלוני ישא פלונית פלונית תנשא לפלוני ונראה דבא לדייק אומרו בחד"ש השביע"י באחד לחדש ולא אמר באח"ד לחד"ש השביעי ואומר אני במור' ידוע איכות הב' ימים דר"ה יום הא' בחי' לא"ה דינא קשיא יום ב' בחי' רח"ל דינא רפיא (והנה ענין נישואי יעקב עם לא"ה ורח"ל ידוע שכל עשיותיו בעוה"ז הי' דוגמא עליונה לאורות עליונים) וידוע מס' ה"ק נישואי יעק"ב עם לא"ה מיקרי זיווגי הולך אצלו כי היא באת אצלו בלא הודע. ונישואי רח"ל מיקרי הולך אצל זיווגו. כי הלך מביתו עיקר בשבילה. ואמר אעבדך ז' שנים ברח"ל וכו':
(הג"ה ולמשכילים יונעם במפלאות תמים דעים כי לא נצטוינו בתורה במנין המצות לחיק להשתדל בענו"ה שהיא בחי' לא"ה (היא רקמו המדו' הבאים לאדם ממילא ע"י עוסקו בעבודת הש"י. הבן) משא"כ על היראה שהוא בחי' רח"ל נצטוינו במצוה ממנין תרי"ג את י"י אלקיך תירא וידוע לך דברי רז"ל מה שעשת' ירא"ה עטרה לראש עשתה ענוה עקב לסוליתא והשם הטוב יכפר ע"כ הג"ה):
והנה בזמן שביהמ"ק הי' קיים (עפ"י התורה) לא היה ר"ה רק יום אחד (עמש"ל סימן ב') כי היו יכולין לתקן כל התקונים ביום אחד וכהיום מוכרחים אנחנו לעשות ב' ימים (עיין בכתבי האריז"ל ועמש"ל אות ב' מסוד נשמ"ה עול"ם) הנה יום א' הוא בחי' לא"ה ויום ב' בחי' רח"ל והנה גם כל זיווגי הנשמות נגזרין בר"ה. והנה מי שנגזר עליו שילך אצל זיווגו. כפי הנראה נגזר עליו ביום ב' בחי' רח"ל ומי שנגזר עליו שזיווגו תבא אצלו. נגזר עליו מבחי' יום א' לא"ה וכנ"ל (כן נראה והשם יודע) והנה מי שזיווגו בא אצלו נק' בן אד"ם כי גם באד"ם הראשון זיווגו באת אצלו כמד"א ויבא"ה אל האד"ם ומי שהולך אצל זיווגו נק' בן אי"ש כדכתיב וילך אי"ש מבית לוי ויקח וכו' ובלשון רז"ל דרכו של איש לחזור וכו' והנה ביאור בעל המאמר לפי"ז הפסוק אך הבל בנ"י אד"ם מה שאומרים בשכלם. פלונ"י ישא פלונית שבאת אצלו זה הבל. כי אינם יודעי' זה בשכלם וכן מה שגוזרים בשכלם פלונית תנשא לפלוני שבא לכאן. כזב בני איש כי אינם יודעים זה בשכל אנושי. אבל הוא במאזני"ם לעלות זה נעשה הכל כפי מה שעלתה הגזיר' במזל מאזנים תשרי. רא"ש השנ"ה. המה מהבל יחד עד שהם עשוין הבל במעי אמן כבר נגזר עליהם באותו ר"ה אחדותם איך יתאחדו. ובזה יונח לנו ע"י הפתיחה הזאת אומרו בחד"ש השביעי לרמז ב' חדש השביעי אחד לחדש השביעי נחלק לב' ימים (ואפי' בזמן המקדש. ב' בחינות ב' חידושים) באח"ד לחדש. ב' מיני אחדות הם בעסק נשמות המתחדש יש שמתאחדים ע"י שהולך אצל זיווגו ויש שזיגו וכו' כענין הב' ימים וכנ"ל והשם הטוב יכפר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
סעיף טז
גמ' ר"ה א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן ג' ספרי' נפתחין בר"ה וכו' צדיקי' גמורי' נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעי' וכו' ואח"כ בבריי' תניא ב"ש אומרים ג' כתות ליום הדין (פירש"י כשיחיו המתים) אחת של צדיקים גמורי' ואחת של רשעים גמורים ואחת של בינונים (ופרש"י רשעי' גמורים רובם עונות בינונים מחצ' על מחצה) ולכאורה מן התימא על רש"י ז"ל למה לא פי' כן לעיל בג' ספרים דר"ה וי"ל כי שם א"א לפרש כן דהרי אמרו צדיקים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים והרי קחזינן כמה צדיקים נתבקשו בישיבה של מעלה וגם קחזינן אשר אין חרצובות למותם ע"כ צ"ל דשם הוא הפירוש צדיקי"ם שיש בידם מצות כאלה אשר מגיע לעושיהם חיים. שיש מצות פרטיות אשר שכרם אריכות ימים ושנים ויש עבירות ענשם ההיפוך בענין הזה יוחשב בר"ה צדיקי'. רשעי'. בינונים: נ"ל לדעת רש"י ועיין בשל"ה:
סעיף יז
שם בינונים (ליום הדין) יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין וכו' ב"ה אומרים ור"ב חס"ד מטה כלפי חסד ועליה' אמר דוד אהבתי כי ישמע י"י את קולי (תחנוני) ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה. מהראוי לתת לב האיך נשמע מכאן דקאי על בינונים ונראה דמש"ה מסיים ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה. והכוונ' דמהראוי לדקדק בפסוק מהו זה שאמר קולי תחנונ"י. קול תחנוני מיבע"ל. אבל יתפרש קול"י לשון ק"ל ותחנוני לשון נח ואל תתמ' ע"ז כי כן הוא דרכם ז"ל במדרשות להבקי בשותא דרבנן) והיינו אהבתי כי ישמע (ויבין כביכול) י"י את קולי תחנוני (אשר הזכיות הם קלי"ם ונחים ואינם יכולים להכריע בכובדם את הכף השני) כי הטה אזנ"ו לי (אזנ"ו לשון מאזני"ם מטה את הכף מאזנים לי לטובתי שיכריעו הזכיות):
סעיף יח
שם תנא ר' ישמעאל אומר מעביר ראשון ראשון וכ"ן הו"א המד"ה לא נודע פירוש הנך ג' תיבות ונראה דהנה ב"ה קאמרו. ור"ב חס"ד מטה כלפי חס"ד הנה אמרו שזה החס"ד בא ממדת ור"ב חס"ד מדה השישית שבי"ג מדות א"כ ב"ה קאמרו שכך הוא מדת ור"ב חס"ד להטות כלפי חס"ד ור' ישמעאל סבר ור"ב הוא לשון ריבוי ואין רבוי פחות משלשה כמד"א ימים שנים רבי"ם שלשה וא"כ מדת ור"ב חס"ד הוא כך שהחסד הוא שאינו מחשיב את העונות רק כשהם בבחי' רבוי היינו משלישי ואילך. אבל ראשון ראשון מעביר. וז"ש וכ"ן הו"א המד"ה רצ"ל מדת ור"ב חס"ד זאת הוא פעולתו נ"ל והנה אכתוב לך פרפרת בברכת ברוך שאמר יש י"ג ברו"ך נגד י"ג מדות כמ"ש בכוונות והנה ברוך מרחם על הארץ היא נגד מדת ור"ב חס"ד. הנה מרח"ם ר"ת מד"ת ר"ב חס"ד מעבי"ר. סייעתא למ"ש ר"י כן היא המדה והנה מה שדרשו פירוש מדת ר"ב חס"ד ולא פירשו שארי המדות. נ"ל להיות ר"ב חס"ד ממתיק הב' בתי דינים קשיא ורפ"א כידוע ע"כ ר"ב חס"ד בגי' לא"ה רח"ל:
סעיף יט
גמ' היכי דמי מתנמנם נים וכו' ולא ידע לאהדורי סברא. בע"ח שער ר"ה. ז"ל אמנם תקיעת שופר ביום ב' הוא אע"פ שנתעורר הז"א מן השינה ע"י השופר עכ"ז כיון שלא הגיע נסר"ה במוח שהוא חכמה וכו' עד שביום ב' ננס"ר החכמ"ה וכו' אחר שנתעורר המוח שהוא חכמ"ה אין עוד שינה עכ"ל והנה לפי"ז תבין שאין נק' שינ"ה אם קורין לו ועונה. שזה מבחי' חכמ"ה. הגם שאינו יכול לאהדורי סברא שזה מבחי' בינ"ה. מבין דבר מתוך דבר. הבן הדברים:
סעיף כ
מנהג ישראל בכ"מ מושבות' בגליות שיברך הש"ץ נט"י ואשר יצר ואלקי נשמה שנתת וכו' בביה"כ ברבים הגם שאפשר לומר שזה להוציא את הרבים י"ח מ"ש רא"ש השנ"ה. ובפרש בזמנינו דלא שכיחי עמי הארצות ואחשב' לדעת דהנה ברכת נט"י ואש"יצ נתקנו משום שאחר השינה נעשה האדם כברי' חדשה וכמשארז"ל בכוונות הכתוב חדשים לבקרים רבה אמונתיך שהאדם מפקיד נשמתו וכו' ומחזירה לו וכו' והנה ענין השינ"ה הוא כדי שיתחדש האדם ויומשך לו חיות חדש ומוחין זכין:
ואמר הרב הקדוש מהר"פ מקארעץ זצוק"ל שבכל הנבראי' יש שינה ואפי' המים ישינים ואם לא יישנו יתקלקלו רק שהמים יש להם חיות מעט ישינים מעט. עכ"ל (רצ"ל כל הנבראים) כפי חיותו שינתו והאדם שיש לו חיות מרובה על כל הנבראים היא ישן יותר מכולם כדי שיתחדש יותר
הג"ה ונ"ל הקטן דבעבור זה מצוה לישן בשבת גם ביום שינה בשבת תענוג דבשארי הימים יש לאדם חיות רק מנשמ' אחת אזי די לו בשינת הלילה משא"כ בשבת יש לו חיות משתי נשמות צריכין לישן גם ביום. נ"ל: כי בשינתו הוא מוסר נפשו לבא"ר העליון בסוד חדשי"ם לבקרי"ם רב"ה אמונתי"ך ר"ת רח"ל שהיא הבא"ר שהיא בר"ת בידך אפקיד רוחי.
הג"ה כמ"ש הארז"ל ב"ידך א"פקיד ר"וחי ר"ת בא"ר וכתבנו בגמ' דז"ש אף ת"ח מיבע"ל למימ' חד פסוק' דרחמ"י כגון בידך אפקיד רוחי והנה אין בפסוק הזה ל' תפלה אבל לדעתי פסוקא דרחמ"י. מלשון רח"ם היא הבאר העליון: וגם מלאכים יש בהם דורמיט"א (נראה לי בגימטרי' ע"ר אני ישינ"ה ולבי ער) לכך מלאכים יחפזון ברא"ש השנ"ה בסוד דורמיט"א ולכך ר"ה באמצע
הג"ה נ"ל פירושו היינו בין שנה לשנה או באמצע שנה למנין החדשים דמניסן מנינן לחדשים: נקודה אמצעית לנשמו"ת ולעולמו"ת בסוד דינא קשי"א ודינ"א רפי"א
הג"ה היינו יום א' דינא קשיא בסוד הנפשות פנימיות העולמות יום ב' דינא רפיא חיצונית העולמות ממש כמבואר כל זה בכתבי האריז"ל תדע נשמ"ה עול"ם בגי' ישרא"ל: והעצה היעוצה להאדם להיות בס"ד דורמיט"א להתחדש הוא כך שיקטין עצמו כל מה דאפשר עד שיוחשב לאין והוא בסוד מוחין הקטנות והס' בכס"א. שהוא מלכות שהוא דין ומז' יומשך לו חיות זכים וברורים לו ולממונו ולכל מה שיש לו ולכל הנלוים אליו עכ"ד הרב הקדוש הנ"ל. ומעתה תתבונן מנהגן של ישראל כיון שברא"ש השנ"ה יש שינ"ה כביכול ונעשין כל ישראל אחר כך כברי' חדשה ונמשך לישראל מוחין חדשים וחיות חדש. ע"כ צריכין לברך ברכת נט"י ואי"צ ברבים הבן הדברים:
הג"ה ע"פ הדברים הנ"ל יתפרש הפסוק חדשים לבקרים רבה אמונתיך על ידי החידוש שמתחדש האדם בכל בקר עי"ז מתרב' האמונה בהאדם כי יומשך להאדם חיות קדוש יותר:
סעיף כא
ראית איש חכם בעיניו תקו' לכסיל ממנו. להבין הדבר אבאר לך את אשר מצאתי כתוב דברי הרב הקדוש מהר"פ זצק"ל הנ"ל דבר בקדשו. שוט"ה בגימ' ש"ך (ונ"ל דכן בלשון העולם נק' נע"ר היא ג"כ בגימ' ש"ך) ולכך אמר התנא מוטב אהי' שוט"ה כל ימי וכו' כי הוא המתקת הדינים היינו כשאדם שוט"ה בעיניו ומחשב א"ע כאפס וכאין הגם שעושין עמו שלא לפי כבודו הוא אומר בלשון בני אדם א' ועי"כ היא מפריד בין השינים הם נגד ל"ב נתיבות חכמה. הם כנגד ל"ב אלקים דמ"ב והם ש"ך דינין (היינו כי כ"א כלול מעשרה והמתקתם הוא באות א שם אדני (כי ש"ך הם הגבורות היינו ה' פעמים די"ן בגימ' ש"ך. וכשנמשך לכל די"ן א' מתהווה אדנ"י ע"כ נעשה מן ש"ך שכ"ה. וז"ש האריז"ל אשרי העם שככ"ה לו שעושין מן ש"ך שכ"ה) ואהי"ה (לא ידעתי כוונ' הרב בזה) כי בהברת הא' בין השינים מפריד בין הדינים וממתיקם. וזה כלל גדול בר"ה וזה יוכל להעשות על ידו כשיבא לידי כך (ורצה לומר האדם בעולם הזה כשבא לידי כך שמחזיק עצמו לאין וכנהוג לומר א ומפריד בין השינים הנה ע"י מעשיו יוכל להמתיק הדינים) ונמתקים הדינים של כל העולם. כמו שהוא אינו משגיח על כבודו באות א כמש"ל ואות א' מורה על אלופי של עולם וזהו העיקר של המיתוק וכו' והבן) ונ"ל כשמפריד בין השינים כנ"ל הנה ישאר ק"ס למעלה ק"ס למטה והוא פדיון נפשו בהמתקת הדינים ע"י שם הו"י העולה ק"ס בהבאת הריבוע) אבל החכם בעיניו הוא בבחי' דינים בסוד ל"ב נתיבות חכמ"ה (וכ"א כלול מן י' בגי' ש"ך נ"ל. ולדעתי זה הסוד נרמז בפסוק הנ"ל. והמשכיל יבין הדבר לאשורו. והכל נעשה ע"י מעשינו ותנועותינו בכוונת המתבונן):
סעיף כב
עיין מ"ש בסי' י"א בענין הסימני' שמסרה רחל ללאה. ומה שיש לי לומר בהנהו סימנים ע"פ מה שידענו בכוונת האריז"ל בשמ"ע בר"ה בכוונת לדור ודור המליכו לאל. הכוונה ל"א הם סימני רח"ל אל' הוא סימני לא"ה והנה לא"ה שמה בה"א סימני נקבה. אבל הלמ"ד והאל"ף מהראוי היה לקרותה אל"ה כי סימן לא"ה הוא אלה אבל רח"ל מסרה סימני' ללאה וכל דברינו בדרך אפשר:
סעיף כג
מה שנוהגין בכל תפוצת ישראל. וכתו"ב ובספ"ר אומרים הקהל עם הש"ץ משא"כ בזכרינ"ו ומי כמו"ך נ"ל דהנה ג' ראשונות דומה כעבד וכו' משא"כ בג' אחרונות דומה לעבד הנוטל פרס מרבו ויוצא והולך לו והנה הש"ץ הוא הנוטל פרס בעד כל הצבור. ע"כ בנטלו הפרס הנה כ"א אומר עמו ונוטל חלקו לחיים ולשלום כנ"ל:
סעיף כד
עדות ביהוסף שמו בצאתו על אמ"צ שפ"ת לא ידעתי אשמע. הנה להבין הענין איך בעבור שנק'. יהוס"ף בצאתו מבית האסורים שניתוסף לו אות ה' מקדושת היום ראש השנה יום המלכות ע"כ שמע שפ"ת אשר לא ידע. ודרשת חז"ל ידוע. והנ"ל לפרש עפמ"ש בזהר אשר פרעה היה מחליף ליוסף כמה ענינים בדברי החלום ויוסף הי' מבין שהוא חילוף (ופרעה רצה להטעותו ולא רצה שיבין וע"כ א"ל בהקדמה ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. רצ"ל אינך במדריגת דניאל שתדע החלום והפתרון רק תשמע חלום לפתור וכו' ע"כ אין עליך לפתור רק מה שתשמע ממני ואחת מהג' שהחליף. דכתיב ופרעה חלם. והנה עומד על היאו"ר. היינו שראה שהוא עומד במקום היאו"ר דהנה היאו"ר מזין את אמ"צ ובשנות הרעב היאור בטל ממלאכתו ופרעה יעמוד במקומו לזון את הארץ במה שיעמוד איש נבון וחכם וישיתהו על אמ"צ וחמש את אמ"צ בשבע שני השבע ודבר זה לא יהי' ע"י פרעה בעצמו רק ע"י אותו האיש אשר יבא מכחו. כמו היאור שהוא עושה פעולה כוללת בהשקאה. והאיש צריך לחרוש ולזרוע ובזולת זה פעולת היאור לריק. כ"ה בדבר הזה שראה פרעה בחלומו. והנה עומד על היאו"ר היינו במקום היאו"ר דהיינו שהוא יעשה פעולה כוללת במה שיפקיד איש נבון. ואותו האיש יעשה הפרטיית: ועוד נרמז בדבר החלום עומ"ד דייקא על היאור ולא יוש"ב ולא הול"ך. אבל הרמז הוא שכל עמידתו וקיומו הוא רק על היאו"ר. יאו"ר היא בחי' בינ"ה מבין דבר מת"ד. הנה הפתרון מי שהיה מבין דבר מת"ד לפתור לו חלומו הוא יהיה הפקיד. ועי"ז יהי' לפרעה קיום ועמידה ובאם לאו כל ארצו יהי' לטמיון. והנה פרעה היה חכם באיצטגנינות ולא רצה לומר זה ליוסף וא"ל הנני עומד על שפת היאור וחש פן יתבונן יוסף בעצמו שראה בחלומו שעמד ע"ל היאו"ר אזי הקדים לו לאמר אני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. היינו אתה אינך פותר רק מה שתשמע ואינך במדריגת דניאל להבין החלום בעצמו מה שלא תשמע. אבל יוסף הבין ע"י אות ה' שניתוסף לו (מקדושת היום כמש"ל) הבין מה שלא נאמר לו וע"כ אמר לו ועתה ירא פרעה איש נבון וכו' וישיתהו וכו' דקשה וכי ליועץ למלך נתנוהו אבל הבין דעל כרחך מדהראו חלום כזה לפרעה ע"כ הוא כדי שיעשה לזה איזה פעולה ובודאי ראה שעמד ע"ל היאו"ר ע"כ מה שאמר יוסף ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו וכו' הוא שייך לפתרון וזה היא פי' הפסוק עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים ניתוסף לו אות ה' בצאתו על אמ"צ. ע"כ שפ"ת לא ידעתי אשמע הבין תיבת שפ"ת שאמר לו פרעה שפ"ת יתר הוא. והשיב לו תיבת שפ"ת מה ששמעתי ממך לא ידעתיו רק עומד על היאו"ר. וזה פתרונו ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו וכו' וכמש"ל:
סעיף כה
במדרש פ' אמור פכ"ט בכל המוספין כתיב והקרבת"ם וכאן (במוסף ר"ה) כתיב ועשית"ם אשה הא כיצד. א"ל הקב"ה לישראל בניי מעלה אני עליכם כאלו היום נעשיתם לפני כאלו היום בראתי אתכם ברי' חדשה. הה"ד כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עכ"ל. והנה מהראוי לתת לב לדבריהן הללו א' מאי נפקא לן לטיבותא אם הקב"ה בורא אותנו ברי' חדשה ולא נאמר סתם שהש"י מוחל לעונותינו. ב' מנין לנו לדרוש כן מן ועשית"ם אשה וכו' הלא זה קאי על הקרבן של מוסף ולא על ישראל. ונראה לפרש עפ"י משאחז"ל בזבחים. מרים מי הסגירה וכו' אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה אמר אני כה"ן אני מסגירה וכו' הנה תראה כביכול הקב"ה נק' כהן וכן תמצא עוד בגמרא דשאל ההוא מינא. אלקיכם כהן הוא כי קבר למשה במאי טבל וכו' (והנה לדעתי תיבת כה"ן הן המה מרמזים על האחדות. באלפ"א בית"א דא"ט ב"ח המצורף לעשירית. ואותיות כה"ן המה מיוחדים בלי בן זוג. וכן הקדוש ב"ה משבח לכנ"י הנ"ך יפה רעיתי גוי אח"ד בארץ ודי בזה כע'):
והנה במאמרי הפורים פירשנו הא דאמרו בגמרא שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאים של ישראל וכו' א"ל אמרו אתם. אמרו מפני שנהנ' מסעודתו של אותו רשע א"ל א"כ אותן שבשושן וכו' עד שאמר להם רשב"י מפני שהשתחוו לצלם בימי נ"נ. א"ל (תלמידיו) וכי משא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים וכו' דקשה מאד. א' הנה גם לסברתם קשה וכי משא פנים וכו'. ב' מה זה שהקשו וכי משא פנים יש בדבר. אין זה משא פנים רק כיון שעשו תשוב"ה בצום ובכי ומספד ושק ואפר. אין לך דבר שעומד בפני התשוב"ה וכתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך ודרשו חז"ל אפי' כפרת בעיקר. ופירשנו שם במס' מגילה דהנה ידוע בשעת מ"ת נעשה חיבור כביכול קוב"ה עם כנ"י כעין חיבת חיתונים. כענין שאמר הקב"ה ואתם תהיו ל"י וכו' וגוי קדוש כענין הרי את מקודש"ת ל"י וכמ"ש הנביא וארשתיך ל"י לעולם) והוא ענין מפורסם בכל כתבי הקודש אשר כנסת ישראל נק' כאשה לדוד'. וח"ו בעבדם לע"ז (לא תהא כזאת בישראל) נק' כאש"ת איש שזינתה כמפורס' הדבר בכל ספרי הנבוא' עד אשר זאת היתה עצת משה כשבאו ישראל לידי אותה מעשה. הנה שיבר את הלוחות בכדי שיהי' להן דין פנויה כמשארז"ל עד שנתן להן הקב"ה לוחות שניות. והנה לפי המבואר בגמ' דכביכול הקב"ה נק' כה"ן הנה אשת כהן אפי' זינתה באונס אסורה לבעלה ולא מהני תשובת" להתיר' לבעל' ע"כ תלמידי רשב"י לא רצו לומר שנתחייבו שונאיהן של ישראל על שהשתחוו לצלם דא"כ הוה זנות ח"ו וקשה וכי משא פנים יש בדבר להתיר כנ"י לדוד' הגם שיש תשובה על החטא אבל דין התורה אינו יכול להשתנות אבל לסברתם שהחטא היה על שנהנו מסעודתו וכו' הוא עון בעלמא ואינו זנות דאינו נק' זנות רק עון ע"ז (דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו בשעת הקידושין) וכיון שהיא עון בעלמא לזה בודאי מהני תשוב"ה שעשו ואין כאן משא פנים. הנה ע"ז השיב להם רשב"י הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה וכו' היינו מפאת נשמתן ושכלם לא רצו לעבוד ע"ז רק מצד גופם השתחוו באונס אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפני"ם היינו כיון שכבר נגזר' עליהם גזירה ונחתם הדבר בטבעת המל"ך סתם. כביכול מלכו של עולם ומה שנשארו בחיים אח"כ הנה פני"ם חדשות באו לכאן. ולא שייך האיסור רק לפנים הראשונים. וכעת כנ"י פני"ם חדשות וברי' חדת' וטהור' היא כנ"י לבעל': וקצרתי בכאן (והדברים ארוכים אצלינו ברחב ידים בענין הם לא עשו אלא לפנים. ע"פ מ"ש התוס' בפסחי' שהצלם לא היה ע"ז רק אנדרטא. וכעין ע"ז ואכ"מ:
ומעתה יתבאר לך דברי המדרש הנ"ל דבכל הקרבנות של המוספין כתיב והקרבתם אשה לי"י. ובר"ה נאמרו עשיתם אשה להורות דנעשין כברי' חדשה. דבשעת המשפט כשעוברין לפניו כבני מרו"ן הנה כשנמצא ח"ו שמץ ע"ז אצל שונאי ישראל (הגם שאינו ע"ז ממש הנה נמצא כמה ענינים שהם ע"פ התור' כעין ע"ז כמשארז"ל כל הכועס כאלו וכו' כל המשנ' בדבורו וכו' ועיין בחו"ה בשער ייחד המעש' בענין עבוד' מזוייפת דהו' כע"ז. ובפרט עון חילול השם ח"ו) א"כ הוה כזנות ח"ו. והגם שהוא באונס תוקף הצרות והיסורין הנה הקב"ה כה"ן הוא ואשת כהן שזינת' אפי' באונס אסור' לבעל' ח"ו ולא מהני תשוב"ה לזה. הנה אלקינו מרחם כשישראל עושין תשוב"ה בראש השנ' ובעשי"ת הם נעשין כברי' חדש' כידוע לך דבראש השנ' חוזרים כל הדברים לשורשן כמו בשעת בריאת העולם. וידוע לך סוד התרדמ"ה הנה נעשין כברי' חדש' ופני' חדשות באו לכאן וזהו הנרמז ועשית"ם אשה לי"י קרי בי' אשה: כביכול כנ"י נעשית כאשה חדש' לדוד'. וטהור' היא. אשרי העם שככ' לו אשרי העם שי"י אלקיו:
סעיף כו
וע"פ הדברים האלה יובן לך ברמז לשון הזהב של חז"ל והוא מקובל בתור' שבע"פ ברא"ש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרו"ן הנה לכל הפירושי' שאמרו בגמ' עוד טעמא בעי ל"ל למימר לשון כבני מרו"ן ע"כ לומר שהוא ענין נעלם ויש לדקדק אומר כל באי עול"ם ולא אמר כל העולם או כל יושבי תב"ל או כל שוכני ארץ. אבל אגיד לך אשר עם לבבי צונו י"י אלקינו ית"ש. בעשה. ול"ת לקדש שמו ית' דהיינו למסור א"ע למית' בבוא מכריח להכריח לע"ז והוא בל"ת ולא תחללו את שם קדשי ובעש' ונקדשתי בתוך ב"י וע"פ חשבון הרמב"ם במנין המצות (וסוגיין דעלמא כוותי' אזלי) הנה המצו' הזאת ולא תחללו וכו' היא מצו' רצ"ו (מרן מרו"ן) והמ"ע שלאחרי'. ונקדשתי בתוך וכו' (למסור נפשו בפועל על קדושת שמו) היא מצוה רצ"ו וכבר ידעתי שאין שום דבר במקר' בתוה"ק למה דוק' במנין ומפקד בא לנו בתורה מצות קידוש השם:
ואומר לך דהנ' כתיב והחיות רצו"א ושוב (הנה בתיבת רצו"א האל"ף אינ' נקראת במבטא) ואבאר לך את אשר עם לבבי יהי י"י אלקיך עמך ותבין דבר מת"ד: הנה ידוע ארבע' חילוקי כפר' שהי' ר"י דורש עבר אדם על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלין לו. על ל"ת תשוב' תול' ויה"כ מכפר. על כריתות ומית' ב"ד תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין. חילול השם (שהוא כעובד ע"ז ח"ו) כולן תולין ומית' ממרקת דכתיב אם יכופר העון הזה לכם עד וכו'. הנך ראה אשר התשוב' לבד' לא מהני לגמרי רק עלמ"ע וקשה דהרי קיי"ל המקדש את האש' ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה. הנה נמצא רשע גמור משמע אפי' נמצא בידו עבירות חמורות כריתות ומית' ב"ד וח"ה ולאלו העבירות לא מהני תשוב' לחוד' ואיך נוכל לומר מקידש' שמא הרהר בתשוב"ה ומאי מהני לי' תשוב' לחוד' והנה במ"א הארכנו בזה ובכאן נאמר בקיצור. ז"ל הזהר פ' במדבר דף קכ"א דרזא דמל' דאית חובין דלא מתכפרין עד דאיתפטר ב"נ מעלמא הה"ד אם יכופר העון הזה לכם עד וכו'. והאי יהיב גרמי' ודאי למותא ומסיח נפשי' לההוא אתר וכו' (רצ"ל מקבל עליו מס"נ) כמאן דאיתפטר מן עלמא וכו' ובדין קוב"ה מרחם עלוי' למכפר לי' לחובי' עכ"ל. הנך רואה שמסירת הנפש בכח באמת שמקבל עליו כפי המצות שנצטו' ולא תחללו וכו' ונקדשתי וכו' איתחשיב כאלו מסר נפשי' בפועל ואפי' הי' בידו עון חילול השם (שהוא כעע"ז) דכתיב עלי' אם יכופר העין וכו' מתכפר לי' והטעם הוא כנ"ל דישראל כביכול נתקדשו בקידושין לדודה. והנה בזנות ח"ו אחרי אלקי נכר הארץ נאסרים ח"ו אפי' באונס (דכביכול קוב"ה כה"ן נקרא) ע"כ אינו מתכפר העון עד שפושט צורה ולבש צורה אחרת בג"ע חלוקא דרבנן. אבל לפי דברי הזהר כיון שמקבל האדם ע"ע מסה"נ בכח איתחשיב לי' כאלו מסר נפשו בפועל ונעשה בחיים חיותו כברי' חדשה. זהו הענין והחיות רצו"א ושו"ב. החיות רצוא כשמוסרים נפשם בהסכמה אמיתיית כאלו וכו'. ושוב אח"כ חיות חדש מאלופ"ו של עולם ונעשה כברי' חדשה (תבין הא' בתיבת רצו"א. אינה נרגשת במבטא והוא מורה על אלופ"ו של עול"ם ויתבאר לפנינו ע"כ מצות ל"ת ולא תחללו וכו' היא בתור' במספר רצ"ו. ואח"כ מצות עשה ונקדשתי וכו' במנין ומספר רצו"א באל"ף מאלופו של עולם שנשפע לו חיות חדש ושו"ב שנעשה כברי' חדשה אפי' ח"ו יש בידו חטאים גדולים (דכתיב בהו אם יכפר העון וכו') מתכפרים כיון שנעשה האדם כברי' חדשה. ומעתה תתבונן הרמז כל באי עול' (היינו עול"ם מלא כזה עיי"ן ו"ו למ"ד מ"מ בגימ' מרו"ן. ר"צו. הנה באי עולם) עוברים לפניו כבני מרו"ן. רצ"ו מצות קידוש השם ולא תחללו וכשתתמלא הו' של עולם גם בא' בגימ' רצו"א מ"ע ונקדשתי וכו' (עיין כ"ז ענינים נפלאים בס' ברית כ"ע הנה כתב שם שהוא מה שאומרים אח"כ בכל פעם במוסף ונאמ"ר בהוספת הא' על תיבת מרו"ן עיי"ש) הס' החיות רצו"א ושוב שנעשים כברי' חדשה על ידי מסה"נ בכח איתחשיב וכו' והש"י מתרצה לישראל והבן:
סעיף כז
ע"פ הדברים הנ"ל יתפרש לדעתי ג"כ מדרש סתום אשר רבים תמהו עליו (הובא בס' כס"א דו"ד להרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה) וז"ל בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו אומר רבש"ע תן לבני עשרת י"ת עכ"ל והוא לפלא והנה י"ל שהי' להם הדבר בקבל' וסמכו קבלת' אקראי. ויקרא אברהם וכו' י"י ירא"ה היינו המתקת הגבורו' רי"ו (בגימ' ירא"ה) בימי' ההם בזה"ז אבל יתפלא כל משכיל למה שאל אברהם המבוקש הזה דיקא בשעת עקידה. אבל לדרכינו הנ"ל יומתק הדבר דהנ' אברהם אבינו בראותו מעשה העקידה אשר צוהו הש"י לעקוד את יצחק בנו החביב עליו יותר מחייו והנה היתה בזה מסה"נ של העוקד והנעקד באהבת בוראם והנה ע"י הסכמת נפשם באמת עלתה לפניו ית"ש כאלו נעש' הדבר בפועל. הנה הבין א"א מזה אשר מסה"נ בכח חשיב לפני הש"י כמו מסה"נ בפועל ונעשה האדם כברי' חדשה. וממילא אפי' אותן העונות דכתיב בהו אם יכופר וכו' עד וכו' כולהון איתכפרן במסה"נ. והנה התשובה מקובלת ביותר. בעשי"ת כי אז חוזרים כל הדברים לשורשם. והם עשרה ימים בסוד היו"ד מחשבה חכמ"ה כולם בחכמ"ה עשית. והנה בהוספת היו"ד על שנ"ה הוא שינ"ה (שס"ה) בסוד התרדמ' (בידך אפקיד רוחי וכו' מסה"נ) ע"כ סגולת התשוב"ה באלו עשר' ימי' מהני אפי' לעבירות דכתיב בהו. אם יכופר וכו' עד וכו' כי באלו הימים בצירוף התשוב"ה. הנה היא מסה"נ (כמש"ל) בכח כמו בפועל. ונטהרי' ישראל מכל סיג וחלאה כקטן שנולד וז"ש אברהם בשעת העקידה רבש"ע כיון שאני רואה אשר מסה"נ בכח חשוב לפניך כמו בפועל ועת' תן לבני עשי"ת וכנ"ל הבן:
סעיף כח
ויתפרש עוד המדרש הנ"ל ע"פ מה דידוע מכתבי מר"ן האריז"ל מענין עשי"ת בהם סוד הנסיר"ה כנודע ליתן כל הדינים והגבורו' לנוקבא והחסדים לדכורא ואח"כ ע"י היחוד פב"פ. מתמתקים הדינים ע"י החסדים הנה הדברים ארוכים בכתבי מרן. והנה סוד העקיד' הי' ג"כ להמתיק דינים דפח"ד יצח"ק ע"י חס"ד אברהם (בגימ' ש"ך ה"פ דין הבן) ומעת' יומתק הדבר שאמר אברהם בשעת העקיד' שיתן הש"י לבניו עשי"ת ותהי' התמתקות הדינים ע"י החסדי' נעשה בכל שנה מענין עקידת יצחק ע"י אברהם אבינו. ובזה תתבונן מנהג אבותינו תור' הוא אומרים בעשי"ת בפיוטי' וסליחות בכ"י מן עשי"ת ענין העקיד"ה הב"ן:
סעיף כט
לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימל"ך ויגרשהו וילך. א' הגם שרצ' להודיענו אימתי אמר המזמור זה ל"ל לסיים ויגרשהו וילך הלא המעש' שהיה מפורסם בכתוב. ב' למה כינ' בכאן את הכיש בשם אבימלך ע"כ לומר שיש איזה רמז בדברים זולת הפשט ואקדים לך את הנלע"ד דהנה כבר כתבנו כ"פ מ"ש המקובלים כל התור' שאדם לומד בעודו רשע יונק ממנ' הסט"א עד שיעש' תשובה מקודם כמ"ש הנביא נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים (והדברים ארוכים אצלינו בענין הרהור תשוב') ואקדים לך מה דידוע התור' היא כביכול חכמת"ו של יוצר בראשי"ת אורייתא מחכמה נפקת בראשית בחוכמת"א. ראשית חכמ"ה והתשוב"ה היא בחי' בינ"ה שוב' ישראל עד הוי' אלקי"ך היינו עד הוי"ה בניקוד אלקי"ם והנה החכמ"ה נק' אב"א כידוע ובינ"ה נק' אימ"א. ונקרא מל"ך העול"ם כידוע ע"כ בכוונת אבינ"ו מלכנו אבינו הוי' בניקוד פת"ח פיה פתח' בחכמה. מלכינ"ו הוי"ה בניקוד ציר"י בי"ה הוי' צור עולמים ציי"ר עלמין וכבר ידוע לך ג"כ ד' חלקי טנת"א. טעמי"ם הם בחכמ"ה אב"א. נקודו"ת הם בבינ"ה מלך העולם וז"ש לדוד בשנותו את טעמו בעת ששינ' את הטעמי"ם (היינו שיהיו הנקודו' קודמים דהיינו לפני אב"י מל"ך היינו קודם שעסק בתורה שהיא בבחי' אב"י אבא חכמ"ה. עסק בבחי' מל"ך עסק מקודם בתשוב"ה. בינ"ה מל"ך. אז ויגרשהו וילך. היינו שגירש לסט"א וילך אל ארץ גזרה ולא הי' לו יכולת ליונק מן הקודש (גם האריז"ל דרש כן ויגרשהו לס"מ) והנה בפסו' אינו מזכיר את מי גירש דהנ' הס כי לא להזכיר לא ישמע על פיך כתוב כנ"ל:
סעיף ל
ונ"ל שזה הוא הנרמז בקריאת שם החדש תשר"י להיות בו י' ימי התשוב"ה הנה מתפשטת התשוב"ה מל"ך בשיעור קומת עשר'. עשר' פעמים מלך בגימ' תשר"י הוא שיעור קומת התשוב"ה מל"ך ואות הי' רומז לחכמ"ה היינו תור' דאורייתא מחכמ' נפקת וזה תשר"י מתחיל' תש"ר. תשוב' ואח"כ י' תורה הבן ועיין מה שכתבתי עוד במאמר א':
סעיף לא
בתפילת אבינ"ו מלכנו זכור כי עפר אנחני הנהוג לומר זכור בקמ"ץ ואין לזה ביאור לכאור' ומובן הדבר ע"פ מ"ש הרב הקדוש בעל בע"מ בפסוק כי ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו ופי' בו כי הוא ידע יצרנו הזכיר (בתור' שקדמ' אלפי' לעולם) כי (כאשר עדיין) עפר אנחנו רצ"ל כאשר היינו עדיין בהעפר קודם להוי' כבר היתה התור'. ומבואר בהכי יצר לב אדם ר"ע מנעורי"ו עכ"ד. ולפ"ז גם בתפל"ה הנ"ל אנחנו אומרים אבינו מלכינו פתח שערי שמים לתפלתינו ואח"כ אומרים זכור כי עפר אנחנו וכו' היינו ע"פ מה דמבואר בזהר. ברא דמלכא עייל בכל חדרין ובכל תרעין בלא רשו עיי"ש. וז"ש זכור כי עפר אנחנו. כבר נזכר בתורה בעוד היינו עפר היינו בהעפר כבר נזכר בם בנים אתם לי"י אלקיכ'. וכיון שאנחנו בנים. פתח כל שער שמים וכו' דהבן עייל בכל תרעין דמלכא כנ"ל:
סעיף לב
אמר משה בתפילתו. יפקוד ד' אלקי הרוחות וכו' דרשו בו חז"ל כל המבקש צרכי צבור כאלו בא בזרו"ע עכ"ד יש להתבונן אמרם בלשונם כאלו בא בזרו"ע הל"ל כאלו בא בחוזק. או בעוצם וכיוצא. ונ"ל לפרש דהנ' הבא להתפלל על הציבור הנה על כרחך צריך להעלו' במחשבתו שהוא בדרגא דצדי"ק. הצנור המשפיע אל הדור. דבזולת זה בהאיך אופן יעמוד לפני בוראו להתפלל על הצבור והוא אינו ראוי להתפלל ע"ע. ואיך יעלה זה האדם במחשבתו שהוא בדרגא דצדיק הלא אין צדיק וכו' ובפרט איש שפל ופחות מלא ומשוקע בתוך תאוות העולם הנה אפי' יעמוסו עליו בני הדור להתפלל עבורם בחושבם שהוא צדיק. הנה כל איש יודע נגעי לבבו ואיך. יתרצ' להם להתפלל עבורם. אבל יתפרש לי הדבר ע"פ מה ששמעתי בשם קדוש אחד מדבר בפסוק ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקי"ם (הנה ע"פ פשוטו אינו מובן האיך יפול לשון צדיקים. על חוקים ומשפטים ומוכרחני לומר מצודקי"ם) פירש הרב הקדוש הנ"ל דהש"י יש לו בתוך בני ישראל עמו. צדיקים. שהם חקים. וצדיקים שהם משפטים כמו שיש בתורה מצות שהם משפטים מובנים ע"פ שכל ויש בתור' מצות שהם חוקים מבלי טעם. כן נטע הש"י בישראל נשמות כאלו שהם צדיקי"ם. ומשפטים מובן בשכל שהם צדיקי"ם קורא ושונה שייף עייל שייף ונפיק ולא מחזיק טיבותא לנפשי' ומסתפק במיעוט וכיוצא וישנם נשמות שהם צדיקי"ם בגזירת הש"י על דרך החוקים אינו מובן מפני מה נקרא לזה צדיק. ולמה בני הדור מחזיקין אותו לצדיק (אבל הכל היא מאת הש"י: כי הוא בורא כל הנשמות רבון כל המעשים אשר נעשים תחת השמש. הבן) ולפ"ז שיעור הכתוב הוא כך ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים. רצ"ל הצדיקי' של אותו הגוי קדוש. הם משפטים וגם ישנם צדיקים חוקי"ם מבלי טעם. והוא ככל התורה הזאת. היינו דמיון התור' שיש בה חוקים ומשפטים (כי נשמות ישראל המה אחוזים באותיות התור') כן שמעתי והרחבתי קצת הדברי' ולפ"ז אפרש לך דברי חז"ל הנ"ל דהנ' אמרו חז"ל בתפילין דמארי עלמא כתוב הפסוק הנ"ל היינו ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים. ואמרז"ל נשבע י"י בימינו. זו תורה. ובזרוע"ו עוזו אלו תפילין (דמארי עלמא) והנה זה שיש לפרש דברי חז"ל המאמר הנ"ל המבקש צרכי צבור. והנה צריכין על כרחך לומר שהיא בדרגא דצדיק והנה יפול לב האדם עליו בהאיך אנפין אקום להתפלל על הצבור. יודע אני בעצמי שאין בי לא תורה ולא עבודה וכו' הנה ע"ז הוכיחו רז"ל מן התורה שלא יאמר אדם כן דכל המבקש על צרכי צבור כאלו בא בזרו"ע היינו בתפילין (דמארי עלמא) ומה כתיב בהו ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים. היינו בכל שישנם צדיקים. שהם כחוק"ת מבלי טעם. והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאין הם. ויודעים הם ברוח י"י אשר בקרבם אשר נשמת האיש הזה היא מדריגא דצדיק. ומעמיסים עליו להתפלל בצרכי צבור. ואעפ"י שאינו צדיק במשפט הנה הוא צדיק בחוקה. הבן:
ועפ"ז תתבונן היטב משארז"ל בגמ' כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וכו' ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל וכו' (אלו הב' פסוקים) דמיין להדדי הם בחד ביתא. ומה הוא הדמיון ולפי דברינו דהפסוק כי מי גוי גדול אשר לו אלקי' קרובי"ם אליו מתרגמינן לקבל"א צלות"י בעיד"ן עקת"י (הרי שמדבר מענין התפלה שנתקבל' מישראל) ואח"כ אמר ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים. וכנ"ל ומתקבלת התפלה אעפ"י שאין הצדיק צדיק במשפט. רק צדיק בחוקה. וז"ש חז"ל דהנך פסיקי דמיין להדדי. והם בחד ביתא. והבן:
סעיף לג
בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרו"ן בגמ' תנא וכולם נסקרין בסקיר' אחת עכ"ד. והיא לתימ' וכי זו הוא דבר חדש בר"ה דוקא הלא כל הנברא שבכל העולמות אין להם כח הקיים בכל זמן ועידן רק מהשגחתו ושפעו וחיותו שהוא מחיה אותם בלי הפסק ובהסיר ח"ו השפע מאיזה ברי' תתבטל הברי' הזאת והי' כלא הי' א"כ בכל זמן ועידן כל באי עולם נסקרין בסקירה אחת ומהו החידוש בר"ה ביום הדין: ואגב נדקדק עוד בלשון התנא במשנה בר"ה כ"ל בא"י עול"ם וכו' למה לי' למימר בלשון כל באי עולם ולא אמר כל הנבראים או כל היצורים:
הנה אפרש לך את אשר פרשנו במקראי קודש אצל אברהם בהתפללו על סדום בשעת הדין הנה נאמר שם ויגש אברה' ויאמר האף תספ' צדיק עם רשע חלילה לך מעשות וכו' צדיק עם רשע וכו' חלילה לך השופט כל הארץ וכו'. והנה מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו הוא א'. מאי הוי ס"ד דאברה' חסידא קדישא אשר הש"י ח"ו יספה צדיקים עם הרשעים ומי חשיד קב"ה וכו'. ב' יש להתבונן ייתור לשון כיון דכתיב האף תספ' וכו' למה אמר שוב חליל' לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק וכו'. ועכ"פ הוי לי' למימר בקיצור. חליל' לך מעשות כזאת ג' אמר ושוב והי' כצדיק כרשע הוא ייתור לשון לגמרי. ד' ב' כפי"ן כצדיק כרשע אין להם ביאור הכי שנמצ' דמיונו בכתבי קודש כעם ככהן בכל מקום צריך ביאור כי לא דבר רק הוא רק צרכין להבין ב' דמיונות זה כזה וזה כזה ע"כ נאמר ב' כפי"ן. ה' אמר ושוב חליל' לך השופט כל ארץ וכו' למה תיאר השי"ת בשם שופט כל הארץ: ונראה דהנה הצרפית אמר' לאליהו באת אלי להזכיר את עוני. ופי' רז"ל שאמר' עד שלא באת אלי הייתי נחשבת לצדקית בערך הרשעים כשבאת אצלי הנה בערכך כרשע' אחשב. הנה דעת להבין בזה חסדי הש"י אשר יחשוב האדם לצדיק בערך הרשעים הגם שאינו צדיק באמת כשמעריכין מעשיו נגד הרשע הנה בערכו צדיק הוא לצדיק יחשב והנה בערך רוממות גדולתו ית"ש אין שום נברא יוצא י"ח נגד בורא וצבא מרום לא זכו בעיניו ומכש"כ האדם הארציי שוכני בתי חומר אבל הוא ית"ש אינו דן את האד' אלא כערך הארציים הנוטה אחר תאוות החומריות כי בעפר יסודם ובהעריך איזה איש פרטי אשר כובש תאוותו בצד מה יותר משארי האישים החומרים הנה לצדיק יחשב ומעתה נבא לביאור מקראי קודש הנ"ל אמר אברהם האף תספה צדי"ק עם רשע (רצ"ל אותו שהוא צדיק בהצטרפות עם הרשע היינו כשמעריכין מעשיו נגד מעשה הרשע הרי היא צדיק. הגם שאינו צדיק גמור באמת) חלילה לך מעשות וכו' להמית צדיק עם רשע וכו'(היינו כנ"ל אותו שהוא רק צדיק כזה בהצטרפות עם רשע) והיה כצדי"ק כרש"ע (רצ"ל הרי אם תעשה כזאת הנה יהיה הצדיק כרשע והרשע כצדיק דהנה הצדיק לא יהיה לו קיום להצדיק ולצאת י"ח נגד היוצר כל כי לא יצדק לפניו כל חי. וא"כ לא יהיה לצדיק קיום כמו לרשע. והרשע יהיה לו תענוג כמו להצדיק שמאמין כיון שגם הצדיק לא יקוה להצטדק. הנה מוטב לו בין כך ובין כך להנות מן העוה"ז בהיתר ובאיסור) חלילה לך השופט כל הארץ וכו' רצ"ל הלא אתה הוא השופט כל הארץ ביחד כדי להעריך מעשה צדיק שיהיה רק צדיק בהצטרפות עם הרשע וגם מערך מעשיהם שהם ארציים שוכני בתי חומר ע"כ אמר השופט כל האר"ץ הבן. ומעתה תתבונן את אשר גילוי לנו חכמינו ז"ל ברוח קדשם תנא וכולם נסקרין בסקירה אחת בכדי להעריך מעשה ישראל נגד האומות בהצטרפות וכן הצדיקים בהצטרפות רשעים הנה יחשבו לצדיקים והשם י"ת יצדיקם ביום הדין ומוציא לאור' משפטיהם אמן:
סעיף לד
בספר עקרי דינים סי' למ"ד אות א' בשם פרי הארץ מי שבא לבה"כ אחר שבירך התוקע ושמע התקיעות עיי"ש. שחייב לברך אח"כ. כיון שעדיין תקיעות דמעומד לפניו עיי"ש. מיהו הא קמבעיא לי אם לא שמע הברכות וגם לא שמע התקיעות מיושב. ושמע התקיעות מעומד בלא ברכה. והנה אח"כ רוצה לתקוע בפ"ע להשלי' המאה קולות ע"פ הקבלה אם יברך עליהן וצ"ע בדבר:
סעיף לה
שם אות ד' בשם שו"ת קול אליהו. יחיד אין לו לתקוע על סדר הברכות של מוסף דהוי הפסק' עיי"ש פליאה דעת ממני הלא זהו עיקר המצוה המצווה עלינו לתקוע דוקא על סדר הברכות ותקיעות מיושב אינו אלא תקנה. וג"כ תקיעות בלחש מיקרי תקיעות יחיד כיון שכל יחיד מתפלל בפ"ע ומיהו י"ל שאעפ"כ התוקע תוקע להוציא הציבור י"ח ויהי' איך שיהי' הפסק הזה היא דבר תמיה:
סעיף לו
שם בספר הנ"ל מי שאשתו עיתים חלים ועיתים שוטה ונשא אחרת עליה אין למנותו לש"ץ לימים הנוראים וכו' וכיפר בעדו ובעד ביתו בית אחד אמר רחמנא ולא ב' בתים עיי"ש בשם הרב שבות יעקב הנה כ' סתם ימי"ם הנוראים: והנה וכפר בעדו ובעד ביתו אינו רק בכה"ג ביוה"כ וצ"ע:
מאמר ג
סעיף א
בו ידובר כמה דרושים מענינים מצות שופר כיד ה' הטובה עלינו ונקרא המאמר יום תרועה:
דרוש א לתקיעת שופר
מדרש בחדש השביעי באחד לחו דש יהודא בר נחמן פתח עלה אלקים בתרועה י"י בקו"ל שופ"ר בשעה שהקב"ה יוש"ב ועולה לכסא דין. בדין הוא עולה מ"ט עלה אלקים בתרועה ובשעה שישראל נוטלין את שופרותיהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא די"ן ויושב בכס"א רחמי"ם דכתיב י"י בקו"ל שופ"ר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדה"ד למדה"ר אימתי בחד"ש השביעי עכ"ל מה שיש להתבונן א' מה הוקשה לו עד שהוצרך לפתיחה לתרץ קושייתו ב' אומרו בשעה שהקב"ה יוש"ב ועולה וכו' יושב מיותר דאין לו ביאור ג' אומרו בדין הוא עולה. הנה הוא קודם לתקיע"ת שופ"ר והראי' מן הכתוב עלה אלהים בתרועה הנה נאמר בכתוב שהעלי' בדין הוא בתרוע"ה. ד' אומרו עומד מכסא די"ן ויושב בכסא רחמים ואח"כ אמר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהן. והופך עליהם מדה"ד למה"ר מה הוא החילוק בין כל אלה הלשונות הכפולים ה' סיימו אימתי בחדש השביעי זה אין לו גיזרה:
והנראה דבא לדקדק למה לא אמר הכתוב כמו באינך (בט"ו יום לחדש השביעי בעשור לחדש השביעי הל"ל גם בכאן) בא' לחדש הזה למה אמרו בחדש השביעי באח"ד לחד"ש ועוד בא לדייק בתורה לא נאמר רק יו"ם תרוע"ה יהי' לכ"ם ואינו מבואר באיזה כלי יריעו וגם תקיע"ה אינה מבואר והוצרכו ללמוד שופ"ר ותקיע"ה ממקום אחר ע"פ יסודי תור"ה שבע"פ גם בא לבאר הסמוכות לפרשה הקודמות מסיים אני הוי' אלקיכ"ם ומתחיל בסמוכות ובחודש השביעי וכו' והנה ליישב כל הנ"ל פתח לה פיתחא מהכא:
עלה אלקים ובתרועה הו"י' בקול שופ"ר הנה התחיל בשם אלקי"ם ומסיים בהשם הנכבד וגם התחיל בתרוע"ה ומסיים בקול שופ"ר ע"כ דרש לה בזה האופן להיות דבתורה אצל רא"ש השנ"ה לא נאמר שופ"ר ולא תקיע"ה רק יום תרוע"ה: ושופ"ר ותקיעה למדו ממ"א ביסודי תורה שבע"פ וטעמא בעי. אבל הוא לדעתי דהתורה למדה דעת לישראל במה במה שביארה התרוע"ה בפירוש. והשופר והתקיע"ה הניחה ברמיזותי' שילמדו ישראל ע"י יסודי התור' שבע"כ מלכו"ת פה ותורה שבע"פ קרינן לה. כי היום ההוא יום המלוכ"ה להמליך מלך העולם על כל העולם כמ"ש ותמלו"ך אתה הוא י"י אלקינו לבדך על כל מעשיך זה היום תחילת מעשיך וברא את העולם בכדי שיקרא מלך כי אין מל"ך בלא עם ונברא העולם בשביל ישראל אשר המה ימליכוה"ו ע"כ נק' בני מלכי"ם. (הבן מאד) הנה התורה לא ביארה רק התרוע"ה וקראה את עצם היום יום תרוע"ה התרוע"ה מורה על אימת הדי"ן גנוחי גנח ויילולי יילול והוא התחלקות הקול לקולות קצרים מורה על הצמצום שהוא די"ן כאשר ידעת מענין בוצינא דקרדינותא ומענין אותיות מנצפ"ך המצמצמין את התיב' שבאין בסוף התיבה והדברים עתיקין. כללו של דבר התרוע"ה מורה על הדין וזה ביארה התורה שקראה את עצם היום יום תרוע"ה שעצם היום הוא יום הדין ורמזה לנו התורה ברמיזותי' אשר בלמוד מעצמינו ע"י יסודי התורה שבע"פ שופ"ר ותקיעה להורו' לנו שע"י מעשינו יתהפך מה"ד למה"ר דהנ' שופ"ר מרמז לתשוב"ה עילאה בינ"ה אשר שם מתמתקים הדינין בשורשן כנודע (ולשון שופ"ר כענין שפר"ה שמשפר"ת את הולד הבן) וכן ע"ז מורה התקיע"ה קו"ל פשוט באורך (מבלי צמצום כתרועה) רמז להתפשטות הרחמים (מבלי צמצום:
ולפ"ז תתבונן התרוע"ה המור' על הדי"ן הנה זה מבואר בתורה על עצם היום שמתחיל בעצם בדין. והשופ"ר והתקיע"ה המור' על התפשטות הרחמים אינו מבואר בפירוש. רק התור' רמז' לו שנלמדהו אנחנו מעצמינו להורות לנו שזה תלוי במעשינו שע"י מעשינו אנחנו גורמים להמתיק הדי"ן ולהתפשטות הרחמים. וזה שיש לפרש במקראי קדש. לדוד תקע"ו בחדש שופ"ר (הנה הזכיר תקיע"ה ושופ"ר מה שאינו מבואר בפירוש בתור' אצל ר"ה. ע"כ אמר) בכס' ליום חגינו (רצ"ל אני אומר לך את הדבר הנעלם ומכוס' בתור' ביום החג הזה שאינו מבואר לא תקיעה ולא שופר ואמר טעם מה שכיסת' התור' הוא) כי חק לישראל הוא (אותו החוק נמסר לישראל שיפעלו הם התפשטות הרחמים שע"ז מורה התקיע' והשופר ע"כ צריכין הן ללמוד הדבר הזה בעצמן. משא"כ התרוע"ה המורה על הדין והמשפט שהוא מהש"י עצם היום יום הדין זה מבואר בפירוש התורה וז"ש) משפט לאלקי יעקב (ע"כ אמר התרועה בפירוש בתורה. והתקיע' והשופר ילמדו ישראל כי חק לישראל הוא):
וזה פירש הפסוק שהתחיל בעל מדרש לפתיחה עלה אלהי' בתרוע"ה (אלקי"ם מורה על די"ן. הנה זה עצם היום נק' יו"ם תרוע"ה שהוא הוראת הדי"ן כמש"ל. אבל מתהפך הדי"ן לרחמים ע"י ישראל וז"ש) הוי' בקו"ל שופר קו"ל היינו קו"ל פשוט תקיעה וגם שופר מורה על הרחמי"ם אלו אינן מבוארין בתורה רק לומדי' זה ישראל. להורות שנמסר להם. בשעה שישראל נוטלין שופרותיה"ן (דייקא) ותוקעין (דייקא) לפני הקב"ה. עומד מכסא דין ויושב בכס"א רחמי"ם. וז"ש הוי"ה (מורה על רחמים בקול שופר) הקול פשוט והשופר אינן מבוארין בתורה ונמסר ללימוד של ישראל להורות שע"י מעשיהן נעשה זה הענין והנה דוקא זה החדש מיוחד לדי"ן. דהנה י"ב צירופי הוי"ה הם בכל חדש צירוף אחד בחדש ניסן ראש חדשים הוי' כסדרה מורה רחמים גמורין ובתשרי חדש השביעי הצירוף השביעי והי"ה יוצא מס"ת וירא"ו אות"ה שר"י פרע"ה הצירוף הזה מורה על די"ן השם הזה בצירופי כשתרבע אותו כזה ו' ו"ה וה"י והי"ה בגימטריא די"ן (עיין בספר ברכ"ע דברים יקרים וכשישראל מהפכין מה"ד לרחמים הנה מתהפך הצירוף שיהיה הוי' כסדרה כמו בניסן. והוי' כסדר גם בריבוע בגימטריא חסד הבן) ע"כ תראה בתורה במקום שנרמז צירוף זה השם תיכף נרמז הוי' כסדר. והיא בס"ת שר"י פרע"ה ויהלל"ו אות"ה ס"ת הוי' כסדר כי נעשה זה תיכף ע"י מעשה ישראל וזה ג"כ הוי' בקו"ל שופר הבן:
וזה אשר שמעתי בשם חכם אחד על הא דאמרו חז"ל דהמלאכי' שואלין להקב"ה אימתי ר"ה ומשיב הקב"ה אנו ואתם נשאל לישראל ב"ד של מטה דקש' ולמה לא שואלין בחדשים אחרים אך הוא בכל חדש רואין הארת השם הנכבד כסדר הצירוף השייך לאותו החדש משא"כ ביום ר"ה הנה הצירוף הזה הוא והי"ה וישראל ע"י מעשיהן מהפכין לחסד ורחמים ומאיר כסדר כמו בניסן ע"כ שואלין המלאכים אימתי ר"ה והנ' כל חד"ש כלול מן כל הי"ב צירופים ע"כ נק' חד"ש מנין י"ב צירופי הוי' מנין יש"ב אבל אעפ"כ עיקר ההארה מן הצירוף השייך לחדש ואינך כלולים בו. וז"ש במדרש בשעה שהקב"ה יש"ב (היינו הארת י"ב צירופים כנ"ל) ועולה על כסא דין (היינו שמתעל' ומאיר ביותר צירוף הז' היוצא מס"ת וירא"ו אות"ה שר"י פרע"ה. הנה) בדין היא עולה ואח"כ ע"י מעשיהן של ישראל מתהפך לרחמים וכסדר' היוצא מס"ת שר"י פרע"ה ויהלל"ו אות"ה. וזהו הוי"ה בקו"ל שופ"ר על ידי קול השופ"ר נעשה שם הוי"ה כסדר:
ומבאר המדרש. האיך הוא הענין ע"י קול השופ"ר להתהפך לרחמים אמר שהוא ע"י קו"ל השופ"ר שהוא הב"ל. כביכול נתמלא הוי' ברחמים כי מילוי שם כ"ג הוא הב"ל מוציא פי הוי"ה יחי' האדם שם כ"ג בגימטריא מחי"ה בסוד ואתה מחי"ה את כולם וכיון שנתמלא כביכול ברחמים אזי הוא ית"ש מרח"ם עליהן:
זאת ועוד אחרת שהיפך עליהם גם מה"ד למה"ר (היינו שם אלקי"ם הנזכר בעליי' עלה אלקים הופכו ג"כ לרחמים כל מילוי אלקים ביודי"ן בגימטריא ברחמים. ומסכים גם מה"ד לרחם עליהן. והנה נלמד זה מן התור'. הפרשה שלפני' מסיימת אני הוי' אלקיכ' הרמז אני הוא הוי' רחמי' אשר הייתי מתחילה אלקיכ"ם בדי"ן תוכלו אתם לפעול להפוך לרחמים. אימתי בחדש השביעי שאז צירוף והי"ה צירוף השביעי מתיבת חדש (המור' מספרו לי"ב צירופים) באח"ד לחד"ש. תוכל לגרום ע"י מעשיהם שיתהפך לצירוף האח"ד היינו השם המיוחד צירוף הראשון וזה שסיים בעל המדרש אימתי בחדש השביעי. ע"כ נכתב בחד"ש השביע"י ואח"כ באח"ד לחד"ש. הבן:
סעיף ב
כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. הנה אין שמיע"ה גדולה מן הראי' וכיון שבראות עינים יראו הישועה למה לן לשמיעה והנראה ע"פ מ"ש הרב בס' ברכ"ע. שופ"ר במיליאו. שי"ן וא"ו פ"א רי"ש בגימ' תתקס"ד מנין יחודא עילאה. שמ"ע ישרא"ל כבזולת השמות הוי' אלקינו הויי' שהם בגימ' פ"ב מז"ל סודן נוצר חסד ונקה בגימ' עול"ם הב"א) והנה שמ"ע ישראל אח"ד בגי' תתקס"ד. שופ"ר במילואו כנ"ל וזו שיש לפרש כתקוע שופ"ר תשמע"ו תכוונו יחוד שמ"ע וענין כוונת ייחוד שמ"ע לפי הנ"ל כנ"ל. דהנה אמרו בירושלמי ברי' בטילה בתתק"ס (הס' כוונת המקוה אצלינו ע"פ פשוטו) דהנה במקוה תתק"ס לוגין והאדם אשר חטא. וכאשר יתחרט ליכנס במקוה סוד ם מרובעת רמז לאימא קדישא ומתקפל בה תלת גו תלת כעובר במעי אמו ומתבטל כמעט ממציאות בהתבטלו בתתק"ס אשר ברי' בטילה בו ונעשה כבריה חדשה וכן ארבעים יום ימי רצו"ן מר"ח אלול עד יוה"כ הן המה מקוה טהרה לישראל הלא המה תתק"ס שעות ומתהווין כבריה חדשה (כמש"ל במה שאמר ר"ע במשנה. אשריכם ישראל וכו' מקוה ישראל י"י וכו') וענין הביטול בתתק"ס. כי הוא י"ו פעמים ששים כי כל בריה יש בה ד' יסודות וכל יסוד כלול מכולם הרי י"ו יסודות ע"כ צריכין י"ו פעמים ששים. וזה ג"כ במילוי שופ"ר בגימ' תתקס"ד. הנה תתק"ס הוא כנ"ל. ותוספת ד' הראות הד' יסודות הבטילין בתתק"ס להתהוו' כבריה חדשה והוא כעין מסה"נ בק"ש בין והתבונן:
סעיף ג
מבואר בזהר שאין להתוודות ולהזכיר חטאים בר"ה במו פיו רק בסת"ר במחשבה
הנה ולדעתי נרמז הדבר בתורה מ"ש שר המשקי' את חטאי אני מזכיר היום הנה מלבד שכל זה מיותר אבל תיבת היו"ם ודאי מיותר אבל תדע שבדורות הראשוני' הי' ידיעה בנסתרות אפי' לאותן שהיו מסטרין אחרנין והנ' ידע שר המשקי' שאין להזכיר עונות בר"ה. והנ' היום ההוא הי' ר"ה כידוע מה שאמרז"ל בר"ה יצא יוסף מבית האסירים לזה אמר שר המשקים את חטאי אני מזכיר היום. הגם שהיום א"צ להזכיר חטאים הנני מוכרח כעת להזכיר: ובכתבי האריז"ל מבוא' ד' סדרי תקיעו' לכפר על ד' ראשי עבירו' היינו תקיעו"ת מיושב לכפר על עון ע"ז ולבטל יצרא דע"ז ובלח' לבטל יצר' דג"ע ובהחזר' לבטל יצר' דש"ד. וקודם תתקבל לבטל יצרא דלה"ר: והנה כ"ז אנחנו עושים בקול (היינו קו"ל שופ"ר) בלא דיבור הם כי לא להזכיר היום בדיבור ונ"ל דלבעבו' זה נמסר ד' פעמים בסת"ר אשר יעשה פסל ומסכה וכו' ושם בסתר. הנה זה ביטול יצרא דע"ז בסתר בקול ולא בדיבור ואידך אשר תלד כי תאכלם וכו' בסת"ר הנה הוא ביטול יצרא דש"ד ואידך כי אתה עשית בסת"ר שאמר נתן לדוד הנה הוא ביטול יצרא דג"ע ואידך מכה רעהו בסת"ר הנאמר כל לה"ר כיון הצורך לבטל כל הנצחין הללו בסת"ר:
סעיף ד
דרוש ב
ירושלמי א"ר סימון כתיב כי גוי מי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים וכו' ר"ח בי ר"ח ור' אושיעא חד אמר אי זו אומה כאומה זאת בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע האיך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן אלא לובשים לבנים וכו' ואוכלים ושותים ושמחים יודעים שהקדו' ב"ה עושה להם ניסים עכ"ל. הנה הקושיא מפורסמת דנראה מדברי ירושלמי הזה דמצוה להתנהג בשמחה ולא יחרד מאימ' הדין. והנה בתלמוד' דידן נר' בהיפך דאמרינן אמרו מה"ש לפני הקב"ה. רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרי' לפניך שירה (הלל) בר"ה ויוה"כ א"ל אפש' מלך יושב על כס' דין וספרי חיים וכו' פתוחי' לפניו. וישראל אומרים שירה. הנה מזה נרא' דצריכים להיות חרד מאימת הדין. וגם בזולת זה וכי ס"ד שכל ישראל יהיו בטוחים שלא יגיע אליהם שום דין והרי אנו רואין בכל יום כמה אנשים וכו' (וכבר עמדו ע"ז הרב בעל יפ"מ ובעל בינה לעתים) ועוד מהראוי להתבונן דרשת ר' סימן מהפסוק כי מי גוי גדול אשר לו אלקים חוקים ומשפטים צדיקים וכו' הלא אין בפסוק שום רמז לדרשתו והנה בעל יפ"מ ורבים אשר עמו שינו הגירסא והביאו הפסוק כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובי' אליו וכו' מיהו בכל ספרי הירושלמי הגירסא כנ"ל וקש' לשבש כל הספרים ואחשב' לדעת ע"פ מה שכתב הרב בעל ע"מ במאמר ח"ד ח"א בענין הא דקיי"ל. אם רובו זכיות מיקרי צדיק בדינו ואם רובו עונות וכו' ואפי' מחצ' על מחצה כובש. נושא. מעביר. הנה קשה הלא קי"ל כל האומר הקב"ה וותרן הוא וכו' כי מלך המשפט הוא ומלך במשפט יעמיד ארץ ואיך יהי' דבר ויתיר לעונות. לו יהי' שהם מועטים מן הזכיות ואמר הרב הקדוש הנ"ל כשהמשפט הוא ע"ד משפטי התור' לא נק' ויתיר (כי כך הוא חובתם של ישראל כיון שהם בני בני' של תור' הנה להם יאתה משפטי התור') והנה כשהרוב זכיות הנה קיי"ל במשפטי התורה אחרי רבים להטות וכו' אפי' במחצה על מחצה הנה מדה טובה צריכ' להיות מרוב' ממדת פורעניות. וא"כ בשגם לפורעניות אחרי רבים וכו' הנה מזה תגדל המד' טובה כוב"ש. נושא. מעביר (ועוד נ"ל במשפטי התור' בעוה"ז בדבר השקול בספק לכאן ולכאן אין מוציאין מיד המוחזק אפי' בדיני ממונות הנה כשהכף מאזנים שקולים הוה כדבר השקול ומטין לזכות) עיי"ש בדברי הרב מיהו אי קשיא הא קשיא האיך אנו אומרים לפניו ית"ש אנו מלאי עון ואתה מלא רחמים איך יתואר הדבר זה אפי' כשאנו מלאי עון ח"ו הש"י יתמלא עלינו ברחמים ויסלח לנו הלא זה ודאי אינו עפ"י משפטי התור' וא"כ מיקרי ויתור אבל יתפרש הדבר ג"כ ע"פ דברי הרב הקדוש הנ"ל בפסוק לכו נא ונוכחה יאמר י"י אם יהיו חטאיכ' כשנים כשלג ילבינו הנה דקדקנו מהו נ"א לשון בקשה האיך יצדק הדבר שיאמור התובע לנתבע בבקש' ממך נלך ונתווכח בדין. ותרא' שבודאי אתה תזכה בדין וא"כ למה יבקש ממנו שילך עמו לדין. ויתפרש הדבר ע"פ דברי הרב הנ"ל. פירוש) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו שהוא עפ"י הדין והכ' במשפטי התורה עני ועשיר באים לדין אומרים לעשיר לבוש כמותו או הלבישהו כמותך והנה הש"י ב"ה דימוהו הנביאים. לבושי' כתלג חיוור והחוטאי' בעוה"ר לבושה אדומים כשנים (מן תוקף הדינים הנעשים מן העונות) הנה הבורא ית"ש כשעומד כביכול עמנו להיות כבעל דין כביכול כתובע עם הנתבע. הנה להבורא ית"ש א"א לומר רק החלוק' הזאת הלבישהו כמותך. הנה ע"פ משפטי התור' הדין הוא שיסיר הש"י מעלינו הלבושי שנים שהם העונות וילבש אותנו מחלצות וא"כ אפילו ח"ו אנו מלאי עון: כיון שעל פי משפטי התורה הוא שיסיר הש"י מעלינו את העונות. אין כאן ויתור כיון שכתורה הוא. ע"כ הבורא ית"ש כחפץ להצדיק עם זו אפי' ח"ו מליאי עון וא"א לומר רק ע"פ משפטי התור' הנה מבקש מעדתו לכו נ"א (בבקשה מכם) ונוכחה (כביכול אהי' בעל דינכם כתובע עם הנתבע אז אהי' יכול עשות בלא ויתור כיון שכתורה הוא הדין הלבישהו כמותך ע"כ) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו:
ועפ"ז פירשתי הפסוק קרוב מצדיקי מי יריב אתי נעמדה יחד מי בעל משפטי יגש אלי. הדקדוקים רבו ואין להאריך ופירשנו דהנה הקב"ה כביכול הוא הדיין הוא העד הוא הבע"ד הנה ביום הדין כאשר יבואו בני האלקים להתיצב על י"י ויבואו ח"ו לסדר טענותיהם נגד ישראל הנה הש"י הוא הדיין ולפניו יעמדו למשפט הנה כשיבוקר ח"ו הפנקס הנה בהכרח הוא ח"ו לעשות משפט ודין כי מלך המשפט הוא ואין ויתור רק כשיהי' ע"פ משפטי התורה אתה המצאה הנה אומרים ישראל קרו"ב מצדיק"י (היינו המצדיק שלי בוראינו ית"ש הוא קרובי כי אנחנו עמוסים מני בטן וע"פ התורה קרוב אינו יכול להיות דיין בין לזכות וכו') ע"כ מי יריב אתי (לפניו ית"ש. אבל)' נעמדה יחד (היינו כביכול י"ש יעמוד עמי להיות בעל דיני כתובע עם הנתבע. אז כשיהי' כך) מי בעל משפטי יגש אלי (להיות בדומה לי וילבישוני כביכול ממלבושיו ויסיר מאתנו הלבושי שנים ויאמר ראה העברתי מעליך עוניך והלבש אותך מחלצות וזה יהיה ע"פ משפטי התורה בלא ויתור: