בני יששכר· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב
שבתות
מאמר א
סעיף א
בענין שם שבת
איתא בזוהר יתרו דף פ"ח ע"א. מהו שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי עכ"ל. נ"ל לפרש דהנה כ"ז אתוון דאוריי' הם ובכל אות יש בו חיות מן שם הנכבד הויה ב"ה וא"כ בכ"ז אותיות הם כח כ"ז הויו"ת בגימ' שבת וזהו שיש לפרש מהו שב"ת שמא דקוב"ה. שמא דאיהו שלים מכל סטרוי דהיינו מכל צד הכ"ז אתוון שבהם ברא הקב"ה את כל העולמות בכח שבו ית' המתפשט בהם. והנה ברא עולמות בששת ימים והשב"ת הוא כדמיון הנשמה והצורה לעולם ע"כ נקרא שבת. שמא דקוב"ה המחיה את כולם ולהיות שב"ת שמא דקוב"ה אסור להזכירו במקום שאסור לדבר ד"ת וידעתי ממדקדקי' במעשיהם שנזהרו להזכיר שם שב"ת ללא צורך והוא נכון כיון שאמרו חכמי הזוהר שהוא שמא דקוב"ה. המשכיל יבין הדבר:
סעיף ב
עוד יש לפרש. מהו ש"בת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים וכו' כי שב"ת בגימ' ד' מילואי הוי'. רל"ב. ושלשה מילואי אהי'. תנ"ה ושם י"ה ס"ה בגימ' שבת עיין בכתבי האר"י ז"ל:
סעיף ג
יש לפרש עוד מהו שב"ת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי. שבת עם הנקודות בגימ' תשכ"ד. הוא בגימ' (ד) י"ג מילואי הוי' שונים (כנודע מילואיהם ביודי"ן באלפי"ן בההי"ן. יש למלאות בי"ג אופנים. הגם שכללותם אינו אלא ד' מילואים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עכ"ז כשאות אחד הוא במילוי א' והב' בה' והג' ביו"ד וכיוצא יש י"ג מילואי' שונים עיין מאמר המילואים להרמ"ע ז"ל ועיין בס' ויקה"ל משה בהתחלתו) שאותן הי"ג מילואי' המה מכוונים אל הי"ג מדות. י"ג תיקוני דיוקנא קדיש' בכל מדה מילואי א'. וזה שכתבנו בספרינו אגר"א דכל"ה מה שביקש משה. הודיעני נא את דרכ"ך. נכתב דרכ"ך חסר יו"ד והיא מרמז שבקש להתוודע לו י"ג מדותיו ית"ש שבה י"ג מילואי הוי"ה הנ"ל בגימ' תשכ"ד והיא בגימ' דרכ"ך בך' רבתי דאי"ק אשר מספרה ת"ק כנודע. והנה שב"ת עם נקודותיו בגי' כל מילואי י"ג הויות הנ"ל. וזהו שיש לפרש בדברי הזוהר הנ"ל מהו שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי:
סעיף ד
ויש לרמז עוד. מהו שב"ת. שמא דאיהו שלים וכו' שבת בגימ' הקדוש ב"ה וגם ב' שמות הוי"ה אה"י וידוע מכוונת נ"ר שבתנ"ר בגימ' ג' יחודים. הו"י. אה"י. הויה אלקים הוי"ה אדנ"י בגימ' נ"ר. והנה הייחוד העליון הוי"ה אהיה כולל כל מה שתחתיו. ולפ"ז נוכל לפרש מהו שבת שמא דקוב"ה. היינו בגימ' הקדו"ש ברו"ך הוא (וגם שמא דאיהו שלים מכל סטרוי. היינו יחוד העליון הו"י אה"י). והשם הטוב יכפר:
סעיף ה
יש לרמז עוד. מהו שבת שמא דקוב"ה דהנה שבת הוא יומא דאורייתא לכ"ע בשבת ניתנה תורה והנה התורה כולה שמותיו של הקב"ה והנה נוסף מספר שב"ת על מספר תורה יחודא שלים הו"י אדנ"י יחוד קוב"ה ושכינתי' והנה יבא לפנינו אי"ה במקומו' במאמרי' הבאי'. איך התורה מבטלת פלונ"י ובז' שהם בגי' תורה ונלמד מהפסוק ובני רש"ף יגביהו עוף. כמ"ש רז"ל אין רשף אלא כו' עיין בפני יהושע רש"ף נקרא המזיקין הנ"ל בהסיר מהם שם א' המחי' אותם. רש"ף בגימט' שעי"ר מנין הבהמות ששלח יעקב לעשיו. וכן ביוה"כ שולחין שעי"ר וכו' והוא שבת נוסף על מספר רש"ף (שעי"ר מנין א"ל הוי"ה אדנ"י נרמזין בר"ת וס"ת יו"ם השש"י ויכל"ו ה"שמים והוא הנרמז במזמור י"י רועי שנוהגין לאמרו בשבת) גם כי אלך בגי"א צלמו"ת (בגי' רש"ף) לא אירא רע כי אתה עמדי. היינו שבת שמא דקוב"ה והדברים סתומים בכאן ויתפרשו לך להלן:
סעיף ו
שבת בגי' קשי"א רפי"א עפ"י מה שמבואר שם בזוהר הנ"ל בהדין יומא כל דינין אתכפיין ולא מתערין בעלמא עכ"ל. כבר ידוע לך דאית דינא קשי"א ואית דינא רפי"א כמו שידעת מענין ב' ימים דר"ה והנה שופר בר"ה הוא להמתיק הב' דינים. ובשב"ת נדחה השופר (בתקנת חכמים) כי נמתקי' הדינים בקדושת יום שבת. עיצומו של יום השבת ממתיק קשי"א ועוד יתבא' לך להלן:
סעיף ז
שבת בגימ' עצ"ם בש"ר. עפ"י מה שכתב האר"י ז"ל בליקוטי תורה. מה שאמר אדה"ר זאת הפעם עצ"ם מעצמי ובשר וכו' דהנה היתה חו"ה ראשונה שנתגרשה מן האדם. וחו"ה שני' ויבא"ה אל האדם והן הנה בחי' לא"ה ורח"ל שהי' אצל יעקב שופרי' דאדם. רק להיות בחי' לא"ה סוד דיני' קשי' (עצ"ם בזמן אדה"ר עדיין לא נתקנה רק חוה השני' סוד רח"ל) (בש"ר) דינא רפי"א. וז"ש אדם זאת הפעם (דייקא) עצ"ם מעצמי ובשר מבשרי היינו דייקא רק זאת הפעם חלוקים הם העצ"ם מן הבשר. וא"א לקבל העצ"ם ע"כ נתרחק' חוה הראשונ'. משא"כ בפעם השנית ביעקב שופרי' דאדם לא יהי' חלוקים העצ"ם מן הבשר ותהיין שתיהן קודש לי"י וידוע לך מסוד ב' ימים דר"ה יום א' בחי' לא"ה דינא קשי"א סוד עצ"ם. יום ב' בחי' רח"ל דינא רפי"א. סוד בשר. והמתקת שניהם ע"י השופר. ובשבת נדחה השופר עפ"י תקנת חכמי"ם ויש כח בידם לדחות המצוה בשב ואל תעשה. כי חכמי"ם המה בסוד הקודש שהיא חכמ"ה ויודעים אשר קדושא היום בעצמו ממתיק הדינים קשי"א רפי"א. עצ"ם בש"ר וזהו מספר שבת להמתיק הב' בחי' דינים הנ"ל ונכתב אצלינו בדרושים בספרינו אגר"א דכל"ה מענין יעקב שאמרה לו אמו וישבת עמו ימי"ם אחדי"ם. ופירש בזה הרב הקדוש בעל מבשר צד"ק הכוונה ימי"ם היינו שנה בענין ימי"ם תהי' גאולתו. אחדי"ם היינו שבתו"ת כי אמר' שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג וכו'. והנה שנה שלימה של שבתות יצטרך לזה שבע שנים. וכתבנו שם בטעם להמתיק הב' דיני' קשים הנ"ל היה צריך יעקב אבינו לעבוד עבודתו שנ' שלימ' של שבתו' ע"ש:
סעיף ח
שבת עקודי"ם נקודי"ם ברודי"ם בגי' שבת היא עפ"י הזוהר שם דף צ"ב ע"א שבת איהו כלל' דאוריי' וכל רזין דאורייתא בי תליין עכ"ל כבר ידוע לך עיקר רזין דאורייתא. הוא סודות מעשה בראשית ומעשה מרכבה עולם התהו ועולם התיקון בסודות המתקלא. והן המה עולמו' הנקרא עקודי"ם נקוד"י ברודי"ם בגי' שבת דאיהו יומא דאורייתא. בו סגולה לעסוק ברזין דאוריית' הוא שב"ת אשר הוא זכרון למעש"ה בראשי"ת וזכר ליציאת מצרי"ם. ע"כ בו יסוגל עסק הרזין במעש' בראשית ומעשה מרכבה. והבן הדבר:
סעיף ט
שבת אהבה בכל לב. אהבה בכל נפש. אהבה בכל מאד בגי' שבת כך שמעתי מכבוד מחו' הרב הקדוש מוה' צ"ה זצוק"ל. יש להתבונן הענין ע"פ מ"ש בזוהר הנ"ל שבת איהו כללא דאורייתא עכ"ל והנה כלל התורה הוא לדבקה בו ית"ש. וימסור לבו ונפשו ומאודו בעבור אהבתו. והנה שבת איהו כללא דאורייתא. ע"כ שב"ת בגי' כנ"ל עמ"ש במאמרי חדש ניסן מ"ג שבת הגדול אות ט':
סעיף י
שבת זרזיר עורב בגי' שבת בקדושתו אמרו רז"ל אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם מובן הדבר ע"פ מ"ש הקדוש בעל מג"ע בענין אברהם אבינו בברית בין הבתרים נאמר שם ויקח לו את כל אל"ה ויבתר אותם בתוך. להיו' ע' אומות הם אל"ה מול אל"ה כי ל"ה שרים הם אחוזים בצד ימין דקדושה. וישמעאל על גביהם הרי אל"ה ול"ה שרים משמאל ועש"ו הוא אדום על גביהם הרי הם אל"ה מול אל"ה וישראל פנימיים שרשם בקודש. ע"כ קליפת ישמעאל יום אידם הוא בע"ש מימין הקודש. וקליפת עש"ו יום אידם הוא יום א' היינו משמאל הקודש. וישראל בתוך ניתן להם למורשה יום השבת קודש והנה קליפת עש"ו נקרא עורב (ע' בקרנים בתחילתו). וקליפת ישמעאל נקרא זרזי"ר (רמזו רז"ל בפסוק וילך עשו אל ישמעאל לא לחנם הלך הזרזי"ר אצל עורב וכו') והנה כשמשמרין ישראל את השבת מבטלין את הב' קליפת עור"ב זרזי"ר אשר הם ראשים לכל האומות. ממילא אין שום אומה ולשון יכולה לשלוט בהם ע"כ תמצא שבת בקדושה בגימ' זרזי"ר עור"ב בקליפה שע"י שבת מבטלין אותם ע"כ אלמלא שמרו בני ישראל שבת ראשונה לא היתה אומה ולשון יכולה לשלוט בהם כי לא היה נותנים להם מקום לשלוט:
סעיף יא
שבת בגי' ג"פ ברכה. עם אותיות י' ה' י'. תתבונן הדבר ע"פ מ"ש. טעם למצוה מהו לאכילת דגים בשבת. דהנה אשכחן במעשה בראשית ברכה בג' דברים. והם בג' ימים זה אחר זה רצופים ברכה לדגי"ם ביום ה'. וברכ"ה לאדם ביום ו' וברכה לשב"ת ביום הז' (וסימנך בנאות דש"א ירביצני ר"ת דגי"ם שב"ת אד"ם) והנה חוט המשולש לא במהרה ינתק. אד"ם (היינו ישראל אתם קרויים אד"ם) האוכל דגי"ם לכבוד שבת. הנה יתברך בברכה המשולשת ולא במהרה תנתק:
והנה סוד הברכה היא ה' אחרונה שבשם הנכבד הנודע מסוד הפסוק והי' ברכ"ה. וה' בירך את אברהם. בת היתה לו לאברהם אבינו ובכ"ל שמה. בגי' ב"ן. סוד ה' אחרונה. וכתב יצו י"י אתך את הברכ"ה. ה' ברכה והיא מתברכת מג' אותיות ראשונות י' ה' ו' כמשארז"ל 'אין פרי בטנה וכו' מתברכת אלא וכו'. והנה תמצא לפי הנ"ל באכילת האדם דגים בשבת יצורפו ג' ברכות ברכה משולשת. הנה ג"פ ברכה בצירוף ג' אותיות י' ה' ו' המברכים לברכה בגימ' שבת:
סעיף יב
שבת הוא הנשמה א"ל החומ"ר בגימ' שבת. הנה ארז"ל גוי ששבת חייב מית'. נ"ל לפרש הטעם בזה דהנה כל ימי השבוע בהעריך אותם עם יום השבת המה חומר וצורה. ימי החול המה חומר. ושבת קודש היא הצורה. וזה שארז"ל בפסוק ויכל אלקי' ביום השביעי מלאכתו וכו' ביום השש"י מבע"ל ודרשו בו. מה היה העולס חסר מנוחה באה שבת באה מנוחה. והראוי להתבונן בדבריהם: הלא מנוח"ה הוא העדר המלאכה. ואיך יתואר לומר עליו מלאכה. וא"כ אכתי הקושיא במקומה עומדת ביום הששי. מיבע"ל. אבל מובן הדבר עפ"י הנ"ל. והוא מבואר בדברי קדמונינו הקדושי' הלא בספרתם. כשברא הקדוש ב"ה את עולמו בששת ימים היה הכל כחומר בלא צור"ה וברא אח"כ את יום השבת קודש הוא צור"ה. והיינו הנשמ"ה אל החומר) וקבלו כל הנבראים צור"ה והוא כמו נשמה אל הגוף (עיין באור החיים בפסוק ויכולו השמים) וז"ש רז"ל באת שבת באת מנוחה. היה העולם חסר מנוחה הוא הצור"ה כי השעבוד והעבודה כונה לחומ"ר ומנוח"ה יכונה לצורה ע' בספרי הרב הגדול בעל גור אריה ובבוא אח"כ יום השבת נשלם מלאכת העולם היינו הצורה ונשמת העולם וכן הוא תמיד הסדר שהחומר קודם לצור"ה והצור"ה באה באחרונה. וכ"ה באיכות מבחר בריאת הנפש בזה העולם הוא המין האנושי הנה כל האומות הם החומר (כמד"א שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור) וישראל עם קרובו הם הצורה. וע"כ תמצא שנתהווה אומה ישראלית אחר כל האומות במשפט הצור"ה הבאה אחר החומר והנה נתן השי"ת את יום השבת שהוא צורת הזמן לישראל עם קרובו שהם צורת הנפש משא"כ לאומות שהם החומר אין להם שייכות לצור"ה. והנה כמו החומר ברצותו לקרב א"ע למקום מובדל ממנו נתבטל דהיינו כמו האדם בעוה"ז בהגיע זמן הילוכו לעולם הרוחני מובדל הנה יכונה אצלו מיתה כי הגוף חומריי אינו יכול לעלות למקום רוחניי כמו כן האומות חומריים כול' ברצותם לשבו"ת יגיע עדיהם המיתה והביטול. ושמור עיקרי הענינים הללו. כי הם עיקרים גדולים עדות לישראל אשר הם צורו' העולם כולו והפליגו חז"ל עוד לומר. דגוי ששבת חייב מיתה אפילו בשבתו בשני בשבת דכיון שהם חומריים והמנוח"ה הוא מצד הצורה. הנה החומר ברצותו להגיע למעלת הצורה שהוא מנוח"ה יחוייב לו הביטול. בהבינך כל הדברים האלה תבין שבת נקרא קוד"ש. הוא דבר נבדל. וישראל נק' קוד"ש ואבדיל אתכם מן העמים. ע"כ במוצאי שבת אנו מבדילין המבדיל בין קודש לחול. בין אור לחושך. בין ישראל לעמים. ותבין ביותר הדבר מן הבדלות אור מן החושך. דהנה בית מלא חוש"ך. בהגיע לתוכו מעט אור. הנה החושך נתבטל לא יודע מקומו איה: כן מתבטל החומר ממילא נגד הצורה. הבן הדבר והנה קודש ישראל לי"י ע"כ כל אכליו יאשמו מתבטלים. וראיתי לאנשי מעשה שהיו נזהרים מליתן ממאכלי שבת לגוים ונכון הוא במקום שאפשר להיזהר ובמקום שא"א הנה יתקיים בזה כל אוכליו יאשמו. וזאת תהיה כוונת כל מכוין מאכלי שבת המה סם חיים לישראל וההיפך לשונאיהם והבן:
ומעתה תבין הרמז שבת בגימ' הוא הנשמה אל החומר. והוא שיסדו אנשי כנה"ג טועמיה חיים זכו כמו הנשמה המחי' את החומר. והוא הנרצה לרז"ל שנקנסה מיתה לאדה"ר בנטותו אחר החומר ובאת שבת שהיא הנשמ' המחי' את החומר והגין עליו ופתח ואמר מזמור שיר ליום השב"ת טוב להודות י"י וכו' הבן הדברים ועוד יתבאר אי"ה:
סעיף יג
שבת ששה פעמים מלא"ך הוי"ה בגימ' שבת יתבאר ע"פ משארז"ל בתי' בראש"ית יר"א שבת מן שמירת השבת כראוי יגיע הירא"ה לשומרי' בכל ששת ימי החול (ויתראה בסגולת השבת ליראה מן שארז"ל אפילו ע"ה אימת שבת עליו) והנה ביראים כתיב חונה מלאך הוי"ה סביב ליראי"ו וכיון שמן שמירת השבת תבא לאדם הירא"ה בכל ששת ימי החול ומלא"ך הוי"ה חונה סביבם בכל יום כיון שהם יראים ע"כ שבת בגימ' ז' פעמים מלאך הוי"ה פרפראות לחכמה:
סעיף יד
שבת בגימ' לשו"ן מעו"ר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות וכו' ברית עולם נראה לפרש ברי"ת הנברא בעולם. עיין בס' יציר' ברית הלשו"ן וברי"ת המעו"ר. והנה נראה לפרש דבשמירת שבת מתקני' מה שפוגמי' ח"ו בברי' הלשון ובברית המעור וע"כ שבת בגימ' לשון מעו"ר. ע"כ ביותר צריכי' ליזהר בשבת מלדבר דבר בטל רק דברי תורה לתיקון ברית הלשון וכן מצות עונה בשבת בקדושה. אשר פריו יתן בעתו. זה עונת ת"ח בליל שבת והוא תיקון ברי' המעו"ר:
סעיף טו
וכיון שבא המקרא הזה לידינו נימא בי' מילתא. אשר פריו יתן בעת"ו. דרשו חז"ל מיני' עונת ת"ח בשבת מהראוי להתבונן מהיכן נרמז בכאן שבת דייק'. והנרא' כבר ידעת שהמילוי הוא בחינ' נוקב' מקבל מן עיקר האות. והנה המילוי של אותיות שבת הם י"ן י"ת ו'. בגימ' עת"ו. וזה שדרשו אשר פריו יתן בעת"ו זה שבת. הבן הדבר:
סעיף טז
מהו שבת שמא דקוב"ה. שבת בגי' אד"ני במילוי הוא תרע"א (דמלכא תר"ע בית דינ"א) ושם אל. טיפת החס"ד הנמשך אלי' מן המשפיע. ועי"כ מתמלא"ת פרי בטנה. וכבר כתבנו בייחוד לקדוש היום כוונת "יום "הששי "ויכלו "השמים. ר"ת שם הוי': וס"ת אל אדני. עיי"ש ותבין. ע"כ שב"ת בגי' אל תרע"א:
סעיף יז
נעמי אמרה לרו"ת כשאמרה לה רו"ת שם האיש אשר עשיתי עמו היום בוע"ז. אמרה לה טו"ב בתי וכו' ואח"כ א"ל הלא אבקש לך מנוח אשר ייט"ב לך. שימשיך לך הטו"ב (בחי' יסוד צדיק) והנה בוע"ז אמר לה אם יגאלך טו"ב יגאל. ואם לא וגאלתיך אנכי. (היינו אמשיך אני לך את הטו"ב). והנה בבוא הזמן להתייסדות העוה"ז מרכבת מלכות שמים. הנה בוע"ז (המשפיע) המשיך טו"ב (דרגא דיסוד) אל רות אימא של מלכות והוא בגימ' מילוי' שם אדנ"י הנה שב"ת הוא יומא דיחודא ע"כ שבת בגימ' בע"ז טו"ב רו"ת:
סעיף יח
מהו שבת שמא דקודש"א ברי"ך הוא. שמא דאיהו שלים מכל סטרוי יש לפרש קודש"א ברי"ך הוא יהוי"ה אה"י בגימ' שבת. הבן לפ"ז מה שאמר שמא דאיהו שלים מכל סטרוי: וגם בלשון הקודש היינו הקב"ה יהוי"ה אהי"ה בגי' שבת עמש"ל סי' ד' והיא כפול. ואף עפ"כ יש בכאן חידוש דברים:
סעיף יט
מהו שבת שמא דקוב"ה. שמא דאיהו שלי' מכל סטרוי. יש לפרש שבת עם הנקודות בגי' תשכ"ד ידוע הוא אשר יש י"ג מילואי שמו' הוי"ה במילואי' שונים. והמה מכוונים נגד י"ג מדות של רחמי'. לך נא ראה בס' ויקהל משה בהתחלתו (וגם המה נגד י"ב חדשי השנה עם חדש העיבור עיין בס' ברכ"ע) ובזה פירשתי מה שאמר משה להשי"ת הודיעני נא את דרכ"ך. דרכ"ך חסר כי ביקש להודיע לו י"ג מדות של רחמ'. והנה הי"ג מילואי שמות הוי"ה הנ"ל בגי' תשכ"ד מנין דרכ"ך בהחשב אות ך' דמנצפ"ך ת"ק כידוע. והנה ביקש משה הודיעני נא את דרכ"ך (היינו י"ג מילואי שמו' הנ"ל שהם מכווני' נגד י"ג מדות של רחמים) והנה שבת עם הנקודות בגי' תשכ"ד מנין י"ג שמות הנ"ל. ותבין לפ"ז. מהו שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי היינו כל הי"ג מילואי':
סעיף כ
שבת בגי' חל"ק שי"ב (היינו י"ב צירופי הוי"ה) בר"ן (היינו י"ב צירופי אהי"ה) ובזה ג"כ יש לפרש מהו שבת שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי:
סעיף כא
אמרו בזוהר שבת יומא דאורייתא יומא דנשמתא היינו לכ"ע בשבת נתנה תורה לישראל והנה תורת הוי"ה תמימה כל התורה כולה הוא שמותיו של הקב"ה ותלויים בשם הוי"ה שהיא כנשמה בתוך הגוף והנה ב' תורות הם תורה שבכתב ותורה שבע"פ תורה שבכתב הוא שם הוי"ה ותורה שבע"פ שם אדנ"י דינא דמלכותא מלכות פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה. וכיון שהשבת הוא יומא דאוריית"א (תור"ה) יומא דנשמתא (נשמת התורה הוי"ה אדנ"י) ע"כ שב"ת בגימ' הוי"ה אדנ"י תור"ה. הבן:
סעיף כב
מהו שב"ת שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי. יש לפרש. שבת במ"ק בגי' ט'. כמו אמ"ת שהוא חותמו של הקב"ה וכמו הד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ע' במאמר ט' סי' י"ב ותבין כי שם ביארתי.
סעיף כג
עיין מ"ש במאמרי חדש סיון מאמר א'. והנה לכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל בחודש סיון דייקא במזל תאומי"ם (עמ"ש שם) והנה נרמז הדבר במספר שב"ת (יומא דאורייתא) שב"ת בגימ' בסיו"ן מז"ל תאומים:
מאמר ב
סעיף א
בו ידובר ענין תוספת שבת:
חיוב תוספת שבת. כבר ידעת שהרא"ש ז"ל כתב שלא נודע שיעורו. והנה מרן האריז"ל כתב שיעור של השביתה עם התוספות לפניו ולאחריו מהראוי להיות ל"א שעות. והנה אנחנו בעניינו מצאנו ראינו רמז בז"ה בתור"ה מצות זכור את יום השבת וכו' הוא מצוה הל"א בתו' עפ"י חשבון ומנין הרמב"ם אשר סוגיין דעלמ' אזלין כוותי'. ונראה לי לומר טע"ם בזה דהנה שבת קודש איקרי ובקודש מצינו בתורה תוספת חומש. ויסף חמישיתו עליו. נלמד סתום מן המפורש להוסיף חומש. והנה עיקר יום השבת כ"ד שעות הנה צטרך עפ"י דרכי התורה (כענין מ"ה מצינו) להוסיף חומש והויין ל' שעו'. והנה אותן השלשים שעות הויין כעין תורה) כיון שנלמד במ"ה מצינ"ו מן התור"ה) והנה משנה שלימה שנינו במס' ב"מ דף פ' השוכר את החמור להביא עליה חטים אם הוסיף במשאו ג' קבין חייב (באונסו) דמשא החמור הוא לתך. הוא ט"ו סאין. ואם הוסיף ג' קבין הם חצי סאה חלק שלשים מן הראוי זה נק' תוספ"ת מש"א ומזה למדו בגמ' למשא האדם תוספת ק"ב להיות משא האדם שלשים קבין אם הוסיף ונתן עליו ל"ח קבין חייב וכן למדו לספינ' ולעריבה דתוספת מקרי חלק ל"א הוספה מן שיעור הראוי לו מיקרי הוספ'. והנה גם אנחנו עם הקודש בעשייתינו המצות באהבה ובחיבה יתירה הנה היתרון הוא תוספת חלק ל"א יותר מן הציווי ובזה חיבה יתירה נודעת לנו שאין אנחנו עושים המצוה דרך משא רק אנחנו עוד מבקשים להוסיף ע"כ שיעור השביתה בתוספת חיבת הקודש הוא ל"א שעות כדברי מרן האר"י ז"ל ובזה מצאנו ראינ"ו טוב טעם ודעת למספר ש"י עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק כמד"א להנחיל לאוהבי יש היינו לעושים המצוה מאהבה ומוסיפים תוספת חלק ל"א כי אינם עושים דרך משא רק דרך אהבה) דהנה ארז"ל מצינו בכ"מ התוס' מרובה על העיקר וא"כ יש בידינו לומר עפ"י הנ"ל שמעשה השי"ת עם אוהביו הוא באהבה בהיפך היינו שנותן שכר לאוהביו שלשים פעמים יותר מן המגיע להם וא"כ לפ"ז אנחנו עם קרובו כל עבדותינו לצורך גבוה לייחד העולמות הנכללים בעשר עשר קדושות הן עשר ספירות העליונות. וא"כ עשרה עולמות הן עיקר שכרינו בחיוב ותוספת של הקב"ה עליהן ניתוסף שלשים פעמים הנה יעלו למספר ש"י שמנחיל הוא ית"ש לאוהביו דייקא היינו העושים המצות מאהבה דייקא ומוסיפים בתוספות חלק ל"א וזה שפירשנו בפי' הכתוב ומבני יששכר יודעי בינה לעתי' לדעת מה יעשה ישראל. דהנה יששכר עמוד התורה נק' יששכ"ר י"ש שכ"ר לפעולתו שעתיד הקב"ה להנחיל י"ש לאוהבי שמו ותורתו. והנה בני יששכר ביודעם שהקב"ה נותן שכר לאוהבי"ו ש"י עולמות ויודעים שמדת הקב"ה התוספות מרובה על העיקר. ועבודתינו לייחד העולמות עשר ספירות נותן להם הקב"ה תוספו' מרובה שלשים חלקים יותר על העיקר תוספות ש' יותר על י' תוספ' ל' פעמי' על העיקר חלק ל"א הנה זהו מדת הקב"ה עכ"פ מזה נדע אנן בדידן החיובים לעשות המצות באהבה בתוספ' חלק ל"א יותר מן העיקר. ממילא נדע בכל עיתות מעיתותי קודש צריכין אנחנו להוסיף שיעור חלק ל"א וזה ומבני יששכר (דייקא י"ש שכר יודעי בינה לעיתים (מעיתותי קודש) לדעת מה יעש' ישראל (כמה יוסיפו על הקודש מאהבה) דרוש וקבל שכר י"ש:
ובזה יתפרש נמי ברמז הכתוב יששכ"ר חמור גרם רובץ וכו' וירא מנוחה וכו' ויה"י למס עובד היינו יששכ"ר חמור גרם דין הנשנה אצל החמור בתורה שבע"פ היא שגרמה לו למתנת י"ש שכ"ר היינו החמור הרובץ תחת משאו אפילו בין המשפתים מקום מישור. הנה נמסר בתורה שדרכו לרבוץ בהוספת חלק הל"א על ל' חלקים מזה יודעים בנ"י יששכ"ר שעשיית המצות מאהב' הוא בהוספת חלק ל"א וזהו גורם להם י"ש שכר מהקב"ה וכנ"ל ומפרש הכתוב וירא מנוח"ה כי טוב (מנוחה הוא עוה"ב כי טו"ב הוא בעצם משא"כ) ואת הארץ (ארציות העוה"ז) כי נעמה (היינו רק עריבות לפי שעה אבל אינה טובה בעצם. ע"כ היא מחליף עולם עובר בעולם עומד טוב וקים) ויט שכמו לסבול (טורח משא עבודת הקודש יותר מן הראוי היינו בהוספת חלק ל"א על הל' חלקים וז"ש) ויהי למס עובד ויה"י בכ"מ לישנא דצערא מפני שמורה על דבר הטורח ומשא כבידה יתר על הכח היינו ל"א מספר ויה"י. וז"ש ויהי למס עובד עובד עבודתו כענין מי שמכריחן אותו במס כן הוא עובד היתרון. היינו חלק הל"א ג"כ כענין דבר המוכרח. ויהי' שכרו י"ש שכ"ר לפעולתו וכנ"ל:
סעיף ב
כבר כתבתי לך לעיל. ענין שביתה עם התוס' כפי דברי מרן האר"י ז"ל הם ל"א שעות. הנה יש להם רמז בתורה מצות זכור את יום השבת הוא מצוה הל"א בתורה. אבאר לך ביותר דהנה בדברות הראשונות נאמר. זכור את יום השבת וכו' הוא מצוה הל"א. ובדברות האחרונות נאמר שמור את יום השבת וכו' כאשר צוך ה' אלקיך. יש לפרש כ"ף כאשר מורה על המקום. רצ"ל שמרהו כפי המנין של המקום אשר צוך ה' אלהיך שהיא מצוה הל"א. והיינו שמור וכו' כאשר צוך וכו' שמרהו כשיעור המקום אשר צוך ה' אלקיך בתורה היינו ל"א שעות כי לא דבר ריק הוא המקום והמנין שנכתבה המצוה בתורה וכבר נכתב אצלינו כמה רמזים שונים במפקד המצות כסדרן בתורה. ועפ"ז יונעם לנפשך מה שדרשו חז"ל ביעקב ויקרא לו א"ל אלקי ישראל שהקב"ה קראו ליעקב א"ל. דקשה כיון שהסכמה של יוצר בראשית לכבד את יעקב לקראו בשם משמותיו. מ"ש שם א"ל דייקא יותר משארי שמותיו ית"ש. וגם למה דוקא כעת קרא בשם אך הוא דנאמר בכאן ויבא יעקב של"ם עיר שכ"ם וכו' (והנה יבא אי"ה בדרושים שלפנינו שכ"ם ר"ת "שבת "כלה "מלכתא) וכתיב ויחן את פני העיר. ודרשו חז"ל נכנס לעיר (בע"ש) עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום. וכיון שיעקב קבע תחומין לשב"ת אשר שמירתו הוא עם התוספות ל"א שעות (כאשר הוא תחומו ומקומו בתור' מצו' ל"א) ע"כ בשכר זה קראו הקב"ה אז אל:
סעיף ג
אשובה נא עוד לבאר טעם לדברי מרן אשר שמירת השב"ת עם התוס' מהראוי להיות ל"א שעות וכאשר כתבנו רמיזתו בתורה והוא ע"פ מ"ש בנוסח שתיקנו אנשי כנה"ג לומר בשבת לא"ל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי והנה יש להתבונן מ"ש שתיקנו לומר בשביתת השי"ת כביכול דוקא שם א"ל ובפרט דלא מצינו בתורה שם א"ל בענין השבית' רק שם הנכבד או שם אלקי"ם ויכל אלהים ביום השביעי וכו' כי ששת ימי' עשה הוי' וא"כ קשה מאד למה אמרו אנשי כנה"ג לא"ל אשר שבת וכו'. ונ"ל דהנה כתיב ואתם עדי נאום ה' ואני א"ל ודרשו חז"ל כשאתם עידי אני א"ל והנראה לפרש עפ"י מה דידוע. המרכבה טמאה הם דכר ונוק' שבקליפה פלוני ופלוני"ת. ידוע מספרן תרי"א. והנה תורה בגי' תרי"א בקדושה מבטלת אותם ושמעתי מאת פה קדוש מהרב מהר"מ סופר זצוק"ל רמז המשנה כופין את הס"ל לפני אפרוחים ס"ל ר"ל דכר ונוק' שבקליפה כופין אותן לפני האפרוחים היינו העוסקים בתורה כמ"ש בת"ז. ואני הוספתי נופך. דהנה מבואר בת"ז אפרוחים נק' העוסקי' בתורה ע"ד הפשט. מה שאין כן העוסקים עפ"י דרך הקודש נק' בני"ם. והנה אמרה המשנה כופין הס"ל היינו דכר ונוק' שבקליפה אפילו לפני האפרוחי"ם העוסקים בתורה עפ"י פשוטו והנה עיין בפני יהושע על מאמר חז"ל כל העוסק בתור"ה יסורין בדילין ממנו שנאמר ובני רש"ף יגביהו עוף (אין רש"ף אלא יסורין וכו') רש"ף יסורין הוא משום שהיסורין באין מן קטרוג פלוני ופלוני'. והנה בהחסיר מהם הניצוץ הקדוש המחי' היינו שם א"ל נשא' בגימ' רש"ף ובזה תתבונן ג"כ אין רש"ף אלא מזיקין שהן המה המזיקין דעלמא והנה בעוסק בתור"ה תור"ה בגימ' שמותם עם השם א"ל המחי' הנה יסורי' בדילין ממנו ע"ש באריכות דברים ועיין בספר הפלאה. ותבין לפי"ז מה שאחז"ל ביונתן ב"ע בעסקו בתור"ה עוף הפורח עליו מיד נשר"ף כי מן רש"ף נעשה שר"ף. ותבין לפי"ז מה ששלח יעקב לעשו דורן תק"ף בהמות מנין רש"ף וכן שעיר לעזאזל. ונכתב אצלינו ג"כ בענין רמז הפסוק ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שר"ף והנה השב"ת אות ועדות שמעידין על הבורא ית"ש שברא כל הנמצאי' מאין ליש בששת ימים. ושבת מכל מלאכתו ביום השביעי. ויברך ויקדש אותו ונתנו במתנה לישראל עם קרובו העמוסים מני בטן. ושב"ת איהו יומא דאורייתא (לכ"ע בשב"ת ניתנה תור"ה) יומא דנשמתא כמ"ש בזהר ומאן דנטר שבתא כאילו נטר אורייתא כולה א"כ הוה כאילו קיים ועסק בכל התורה וכל העוסק בתור"ה יסורין (ומזיקין) בטילין ממנו והיסורין הן באים מן קטרוג הקליפו' הנ"ל הנק' רש"ף (שהם בגי' רש"ף בחסרון שם א"ל משמותם והיא בהחסיר חיותם וכחם) והנה תור"ה גימ' שמותם הנ"ל עם השם א"ל. ע"כ התור"ה מבטלתן והנה שב"ת הוא ככל התורה הוא ג"כ מבטל כל הקליפות הנ"ל. ע"כ ביום השב"ת הקליפות בורחין לנוק' דתה"ר. ע"כ אומרי' בשב"ת א"ל אדון על כל המעשים לאל אשר שבת מכל המעשים. שם א"ל דייקא הבן מאד והרחב הדברים כרצונך כי הם יקרים מפנינים וזה הוא דברי חז"ל בפסוק ואתם עידי נאום י"י ואני אל כשאתם עידי (היינו בשמירת שבת שהוא עדות עלי אז) ואני אל היינו כאילו מקיימים כל התורה שיש בה מספר שם אל נוסף על וכו' והקליפות בורחים לנוק' דתה"ר ולית שולטנא אחרא בכולהו עלמין ונשגב י"י לבדו:
ובאלה הדברים הג"ה הדברים האלה היו כתובים אצלנו בחיבורא קדמא' בסי' קל"א ואמרתי סימנא מילתא לבטל קל"א אילן: תשכיל טוב טעם ודעת לדברי מרן האריז"ל שמהראוי לשמו' את השב"ת עם התוספ' ל"א שעות ותשכיל למה זכור את יום השבת מצו' ל"א בתורה עמש"ל ותשכיל ותדע ג"כ מה שדרשו חז"ל ביעקב ויחן את פני העיר שקבע תחומין לשבת (וכבר ידעת איסור תחומין בכדי להבדיל בין הקדש והחול) ותשכיל מה שהקב"ה קראו ליעקב בסמוך לזה א"ל. והשי"ת יצילנו משגיאות. ותתבונן עוד. בימי החול הנה ניתן לישראל אות תפילין (בגי' פסת"ם) היא ג"כ תק"ף לבטל כח קליפות רש"ף הנ"ל עשו איש שעיר והנה חיו' הקליפו' מן ניצוץ הקדוש אל אשר בתוכם. ע"כ יש בתפילין תיבו' ת"ג מנין י"ג פעמים א"ל היינו א"ל אח"ד (מנין י"ג) ומתישין כח א"ל אח"ר וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך וכו' אלו תפילין שבראש והנה בשב"ת אין לנו אות תפילין במעשינו רק תפילין דמארי עלמא והקליפות בורחין לנוק' דתה"ר. היינו בני רש"ף בורחין מפני א"ל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי: הבן מאד ותתבונן לפי"ז שלבעבור זה אומרים קדושת כת"ר בשבת במקום ת"ג (תרגומו של כת"ר) שבתפילין ואומרים כת"ר יתנו לך י"י אלהינו. ותבין לפי"ז מצות קרבן מוסף שבת הוא מצו' ת"ג בתור' ואז אומרי' קדוש' כת"ר הבן הדברי':
סעיף ד
עוד אביא לבאר לך ענין אחר בטעם תוספ"ת שבת. הנה כתבתי לך אשר מרן האריז"ל כ' אשר תוספ"ת שבת יכולין להוסיף עד ל"א שעות היינו מן חצות יום הששי עד שעה אחת בליל א'. והיינו ל"א שעות ועוד אמר שלא יאמרו תחינה עד חצות ליל א'. כי עד חצות לילה עדיין היא הארת שבת וא"כ לפי"ז הנה הארת שבת ל"ו שעות. יש לומר שהתוספת הזה כענין כל המצות בהידורם כענין שאמרו הידור מצוה עד שליש במצוה:
סעיף ה
וכיון שבאנו לדבר מענין זה הידור מצוה עד שליש במצוה. נבא לבאר מהיכן נפקא לן זה מן התורה דהנה הידור מצוה נפקא לן מפסוק. זה אלי ואנוהו. התנאה לפניו במצות. היינו לעשותה בהידור מן המובחר אבל שיעור שאמרו עד שליש לא נדע מקומו איה וגם מן הצורך מה שייכת יש לשירת הים. שיתבאר בו ענין הידור מצוה. והנרא' לבאר עפ"י מה דאית' בתרגום המיוחס ליונתן בפסוק ויקח שש מאות רכב בחור ושלישי' על כלו. תרגום ומולית"א תליתאה על כולהון ולכאור' לא נודע כוונתו והנראה לפרש עפ"י הירושלמי כלאים הובא בפי' הר"ש למשניות וכ"ה במדרשים והוא שמעולם לא הי' נוהגין ליסע בעגלה רק עם סוס א' עד שבא פרעה שהי' בימי יוסף הנהיג ליסע במרכבתו בשני סוסים. ואח"כ פרעה שרדף אחרי ישראל הי' אוסר שלשה סוסים בכל מרכבה וזהו הפי' ושלישי"ם על כולו וזה ג"כ כוונ' הת"י מוליתא תליתאה (היינו סוס בענין מולייתות של בית רבי בגמ') וא"כ הוסיף פרעה הידו"ר שליש בעבירה לרדוף אחרי ישראל והנה השי"ת לקח ממנו נקם. סוס ורוכבו רמה בים. ומבחר שלישי"ו טבעו בים סוף ע"כ שוררו לפניו זה אלי ואנוהו. אתנאה לפניו במצות. וממילא נשמע דהידור מצו' עד שליש כמו שפרעה התנא' בהידור שליש בעבירה והשי"ת מבחר שלישיו הטביע בי"ס הנה מחייבי' אנחנו להתנאו' לפניו במצותיו בתוס' שליש (ממיל' לפ"ז נדע דפי' שליש בזה הוא חלק שלישי נוסף על השני'):
ובזה ביארנו ג"כ דברי נעים זמירות ישראל בהילוליו ברוה"ק על לעתיד. רוממ' אל בגרונם וחרב פיפיו' בידם לעשות נקמה וכו' לאסו' מלכיהם בזיקי' ונכבדיהם וכו' לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו הנה כל משכיל יראה שהדברים אין להם ביאור א' מה ענין חרב פיפיות לענין לאסור מלכיהם וכו' ב' מהו הפירוש לעשות בהם משפט כתוב והיכן כתיב. ג' מהו הסיום. הדר הוא וכו'. ועפ"י הנ"ל מובן דהנה ידוע אשר כלל קומת האדם נחלק לשלשה חלקים. חלק המחשבה הם בחי' חב"ד וחלק שממנו מוצא הדיבור היינו הריאה והלב והם נגד הזרועות וגמר כלי המעשה הם בבחי' נה"י היינו השוקים והרגלים והנה השי"ת כאשר ציונו בירושת הארץ בראשונה להכרית הגוים לא תחיה כל נשמה הנה נאמר לשם בגבורי כח העושים מלחמה וטרף זרוע אף קדקד המה שני שלישי האדם בשיעור קומתו והנה על לעתיד אמר דוד ברוה"ק אשר יקויים המצו' הזאת בהידור מצוה שהוא שליש נוסף וניקח נקמתינו מן הגוים גם בשליש השלישי דהיינו לאסור מלכיהם וכו' וזהו לעשות בהם משפט כתוב. היינו הכתוב במ"א בשירת הים אשר שם מבואר הידור מצוה עד שליש במצוה וזהו הדר הוא לכל חסידיו היינו בזה הענין יקיימו מצות הידור כיון שהיא מצות השי"ת לעשות נקמה בגוים הנה יחויב בזה מצות הידור כמשפט לכל חסדיו:
ובזה יתבאר לנו ג"כ טוב טעם ודעת למנין ש"י עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק הנה הרב הגדול החיד"א זלה"ה כתב בשם גדול א' להיות המצות הם התרי"ג וז' מצות דרבנן. הרי תר"ך ומכל מצוה נברא מלאך א' ומלאך הוא שלישו של עולם א"כ הם ר"ו עולמות וב' שלישי'. והנה השי"ת כביכול מוסיף שליש לבני ישראל כענין תוספת כתובה א"כ יש להם ש"י שלישים. ולדרכינו אנן נימא שהתוספת שליש. הו"א מהידור מצוה שהוא עד שליש במצוה ועפי"ז יתבאר לך ג"כ ומבני יששכר (יש שכר) יודעי בינה לעיתים גם בעתים מעיתותי קדש יודעים להוסיף) לדעת מה יעשה ישראל כמה יהי' התוס'. וכמש"ל אות א' אומר לך עוד טעם לתוספ' שבת. הנה כתיב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו וכו' ביום הששי מיבע"ל ודבריהם ז"ל ידועים ומה שאחשוב עפ"י פשוטו דהנה אין לטעות שעשה השי"ת שום מלאכה ביום הז' מעין מלאכות המבוארות בששת ימים דהנה מלאכת כל יום מבואר ביומו. ובשבת אין מבואר שום מלאכה רק אעפ"כ לא כלו כל המלאכות רק ביום הז' כי הזמן הוא ג"כ נברא כשאר הנבראים וא"כ כיון שנברא העולם להתנהגות הזמן בז' ימים כיון שלא יצא לפועל עדיין יום הזמן של יום השביעי לא נגמרו עדיין כל המלאכות כי הי' העולם חסר בריאת יום הז' וכשנברא הזמן יום הז' כלו כל המלאכות וזה יש לרמז בדברי רז"ל ג"כ באמרם מה הי' העולם חסר מנוחה באה שבת בא מנוחה היינו שהי' העולם חסר עדיין בריאת יום המנוחה. ולפי"ז תשכיל ותדע ג"כ ענין תוספת שבת כי זה ענין והלכת בדרכיו דהנה השי"ת שבת מכל מלאכתו ביום השביעי רק ברא ועשה את יום השבת שלא הי' עדיין בפועל. כן מחוייבים אנחנו לשבות מכל המלאכות רק מצוה עלינו לעשות את יום השבת היינו לעשות שבת חדש. מתוספת ימי החול שאנו מוסיפין על השבת הנה היא לנו עשי' בזמן את יום השבת: וזהו ושמרו ב"י את השבת לעשות את השבת וכו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים וכו' הבן הדבר. אשר השבת העיקרי כבר הוא נברא ומה שאנו מוסיפין אנחנו בוראים זמן מחדש:
סעיף ו
עיין במאמר קידוש שבת עוד מענין תוספת שבת ענין עמוק וכתבתי שם סמך מן הקרא ויברך אלקים א"ת יום הז' את מרבה הטפל ליום הז' היינו תוס' שבת:
סעיף ז
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. דרשו חז"ל סמך שבת למורא אב ואם לומר אף ע"פ שהזהרתיך על מורא או"א אם יאמר לך חלל שבת אל תשמע לו ע"כ נשאלתי הלא דורשו אומרו אח"כ אני י"י הוא לנתינת טעם אני י"י ואתה ואביך חייבים בכבודי א"כ מטעם הזה כ"ה בכל המצות שלא ישמע לאביו לעבור על שום מצוה וכן פסקו באמת בכל התורה ואפי' איסור קל דרבנן לא ישמע אליו א"כ לפי"ז קשה למה פרטה התורה שבת דייק' שהוא מן החמורות כריתות ומיתות ב"ד. ונ"ל ע"ד הפשט דהנה הטור סי' ר"ס פסק דאם אביו רשע פטור מכיבוד וכ"כ הסמ"ג (ואין כן דעת הרמב"ם) והנה קשה לדעת הטור והסמ"ג א"כ למה איצטריך קרא אם אביו אומר לו חלל שבת אל ישמע לו הרי בלא זה כיון דמצווהו לחלל שבת רשע הוא פטור הבן ממוראו וכיבודו ותירץ הרב הגדול המפורסים חיד"א זלה"ה דאיצטריך היכא דהבן קיבל עליו תוספת שבת מבעוד היום גדול והאב עדיין לא קיבל ומצווהו לעשות מלאכה נמצא שאין האב רשע בזה אעפי"כ אל ישמע לו עכ"ד. ולפי"ז יומתק הדבר מה שפרטה התורה שבת דייקא ולפי"ז יש מזה קצת ראי' לשיטת הטור והסמ"ג דאי לשיטת הרמב"ם הקושיא במקומה עומדת למה פרטה התורה שבת דווקא:
סעיף ח
בגמ' א"ר חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת. שנא' והכינו את אשר יביאו לאלתר (וכפירש"י. והכינו את אשר יביאו לאלתר. בשעת הבאה הכנה. והבאה בהשכמה היא דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר עכ"ל) ולי נראה דלמד לה מן יביאו שפירשו בי"א. והוא לשון מהירות. כמשארז"ל ביבמות. מפני מה הגרים מעונים בעוה"ז על שאיחרו ליכנס תחת כנפי השכינה. כדכתיב. ישלם י"י פעלך וכו' אשר בא"ת לחסות תחת כנפיו. עיי"ש ברש"י ותסופ' לשון ביא"ה היא במהירות והקדמה. ממילא לפי"ז מדכתיב והכינו את אשר יביאו במהירות ובזריזות והיא השכמה. תיכף יכינ"ו יהי' איך שיהי'. הנה הוא נלמד מבנין א"ב כי הוא נלמד מאבינו הראשון וישכם אברהם בבקר. וע"י מדת בנין א"ב מתעוררים מדת וחנון. וכתיב וחנותי את אשר אחון אע"פ וכו' ויתבאר עוד אי"ה. ואגב באתי להודיעך מה שנ"ל לדינא מלישנא דר' חסדא. אמרו לעולם ישכים אדם וכו' אומרו לעולם. היינו אפילו חל יו"ט בע"ש. ונראה דדייק מן הכתוב. והי' ביום הששי. והכינו וכו'. הנה תיבת וה"י' מיותר דהל"ל וביום הששי וכו' ואמר וה"י' לשון שמחה. להורות אפי' יארע זמן שמחה ביום הששי היינו יו"ט. אין זה דוחה מצות השכמה להוצאת שבת כנ"ל:
סעיף ט
והנה באתי עוד לעורר על לשונו של ר"ח. אומרו. לעולם ישכים אדם להוצאת שבת להכנת שבת מיבע"ל. מהו לשון הוצאות. ונ"ל עפ"י מ"ש הרב הגדול חיד"א זלה"ה ובספרו כסא דוד דף מ"ט ע"ב). הזריז במצות (היינו לעשותן בזריזו') לא שיי' גבי דידי' למימר טענת מי הקדימני כו' כיון שהוא עושה הקדמה כל מה שאפשר לו בחק המין האנושי הג"ה ובזה פירשנו. מקראי קדש במתן תורה. ועתה אם שמוע תשמעו וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ: הנה יקשה אומרו לשון ועתה איזה זמן בא לשלול. ב' סיימו בטעם כי לי כל הארץ. אינו מובן: ואדרבא וכו': וכבר דברו בזה כל המפרשים ולפי הנ"ל יונח דהנה אמרז"ל. משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד הנה אמר דבריו לישראל בהשכמה: הנה אמר להם ועתה (היינו בעת אדם להוצאת שב' בכדי שיהיו כזאת בהשכמה) שמוע תשמעו ההוצאת נק' על שם האדם בקולו. ושמרתם את בריתי (מלשון ואביו שמר את וכו' תהיו מחכים ומצפים מתי תבא לידי: וג"כ יכולים לפרשו על ברית שבת כמו שאמרו במדרש: שהשבת נק' ברית: ופירשנו לה שבת בגימ' לשון מעור: כמש"ל במאמר ש"ם שבת) והייתם לי סגולה מכל העמים (תהיו לי בסגולה מכל העמים) שבכל העמים גם אם יעשה איזה איש רצון קונו אזי יש עליו טענת מי הקדימני וכו'. וזה שסיים בטעם) כי לי כל הארץ ע"כ שייך לטעון מי הקדימני וכו' משא"כ כשתעשו המצות בזריזות בהשכמה: לא עליכם תהי' הטענה הזאת וכמש"ל: ע"כ הג"ה וזאת הסגול' הוא לישראל. עיין בהג"ה והנה במצות ענ"ג שבת אשר ישראל מרבים בהוצאות הנה יש להש"י ג"כ ע"ז טענ' מי הקדימני דמהיכן יקח האדם ההוצאות והלא כל ההוצאות הם משל הקב"ה אבל כיון שהאדם משכים לעשות הכנות להוצאו' שבת. הנה זה מיקרי הוצאותי"ו. ואין להקב"ה ע"ז טענת מי הקדימני וכו' וז"ש ר"ח לעולם ישכים אדם להוצאות שב' בכדי שיהיו ההוצאת נק' על שם האדם המשכים:
סעיף י
נרמז עוד במאמר ר"ח לעולם ישכים אדם להוצאת שבת. היינו מה שהשבת מוציא. היינו מילואי אותיות שבת שהם יוצאין מן עיקרי האותיות. והם אותיות י"ן י"ת ו'. בגימ' עת"ו. והנה כתיב עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. ועיין מ"ש במאמר שם שבת סימן ט"ו. ויתבאר אי"ה במ"א:
סעיף יא
מוסיפין מן חול אל הקדש. הנה כשניתוסף מנין חול על מנין קדש הרי קדש חול בגימ' ב' פעמים דרך. אית דרך ואית דרך. כתיב דרך שקר הסר ממני וכו' דרך אמונה בחרתי וכו' והנה כשמוסיפין מן חול על הקדש. נכלל הדרך שקר בדרך אמונה. הבן הדבר היטב. וזהו אם תשוב משבת רגליך וכו' וכבדתו מעשות דרכיך וכו':
מאמר ג
סעיף א
בו ידובר ברכת שבת:
ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו. במדרש ויברך וכו' ויקדש אותו. כתיב ברכת י"י היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ברכת י"י הוא תעשיר זו השבת שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי. ולא יוסיף עצב עמה. זה האבל כמד"א נעצב המלך על בנו עכ"ל. הנה יש להתבונן. דנראה ודאי דכוונת המדרש לפרש מהו. ויברך ויקדש מהו הברכה ומהו הקדושה. ולפי"ז לא נדע מהו התירוץ. וג"כ לא נודע דרשתו בסיפא דקרא ולא יוסיף עצב עמה. זה האבל. וכי ס"ד שע"י האבל ב"מ יהי' איזה וכו'. ונראה דודאי בא לפרש. מהו ויברך ויקדש. ע"כ הקדים הקדמה לפרש פסוק ברכת י"י וכו' ובפרישת הפסוק הזה יתפרש לנו מהו הברכה והקידוש בשבת והנה בפסוק ברכת י"י וכו' לא נדע פירושו. וג"כ לאו סיפי' רישי'. ע"כ פירשוהו על יום השבת. דהנה השי"ת ברא את העוה"ז ברא אלקים לעשות דייקא ועולם עשי' נק'. וכל המזונות ופרנסות להאדם הם דייקא ע"י עשי' ע"כ אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וכו' ואמרו רז"ל עוד הנהג בהן מנהג דרך ארץ. וצריך האדם לעסוק באיזה מלאכה או מו"מ והקב"ה ממציא לו עי"ז פרנסתו. והנה השבת יום שהוא אסור במלאכה לכל ישראל. ומאין תהי' פרנסתם כיון שהשי"ת ברא את העולם להיות הכל בעשי' דייקא. והנה ימי האבל ב"מ ג"כ אסורן במלאכה. אבל אין זה קושיא. כי הוא רק מקרה ליחיד וכל ישראל מותרין במלאכה. אבל יום השבת אסור במלאכה לכל ישראל. והם עיקר מציאת העולם א"כ אין כאן עשי' ביום זה. ומאין תהי' פרנסה ביום זה אבל הוא להיות שבירך השי"ת את יום השבת יש בו פרנסה בשפע מבלי עשי' וזהו פי' הפסוק עפ"י המדרש: ברכת י"י היא תעשיר זו השבת הגם שאינו יום מלאכה ועשי' עכ"ז כיון שיש בו ברכת י"י. הוא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה זה האבל שאינם גם כן ימי מלאכה. אין בהם זאת הסגולה. ומה שיש לאדם פרנסה בהם אינה קושיא כי אינה זמן איסור מלאכה לכל ישראל ובאלה הדברים תמצא פתח פתוח. לפרש בכאן מהו ויבר"ך וכו' ויקדש דהנה הפרנסה הוא חיות לכל הנבראי' והיא באה כביכול ע"י החכמ"ה העליונה. כדכתיב והחכמ"ה ת"חי' וכתיב כולם בחכמ' עשית. הנה החכמ"ה נק' קד"ש כידוע כמד"א ישלח עזרך מקד"ש (ועיין בזהר בפסוק ואנשי קד"ש תהיון לי) והנה בשב"ת כיון דכתיב בי' ויבר"ך ויקד"ש ברכו בקדוש"ה. היינו בחכמ"ה שמשם החיות. ע"כ הגם שאינו יום מלאכה יש בו פרנסה לחיות האדם. אבל בימי האבל שאסורים במלאכה אין הפרנסה מטעם זה כי אינם קד"ש ואדרבה כתב האריז"ל שלא להניח בהם תפלין דר"ת אשר הם מצד מוחין דחכמ"ה כי בימים האלה מסתלקי' מוחין דחכמ"ה והפרנס' היא לאדם מחמ' שהם ימי מלאכה לכל ישראל אבל פרנסת שב"ת היא מברכת הוי' ויבר"ך וכו' ויקד"ש וכנ"ל בחיבורא קדמאה נזדמן לנו המאמר הזה בסי' כ"ו סימנא מילת' ברכת הוי':
סעיף ב
שם ר' ישמעאל אומר ברכ"ו במן וקדש"ו במן ברכו במן שכל ימות השבוע הי' יורד עומר ובערב שבת שני עומרים. וקדש"ו במ"ן שלא ירד בו כל עיקר עכ"ל. הנה מפרש ג"כ ויבר"ך ויקדש ויתפרשו דבריהם ע"ד זה דהנה הבר"כה הוא שבגזירתו ית"ש נתיילד דבר שאינו תחת המציאות. עכ"ז מיום שברא הקב"ה את עולמו י"ש מאי"ן הנה ברא אלקים לעשו"ת. שיהי' הכל י"ש מי"ש ע"כ ברכתא לא שרייא באתר ריקנייא ע"כ אמר אלישע להאשה מה יש לך כל בבית. דברכאן לא שריין באתר ריקנייא וע"כ מן הצורך להניח פתותי לחם בשעת ברהמ"ז. בכדי שיהי' מקום להשראת הברכ"ה דמשעת בריאת העולם שהי' י"ש מאי"ן ברא אלקים לעשות י"ש מי"ש:
והנה יש להתבונן העומר מן שהי' יורד בערב שבת. שני העומ"ר לאחד למה ירדו שני העמרים ביחד ולמה לא ירד העומ"ר של שב"ת בפני עצמו ה"ל לירד העומר של ערב שבת בבוקר. והעומר לשבת בצהרים. ונראה להיות יום שב"ת היא יום הברכ"ה והברכ"ה הוא דוקא י"ש מי"ש. הנה עמ"ר בגי' י"ש לקטו ב' עמרים ביחד להורות על הברכ"ה י"ש מי"ש ולא שרייא באתר ריקנייא ב"פ עומ"ר בגי' ב"פ י"ש (ועלה מספרם כת"ר שהוא אי"ן מקור הברכ"ה. הבן הדבר ויונעם לך לפ"ז מ"ש בשב"ת כת"ר יתנו לך י"א וכו') וזהו מה שאמרז"ל ברכ"ו במן שכל ימות וכו' ובע"ש ב' עמרי"ם וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר מובן עפ"י דברי הזוה"ק בשלח דף ס"א וז"ל: בקדמיית' כד נפקי ישראל ממצרי' אעלו בנהמא דאיקרי מצ"ה (סוד מלכות לחם ענ"י סיהרא דלית לה מגרמא כלום) והשתא זכו ועאלו למיכל נהמא אחרה עילאה יתיר מאתר עילאה דכתיב הנני ממטיר לכם לח"ם מן השמי"ם ממש (תפארת ישראל דאיקרי שמים כמד"א ואתה תשמע מן השמי"ם) ובההוא זמנא אשתכח להו לישראל מאתר דא חברייא דמשתדליא באורייתא. מאתר אחרא עילאה יתיר אתזנו מאי הוא כמה דכתיב החכמ"ה תחי' בעליה אתר עילאה יתיר עכ"ל. הנה כבר ידעת שהחכמ"ה נק' (קדש) כמ"ש כ"פ הנה המ"ן שהי' יורד מן השמי"ם הוא מזונות מבחי' ת"ת ישראל: אבל השי"ת קיד"ש את יום השביעי הנה מזונו' יום הז' מאתר דאיקרי קד"ש היינו חכמ"ה בענין מזונות ת"ת (שנק' שב"ת) ע"כ לא ירד בו מן כל עיקר כי מזונות השב"ת מאתר' עילאה דקוק יתיר וז"ש וקדש"ו במן שלא ירד בו כל עיקר. כי מזונות השבת קדש הם. הבן הדבר:
סעיף ג
שם ר' נתן אומר ברכו במן וקדשו בברכ"ה עכ"ל זה הדבר אינו מובן כלל. ומה שיש לי לפרש בזה (הנה ברכ"ו במ"ן כנ"ל) וקדש"ו בברכ"ה. היא עפ"י מה שנמצא להקדוש הרמ"ע זלה"ה במאמרי השבתות שלעתיד לבא בסעודה של לויתן הנה אין סעודה בלא לח"ם הנה כתב שיוציאו אז צנצנת המן הנגנז (נאמר בו לדורותיכ"ם היינו בעת שיהי' הדורות יחד) והוא נק' לח"ם כמד"א הוא הלח" אשר נתן ה' וכו'. וכתב שם שיברכו ברכה על המן. המוציא לח"ם מן השמי"ם והנה דכירנא כשהיתי מסתופף בצל קדשו של כבוד מחותני הרב הקדוש מהרצ"ה מזידיטשוב זצוק"ל נפל מילת' בפומי' לחקור האיך הי' ברכת המן ואני הייתי משיב שמצאתי כך להרמ"ע דלעתיד יברכו המוציא לחם מן השמים. ונפל ויכוח בדבר בין החברים נענה א' מן החברים ה"ה הרב המקובל מהו' ישראל דוב זלה"ה אשר כמדומה לא בירכו ברכה על המן כל עיקר. כיון שהיא לחם אבירים נבלע באיברים שלא הי' בו בירור כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידם מן הפסולת ובמן לא הי' פסולת ונהניתי מאד כי לדעתי הדברים קרובים אל האמת והיותי מתמי' לפ"ז על הקדוש מהרמ"ע שכתב שנצטרך לברך עליו לעתיד. והנראה להיות אכילה ההיא תהי' באתר עילאה יתיר בסוד הקד"ש חכמ"ה כי כבר יגיע זמן השגת חכמת מושכלי התורה. והנה כתיב כולם בחכמ"ה עשית במחשב' אתברירו והנה המ"ן הוא לחם מן השמים כמש"ל בשם הזוהר וכשיתעל' ע"י אכילתינו לאתר עילא' יתיר אתר דאקרי קדש שוב יהי' לו בירור (והנה זה אני או' בדרך אפש' ואין לי סמך מדברי רבותינו בזה) ותתבונן זה דגם הצדיקים כשיושבים בג"ע כשרוצים להעלותם למדריגה יותר גדולה מצטרכים שוב לבירור חדש ע"כ שוב דנין אותם כמשארז"ל אצל שמואל הנביא שהיה מתיירא מן הדין (זה דרך אפשר ולא קבלתי זה ואם נאמנו דברינו) הנה יצטרכו אז לברך ברכה על המן. ולפ"ז יש לומר ג"כ (בדרך אפשר) הגם שלא היו מברכין על המן במדבר בימות החול אבל בשב"ת להיות דהאכילה הוא בקדש אתר עילאה יתיר הוצרכו לברכה. זה הכוונה לפ"ז ויקדש אותו: קדש"ו בברכה (זה בדרך אפשר) ובזולת דברי הרמ"ע ז"ל יש לומר דבאמת לא היו מברכין על המן בימות החול שום ברכה מטעם הנ"ל. אבל בשבת עם היות שלא היו מברכין ברכת הנהנין עם כ"ז להיות שב"ת היא קד"ש והאכילה בו כעין אכילת קדשים היו מברכין ברכת המצוה אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול סעודת שב"ת וזהו וקדשו בברכ"ה. זה מה שנראה לדעתי לפרש כעת והש"י יודע האמת:
סעיף ד
שם רבי יצחק אמר ברכ"ו בעטיפ"ה וקדש"ו במקוש"ש (כ"ה הגירסא הנכונה בילקוט וכן גרס במ"כ) לא נודע האיך נרמז בויברך ויקדש. עטיפ"ה ומקוש"ש. וגם מה שייכות יש לשני הענינים הללו עטיפ"ה אצל מקוש"ש. ונראה ע"פ מ"ש רז"ל (והוא) שאמרו מפני מה נסמכה פ' ציצית למקושש: שאמר משה לפני הקב"ה דלבעבור זה חטא המקושש דבימות החול ישראל מלובשין בתפילין וזוכרין על ידם את השי"ת ומורא שמים עליהן. אבל בשבת אין עליהם תפילין ואין להם דבר המזכיר א"ל הקב"ה אני אתן לכם מצוה שנוהגת גם בשב"ת וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ונמצא לפי זה נתהוו אלו ב' הענינים מקוש"ש ועטיפ"ת ציצית בזמן אחד. אבל מהראוי להתבונן איך נרמז זה בברכ"ה וקידו"ש. ונ"ל לפרש דהנה ברכ"ה הוא דבר המתפשט ואינו מוגבל ע"כ אין הברכה שורה בדבר המדוד שהוא מוגבל. עטיפת הציצית הוא בסוד או"ר מקי"ף הוא שורש הוברכ"ה שאינו מוגבל בכלי כמו אור פנימי (עמ"ש בספרי אגר"א דכלה בפ' ציצית) הנה יתפרש ויברך אלקים את יום השביעי בבחי' ברכ"ה שאינו מוגבל בכלי ה"ס או"ר מקי"ף הנרמז בעטיפת הציצית וקידש"ו במקושש כתיב במקושש ויניחו אותו במשמר כי לא פורש וכו' ובמגדף כתיב לפרוש להם על פי ה'. ופירשו חז"ל שבמגדף לא ידעו כלל אם חייב מיתה מה שא"כ מקושש ידעו שהמחלל שב"ת היא במיתה אבל לא ידעו באיזה מיתה עד שפירש להם הקב"ה שהוא בסקילה והנה ד' מיתות נמסרו לב"ד לפייס ד' אותיות הוי' מי שפגם ביו"ד מתחייב סקילה מי שפגם בה' ראשונה מתחייב שריפה וכו' והנה היו"ד היא בחכמה הנק' קד"ש כידוע. והנה שב"ת נאמר בה קד"ש היא לכם. ע"כ המחלל שבת פוגם ביו"ד סוד החכמ"ה סוד הקדוש ע"כ מיתתו בסקילה וזהו וקדש"ו במקושש שעל ידי המקושש נתוודע אשר שבת הוא בסוד הקד"ש הבן:
בבואי לכלל זה לא אכחיד את אשר חכמים הגידו. דין מצות סקילה למדו מן הר סיני. כי סקול יסקל או ירה יירה. משם למדו שתהיה בית הסקילה גבוה ב' קומות. והנה לא דבר ריק הוא הלימודים בתורתינו הקדושה. למה נלמד הדבר דוקא במתן תורה. ויתכן ע"פ דברינו הנ"ל דהנה מצות סקילה הוא למי שפגם באות יו"ד סוד החכמה והנה אורייתא מחכמ"ה נפקת ע"כ נלמד מצות סקילה מן שעת מתן תורה. והוא דבר נחמד:
סעיף ה
שם ר"א אומר ברכו בנ"ר. וכן הי' המעשה פ"א הדלקתי את הנר בלילי שב"ת ובאתי ומצאתי אותו במוצאי שב"ת דולק ולא חסר כלום ע"כ לא נודע מהיכן ישפוט שהברכ"ה קאי על הנ"ר. ואין ראיה ממעשה הנס שאירע לו לר"א. ומוכרחים אנחנו לומר שזה הוא לכל איש הישרא' שנרות של שבת מתברכי' יותר באורם מכל ימות החול לזה רב ולזה מעט (וכמדומה שהמבינים יודעים זה) והנראה דשפט זה עפ"י מה שדרשו בזו"ח שבקדרותא דצפרא בעת שמתחיל האור להתנוצץ אז מסוגל וטוב שתתקיים הברכה שמברכין לאיש הישראלי' ואפיק לה בג"ש. כתיב וירא אלהים את האו"ר כ"י טוב. וכתיב התם כ"י טו"ב בעיני ה' לברך את ישראל. הנך רואה מקבלת הג"ש זו המסורה בידם שהברכ"ה שרוי' באו"ר ונמשכת אחר האור. והנה מדכתיב בשב"ת סתם ויבר"ך ולא נאמר במה ברכו. ע"כ הכוונה הוא ברכו בדבר שהברכה שרוי' בו. היינו או"ר שב"ת הוא הנ"ר והנה נ"ר שב"ת אינו מדאורייתא רק מצות חכמי"ם חכמים הם המושפעים מן החכמ"ה. לאור"ם נסע ונלך. כי הנה כסיל בחושך הולך. וחכמ"ת אדם תאי"ר פניו. הנך רואה שהחכמ"ה הוא האו"ר הלא תראה אפילו הולך למשרים עפ"י חכמתו ושכלו. ע"כ החכמים דייקא תיקנו מצות או"ר שב"ת. ותראה עוד שחכמינו ז"ל דרשו בפסוק ותזנח משלו"ם נפשי זה נ"ר שב"ת הנה קראו לנ"ר שב"ת שלו"ם וכן הא דאיבעיא להו נר שבת וקידוש היום ופשטו נ"ר שב"ת עדיף מקידוש היום משום שלו"ם בי"ת. נ"ל דקראו לנ"ר שב"ת שלו"ם כיון דנ"ר שבת היא הברכ"ה. ברכו בנ"ר כנ"ל ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכ"ה לישרא"ל אלא השלו"ם ע"כ זה שמו אשר יקריאו לו שלו"ם ותתבונן עוד עפ"י דברינו הנ"ל שסוד הברכ"ה אשר היא באו"ר נמסרה לנו בג"ש. תתבונן לפ"ז אשר מצות נ"ר שב"ת אינו מבואר בתורה רק עפ"י חכמים בתורה שבע"פ: דהנה הברכ"ה באו"ר נמסרה בג"ש וכבר ידעת דמדת ג"ש נגד מדת רחו"ם מדה שני' בי"ג מדות של רחמים וכביכול בי"ג מדו' המדה השני' רחו"ם ה"ס השערות של השפה העליונה שהוא כביכול ע"ל פ"ה (ובדרך זה אמרנו על הא דאר"זל. מיכאל (עושה שליחותו) באחת. ולמדו לה בג"ש כתיב ויעף אלי אח"ד מן השרפים.(עפיפה אחת) וכתיב התם והנה מיכאל אח"ד השרים הראשונים. והנך רואה ויעף אלי אח"ד וכולי הכוונה על מיכא"ל ולמדו זה בג"ש שהוא כביכול ע"ל פ"ה כנ"ל ע"כ כתיב התם אצל הנביא ויעף אלי וכו' ויגע ע"ל פ"י להורות שנלמוד הדבר בג"ש הבן הדבר) וכן תתבונן הא דדרשו דמרים נפטרה בנשיקה דגמרינן ג"ש ש"ם ש"ם ממשה מה התם ע"ל פ"י וכו' ע"כ נ"ר שב"ת הוא דברי חכמים תורה שבע"ל פ"ה. והשם הטוב יכפר בעדינו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. והנה תתבונן אשר כל הדרשות שדרשו ע"כ. דרשו על ויבר"ך ויקד"ש ובדרשת ר"א לא נדרש על ויקד"ש כלום. והנראה לפרש דכיון שדרש ויבר"ך על נ"ר שב"ת. הנה ויקד"ש הוא להתחייבות קידו"ש היו"ם והוא להורות על בעיות הגמ'. בתר דפשטא נר שבת קודם לקידוש היום: ולימודו מכאן ויבר"ך ויקד"ש שם:
סעיף ו
שם ברכו באו"ר פניו של אדם. קדש"ו באור פניו של אדם לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת. ע"כ הנה ג"ז יתפרש כנ"ל דמכח הג"ש הנ"ל תתפרש הברכ"ה על האו"ר. רק שבפירוש הקודם דרש על או"ר הנ"ר ובכאן דרש על או"ר פני"ם. אבל הנה דרשו קדש"ו ג"כ על אויר פני"ם. הנה מהראוי להתבונן מהו הברכ"ה באו"ר פני"ם ומהו הקידוש. ואחשב' לדעת ע"פ מ"ש כ"פ במה שדרשו חז"ל ישא ה' פניו אליך. אמרו מה"ש לפני הקדוש ב"ה רבש"ע כתיב בך אשר לא ישא פנים. מפני מה אתה נושא פנים לישראל. דכתיב ישא ה' פניו אליך. א"ל הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל אני כתבתי ואכלת ושבעת וברכ"ת והם מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה עכ"ד. הנה דבריה' ז"ל אינם מובני' בהסתכלות ראשון. דלכאורה נשיא"ת פני"ם מיקרי בשגם האדם מתחייב כך וכך ואינו ראוי שייטיבו עמו מצד מעשיו אף על פי כן הנותן מצילו מהעונש ויהיב לי' לבזבזין בנדבה זה מיקרי נשיאו"ת פני"ם. והנה המלאכי' בשואלם את פי הש"י הנה ע"כ לא שאלו מפני מה אתה נושא פנים לישראל היינו שבקרנו את פנקסיהם. וראינו שמצותיהם אינם מגיעים לשכר כזה שאתה נותן להם דהמלאכים אינם יודעים זה. דהרי כל המצות והעבירו'. המה במשקל אל דעות כמ"ש הרמב"ם הוא כפי כוונת כל אחד ואחד וגם מה הוא התירוץ של יוצר בראשית וכי לא אשא פנים וכו' אני אמרתי ואכלת ושבעת וכו' קשה ממ"נ אם מגיע להם בעד החומר' הזאת שכר כזה הנה לא מיקרי נשיאו"ת פני"ם. רק היה לו להשי"ת להשיב. מגיע להם השכר בעבור שמדקדקים ע"ע וכו' ובאם אינו מגיע להם בעד החומרא הזאת שכר כזה שוב נקרא נשיאות פני"ם. על כרחך לומר. דהמלאכים רמו קראי אהדדי כתיב בך. אשר לא ישא פנים. וכתיב ישא י"י פניו אליך. משמע שאתה נושא פנים לישראל אפילו מה שאינם ראוים לפי המשקל של א"ל דעות. והבן הדבר א"כ לפ"ז צריכין להתבונן מהו התירוץ של הקב"ה הרי אף על פי כן קשו קראי אהדדי. ואמרתי בזה. ידוע י"ג מדות של רחמים הן המה כביכול י"ג תיקוני דיקנא כידוע ומדת ואמ"ת המדה השביעית הוא כביכול סוד או"ר פני"ם העליונה תרין תפוחין קדישין ובהתעוררת המדה הזאת להאיר לישראל. נקרא נשיאות פנים. הארת פנים. יאר י"י פניו וכו' ישא י"י פניו וכו' עיין בכוונת האריז"ל בסוד הארת פני התוקע הוא לעורר מדת ואמת והנה ישראל בהתהלכ' בדרכי אמ"ת מעוררים מד"ת ואמ"ת. וכן בעוסקם בתור' בדבר הנעלם ומכווני' אל האמ"ת היינו הלכ' לאמתת' ג"כ גורמי' כנ"ל ובזה פירשנו הפסוק אשרי העם יודעי תרועה י"י באור פניך יהלכו"ן. התרועה אינה מבוארת בתורה בפירוש מה היא. ונפל הספק אם גנוחי גנח או יילולי ייליל או תרווייהו. ועושים הכל מספק. ומכוונים הלכ"ה לאמת"ה. כי הרואה יראה בזהר ובר"מ דכל הסדרים מוצרך צריכי' ואין כאן ספק. נמצא כיון דישראל מכוונים ע"י פלפולם הלכה באמ"ת. גורמים להאיר או"ר פני"ם היא מדת ואמ"ת. ומגיע להם חיי"ם כי באור פני מלך חיי"ם וזהו לדעת פי' הפסוק אשרי העם יודע"י תרוע"ה. שיודעים מה היא התרועה ואין כאן ספק אליבא דאמת. וכולהו הסדרים מוצרך צריכי עפ"י האמ"ת ולא עשה י"י ככה שיצטרכו לפלפל בדבר לידע מה היא התרוע"ה עד שע"י הספק כוונו להלכ' באמ"ת היא כדי שיגרמו ישראל ביום הדין הנורא להאיר מדת ואמת אור פני מלך חיים וז"ש י"י באור פניך יהלכו"ן מכוונים להלכה. להאיר אור פני מלך. הבן הדבר הנפלא הזה. ובזה יתפרש ג"כ דברי חז"ל ששאלו המלאכים מפני מה אתה נושא פנים לישראל איזה דבר עושים בתמידות בכל יום שיהיו ראויים עי"ז להארת אור פנים. א"ל הקב"ה וכי לא אשא להם פנים אני כתבתי ואכלת ושבעת וברכת הנה כפשוטו הכוונה דוקא שביע' ממש והם על ידי יגיעתם בתורה דרשו. ואכל"ת שיעור אכילה בכ"מ כזית. ושבעת זו שתי'. או לאידך מ"ד ואכל"ת ושבעת. אכילה שיש בה שביעה והיינו כביצ'. והגיעו בזה לכוונת האמ"ת ע"כ מאירים מדת ואמ"ת או"ר פני"ם. ע"כ ראויים הם לנשיאות פנים אור פני מלך חיים (וכ"ה שהאמת גורם להם לישראל להלכה זו ביודע' שאפילו כזית וכביצה אינם יכולי' לסגל בעצמם זולת בחסד הבורא ע"כ צריכין לברכו גם על כזית וכביצה) ועפ"ז נבא להתבונן דברי המדרש שאנחנו עוסקים בו בסגולת השב"ת ואקדים לו משנה שלימה שנינו. הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל על פיו. ואמרו הטעם דאפילו עם הארץ החשוד לאכול טבלים שהן במיתה. מתיירא לשקר בשב"ת כי אימת שבת עליו ואומר אמ"ת והוא לתימא דהרי גם בשב"ת אסור לאכול אצל ע"ה דגם בשב"ת חשוד היא לאכול טבלים ואין אימת שבת עליו לענין זה. ולענין שאינו משקר ואומר אמ"ת אמרינן אימת שבת עליו והוא לפלא. ונ"ל להיות מדת ואמת היא המדה השביעית בי"ג מדות היא מאירה ביום השביעי אור פניהם של ישראל כי המדה הזאת היא או"ר פנ"י מל"ך ומאירה אור פניהם של ישראל בני מלכי"ם ומתייראים לשקר. ואמ"ת יהגה חיכם. ודבר י"י בפיהם אמ"ת (ותתבונן מ"ש במנחת שבת ענני באמ"ת ישעך) והנה כבר ידעת משאר"זל בתיבת נח שלא היה יכול השקר ליכנס אל התיבה עד שנשתתף עם הפחת"א שהיא הקללה שממעט את הנכסים והון האדם עד שהכל הולך לטמיון מתלא אמרין כל מה דשקר' יהיב פחתא נטיל משא"כ באמת הוא הברכ"ה וזה שנתברך יעקב ויתן לך האלקים וכו' ל"ך דייקא שמדתך אמ"ת. תתן אמ"ת ליעקב. הנך רואה כי הברכה היא ע"י האמ"ת כי האמ"ת מקור הברכ"ה (המשכיל על דבר יבין. במפלאות תמים דעים האמת היא מקור של הברכ"ה) ומדכתיב הכא סתם ויברך אלקי' את יום השביעי ולא נודע מהו הברכ"ה. פירשו חז"ל ברכו באור פניו של אדם היינו שבשב"ת שהיא יום השביעי נתברך מאור פניהם של הבני מלכי"ם. להיות אור פני מלך חיים מאיר בהם היא המדה השביעי' הנק' ואמ"ת ובאמ"ת שריין ברכא"ן היפך השק"ר שהיא משותף לפחת"א שהוא הקללה. וקדש"ו באור פניו של אדם שע"י אור הפנים הזה שבא מלמעלה בברכ"ה קדשו ג"כ בזה אשר ישראל קדושים מתייראים לשקר ואפילו ע"ה נאמן בדבריו כי ישראל קדושים הם קדש ישראל לי"י ולא ידברו כזב. אחי ידידי דוק נא בדברים הללו ותנשק ידי החכמים בהבינך כל זה תבין אחי ידידי מה שאמחז"ל בההיא מתא דשמא קושטא דלא שכיב איניש בלא זימנא דהנה מדת ואמ"ת היא הארת הפני"ם כביכול כמש"ל ובאור פני מלך חיי"ם. ותבין לפי"ז האוכל טבלים הוא במיתה ח"ו. והנה ע"ה החשוד לעבור ע"ז בהגיע שב"ת יום השביעי הארת מדת השביעית מדת ואמ"ת אור פני מלך. ובאור פני מלך חיי"ם מתפחד לומר דבר הגורם ההיפך ודבר יי בפיו אמת ותתבונן עוד בזה משארז"ל יעקב אבינו לא מ"ת דכתיב תתן אמ"ת ליעקב. ואתם הדביקים בה' אלקיכם חיים:
סעיף ז
שם ברכו במאורות וכו' עיי"ש שדרש שחלק הקב"ה כבוד לשב"ת ולא גנז האור עד מוצאי שבת. והוא נלמד מג"ש כי טוב וכנ"ל עיי"ש וכמדומה שדרשו זה להורו' לישראל הגם שהן היום נגנז אור הגנוז שהי' יכולין להביט בו מסוף העולם עד סופו עכ"ז הנה הברכה הזאת נשארה מוטבעת בשבת ושומרי יום השבת בקדושה יכולין גם היום ליהנות מן האור ומתגלה להם נסתרות:
סעיף ח
שם ר' לוי בשם זעירא אמר ל"ו שעות שמשה אותה האורה י"ב שעות של ע"ש וי"ב שעות של ליל שבת וי"ב שעות של שבת ע"כ צורך הודעה זו היא עפ"י מה ששמעתי ממדקדקים להדליק בשב"ת ל"ו נרות כי נר שב"ת הארה מהאור הגנוז ששימש ל"ו שעות (וכן נירות מצוה של חנוכ"ה הם ל"ו נגד אור הגנוז) וכ"מ כתוב בשם הקדוש מהר"פ מקאריץ זצוק"ל ותתבונן כמעשה בראשית כתיב ה' פעמים או"ר מספרם אלף ל"ה ובהחזרת אלף לאלף (בסוד הכתוב איכה ירדוף אחד אלף) הנה היא ל"ו. והיא נרמז במתן תורה אל"ה הדברים אשר תדבר אל ב"י אל"ה אלף ל"ה סוד ה"פ אור הוא אור מ"ב אשר נגנז והיכן נגנז בתורה וכל העוסק בתורה לשמה מוצא בכל פעם חידושין מה שלא נתחדש עד היום והיא מהאור הגנוז: סימנא מלתא בחיבורא קדמאה נזדמן לנו זה המאמר בסימן ל"ו:
סעיף ט
שם ברכו ביציאה. ר' לוי משם ר' יוסי בר' חנינא כל יום שיש בו חסרון כתיב בו ברכ"ה ואינו חסר כלום. בחמישי נבראו עופות ודגים ובני אדם שוחטים עופו' ואוכלים וצדים דגים ואוכלים. וכתיב בו ברכ"ה ואינו חסר כלום. בששי נברא אדם בהמה. ובני אדם שוחטים בהמה ואוכלים ובני אדם מתים וכתיב בו ברכ"ה ואינו חסר כלום בז' מאי אית לך למימר. ר' לוי בשם ר"ח ב"ח אמר מפני היציאה ע"כ: רצ"ל היות יום השב"ת הוצאתו מרובה במעדנים ומטעמים ואינו יום מלאכ' להרויח: ואעפ"כ האדם אינו חסר עי"ז כי שורה בו הברכ"ה ובמקום ששורה בו הברכ"ה החסרון מתמלא. תראה מאסוך שמן דאלישע. ומכד הקמח דאליהו: כיון ששרתה בהם הברכ"ה כל מה שהחסירו מהם הי' מתמלא. ולמד לפירוש הזה מן הפסוק ויכל אלקים וכו' וישבות וכו' ויברך אלקים וכו' דהנה כל הנבראים הם הווים שנתהוו מחדש בגזירתו ית"ש וכל הווה נפסד והנה כל ששת י"ב נתהוו משא"כ אחר ששת י"ב. ויכל אלהים וכו' הנה כלתה ההוי' ומתחיל החסרון שהוא ההפסד (כענין שדרשו בפסוק כי הולך אדם אל בית עולמו תיכף כשיוצא לאויר העולם. הנה קשור בו החסרון והולך בכל יום וכו') ע"כ ויברך אלקים את יום השביעי שיושלם בו החסרון היינו החסרונות שנחסרי' ביום הזה יום היציאה נשלמים בו ע"י הברכה שאינה מקבלת החסרון: ולפי"ז יש לפרש ויקד"ש אותו. דהנה הא תינח מי שיש לו משלו אל ידאג שיהיו נכסיו חסרים מחמת הוצאת השב"ת כי הברכ"ה משלמת משא"כ מי שאין לו משלו לזה אמר ויקד"ש אותו יתפרש קד"ש מלשון הזמנה כמו התקדש"ו למחר ואכלתם וכמו ויקדש את ישי וכו'. היינו כביכול השי"ת כבר הזמין לכ"א מישראל הוצאה שב"ת מבראשית ע"כ נכון יהיה לבו בטוח ויכול על האמנה הלזו ללות כשמארז"ל שאמר הקב"ה לוו עלי ואני פורע:
סעיף י
ר' חליעזר שם בשם ר' יוסי אמר מפני האסטנוסות ברכ"ו במטעמים ע"כ נ"ל פירושו מי שהוא איסטניס ובימי החול אינו יכול לאכול מאכלים צוננים או חמין והטמונים מיום אתמול לשבת ובטבע איסטניסותו מזיקים לו מאכלים כאלה בחול בשבת לא ידאג ע"ז יאכלו ענוים וישבעו. דהנה ביר"ך השי"ת את יום השב"ת שיהי' במאכלי' הנזמנים בשבילו טעם מטעמים ומעדנים ורווחא לבסומי שכיח (הגם שהאדם שבע ביותר ומזיק לו אכילה גסה עכ"ז כיון שנותנים לו מעדנים. אוכל ושבע ודשן ואין מזיק לו) כ"ה לענין מאכלי שב"ת. הגם שמאכלים כאלה הטמונים מיום אתמול מזיקים לגוף בימות החול. כיון שהם נטמנים לשבת שורה בהם הברכ"ה שיהיו מבוסמים. וטעמם כמעדני מלאכים ערבים לנפש ולגוף ומי שהוא מאמין לדברי חכמים יבחין זה ג"כ בחוש הנראה לעין בכל איש הישראלי אפילו החלושי כח: משא"כ המתפלספים אשר ערב לנפשם לחם שקר ואינם מאמינים לדברי חכמים. מאכלי שבת להם כמו שער בנפשם. ויפה אמרו קדמונינו אשר שרתה עליהם רוה"ק אמרו בודקין אחריו שמא מין הוא. ועיין בבעל המאור שכתב מי שאוסר חמין הטמונים לשב"ת יתעסקו בו עממין והאוכל למעדנים מאכלים הנהוגים בישראל להטמין לשב"ת יזכה לתחי' עיי"ש. ושפטו זה לפרש הברכ"ה על מאכלי שב"ת אפשר למדו זה ממשאחז"ל שהית' הברכ"ה מצויה בלחם הפנים. וכל זמן שהיתה הברכ"ה מצוי' כל כהן שהגיע לו כפול היה שבע ומעודן ואפשר למדו ג"ש לח"ם לח"ם (כידוע לבקי בשותא דרבנן במדרשות שעפ"י הרוב דרשותיהם מקובלות בג"ש) כתיב בשבת לח"ם משנ"ה וכתיב התם לחם פנים לפני וכו' מה התם ברכה אף בלח"ם שבת ברכה (הסעודה נק' ע"ש הלחם) ומדכתיב כאן סתם ויבר"ך ולא פירש מהו הברכ"ה. סמכו על ג"ש המקובלת שהברכ"ה הוא במאכלים הנזמנים לשב"ת. לפ"ז צריכים לפרש ויקדש אותו עפ"י משארז"ל. המבשל בשב"ת אסור המאכל באכילה (ולמאן דס"ל בהנאה) דכתיב כי קודש היא לכם מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת וכו' ויוצדק שפיר לפי"ז. ויברך אלקים את יום השביעי. א"ת לרבות הטפל ליום הז' היינו יום הששי בו רבו במטעמים היינו כשמבשל ביום הששי לצורך שב"ת ויקד"ש אותו. משא"כ אות"ו בעצמו קידש. היינו כשמבשל בשבת עצמו נאסר המאכל כקודש. עיין ברש"י פ' תצא. פן תקדש המלאה וכו' מפרש רש"י. פן תקד"ש כתרגומו תסתאב. כל דבר הנתעב על האדם בין לשבח כגון הקדש בין לגנאי כגון איסור נופל בו ל' קודש (כי עיקר תיבת קוד"ש פירושו דבר הנבדל נ"ל) כמו אל תגע בי כי קדשתיך. ודי בזה כעת:
סעיף יא
שם שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע וכו' מ"ש יומא דשבתא משאר יומא: א"ל מ"ש טורניסרופו' מכל גוברין אמר ליה שרצה המלך לכבדיני אמר ליה אף זו שרצה המלך לכבדה ע"כ. לכאורה אינו מובן מאי שאל אותו הרשע. וכי לא ידע ששומרים ישראל את השבת בציווי השי"ת. ואם לא היה מאמין בזה והיה סובר שישראל בודים דבר זה מלבם היה לו לבקש תיכף מופת כמו שביקש אח"כ וגם יש להתבונן בתשובת ר"ע למה היה להמשיל במשל ה"ל לומר תיכף שרצה הקב"ה לכבדה ומה צורך למשל כיון שהוא דבר מובן. וגם מהו התשובה שרצה הקב"ה לכבדה. משמע שהוא חוקה מבלי טעם. והנה הטעם מבואר בתורה. כי בו שבת מכל וכו' וכן וינח ביום השביעי ע"כ בירך י"י את יום השב"ת והנראה עפ"י מ"ש הרב הקדוש בעל אוה"ח זצוק"ל. כתיב כי ששת ימים וכו' ולא כתיב בששת. להורות דהש"י ברא רק ששת ימים זמן ובהם ברא את כל העולמות ואח"כ ברא יום השב"ת וע"י יום השב"ת ובכח קדושתו מתהווים שוב ששת ימים וכן כל ימות עולם והנראה דזה הוא שאלת הרשע שידע פירש הפסוק כי ששת ימים וכו' כנ"ל ושאל מ"ש יום השב"ת משארי הימים שחלק לו הקב"ה הכבוד הזה וכי לא היה יכול הקב"ה לברוא את העולם שיהיה קיימי' במאמרו כל ימות עולם בזולת יום השב"ת. אז השיב לו ר"ע דרך חכמה. דהנה הרשע הזה היה שר ממונה מן המלך להנהוג את העם וכיוצא. וא"ל ר"ע מה גבר בגוברין. וכי לא היה יכול המלך לעשות התנהגות הזה בעצמו. אז השיב לו אמת שהיה המלך יכול לעשות כן רק כי רצה לכבדיני. וא"ל ר"ע שזה הוא ענין השב"ת שרצה הקב"ה לכבדה וחלק לו היקר ההוא. זה מה שנ"ל כעת:
סעיף יב
שם ר' יוסי בן חלפתא אמר. אברהם שאין כתוב בו שמירת שב"ת ירש את העולם במדה שנאמר קום התהלך בארץ לארכה וכו' אבל יעקב שכתוב בו שמירת שב"ת שנאמר ויחן את פני העיר. נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבע"י ירש את העולם שלא במדה. שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וכו' ע"כ. וקשה הרי קי"ל קיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה וא"א לומר שלא שמר את השבת והרי אמרו שקיים אפילו עירוב תבשילין. אבל תראה שהתנא בעל המאמר דקדק בדבריו. ואמר שאין כתוב בו שמירת שבת משמע שבאמת גם אברהם ודאי שמר את השב"ת אבל לא נכתב הדבר מבואר בתורה. משא"כ ביעקב מבואר הדבר בפרטות בתורה מפסוק ויחן את פנ"י העי"ר. היינו הפנים הסמוכים אל העיר היינו שקבע תחומין. אבל מהראוי להתבונן כיון שגם א"א שמר את השב"ת והיא ממה שמבואר בכלל. ששמר את כל התורה כמ"ש עקב אשר שמע אברהם וכו' ומאי נ"מ בזה שאינו מבואר בפירוש בפרטות שמירת שב"ת. וגם מהראוי להתבונן איכות השכר מהו המדה כ"מ ירושת העולם במדה או שלא במדה. ומה שי"ל בזה. דהנה אברהם אבינו שאינו מבואר בתור"ה שבכת"ב איך ששמר את השב"ת רק החכמי' דרשו בכלל מן עקב אשר שמע אברהם וכו' יתוודע לנו בזה אשר ענין שמירתו את השב"ת היה בבחי' תורה שבע"פ שהוא סוד מלכו"ת פה ותור"ה שבע"פ קרינן לה ובה כביכול סוד הגבול ע"כ כל חושבנ"א בסיהרא היא. כל חשבו"ן היא המגביל ע"כ כתיב בהתמנות המלך זה יעצור בעמו. עצורה הוא הגבו"ל. משא"כ יעקב דכתיב בי' מבואר בתור"ה שבכת"ב ששמר את השבת בבחי' תורה שבכת"ב והוא בלא גבול ומדה ואם עיני שכל לך. דרוש נא כיום את דבר י"י בכתבי מר"ן האריז"ל בכוונת ליל שב"ת לקבל תוספות נר"ן מדרגא דנוק' מלכו"ת פה ותור"ה שבע"פ קרינן לה. לכוונת יום שב"ת לקבל תוספ' נר"נ מדרגא דדכורא תורה שבכתב ואם תשכיל תלך לבטח ועוד יתבאר אי"ה:
סעיף יג
שם ד"א למה ברכו וכו' ר' דוסתאי אומר שאין לו בן זוג ע"כ. יש לפרש ביום ד' הוא הארת תוספת הנפ"ש מעולם העשיה משבת הבאה יום ה' הארת תוספת הרו"ח מיצירה יום ו' הארת תוספת הנשמה מבריאה. וביום א' נשאר רשימו הארת תוספת הנשמה מבריאה. וביום ב' רשימו הארת תוספת הרוח מיצירה וביום ג' רשימו הארת תוספת הנפש מעשיה נמצא לענין תוספת הארת הנשמה ישנו בזוגות יום א' ויום ו'. וכן לענין תוספת הרוח ותוספת הנפש. ושב"ת אין לו בן זוג. והמאמר הזה נסמך על מאמר שאמר רשב"י לקמן שאמר הקב"ה כנסת ישראל תהיה ב"ז. ותהיה הכוונה ע"פ מ"ש בזוה"ק. ברכא"ן לא שריין אלא באתר דדכר ונוק' אשתכחו. והשרוי בלא אשה שרוי בלא ברכ"ה. ממילא שב"ת שלא היה לו ב"ז ברכ"ו הקב"ה שיהיה מקור הברכ"ה והיא ע"פ מ"ש וכי טוב בעיני י"י לברך את ישראל. נמצא הברכה היא הטוב המשפיע את הברכה ואמרו בז"ח מפני מה לא נאמר כי טו"ב בשני להורות שאין טו"ב אלא אחד. נמצא תבין לפ"ז ברכא"ן לא שריין אלא באתר דדכר ונוק' אשתכחו. ושב"ת ברכ"ו הקב"ה ממקור הברכ"ה שיהיה בסגולת היום מקור הברכ"ה. הוא הטו"ב. ואין טו"ב אלא אחד ע"כ אין לו בן זוג בזמ"ן. אבל יש לו ב"ז בנפ"ש הם נפשות ישראל המקבלי' הברכ"ה מברכת היום מקור הברכ"ה ועוד יתבאר אי"ה. ולפ"ז יתפרש לך ויברך אלקים את יום השביעי שנתן בו סגולת מקור הברכ"ה. להיות שאין לו ב"ז. הבן מאד:
ולפ"ז מהראוי להבין מהו ויקדש אותו ונראה דהוא מובן עפ"י דברי רשב"י להלן. שאמר הקב"ה כנ"י יהיה ב"ז ואמר הקב"ה לישראל בסיני זכור את יום השבת לקדש"ו. הוא כענין קידושי איש ואשה שיהיה יחד לזוג. וזהו ויברך אלקים את יום הז' במ"ב. ויקד"ש אות"ו. במ"ת:
סעיף יד
שם ר' שמואל ב"נ אמר. שאינו נדחה. יתפרש הענין ע"פ מה שתתבונן במשל. בראש השנה בערב כשעדיין לא באו עדים ולא קדשוהו ב"ד הנה המברך קדוש היום. ואח"כ יארע שיעברו ב"ד את החדש. הנה הברכ' של המקדש קידוש היום היה לבטלה. וכן ברכות שמ"ע של חובת היום. וכ"ה בכל המועדים במקום שלא הגיעו שלוחי ב"ד (ובאמת לא נודע לנו האיך היה מנהגם בזה הענין בודאי היה איזה תקנת חכמים איך להתנהג) והנה שב"ת אינו נדחה ע"כ הברכות שלו קיימין. היינו ברכות שמ"ע וקידש היום. מפני שאינו נדחה לעולם ע"פ ב"ד. זהו הנרצה לפי"ז. ויברך וכו' ויקד"ש וכו':
סעיף טו
בזוהר יתרו דף פ"ח ע"א. ר' יצחק אמר כתיב ויבר"ך אלקים את יום השביעי וכתיב במן ששת ימים תלקטוהו. וביום הז' שבת לא יהיה בו כיון דלא אשתכח ביה מזונא מה ברכת"א אשתכח בי'. אלא הכי תאנ' כל ברכא"ן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההיא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עילאין וכו' עכ"ל. שמעתי פה קדוש כבוד אדומ"ו הרב הקדוש מהרמ"מ זצוק"ל שהקשה הרי הקושיא במקומה עומדת אמאי לא אשתכח מנא ומזוני ביומא שביעאה. כיון דמההיא יומא מתברכאן כולהו יומי. והסביר הוא זצ"ל דהנה בספר יציר' מבואר חלוקת סדר הבריאה עולם שנה נפש. והנה תראה העול"ם בכלל. נכלל לשלשה חלקים עולם השפל. עולם הגלגלים עולם השכל הנבדל למעלה מן הגלגלים. והשנ"ה בכלל הוא הזמן נחלק ג"כ לשלשה חלקים: ימי החול. ומועדי י"י. ושב"ת. והנפש ג"כ נחלק לשלשה חלקים נפש. רוח. נשמה. והנה תיקח ראיה מן הקרוב אצלנו ביותר היינו הנפ"ש. הנה משכן הנפש היא בכב"ד משכן הרוח היא בל"ב משכן הנשמ"ה היא במו"ח. וכלם נקשרים ויש להם קיום בגוף ע"י המזון. הנה המזון הולך דרך הפה שהיא בראש. והולך אל הלב אשר שם הרו"ח. ואל הכבד אשר שם הנפש הנה כולם מקבלים ע"י המעבר שיש בראש אשר שם משכן הנשמה ושם לא נשאר מאומה כי הנשמה היא הרוחניי ומגיע על ידה המזון לכולם. ובה לא נשאר מאומה מן המזון המגושם וכן תמצא בחלק העול"ם. כי הנה השפעת עולם הגלגלים ועולם השפל הוא מעולם השכל הנבדל והעולם הנבדל הוא רחוק. ונעלם ונבדל מכל גשמיות תנועות העולם. ובזה תתבונן ג"כ בחלק השנ"ה שהיא הזמ"ן בזה שאתה רואה שבשבת לא אשתכח ביה מנא ומזוני בזה תתבונן דמההיא יומא מתברכין כל שיתא יומין. והוא נבדל מערכ"ם כדמיון הנשמה הנ"ל שכתבנו. כ"ז שמעתי מכבוד אדמ"ו זצוק"ל. וקצת הארכתי בביאור. ונ"ל עוד דהנה הברכה. שכל מה שרוצה מתברך ויש לו אותו הדבר בריבוי. וכענין שנאמר ואברהם זקן וכו'. וי"י בירך את אברהם בכ"ל הוא מדת כ"ל בלי מחסור שום דבר וכענין שאמר יעקב וכי יש לי כ"ל ע"כ לא ירד המן ביומא שביעאה משום דההיא יומא מתברכאן מיני' וכו' ואילו היה יורד המן בו היה דבר מוגבל. ע"כ לא ירד המן להורות שברכתם בכל בלי גבול:
סעיף טז
עיין במאמר ש"ם שב"ת אות י"א טעם לאכילת דגים בשב"ת בכדי שתהיה ברכה משולשת. להאד"ם המענג את השב"ת ואוכל דגי"ם לכבוד שבת. ובשלשתן נאמר ברכ"ה. במ"ב לדגים ביום ה'. ולאדם ביום ו' ולשבת ביום ז'. וחוט המשולש לא במהרה ינתק ועיי"ש עוד מש"ש: וזהו ברמז. בנאות דש"א ירביצנו וכו' דש"א ר"ת דגי"ם שב"ת אד"ם. לקבלת הברכה משולשת ביום המנוחה וזהו על מי מנוחו"ת ינהלנו:
סעיף יז
ומצאנו טוב טעם להריח הד"ס בשבת ע"ש חו"ט המשולש לא במהרה ינתק היינו ז' פעמים חו"ט בגי' הד"ס שהוא משולש ברכ"ה משולשת:
מאמר ד
סעיף א
בו יתבאר ענין קידוש היום:
"יום "הששי "ויכלו "השמים: ארמוז למשכילים דורשי יחודיך. "התחלת הקידוש יו"ם השש"י ויכל"ו השמי"ם ר"ת שם הויה כמ"ש הקדמונים. ואני אוסיף. ס"ת בגימ' א"ל אדנ"י ה"ס המשכת טפת החסד (חסד אל) מן שם הוי"ה אל שם אדנ"י. ואתוון אמצעים בגימ' כ"ז הויות (בגי' שבת) ושם שד"י. והנה כ"ז הויות שה"ם כ"ז אתוון וכמש"ל מהו שב"ת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים וכו' והנה כבר ידעת כל הציורים וכל הנשמות וכל האורות הם על ידי כ"ז אתוון כמד"א וידע אדם א"ת אתוון מן א' ועד ת' והם המושפעים מן שם הו"י' אל שם אדני ע"י שם שדי. אמר לעולמו ד"י ומתהווה אל אדנ"י: והשם הטוב יכפר בעדינו ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
סעיף ב
ויכלו השמים וכו' ויכל אלהי' ביום השביעי וכו' וישבות ביום השביעי מכל וכו' ויברך אלקים את וכו' ויקדש אותו. כי בו שבת בו כל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות ומה שיש לדקדק במקראי קודש ההם. א' אומרו ויכל"ו וכו' כאלו מאליהם נשתכללו והרי השי"ת האומר והעושה. ב' שוב חזר לומר. ויכל אלקים וכו'. ג' ביום השביעי ביום הששי מיבעיא ליה. והנה דרשו ע"ז חז"ל מה היה העולם חסר מנוחה באת שב"ת באת מנוחה: מי יתן ונדע ע"פ פשוטו בקירוב אל השכל מה שייכות יש למנוחה לכנותה בשם בריחה הלא היא רק העדר ומניעה מבריאה. ד' שוב אמר וישבות וכו' ואמר מכ"ל מלאכתו מאי מרבה בתיבת מכ"ל ה' ויברך אלקים את וכו' מאי מרבה הא"ת. ו' להבין קרוב לפשט מהו הברכ"ה ומהו הקידו"ש ודרשות חז"ל ידועים יוצק חן שפתותם כבר דברנו בהם במאמר ברכ"ת שב"ת. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. אבל לפי הפשט לא נדע. ז' אמר הטעם שבירכו וקידשו. כי בו שבת וכו' לעשו"ת תיבת לעשו"ת. הנה לפי פשוטו נראה הכוונה. בימי בראשית ברא השי"ת כל הנבראים מאי"ן ליש ומז' ימי בראשית ואילך יהיו כל התחדשות הנבראים בכ"ז ועידן מי"ש לי"ש שכ"א מוליד ומצמיח בדומה. וזהו לעשו"ת שיהיה נעשים זה מזה עלול מעילה בן מאב. אבל אף על פי כן לא הונח לנו בזה לפי הפשט. דאין זה צודק לנתינת טעם ויברך אלקים וכו' ויקדש אותו כי בו שבת וכו' לעשות. הרי אפילו אם היו כל הנבראים קיימים באישיהם ולא היה בהם כח הפועל להוליד בדומה אף על פי כן מהראוי לקדש את יום השביעי כי בו נגמרה מלאכת השי"ת ולבאר כ"ז נקדים מ"ש המקובל בעל שערי ג"ע (ע"פ דברי הזוה"ק) וז"ל יום השביעי הוא קדוש. והוא קדוש מעצמו בלי שום סיוע מתחתונים ואינו תלוי בתחתונים להחליף אותו לזולתו או לקדשו ע"פ ב"ד. כמו שהב"ד מקדשין את המועדות ור"ח. רק ויקדש אלקים את יום הז' שהוא קדוש מעצמו ולכן בזמנים ור"ח מסיימין הברכה מקדש ישראל והזמנים. ור"ח כי המה וכו' ע"פ ב"ד משא"כ ביום הז' וכו' מקדש השב"ת לבד שהקב"ה מקדש השב"ת ולא ישראל (והוא גמ' ערוכה. מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים. משא"כ שב"ת קביעא וקיימא) ולכן תדע כי כל הכוונות של שב"ת וכו' אין כוונתינו כמו בשאר הימים והזמנים שע"י תפילתינו וכוונתינו ע"י עובדא דלתתא יתער עובדא לעילא וכו' להעלות העולמו' ע"י כוונתינו. אבל כוונת שב"ת אין אנו מכוונים לעשות ע"י פעולת כוונתינו שום עלי' למעלה כי הוא נעשה מאליה. רק שכמו שיש עליה בשב"ת כפי הזמנים שבו נעשה מאליה. כן אנו מכוונים איזה פעולה בכל תפילה וכו' ולא שתעשה כוונתינו איזה פעולה כי כל הפעולת נעשים מאליהם וזה הוא לעת ערב שהוא שעת תפלת ערבי"ת. וכוונת קבלת שב"ת הוא לעשות הכנה לשב"ת כמד"א והיה ביום הששי והכינו וכו'. וה"ס תוספ"ת שב"ת שמוסיפין מחול אל הקודש עכ"ל. אמנם כן מהראוי להתבונן א"כ למה לנו לכוין בשב"ת כל הכוונות בדוגמא כפי הפעולות. כיון שנעשים מאליהם מה צורך לכוונה. וגם מה צורך להכנה בתוספ"ת שב"ת הנה אכתוב לאחיי ורעיי הנלע"ד דהנה עפ"י דברי הרב הנ"ל. כתב הרב הקדוש מוהר"ר חיים מטשערניוויץ מ"כ באה"ק זצוק"ל (בספרו סידור"ו ש"ל שב"ת) דמש"ה אנו אומרים בנוסח התפלה והקידו"ש שהשב"ת הוא זכ"ר למעש"ה בראשי"ת דכמו מ"ב היה בלי איתערותא דלתתא. כי אדם אין לעבוד. כן מעשה הפעולות יום השב"ת הוא בלי איתערותא דלתתא עיי"ש: