בני יששכר· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב
סיוון
מאמר א
סעיף א
בו ידובר הצירוף של הוי' השולט בחודש הזה ומזלו וכל הזמנים אשר בחדש הזה:
צירוף הוי' של החדש הזה הוא יוה"ה יוצא מפסוק ידות ולצלע המשכן השנית. ר"ת הצירוף נ"ל. ומזה יובן לך דקדוק במקראי קדש בחדש השלישי לצאת ב"י וכו' ביום הז"ה באו וכו' הנה ביום הז"ה משמע לשלול זמן אחר רק יום הזה היה מוכן לכך. אבל להיות לקבלת התורה נצטוו היו נכונים וכו' אל תגשו אל אשה. והנה הו"י' השולטת בחדש הזה כביכול אותיות הדכורין לבד ואותיות הנוק' לבד. וזהו ביום הזה דייקא היום הזה מסוגל לקבלת התורה היינו ההכנה לקבלת התורה שמתחיל להאיר הצירוף הנ"ל ואי"ה יתבארו פנים אחרים בפסוק:
סעיף ב
בספר יצירה המליך אות ז' בהילוך וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם תאומים בעולם וסיון בשנה ורגל שמאל בנפש זו"נ עכ"ל הנה לפי"ז תבין ג"כ דקדוק ביום הז"ה להיות היום הזה המליך אות ז' בהילוך ע"כ ביום הזה דייקא בא"ו בהלוך אל התורה כי יום הזה מסוגל לכך:
סעיף ג
וירצה עוד ביום הזה מתחיל שליטת מזל תאומים ע"כ ביום הזה דייקא נעשו עם הקודש באחדות עם קונם כביכול כתאומים וכן בינם לבין עצמם ויחן שם ישראל. ולשון יחיד כאיש אחד חבירים. ועפ"י האמור בזהר תומי"ם חסר בגימ' מלכות. הבן:
סעיף ד
תרגום המיוחס ליונתן ביומא הדין בח"ד לירח"א. הנה מי ביקש זאת מידו כיון שאינו מבואר בפסוק נראה דבא לדייק ג"כ תיבות ביום הזה שהי' באחד לחדש והוא ברמ"ז עפ"י דברי הזהר דכתב בחדש השלישי דשליט בי' אוריא"ל והנה באחד לחדש בגי' זה"ו מלאך אוריאל:
סעיף ה
ויתפרש עוד עפ"י דברי ספר יצירה הנה סיון נברא באות ז' והנה ניתנה התורה ע"י משה דור הז' מן אברהם ראש היחוס. אברהם יצחק יעקב. לוי. קהת. עמרם מש"ה וכן מבריאת עולם נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים והנה באו הרשעים וסילקו את השכינה עד לערבות והנה באו אח"כ הצדיקים מדור אל דור עד שהורידו את השכינה מערבות אל עוה"ז ירידה הז' והנה החדש הזה שליטת הז' דייקא מסוגל לזה ע"כ ביום הז"ה דייקא. באו וכו':
סעיף ו
ועוד אבאר לך ביום הזה דייקא תנו רבנן בפרקין בס' יצירה המליך את ה' וכו' וצר בהם טלה בעולם וניסן בשנה ורגל ימין בנפש זו"נ וכאן בסיון הוא כמבואר לעיל המליך אות ז' בהילוך וכו' וצר בהם תאומים בעולם וסיו"ן בשנה ורגל שמאל בנפש זו"נ עכ"ל. והנה א"א להלוך ברגל אחד והנה בחדש ניסן כשנגאלו אבותינו ממצרים ניתקן בחי' רגל ימין ועדיין לא נק' הליכה כי א"א לילך ברגל אחד ואח"כ בסיון כשניתקן בחי' רגל שמאל אז היו מוכנים לקבוע הלכות. הליכות עולם ע"כ ביום הז"ה דייק' באו וכו' כשכבר ניתקן מה שנבר' באות ז' היינו רגל השמאל. ומה שנברא באות ה' היינו רגל ימין אז בא"ו בהליכה (וזה שורש תיבת ב"א מה שהיה בהתחלה א' רק רגל א' נתהוו' ב') וזהו ביום הז"ה באו כשכב' נשלמו הז' וה':
סעיף ז
ובזה אפתח אנא פתחא לנפשאי להבין במעט קט מה שסיפרו לנו רז"ל. בההוא גר שבא להתגייר ואמר למדני כל התורה כולה על רגל אחד. דהנה זכור תזכור את אשר כתבתי לך שלישים בענין וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' דהנה באה הקבלה לנו ממחרת יומא טבא והנה נתפקרו עי"ז האפיקורסים ולמה לן כל הצער הזה הלא טוב הי' שיהי' הדבר מבואר בתורה ולמה קרא' התו' ליו"ט הראשון של פסח בשם שבת. וגם בכ"מ נדרש תיבת לכם כגון לכם ולא הגזול. לכם להנאתכם. וכאן וספרתם לכם מה נדרוש בי' והנה כבר מבואר הדבר אצלינו באריכות דהנה בעת צאתינו מאמ"צ הי' הדבר בחיפזון שלא ע"י מעשינו והנה הי' לישראל התגלות האורות העליונים והשגת העליונים אשר זאת היא עיקר התור"ה. אבל להיות שהי' הדבר שלא ע"י מעשינו לא נשאר הדבר בקיום עד שנשתהו מ"ט יום והלכו בכל יום ממדריג' למדריגה בהשגה והכנה דרבה עד שנשתלמ' שיעור קומתן בהשג' ע"י מעשיהם ותשוקתם והשתדלותם ואז היו ראויין מן הדין אל התורה. הנה ההשגות שהשיגו בצאתם ממצרים הוא נקרא תורת חסד ואח"כ בשעת מתן תורתינו. תורה מפי הגבורה שמענו (אחת דבר אלקים שתים זו שמענו כי ע"ז לאלקים ולך י"י החסד וכו' הבן) וכ"ה בכל שנה ושנה. ביו"ט הראשון של פסח מאירין לישראל כל הדרגין והאורו' העליונים אבל הוא שלא ע"י מעשינו ונק' תורת חסד וזה לא נשאר לנו בקיום. וצונו הש"י וספרתם לכם לעצמיכם להנאתכם ולטובתכם וסופרין יום אחר יום וניתוסף לנו בכל זמן מוחין אחרים עד השתלמות שיעור קומה ע"י מעשינו ואז ראויים אנחנו לקבל התורה מפי הגבורה (מצד הדין) ע"י מעשינו וזה שקראה התורה ליו"ט הראשון של פסח בשם שבת דהחילוק הוא בין שבת ליו"ט. דבשבת כתיב קדש היא לכם רצ"ל הקדו"ש העליון (מוחין דחכמה) נשפע אפי' שלא ע"י מעשינו רק שהוא מתנה מאת הש"י לישראל עם קרובו כמשארז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושב"ת שמה. ע"כ שבת קבועה וקיימת וא"צ לקדושת ב"ד. ע"כ אין אנו מברכין מקדש ישראל והשבת רק מקדש השבת משא"כ יו"ט נקרא מקרא קודש שאנחנו קוראין ומזמנין את הקדש ע"י מעשינו וע"כ קדושת יו"ט תלוי בקידוש ב"ד ע"כ מברכין מקדש ישראל והזמנים. ישראל דקדשונהו לזמנים והנה לענין זה מעלת יום ראשון של חג הפסח יש לו מעלת השב"ת שהשגות הנשפעות לנו והמוחין לקבלת התורה הנה הוא בדרך מתנה תורת חסד ושלא ע"י מעשינו. ע"כ לא נשאר לנו הדבר בקיום וצריכין אנו לספור יום אחר יום במצות הש"י להשתלם שיעור קומתינו ע"י מעשינו ע"כ בכדי להודיע לנו טעם למצות הספיר' אמרה התורה וספרתם לכם להנאתכם ולטובתכם שיבואו המוחין לכם ע"י מעשיכם ולמה כזאת להיות שהיא ממחרת השבת. הגם שכבר היה לכם שלימות המוחין ביום הראשון של פסח זה לא נשאר לקיום שהוא כעין פעולת שבת שהיא שלא ע"י מעשיכם:
סעיף ח
והנה עפי"ז ביארנו ג"כ הפסוק והי' היום הז"ה לכם לזכרו"ן וכו' הנה לא אמר זכו"ר את היום הזה או וזכרתם וכו' רק והיה היום הזה לכם לזכרון. דמשמע דהיו"ם הז"ה יהי' לכם פעולה לזכרון ופירשנו בזה דהנה קשה על מה עשה י"י ככה שיהי' הארת פעולת המוחין והדרגין להשכלת התור"ה נעשים כאחד יחד ביו"ט הראשון של פס"ח ולא יהי' קיום להארה ההוא עד אשר נתחיל מחדש לספור יום אחר יום ונקבל בכ"י הארה מחדש עד אשר נשלים שיעור קומה לקבלת התור"ה ע"י מעשינו א"כ כל הארת יום ראשון של פסח הוא לריק ח"ו ועל מה עשה הש"י ככה. ופירשנו בזה דהוא ע"ד שאמר רז"ל דהנשמ' בבואה אל עוה"ז ועודנה בעיבור במעי האם מלמדין אות' כל התור"ה כולה וכשבא הזמן שיצא העיבור לאויר העולם בא מלאך וסטרו. ומשכחין ממנו כל התורה והנה ע"ז ג"כ הקושיא כנ"ל למה מלמדין אותו ח"ו לריק. ומשכחין ממנו אח"כ אבל הוא דהנה זא"ת התור"ה הנה היא נעלמת מעיני כל חי ואין מבוא לאנוש עלי אדמה בארציות להשיג ממנה אפי' מעט קט זולת בסיוע ועזר אלקי. כי הוא אמר ויהי ומי יאמר לו מה תעשה. והנה אם הוא פעולת אלקי עולם אין מבוא לשכר ועונש. כיון שהוא דבר ההכרחי בגזירת היוצר בראשית. ע"כ משכחין ממנו כל התור"ה כולה בבואו אל העולם כדי שיסגל ידיעת התור"ה אח"כ מרצונו ביגיעה ובחיר"ה בדעת שלימה. ופעולת הלימוד שמלמדין אותו כל התור"ה במעי אמ"ו מהני שתשאר בו חקוקה בכח העזר האלהי כדי שיהי' יכול בארציות להוציא מן הכח אל הפועל. ובאם לא הי' לו מציאות התור"ה בכח אין מבוא לבוא לנגוע בקצה עניני התור"ה בעוה"ז כדמיון שא"א לדגי הים שכל מציאת חיותם במים שיהיו יכולים להשתדל ביגיעה לפרוח באויר כעוף השמים ויותר מזה המשל כפלי כפלים לאין משער המשכיל יבין אבל כיון שנחקק בו בעזר אלהי רוחניות התור"ה הגם שמשכחין ממנו מטעם הנ"ל. עכ"ז נשאר הדבר אצלו בכח וע"י יגיעתו יכול להוציא הדבר מן הכח אל הפועל והוא כדמיון בן אדם שראה איזה דבר ונשכח ממנו זמן רב עכ"ז בעת שראה הדבר נחקק בכח הזכרו"ן ובמעט קט עלי השתדלות יזכור כך וכך הי' המעשה. כ"ה הענין הנרצ' מה שמלמדין לאדם כל התור"ה קודם בואו לעולם הגם שמשכחין ממנו בכדי שיבוא לו הענין ביגיעה ע"י בחירתו אבל להיות שהוא מן הנמנע זולת בעזר אלקי. הנה כיון שנשאר אצלו בכח הזכרו"ן הנה ע"י יגיעתו והשתדלותו יוכל להמציא הדבר מן הכח אל הפועל:
והנה כמו שזה הענין הוא בפרטו' נשמת הישראלי בתולדתו כ"ה הענין בכללות הכנסי' הקדושה בעסק קבלת התורה המתחדשת בכל שנה ושנה. כפי המקום והזמן לפי כחם וחילם. הנה כל הדרגין באים ביום א' דפסח שלא ע"י מעשינו. והנה אין להם קיום ומצטרכים להשתדל להשיג הדבר יום אחר יום בהשתדלו' ע"י מעשינו והנה מה שבאי' המוחין ביום א' דפסח ג"ז לא לריק כי מן הצורך הוא שיהי' הדבר נשאר נחקק בכח הזכרו"ן בכדי שיהיה יכולת בידינו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל וזהו הפי' לפי"ז והי' היום הזה לכם לזכרו"ן היינו פעולת היום הזה הגם שלא נשאר לקיום עכ"ז סגולתו לכם הוא לזכרו"ן הבן:
והנה לפי"ז הלא תוכל להבין אשר ב' הענינים הם הנצרכי' לקבלת התור"ה. ענין האחד הנעשה בכח האלקי להשאיר בנפש חקיקה וכח בכדי שיהיה מציאו' לנפש להמציא מן הכח אל הפועל. והוא הענין הנעשה דרך דילוג ופסיחה שלא כסדר המדריגה רק כח אלקי עולם והוא בחינת רג"ל ימי"ן. והענין השני הנעשה ע"י מעשינו כסדר המדריגה והוא בחי' רג"ל שמא"ל וא"כ התורה ניקנית בב' רגלי"ם. והוא ב' רגלי"ם פס"ח ושבועות. ומיצרך צריכי כמ"ש לך הגה רג"ל בגי' באהב"ה בירא"ה הארכתי במ"א: והן הנה ב' בחי' אהב"ה וירא"ה הנצרכין לתרין גדפין אל התורה ע"כ אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא דהנה מתחל' היא תורת חס"ד הניתנת בלא איתערותא דלתתא. הוא בחי' אהב"ה. והבחינה האחרת הנעשית ע"י מעשינו בגבול ומדה מדריגה אחר מדריגה הוא בחי' ירא"ה דבר המצמצם בקצה וגבול ומדה. ועתה תתבונן דברי הגר שאמר גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רג"ל אח"ד כי למה לי רג"ל הראשון כיון שהוא דבר שאינו מתקיים כמש"ל והשיב לו דעלך סני לחברך לא תעביד שהיא מצות ואהבת לרעך (רעך וריע אביך) כמוך. שהוא בחי' אהבת הש"י לישראל (כמו שישראל מצווין על אהבתו ית"ש) נחן להם זאת התורה תחילה בבחי' חס"ד ואהב"ה בכדי שיהיו יכולין אח"כ להוציא מן הכח אל הפועל את התור"ה בגבול ומדה בחי' צמצום וירא"ה כל ימי עולם. וזהו לבעבור נסו"ת אתכם בא האלקים (נסו"ת היינו לשון הגבהה וקרבות הוא האהב"ה ובעבור תהי' יראת"ו הוא הורא"ה הבן הדבר מה שא"א לפרט בכתב:
סעיף ט
בחדש השלישי לצאת ב"י מאמ"צ ביו"ם הזה וכו' הנה אפרש לך עוד מה ביו"ם הז"ה דייקא (ולא אמר באחד לחדש השלישי וכו' באו וכו' והנה הגם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו יתפרש הדבר ברמז וע"י הרמז יובן דקדוק הפשט. ואומר. הנה ידוע ג' בחי' הם בהארת עולמות עליונים נק' בפי המקובלים (לשבר את האזן) עיבו"ר. יניק"ה ומוחי"ן (מבואר הדבר להבאים בסוד י"י) והנה כמו כן גדלות נשמות ישראל יש בהם ג' בחי' אלו. והנה ידוע דזאת התור"ה הניתנה למורשה מחויבים אנחנו לקיימה בכל חלקי מצותי' במחשב"ה דבו"ר. ומעש"ה. המעש"ה הוא עשיית המצות בגשמיות עשי' ממש כציצית ותפילין ולולב וכיוצא. והנה חלק המעשה בלבד בזולת דבו"ר ומחשב"ה (לדעתי) נק' רק בחי' עיבו"ר. כמו העיבור בהתגלות וחידוש ראשון שיצא מן הכח אל הפועל לתתהוות עיבו"ר עצמים בבטן המלאה אין לו בחי' דבו"ר כי הפה סתום (ומכש"כ שלא יצוייר בו מחשב"ה) רק מעש"ה יש לו כי יש לו תנוע' באיבריו גם במעי אמו וחלק הדבו"ר בהצטרפו עם המעש"ה נק' בחי' יניק"ה. כמו הילד אחר השתלמות ימי העיבו"ר נפתח פה הסתום וע"י היניק"ה מעט מעט מתחיל לדבר והוא חידוש ב'. ובהצטרף לדבו"ר ומעש"ה גם חלק המחשב"ה זה נק' מוחי"ן כמו התינוק הגם שמתחיל לדבר עכ"ז אינו יודע לישא וליתן ולשאול ולהשיב כהוגן עד שישתלמו מוחותיו בגדלות והוא חידוש ג'. וזהו המרומז לדעתי בחדש השלישי (רצ"ל בחידוש השלישי) לצאת ב"י מאמ"צ (ממיצר ים מאין ליש כנודע אז) ביו"ם הז"ה (דייקא) באו מדבר סיני (לקבלת התור"ה) והנה הוא הרמז לכ"א בכל עת ובכ"ז לא ישתלם בקבלת התור"ה עד יושלמו בו ג' חידושים הללו מחשבה דבור ומעשה (מעשה דבור מחשבה) ומעשה שהי' כך הי' לא במקרה נפל רק לבעבור זה עשה היוצר כל סיבב שתהיה נתינת התור' במעמד הנכבד בחד"ש השליש"י דייקא שנשתלמו בבחי' מעש"ה דבו"ר מחשב"ה הוא בחי' נפ"ש רו"ח נשמ"ה. עשי'. מצד הנפ"ש ומשכנה בכב"ד אצל השוקים (בחי' נה"י) שהם נק' כלי המעשה (כמשארז"ל כלי המעש' גומרים) דבו"ר מצד הרו"ח רוח ממללא ומשכנו בל"ב אשר שם ה' כנפי ריאה שמהם יוצא הדיבו"ר לה' מוצאות הפ"ה והוא נתון סמוך לזרועות (בחי' חג"ת) מחשב"ה. מצד הנשמה הנתונה במוח תלת חללי גולגלתא (בחי' חב"ד) ומעתה בין תבין את אשר לפניך אם בעל נפש אתה שנתינ' התור"ה היתה בפעם ג' כי תיכף במצרים ניתן להם מצות מעשיות. ובפעם הב' שב"ת ודינים וכיבוד או"א במרה איפקוד. וזאת התורה בשלימותא בפעם שליש"י ניתנה למורשה לקהלת יעקב שלישי לאבות וזהו הנרצה בההוא דשאיל שאילתא וכו' ובההוא דפתח ואמר בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי (היינו בפעם השלישי דייקא ניתנה בשלימות) בירח' תליתאי (בחדש השלישי כנ"ל) לעם תליתאי (מורשה קהלת יעקב שלישי לאבו') וגם לעם תליתאי שיש להם נפ"ש רו"ח ונשמ"ה כנ"ל הבן הדבר:
סעיף י
ואומר עוד דקדוק ביו"ם הזה. דייקא. עפ"י מה שדרשו בפסיקתא רבתי פ' ך' וז"ל למה ניתנה תורה בסיו"ן ולא בשאר ירחים. למה"ד למלך שעשה חופה לבתו. ואמר אדם אחד מגדולי המלך נאה לה לבת המלך להרכיבה על הפי"ל כשהיא יושבת באפריון. ולסלסלה בכל גדולי מלכות ענה אחד ואמר פי"ל גבוה ואין לה הדר. ויש לה יופי (להכלה ע"כ צריכין להדרה) ונאה להרכיבה על הסו"ס. ולהראות יפי' בכל גדולי המלכות. ענה אדם אחד פי"ל גבוה. וסוס נא"ה (נ"ל באפשר צ"ל גא"ה) ואין להם פה לדבר וידים לספוק ורגלים לרקוד: ולהרכיב"ה ע"ל כתפי"ם צ"ל מהראוי הוא להרכיב"ה על כתפי"ם) להראות את יופי'. כך הקב"ה. לא נתן התור"ה. לא בניס"ן ולא באיי"ר. מפני שמזל ניסן טל"ה (לפי המשל שהמשילו לפי"ל. שהוא גבוה דהנה מזל טלה הגבוה שבמזלות. ובאם תנתן התורה במזל טל"ה. יסברו שהתור' צריכה לגבהות המזלות) ומזל איי"ר שור (לפי המשל המשילו לסו"ס שהוא נאה (או גא"ה) ומזל שור. באייר מצמיח זיזוא לאילני. וצמחים ופרחים והוא עת צאת המלכים המתגאים. ובאם היה נותן התור' במזל שור. יסברו שהתורה צריכה לנוי הטבעיים הגלגלים ולרוממותם) אין נאה להם לקלס ולשבח. לכך נתן הקב"ה התור"ה בסיו"ן. מפני שמזל סיו"ן תאומים. ותאומים אדם הוא. ואדם יש לו פה לדבר וידים לספוק ורגלים לרקד עכ"ל. הרי שלך לפניך. אמרה התורה. ביו"ם הז"ה דייק' בר"ח סיון שאז התחילה זמן שליטת תאומי"ם. צורת אד"ם אז באו מדבר סיני (והנה לכ"ע בשבת ניתנה תורה. הנה במז"ל סיו"ן תאומי"ם בגימ' שב"ת) ומעתה תבין ג"כ מ"ש בגמ' בריך רחמנ' דיהיב לן אוריין תליתאי וכו'. בירחא תליתא"י. ולכאורה מהו המעלה בירחא תליתאי ולפי המדרש הנ"ל יתכן. שהמתין הקב"ה ב' חדשים הראשוני' מעת צאתם ממצרים. ניס"ן ואיי"ר ולא נתן להם את התור' מפני שמזלם לא תאר אדם לו עד בא ירחא תליתאי. שמזלו. צורת אדם. שיש לו ג' מעלות פ"ה לדבר וידי"ם לספוק ורגלים לרקד:
סעיף יא
בחודש השלישי וכו' לצאת בני ישראל. ביום הזה וכו' ביו"ם הז"ה דייקא כנ"ל. ואח"כ אומר ויחן שם ישראל. לא אמר בני ישראל. נראה לבאר ג"כ עפ"י הפסיקת"א רבתי פ' ך' וז"ל מפני מה ברא הקב"ה (את העולם) בניס"ן. ולא בראו באיי"ר (נ"ל מה דהקש' דוקא על איי"ר דייקא. דהנס עפ"י ספר יצירה. חדש ניס"ן צר באות ה' והוא אות מן שם הנכבד. וחדש איי"ר צר באות ו' והוא ג"כ אות מן שם הנכבד) לפי שבשעת שברא הקב"ה את העולם. א"ל לשר החש"ך סור מלפני מפני שאני מבקש את העולם לבראות באור"ה וכו' באותה שעה אמר הקב"ה. שר חשך סור מלפני ואם אין אתה סר מלפני אני גוער בך שאני מבקש לבראות את עולמי באור"ה (עיין בס' צדה לדרך. מזל טלה הוא א"ש ואש הוא להאיר). (א"ל) ואחר האורה מה אתה בורא א"ל חש"ך (עיין בס' הנ"ל מזל שו"ר. הוא מן בחי' יסוד הארץ שהוא חש"ך כמד"א והארץ היתה תהו ובהו וחש"ך) ואחר החשך מה אתה בורא א"ל תאומי"ם. ומפני מה אתה בורא תאומים. שעתיד לראות (נ"ל שצ"ל להיו"ת) אדם באו"ר ובחש"ך מפני שמזל תאומים אדם עכ"ל. נ"ל לבאר. דהנה מזל תאומי"ם. הוא תאר אד"ם. והנה דרשו חז"ל על ישרא"ל אתם קרויים אד"ם והנה ישרא"ל בגימ' או"ר וחש"ך. ע"כ המזל השלישי הכולל או"ר וחש"ך. והוא אדם. הוא תאומי"ם. אור וחש"ך. והנה ישראל מברכין בכל יום יוצר או"ר ובורא חש"ך. היינו ג"כ ב' המזלות של ניס"ן איי"ר טל"ה שו"ר. ואח"כ עושה שלו"ם ע"י בריא' המזל השלישי תאומי"ם תואר אד"ם לו שהוא ישראל שנק' אד"ם והוא כולל או"ר וחש"ך. ומעתה בין והתבונן ג"כ אומרו בחדש השלישי ביו"ם הז"ה דייקא. בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי וכו' בירחא תליתאי. דייקא הכולל או"ר וחש"ך ע"כ אמר ויחן שם ישרא"ל דייקא שם ישרא"ל הכולל בשמו או"ר וחש"ך ועושה שלום. וזהו שאמרו בסיום התור' שבע"פ. לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישרא"ל אלא השלו"ם. שנא' י"י ע"ז לעמו יתן (אין ע"ז אלא תור"ה) י"י יברך את עמו בשלום ע"כ נתן להם את התור"ה. בירחא תליתאי תאומי"ם. או"ר וחש"ך. בגימ' ישרא"ל. תליתאי לאבהן ( המשכיל ע"ד יבין הענין ג"כ בראשית מלכותו של ישראל. דהנה מלכות דוד הבא מן יהוד"ה הוא בבחי' אות ה' מן שם הנכבד אשר צר באות ה' חדש ניס"ן. ומלכות שאול. הנה יהונת"ן בנו הי' בו נשמת משיח בן יוסף הוא בחי' אות ו' מן השם אשר נוצר בו חדש איי"ר. והנה שניהם בחי' או"ר וחש"ך. ונעשה השלום הגדול בכריתת ברית ביניהם. והנה תתבונן גם זה יהונתן ודו"ד ג"כ בגימ' ישרא"ל. או"ר וחש"ך. אכ"מ):
מאמר ב
סעיף א
בו ידובר מן הימים שמן ר"ח סיון עד יום מתן תורה ויתפרשו הפסוקים שנאמרו באותן הימי' בזמן מתן תורתינו בפירושי' שונים כיד י"י הטובה עלינו ונקרא המאמר ימי הגבלה:
ומשה עלה אל האלקים. ויקרא אליו וכו' כה תאמר וכו' ותגד לב"י אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרי' ואשא אתכם וכו' ואתם תהי' לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל ב"י הנה הקושיא מפורסמת א' ומשה עלה וכו' ויקרא אליו וכו' למה עלה קודם שקראוהו. ב' להיכן עלה. אם הכוונה אל ההר הרי נאמר ויקרא אליו י"י מן ההר. משמע שהוא לא הי' בהר. ג' התחיל כה תאמר וכו' ותגד וכו' ואח"כ סיים אלה הדברים אשר תדבר וכו' הא תו למה לי הרי התחיל כ"ה תאמר וכו'. והנה רש"י ז"ל ג"כ רצונו לתרץ זה ופירש אלה הדברים וכו' לא פחות ולא יותר (והוא במדרשי חז"ל) אבל הוא לפלא וכי ס"ד על משה רבינ"ו נאמן ביתו שישנה איזה דבר מכל דברי הש"י והש"י מתפאר בו בכל ביתי נאמן הוא. ונ"ל לבאר הדברים דהנה מי ששולח את אחד לומר לחבירו. הנה עשית"י לך טיבה גדולה כזאת וכזאת בכן גם אתה תעשה כזאת וכזאת. הנה השליח אם ירצה לדבר בו בלשון שאמר המשלח הנה יצטרך להוסיף הקדמה ולומר כה אמר פלוני אני עשית"י לך טובה וכו' כי א"א להשליח להתחיל בו בלשון שאמר המשלח אני עשית"י לך וכו' דהנה יראה מלשון הזה שהשליח עשה. ע"כ יצטרך להוסיף ולומר כה אמר פלוני או אם ירצה שלא להוסיף הנה יצטרך לפחות דהיינו המשלח מדבר בעדו ואומר אני עשיתי והוא יצטרך לומר פלוני עש"ה לך טובה: בכן תעשה וכו' כ"ה הדבר בכל הנביאים אשר נשלחו מאת הש"י לישראל הנה הנביא כשהיה מדבר בו בלשון שאמר הש"י מדבר בעדו היה צריך להוסיף קודם לומר כה אמר י"י ובאם לאו יהיה צריך לפחות היינו לעשות מנוכח נסתר הבן. והנה משה אדונינו כאשר נשלח בדבר השליחות הלז לישראל לומר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא וכו' הנה הי' מצטרך. או להוסיף ולהקדים מקודם לומר כה אמר י"י או הי' מצטרך לפחות ולומר אתם ראיתם אשר עש"ה למצרים ונשא אתכם וכו' ובאמת אין הדבר כן אצל מש"ה רבינ"ו שגבה מעלתו ממעלת כל הנביאים שהית' השכינ"ה מדברת מתוך גרונו. והנה דיבורו הי' דיבור השכינה ממש לא כמו השליח ע"כ לא הוצרך להוסיף ולומר כה אמר י"י וגם לא הוצרך לפחות לומר לשון נסתר. ולפי"ז יתפרשו הדברים ומש"ה עלה אל האלקי"ם (רצ"ל שנתעל' במדריג' גדולה להיות דבריו דברי אלקים ממש. אז) ויקרא אליו וכו' כ"ה תאמר לב"י ותגד וכו' (ידוע מהזהר השכינ"ה נק' כ"ה בענין שדרשו שם שוב אל בלק וכ"ה תדב"ר השכינ' תדבר ולפי"ז ה"ז נדרש גם בכאן הקדים לו הש"י כה תאמר וכו' ותגד וכו' רצ"ל השכינ"ה תדבר מתוך גרונך ואין נביאתך כנבואת שאר הנביאים בדרך שליחות רק דברי אלקים ממש ותאמר אתם ראיתם אשר עשית"י וכו' ואשא וכו' אלה הדברים אשר תדבר וכו' היינו כפירש"י ז"ל לא פחות ולא יותר היינו שלא תצטרך להוסיף ולומר כה אמר י"י וגם לא לפחות ולעשות מן עשיתי עשה וכיוצא בו דבורך דברי אלקים חיים ממש וג"כ נרמז בזה אלה הדברים אשר תדבר וכו' רצ"ל אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל אינו במדריגת נבואה רק תורה ממש כי הוא דברי אלקים חיים ממש. הבן הדברים ויונעם לחיכך:
סעיף ב
מן הה"ר לאמר. במדרש ז"ל. באותה שעה בקשו מה"ש לפגוע במשה עשה בו הקב"ה קלסטורין של פניו של משה דומה לאברהם. א"ל הקב"ה אי אתם מתביישין הימנו לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו. אמר הקב"ה למשה לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם וכו' הוי ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו י"י מן הה"ר וכו' בזכות ההר עכ"ל הנה מהראוי להתבונן האיך ס"ד שיאמר הקב"ה למלאכים שזהו אברהם. וזה היה מש"ה הג"ה הגם שכפי הנראה דקדקו חז"ל בלשון שאמר הקב"ה בל' שלילה ל"א זה"ו שירדתם וכו' ולא אמר זהו שירדתם וכו' עכ"ז קשה בדבר לומר כן על התמים דעות. שיאמר בל' כזה בכדי שהמלאכים יטעו א"ע לסבור שהוא אברה"ם ממש: ועוד הנה התתיל שהיה קלסתר פניו דומה לאברהם. ואח"כ אמרו שאמר הקב"ה למשה בזכות אברהם ונ"ל דחדא מיתרצית בירך חבירתה דהנה נעמ"י כשנתנה עצה לרו"ת וירד"ת הגורן דרשו חז"ל זכות"י תרד עמך נראה דדרשו זה מן הקרי והכתיב דהכתיב היא וירדת"י והקרי וירד"ת ותרווייהו קשוט כי זכות של נעמי הלך עמה והוה כמו שיעור קומתה ממש הנה מבואר לך הזכות של האדם הוא ממש שיעור קומת האדם עצמו דהנה נעמי אמרה וירדת"י הגם שהיא היתה בביתה הבן הדבר ולפי"ז יונח לך גם בכאן כיון שזכות אברהם עלה עם משה הנה היה שם קומת אברהם ממש וי"י אלהים אמת אמר לא זהו שאכלחם אצלו. ולמשה הודיע אמתת הענין כי זכות אברהם עלה עמו והוא שיעור קומת אברהם ממש. הבן הדבר:
סעיף ג
כה תאמר לב"י וכו' אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים וכו' ועתה וכו' יש להתבונן מהו לשון ועתה ע"כ בא לשלול איזה זמן. והנראה עפ"י מ"ש בגמ' רבה מקמי' דפתח להו לרבנן. אמר מלתא דבדיחותא ובדחו רבנן ואח"כ יתיב באימתא ופתח בשמעתא. פירושן של הדברים כי כשהאדם עצב מתגבר עליו יסוד העפר ואינו יכול להתבונן במושכלות משא"כ השמחה הוא מיסוד הרוח החיוני המתנונע ממקום למקום ע"כ יכול להשכיל ממושכל למושכל. והנה לפי"ז יש לפרש הרמז הזה כאן בקבלת התורה. כה תאמר לב"י וכו' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא וכו' והוא דבר של שמחה כעין מילתא דבדיחותא להתרחבות הלב. לזה אמר אח"כ ועתה כיון שכבר הזכרתי לכם דבר של שמחה להתרחבות הלב נפתח בשמעתא אם שמוע תשמעו בקולי וכו' ואי"ה עוד יתפרש תיבת ועתה בפנים שונים עמ"ש להלן בסמוך:
סעיף ד
והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ לפי פשוטו קשה מהו זה נתינת טעם בהוראת תיבת כ"י בכ"מ הלא לכאורה אדרבא להיות לו ית"ש ארץ ומלואה. מהראוי להיות כל אפין שוין ונ"ל לפרש דהלא משנה ערוכה בידינו. עבד שמכרו רבו לנכרים או לח"ל יצא לחירות. והנה כביכול הש"י בעצמו שומר תורתו ומקיים מצותיו כמו שאנו מברכין על המצות. אשר קדשנו במצותיו מצותיו דייקא כביכול אשר הוא בעצמו מקיימם וכענין שמצינו בדברי חז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין. מנין שהקב"ה מתפלל. א"כ לפי"ז כיון שהש"י מכר אותנו לנכרים ולח"ל. מן הדין מחוייבים אנחנו לצאת לחירות וכן יעשה הקב"ה עמנו ב"ב יוציאנו לחירות עולם. ועפי"ז פירשנו הפסוק שאמר הנביא בשם הש"י איזה ספר כריתות אמכם וכו' או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לוי דקשה נושה היינו מלוה האיך שייך בזה לשון מכירה הל"ל מי מהלוקחים אשר מכרתי אתכם לו. אך הוא דהנה תלמוד ערוך בידינו. עבד שמכרו רבו לנכרים או לח"ל יצא לחירות גבאו ב"ח בחובו לא יצא לחירות. א"כ לפי"ז כך אמר לנו הש"י בהבטחה הלא לכם לדעת אשר כביכול בהכרח עפ"י התורה. אני אגאל אתכם ותצאו לחירות כי הנה מכרתי אתכם לנכרים ולח"ל וכביכול אני מחוייב עפ"י התורה להוציאכם לחירות. וא"א לומר שמא נמכרנו בעד איזה חוב וקיי"ל גבאו ב"ח בחובו לא יצא ז"ש הנביא מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הלא אין אני חייב לשום ברי' ממילא בודאי ה"ז לכם להבטחה נאמנה אשר אגאל אתכם עפ"י משפטי התורה ותצאו לחירות מן שעבוד הגופני שהוא מצידינו כאשר יתבאר:
אך לפי"ז יש לכאורה לומר כיון שאנחנו נעשינו עבדים להש"י בקבלת תורתו ומצותיו לעשותם וכשמכרנו לנכרים ולח"ל. א"כ עפ"י משפטי התורה יחוייב לנו היציאה לחירות גם מרבו הראשון ופטורים אנחנו (ח"ו) מעול התורה ומצות של הש"י שהוא האדון אשר מכרנו וזה שטענו ישראל בימי יחזקאל עבד שמכרו רבו וכו' והשיב להם הש"י עפ"י הנביא חי אני נאום י"י אם לא ביד חזקה ובחמה שפיכה אמלוך עליכם. והנה לכאורה יש להתבונן הלא כתורה דברו והתשובה לזה דהנה אמרז"ל דשאלו האיך הקב"ה מוריד גשמים בשבת דהיה הוצאה מרשות לרשות. והשיבו דכל העולם כולו שלו והנה כביכול בד' אמות ואין כאן הוצאה מרשות לרשות. וא"כ לפי"ז לא נוכל לפטור א"ע מעול עבודתו ית"ש לומר שהוציאנו מרשותו לרשות אחרים כיון שכל העולם כולו שלו אין כאן הוצאה מרשות לרשות. וזה שהשיב הקב"ה ע"י יחזקאל חי אני נאום י"י אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם כי טענתכם אינה טענה:
אך לפי"ז ה"ה מה שאמר הש"י בהבטחה ע"י ישעיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם וכו' שהוא הבטחה שמחריב הקב"ה לגאלינו. וכפי הנ"ל אין זה טענה דלגבי הקב"ה אין זה הוצאה מרשות לרשות. אבל יתכן הדבר עפ"י דברי הרב הגדול בעל גו"א על הא דאמרו חז"ל בשעת מתן תורה כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית ואמר אם מקבלים אתם את התורה מוטב וכו' והקשו בתוס' הרי אמרו ישראל מרצונם נעשה ונשמע עיי"ש ותירץ הרב הגדול הנ"ל. להיות קבלת התורה הוא דבר שכל העולמות תלויים בזה אין מן הראוי שיהיה הדבר תלוי במקרה ברצון ישראל רק הלא דבר הכרחי מצדו ית"ש וע"כ הגם שמרצונם אמרו ישראל נעשה ונשמע עכ"ז הכריחם הש"י להורות שהוא דבר הכרחי מצדו ית"ש הבן הדבר מאד עכ"ד בקיצר. הנה לפי"ז תתבונן קבלת התורה הוא הכרחי מצידו ית"ש ואצלו ית"ש. הנה כל העולם רשותו א"כ הגם שמכר אותנו לנכרים ולח"ל לא מיקרי זה הוצאה מרשותו לבוא בטענה ליצא לחירות מן שעבוד התורה כיון שנתינת התורה הוא מצידו ית"ש בהכרח רק בענין יציאת החירות הגופניי מידי הגוים זה הוא מצידנו כדכתיב הן בעונותיכם נמכרתם וכו' וכיון שהוא מצידנו שייך שפיר הדין המוכר עבדו לנכרים ולח"ל יצא לחירות וז"ש הש"י או מי מנושי אשר מכרתי וכו' ותהיו בטוחים אשר אגאל אתכם בודאי וכנ"ל. הבן:
והנה זה שי"ל בדקדוק הפסוק ועתה אם שמע וכו' והייתם לי סגולה מכ"ל העמים כ"י לי כ"ה רצ"ל ועתה כשתקבלו עתה מלכותי ולעבוד עבודתי בתורה ומצות והייתם לי סגולה מכל העמים (מ"ם של תיבת מכל תתפרש לשון מן) רצ"ל מן תוך כל העמים. רצ"ל אפילו כשתהיו תוך העמים בגלות עכ"ז תהיו לי מסוגלים לתורה ואין לכם בזה טענה שתצאו לחירות מן עול תורתי ומצותי. מטעם עבד שמכרו רבו וכו' כי לי כל הארץ. ואין זה נחשב הוצאה מרשות לרשות וכמש"ל שנתינת התורה הוא מצידו ית"ש הכרחית וכנ"ל הבן:
סעיף ה
עוד זאת אדרוש לך בפסוק הנ"ל ועתה אם שמוע וכו' והייתם לי סגולה וכו' כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל ב"י ע"כ. הנה ארחיב לך מה שיש לדבר במקראי קדש הללו. א' אומרו ועתה איזה זמן שלל וכנ"ל. ב' אומרו בטעם כי לי כל הארץ איך צודק זה לטעם ואדרבא וכו' כנ"ל ג' למה הפסיק בטעם הזה באמצע ההבטחה הל"ל כך והייתם לי סגולה וכו' וממלכת כהנים וגוי קדוש כי לי כל הארץ ונראה לפרש עפ"י משארז"ל אצל אדה"ר ועתה פן ישלח ידו וכו' אין ועתה אלא תשובה מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה: הג"ה כתבנו במ"א הדברים עתיקין. תיבת ועתה רמז לתשוב' דהיינו חיבור אות ו' עם אות ה' ע"י אהבה ויראה סוד החסדים וגבורות. צמצום והתפשטות הנרמזי' במ"ב בפ' יהי אור. ויהי אור (צמצום והתפשטות שורש אהבה ויראה כידוע) בגי' ע"ת. והנה תיבת ועתה חיבור ו' עם ה' ע"י ע"ת כנ"ל. גם ע"ת בגי' י"פ הוי' י"פ אהיה. עת לעשות לי"י הבן הדברים: ע"כ הג"ה
והנה אמרז"ל (בתנחומא פ' האזינו) כתיב ישא י"י פניו אליך. וכתיב אשר לא ישא פנים. לא עשה תשובה אשר לא ישא פנים. עשה תשובה ישא י"י פניו. יכול לכל ת"ל אליך. אליך ולא לאוה"ע עכ"ל. הרי שהתשובה אינה מועלת רק לישראל ולא לאוה"ע וכך פסק הרמ"ע מפאנו והמביט בס' בית אלקים. והנה הרב בעל לימודי י"י כתב כמה טעמים למה התשובה מועלת לישראל ולא לאוה"ע (עיי"ש בדף ק"י ע"א):
טעם א דהנה לפי הדין ומשפטי התורה (היינו בעיה"ז בין בני אדם) אין התשובה מועלת. דקיי"ל מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול. אבל להיות שישראל הם הודיעו וגרמו כביכול מלכותו ית"ש בקבלת התורה מהראוי למחול להם בתשובה משא"כ לאוה"ע שאר הדין עפ"י משפטי התורה מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול ולא מהני תשובה: הג"ה ולדעתי יתורץ בזה מה דהקשו בזהר ע"פ מי לא ייראך מלך הגוים וכי קוב"ה מלך הגוים הוא ולא מלך ישראל ולפי הנ"ל יתכן דבא להורות דהש"י אינו מתנהג עם ישראל בדין ומשפט מלך וכבודו מחול לישראל כיון שהם הם היו כביכול הגרם והסיבה למלכותו המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו ישראל עלו במחשבה אשר המה ימליכוהו בקבלת התורה אבל לאוה"ע מתנהג עמהם בדין מלך. ולא מהני להם תשובה וכן כתיב מלך אלקים על גוים וכן לכל הטעמים שהובא בפנים אתי שפיר: ע"כ הג"ה
טעם ב (הביא הרב הנ"ל והיא מעיין הנ"ל דהנה תנאי התנ' הקב"ה במ"ב אם לא יקבלו ישראל את התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו. והנה קבלו ישראל את התורה וקיימו את העולם הג"ה והנה בריאת העולם היה בכדי להיקרא מלך כביכול כי אין מלך בלא עם והנה אם לא היו ישראל מקבלים התורה היה חוזר העולם לתהו בהו והנה עתה שקבל התורה קיימו מלכותו נ"ל והבן: א"כ הרי הם כביכול כשותפין במלכותו ע"כ לא שייך בישראל אותי הדין מלך שמחל ע"כ וכו' משא"כ אוה"ע שייך גבייה דין מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול לא מהני להו תשובה:
טעם ג (כתב הרב הנ"ל היות שהש"י הרב' לישראל התור' והמצות ודקדוקי המצות וענפיהן לאין משער בכדי לקדש כל איבריהן וגידיהן וכוחות גופותיהם עד שיהיו כמלאכי קדש והנה האדם יצור חומר תכבד עליו משא מלאכת הקדש ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ע"כ חשובי' כאנוסים משא"כ הגוים המעט מצות הניתן להם אם לא ישמרו מזידים הם נגד כבוד המלך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול:
טעם ד (כתב הרב הנ"ל וכ"כ הרב הגדול חיד"א זלה"ה) והוא משום דישראל נק' בנים (כדכתיב בנים אתם לי"י אלקיכם) והקב"ה למו אב ואב שמחל ע"כ כבודו מחול. משא"כ לאומות העולם נק' הקב"ה עליהם מלך כמ"ש מי לא ייראך מלך הגוים. וכתיב מלך אלקים על גוים ומלך שמחל ע"כ. אין כבודי מחול:
ומעתה יתפרשו לך המקראי קודש כעין חומר (ויתורץ ג"כ מה שיסיים אלה הדברים אשר וכו' וגם שכבר התחיל כה תאמר לב"י וכו' עמש"ל) והוא ועת"ה אם שמוע וכו' דהנה ישראל כשרצו לקבל התורה הנה חששו איך אפשר לקבל התורה ומצותי' הרחבים מני ים ואי אפשר ליצור חומר לעמוד בה ובאים לידי חטאים ומצד הדין לא מהני להו תשובה כי מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול. ע"כ הבטיחם הש"י שיקבלם בתשובה מחמת ד' טעמים הנ"ל וז"ש ועתה (תהיו בטוחים אשר אקבל אתכם בתשובה הנרמזת בתיבת ועתה כמו שכתבתי לך לעיל מדרש חז"ל) אם שמוע תשמעו בקולי (אם תקבלון אורייתא) והייתם לי (בזאת המעלה) סגולה מכל העמים (כי אין לך שום אומה ולשון שיהיה לה בזאת הסגולה והמעלה לקבל אותם בתשובה. ואמר הטעם שאין מקבלי' את האומות בתשובה) כי לי כל הארץ (והרני מלך על כולם ומלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול כנ"ל) אבל ואתם (יש הרבה טעמים עפ"י הדין לקבל אתכם בתשובה טעם א' כי) תהיו לי ממלכת כהנים (שאתם גרמתם מלכותי ע"י קבלת התור' וגם אתם כשותפין במלכותי כביכול וכנ"ל (טעם ב'. טעם ג') וגו"י קדו"ש (היינו תהיה עמוסים במצות כדי להתקדש כל גופיכם כמלאכי רוח משרתי אש ומרוב המצות ודקדוק' אתם חשובי' כאנוסים וכנ"ל בטעם הג': (טעם ד' רמז באומרו) אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל אשר הוא בני בכורי ישראל. א"כ' הם בני העמוסים מני בטן ואני למו אב ואב שמחל ע"כ כבודו מחול. מכל הלין טעמי בטוחים אשר תהיו לי בזה סגולה מכל העמים שאין מקבלין אותם בתשובה. ואתכם אקבל בתשובה דוק באלה הדברים ותמצא נחת: הג"ה ובזה יבואר לך מאמר רז"ל מקיש נסיעתן מן רפידי' לביאתן למדבר סיני. מה ביאתן למדבר סיני בתשובה וכו' והנה קשה ביאתן לסיני בתשובה. מאן דכר שמי' ולפי דברנו הנ"ל יונח שפיר. והבן:
סעיף ו
עפ"י הדברים האלה עוד זאת אדרש אל החבירים המקשיבים אמרו חז"ל משה הוסיף יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו ומקשו בגמ' מאי דרש וקדשתם הים ומחר מאי מחר לילו עמו וכו' והנה הוא הקיש' הניתן מסיני לדרו' והקשו בתוס' א"כ כיון דדרוש מהקישא אין זה מדעתו עיי"ש. ועוד אני מתמי' אם הי' רצון הש"י שיהי' כך למה לא אמר בפי' ג' ימים ולא נצטרך ללמוד בהיקש. ואגב זה נבוא לחקור טעם במצות שמירת שבת כיון שהי' עתיד להאמר בעשרת הדברות במעמד הנכבד למה הקדימו הש"י ונתנו לישראל במרה. ואומר לך את הנלע"ד דהנה קיי"ל גוי ששבת חייב מיתה ופירשו בזה הטעם הוא דהנה כתיב וישבת (הש"י) ביום השביעי מכל מלאכתו וכו' ויברך אלקים את יום השביעי וכו' כי בו שבת מכל מלאכתו וכו' א"כ היום השביעי כביכול הוא שרביטו של מלך והמשתמש בשרביטו ש"מ חייב מי' א"כ גוי שנשתמש בשביתה חייב מיתה. משא"כ ישראל הם בנים והש"י למו אב הן המה משתמשי' בשרביט אב הם וע"כ נתן להם הש"י את השבת עוד קודם למתן תורה דהנה היאך היו יכולין לקבל התורה אם אין תשובה מועל' ח"ו ואדם אין צדיק בארץ וכנ"ל וע"כ הוצרך הש"י לבטוח להם על התשובה קודם נתינת התורה וכנ"ל. והנה עפ"י משפטי התורה מלך שמחל ע"כ אין כבודו מחול. אבל כיון שהש"י נתן להם קודם מתן תורה את השבת שהוא שרביטו של מלך בזה הורה להם שהם בנים והוא למו אב ואב שמחל על כבודו כבודו מחול:
סעיף ז
והנה אמרז"ל בפסוק ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם. אשר מש"ה ביקש מפרעה שיתן להם יום א' למנוח' והנ' בירר משה להם את יום השבת והנ' כשיצאו ממצרי' ונתן להם הש"י את השבת שמח מש"ה. וז"ש ישמח מש"ה במתנת חלקו והנה בודאי לא במקרה הי' הדבר ששבתו קודם הציוו ע"י השתדלות מש"ה דהנה מעת שבחר הש"י את אברהם לחלקו הנה מש"ה הוא דור הז' נגד יום השבת קדש לד' וע"כ אמר הש"י למשה ראה נתתיך אלקים לפרעה. כביכול קראו בשמו ורכב על הענן והשתמש בשרבוטו הגם שע"פ הדין במלך אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו. למשה הותר הכל כמשארז"ל כל העניני' הללו אצל משה (ועיין בזהר ע"פ מה שמו ומה שם בנו ותבין ענין נפלא) וע"כ שבת"ו ישראל ביום השביעי שהוא שרביט המלך ע"י משה שהוא דור השביעי. אשר עלה אל האלקים:
ומעתה בין תבין התחלת השבת לישראל הי' ע"י משה שהוא דור הז' והוא השתמש בשרביטו ש"מ. והנה הש"י רצה ליתן התורה לישראל בשבת כי ע"י השבת יוודע שהם משתמשים בשרביטו כי המה בנים והוא למו אב. ע"כ ח"ו גם בעברם על התור' מהני להם תשובה כי אב שמחל ע"כ. כבודו מחל ע"כ אמר הש"י לשון כזה. וקדשתם היום ומחר. ומשה יוציא מן הכח אל הפועל ע"י דר"ש עוד יום א' ותהי' נתינת התורה בשבת ע"י הדרש של משה דהנה ארבעה חלקי התורה הנרמזים בפרד"ס פש"ט רמז. דרוש. סו"ד. פש"ט. הוא בעש"י'. רמ"ז. ביצירה. דרו"ש בבריאה. סוד באצילות הקדש. הרי לך כי דרוש היא בבריאה. ואימא עילאה שהוא בינה עולם התשובה מקננת בבריאה כנודע:
וזה מה שביארת במ"א מאמר חז"ל בשע"ה שהחכם יושב ודורש הקב"ה מכפר לעונותיהם של ישראל. וטעמ' בעי מאין יבא ע"י הדרש כפרת עונות. ועוד קשה למה אמרו בשע"ה שהחכם יושב ודורש הל"ל בשעה שהחכם דורש. ופירשנו עפ"י הנ"ל דהנה דרש הוא בבריאה כנ"ל אשר שם מקננת אימא עילאה עולם התשובה ועולם הבריאה נק' עולם הכסא (כידוע. ק"ש וברכותי' בישיב') לשוב לשבת והנה כשהחכם דורש לשם שמים הנה הדורש שלו מגיע לעילם הבריאה ומעורר את ישראל לתשובה (משא"כ ח"ו בדרש וכו') וז"ש בשע' שהחכם יושב ודורש. היינו מעורר עולם התשובה עולם הכס' בדרשתו. אזי בודאי בהתעוררת זה ישראל מהרהרים בתשוב' אזי בודאי הקב"ה מכפר לעונותיה' של ישראל וכבר דברנו מזה במ"א:
והנה עפ"י כל הדברים האלה תבין כשרצה הש"י ליתן לישראל תור"ה הנה איך יכולין לקבל התורה. ואדם אין צדיק בארץ שיהי' יכול לקיימה כדת והוצרך הש"י להודיע להם שהתשוב' מועלת לישראל כי נק' בנים והש"י למו אב ואב שמחל ע"כ כבודו מחול (משא"כ אוה"ע כ"כ) וכאשר רצה הש"י לבשר זאת לישראל. ע"כ הקדים להם נתינת מצות השבת במרה והנה קי"ל גוי ששבת חייב מית' דכיון שהש"י נק' עליהם מלך (כמד"א מלך אלקים על גוים) והשבת נק' שרביטו ש"מ. מאי שבת שמא דקוב"ה. ע"כ הגוי ששבת חייב מיתה כדין המשתמש בשרביטו ש"מ וכיון שניתן לישראל השבת. הנה עדות היא בינו ית"ש ובין בני ישראל אשר הם בנים העמוסים מני בטן. והש"י למו אב ולהם הותר להשתמש בשרביטו. ולפי"ז יכירו וידעו שיכולין לקבל את התורה באהבה כי אפי' ח"ו יעברו הנה מהני להם תשובה כי בנים הם לי"י אלקיהם ואב שמחל ע"כ כבודו מחול. וכיון שהשבת היא עדות לישראל שהם בנים (ומהני להם תשובה) ע"כ גם במצרים שבתו ע"י מש"ה שנא' אליו מה שמו ומה שם בנ"ו (עיין בזהר) ע"כ היה דור ז' מן אברהם. רמז על שבת שהיא שרביטו ש"מ שהבן דוק' משתמש בשרביט של אביו ע"כ המשמר שבת כהלכתו אפי' עע"ז כדור אנוש מוחלין לו. כי בשמירת שבת נק' ב"ן. ואב שמחל על כבודו. כבודו מחול הג"ה ועפ"י דברינו הנ"ל מובן לך מה שאמר פה קדוש כבוד אדומ"ו הרב הקדוש מוה' יעי"צ זצוק"ל מ"כ בלובלין יע"א בפסוק נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת. פירש הוא ז"ל נחנ"ו יום הנו"ח לנו יום המנוחה היינו יום השבת. בזה פשענו ומרינו ע"כ אתה לא סלחת עכ"ד. ולפי דברינו הנ"ל מובן בטוב טעם דכיון שח"ו אינם שומרים את השבת א"כ אין כאן עדות שנק' בנים ונק' הוא ית"ש מלך. ומלך שמחל ע"כ וכו' על כן אמר הנביא אתה לא סלחת. הבן: וע"כ כשרצה הש"י ליתן התורה רצה שיארע יום נתינתה בשבת שרבי"ט ש"מ והנה אמר וקדשתם היום ומחר. והנה לפי הפשוט הי' מובן יום נתינת התורה בע"ש אבל רצה הש"י שיהיה הדרש ע"י מש"ה ואמר בו בלשון שידרוש מש"ה מדעתו. ויארע נתינתה ביום השבת. ודוקא ע"י משה שהוא בן כמש"ל. והוא דור השביעי והוא השתדל מתחילה במצרים לברור יום השבת למנוחה. להורות להם שהם בנים ויכולין להשתמש בשרביט של אביהם. וא"כ להם ראוי נתינת התורה כי מהני להם תשובה מטעם אב שמחל ע"כ כבודו מחול. וע"כ דרש משה. דרש דייקא הוא בעולם הבריאה אשר שם מקננת אימא עילא' עולם התשובה. וזה שאמרז"ל משה הוסיף יום אחד מדעתו והיינו שלא נאמר הדבר בפי' מפי הש"י רק דרש ידרשנו לטוב' מש"ה רבינו. והסכי' הקב"ה שיהי' על ידו דייקא כי הוא הבן החביב לפניו ית"ש הבן הדבר מאוד ויונעם לחיכך ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
סעיף ח
עפ"י הנ"ל תבין מאמרם ז"ל באגדת בראשית וז"ל חכ"ו ממתקים. בשעת מתן תורה. וכל"ו מחמדים כשהוא מקבל השבים עכ"ל. הנה הוא נדרש לטובה. עפ"י דברינו הנ"ל חכ"ו ממתקים. בשעת מ"ת שאמר הש"י וקדשת' היום ומחר ולא אמר בפי' ג"י רק אמר בל' כזה אשר מש"ה דרש ידרשנו לטובה מש"ה דייקא. ובדרוש דייק' שהיא בעולם הבריאה דתמן מקננת אימא עילאה עולם התשובה. כוונת הש"י הי' להודיעם שהדרך נכון לפניהם שיקבלו את התורה והוא ית"ש יקבלם בתשוב' תמיד (אפי' אם יעברו ח"ו) כי הם בנים לאל חי. ע"כ המתין בנתינת התורה עד יום השבת שהוא שרביט ש"מ וז"ל וכול"ו מחמדים. כשהוא מקבל השבים. רצ"ל כשהוא מקבל השבים. מובן אשר כלו מחמדים מה שנעשה הדרש ע"י משה דרש דוקא ע"י משה דרש דוקא ע"י משה דוקא ואירע עי"ז מתן בשבת. וגם מה שניתן שבת קודם מתן תורה הכל הוא להורות לבניו שהם בנים. ויקבלם בתשוב' בכ"ז ועידן. וימחול ע"כ כאב לבנים. הבן הדבר:
סעיף ט
עפ"י הדברים האלה אפרש לך בפ' ק"ש והיה אם תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה וכו' ולעבדו וכו' להבין אומרו תיבת היום וכן יש לדקדק בפ' התשובה ושב"ת עד ד' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום. ל"ל למימר היום ועפ"י דברינו הנ"ל מובן הדבר דהנה הגם שכל משנה תורה משה אמרן מפי ויגבורה ממ"ש כאילו כביכול הש"י בעצמו מדבר) (עיין באות א') כי שכינה היתה מדברת מתוך גרונו ע"כ אין משנה תורה במדריגו' ספרי נבואה אבל שגב' מעלתו למדריגת תורה ממש. עכ"ז כיון שמש"ה אמר הזה בבחי' זאת כאלו דרש משה. דרש מדברי תורה ע"כ מאמר משה. אשר אנכי מצוך היום. כי בתיבת היום הי' מאמר הש"י. ודר"ש משה היינו שהש"י אמר וקדשתם היום ומחר ודרש משה להקיש היום למחר מזה הדרש של היום ודרש עוד יום אחד להגבל"ה ועי"ז איקלע יום מתן תורה בשבת הוא הי' בכדי שיהי' נשמע דמהני לישראל תשוב' וז"ש ושבת עד וכו' שיהי' מהני לך תשובה. ככל אשר אנכי מצוך היום כי מן דרש היום אשר אנכי הייתי מצוך במתן תורה הנה מוכח לך אשר מהני לך תשובה והבן וכן והי' אם שמוע וכו' אשר אנכי מצוך היום. הנה כתיב אח"כ ושמתם את דברי אלה על לבבכם וכו' היינו אפילו בזמן הגלו' כדי שתדע בעת שתחזר א"ה בקרובו וכפירש"י עפ"י חז"ל כי בודאי יחזרו כי תשובה מהני וקצרתי ואתה הבן:
סעיף י
כה תאמר לבית יעקב ותגד לב"י אמרז"ל במדרש בית יעקב אלו סנהדרין שנאמר בית יעקב לכו ונלכה באור ד' עכ"ל. והקשה הרב הגדול מ' חיד"א זלה"ה דלפי"ז ותגד לב"י היינו המון העם (שאין להם חשובת מצד עצמן כ"כ רק שהם חשובים מצד שהם מיוחסים בני ישראל נ"ל) ולפי מש"ל בזהר כ"מ שנאמר הגדה היא מילין ברזי דחכמתא וכלפי לייא יציבא בארעא וכו' לסנהדרין דברים כפשטן ולהמן עם רזין דחכמתא עייש"ד בס' כסא דוד. ואני בעניי אען ואומר. ידוע השתוקקת המלאכים אל התורה בודאי לא היתה תשוקתם על פשטיות'. לא תרצח. לא תנאף לא תגנב וכיוצא. כי אין דבר זה נוהג ביניהם כי אין בנמצא בניהם דברים מוגשמים. וכמו שהשיב להם מש"ה נשים יש בניכם קנאה ושנאה יש בניכ'. אבל הם ידעי מתענוג התורה בעסק פנימיותה דהנה עצמיות פנימיות התורה היא יותר מכל התענוגים הנמצאי' בכל העולמות לנבראים דהרי כל העולמות וכל אשר בהם נברא ע"י התורה שהיתה כלי אומנתו של יוצר בראשית א"כ היא שורש כל התענוגים שבכל העולמות ולזה היתה השתוקקת המלאכים לתענוגי פנימיות התורה שהיא תענוג כל התענוגים. והנה משה השיב להם. מו"מ יש ביניכם נשים יש ביניכם. קנאה ושנאה יש ביניכם לכאור' מאי זה תשובה הלא הם ידעו זה בעצמם אך כוונתם היה על פנימיית התור' אבל התשוב' היא להיות תענוג פנימיו' התורה שהוא כביכול אור מעטה לבושו ית"ש א"א להשיג' רק ע"י לבושי העשי' כמו למשל. א"א לראות בבהירות השמש רק ע"י מסכי' כן ע"י מעשה המצות הגשמיים בעוה"ז יושגו תענוגי התורה ויבא להשיג בעצם התענוג. ובהעדר לבושים א"א להשיג בעצמיותה. וזה שהשיב להם מש"ה למלאכים וכי יש אצליכם דברים מוגשמים אשר על ידם תוכלו ליהנות מבהירות התורה. יוצא לנו מזה שבהשיג דבר מה מבהירות פנימיות התורה אין לך תענוג בכל העולמות יותר מזה (וז"ש יפה שעה אחת בתשובה ומעשי' טובים בעוה"ז יותר מכל חיי העוה"ב) ולפי"ז ממיל' תבין דברי המדרש כה תאמר לבית יעקב אלו הסנהדרין ראשי הדור עיני העדה המה יודעין מעלת התורה בפנימיותה ומלבושים להם די לומר להם דברי' כפשטן והן המה מביני מדע. ויקבלוה בסבר פנים יפות בהבינם התענוג הפנימי אשר היא מלובש בתוך הפשט משא"כ המון העם תגד להם רזא דחכמתא ויבינו שאין תענוג גדול בכל העולמו' יותר מזה ויקבלוה בחשק נמרץ כי אם לא ישכילום בפנימיו' תהיה להם פשטיות התורה למשא ע"כ צריכין להאיר עיניהם בפנימיית ודי בזה:
סעיף יא
ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. הנה כבר נאמר ונשנה בדברינו זה בזה שלכאורה הדברים אינם מובנים. אומרו לנתינת טעם כי לי כל הארץ. ואין זה בנותן טעם. ודברי המפרשים הלא הם ברחב ידים כ"א כפי אשר חלק להם הש"י בבינה. וכבר גם אנחנו בעניינו דברנו מזה וכעת נבא לבאר עפ"י הקדמה מה דידוע דהמגיד של מרן הב"י הקשה דמהראוי היה שלא לאכול בעצרת כיון דהוא יום החמשים רמז ליובל דרגא דבינה עוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתי' עיי"ש מה שתירץ. והנה בתלמודא דידן אפי' מאן דס"ל בכל מועדי ד' או כולו לי"י או כולו לכם. בעצרת מודו דבעינן נמי לכם. והוא לפלא. וגם לפי פשוטו יקשה הנה זאת התור' עיקרה היא תענוג נפשיי ועל ידה השארת הנפש ברוחניות מהראוי ביום נתינתה להתעסק רק ברוחניות ולא בגשמיות אכילה ושתי'. ונ"ל עפ"י מ"ש מהר"ש פרומו (הביאו הרב הגדול חיד"א זלה"ה) על הקושיא שהוקשו כיון שיעקב ועשו חלקו העוה"ז והעוה"ב. ויעקב נטל העוה"ב. ועשו העוה"ז. א"כ בני ישראל אינם רשאים מן העוה"ז ליהנות. רק כל מה שהוא בהכרח גדול לצורך החיות. ואיך מצאנו ידינו ורגלינו כי זה דבר שא"א ובפרט שבתורה יש לנו הבטחות גדולות על טובות עוה"ז. ותירוץ מהר"ש הנ"ל להיות תנאי התנה הקב"ה עם מ"ב אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו. נמצא ישראל שקיבלו את התורה. הצילו את כל העולם (שהיה עומד אז בסכנה גדולה) והוה כמציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר דהוא שלו. וא"כ הגם שהעוה"ז היה שייך לעשו כיון דהיה העולם בסכנה גדולה וישראל הצילוהו. הרי עוה"ז ג"כ שלהם ואין לעשו ולכל האומות שום טו"מ גם על העוה"ז ואדרב' וכו' עכ"ד:
הג"ה ולדעתי יתפרש הדבר בפסוקי נבואת בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכין ובגוים לא יתחשב. והנה אין מן הצורך להרבות בדיקדוקים כיון שהדברים בעצמם אינם מבוארים. ולפי הנ"ל יתכן דהנה צורים נקרא האבות כמד"א הביטו אל צור חצבתם. והנה ראש צורים נק' יעקב שהוא מובחר שבאבות והוא הנזכר ראשונה בזכירת בריתי וזכרתי את בריתי יעקב והנה הגבעות הם הרים קטנים שאינם כמו הגדולי' כמבואר בסבא משפטים והוא רמז להר סיני שהוא קטן בערך תבור וכרמל וזה שיש לפרש במאמר בלעם כי מראש צורים אראנו (אני רואה את מעלתו מה שסיגל ע"י ראש צורים היינו יעקב שבירר לחלקו וחלק בניו. העולם הבא) ומגבעות אשורנו (וג"כ אני מסתכל מה שסיגל מגבעות. היינו מהר סיני שנק' גבעה להיותו קטן (ואמר לשון רבים ומגבעות מפני שהרבה שמות נקראו לו הר סיני הר חורב וכו') שאז סיגל גם עולם הזה להיות שהצילו מזוטו של יום ושוב אין לשום אומה ולשון להתחשב עמהם. היינו לבוא עמהם בחשבון לומר כיון שעוה"ב הוא שלכם. העוה"ז היא שלנו. וז"ש כשאני מסתכל מראש צורים ומגבעות כנ"ל. הנני רואה הן עם לבדד ישכון בין בעוה"ב בין בעוה"ז ובגוים לא יתחשב. א"צ לעשות חשבון עם הגוים. זה שלי וזה שלכם כי הכל שלהם והבן:
ומעתה מה נכבד לפסק הלכה מאמר חז"ל הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. הגם דהוא יום החמישי' ורמז לדרג' דבינ' עוה"ב בעינן נמי לכם לרמז זה שהרווחנו במעמד הנכבד גם חלק עוה"ז ואין להאומות שום טו"מ גם על הנאת עוה"ז וכל מה שהצלנו (מן תהו ובהו) לנו הוא ולבנינו ע"ע. א"כ אכלו משמנים ושתו ממתקים כי כי קדוש היום:
אחר הדברים האלה יתפרשו לך המקרא קדש שהתחלנו. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' והייתם לי סגול' מכל העמים רצ"ל אפי' אותו מן חלקי העוה"ז המגיע לכל העמים. תהיו לי לסגולה לתת אותה לכם. ואמר הטעם כי לי כל הארץ. היינו כל הארץ היה לי בידי להחזיר אותה לתהו ובהו כפי התנאי. ועכשיו שהצלתם אותה שלכם היא כל הנאותי' ואדרבה הנאת העמים בעוה"ז גזילה היא בידם. וז"ש אח"כ (אעפ"י שכל הנאות עוה"ז שלכם הוא. אעפי"כ תהיו לי ממלכת כהנים (להתנהג בהנאותי' לא כדרך הזוללים והסובאים. רק כנוטל פרס ונפקתא מבי מלכא לכהנים דמשלחן גבוה קא זכו) וגוי קדוש (מובדלים להתנהג בפרישות ולקדש עצמכם במותר לכם) אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (סבא אשר מאס בעוה"ז ומסרן לעשו. והן היום שזכותם גם עוה"ז. קדשו עצמיכם ותהיו קדישים:
סעיף יב
ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר. ויחן שם ישראל נגד ההר. ע"כ. המשכיל יתבונן שבאו הדברים מכופלים בכתוב. וגם אומרו נגד ההר מיותר. ועכ"פ הו"ל לומר ויחנו במדבר נגד ההר. ולבאר הדבר הנה נקדים.
מדרש עמד וימודד ארץ. ארשב"י מדד הקב"ה את כל האומות ולא מצא אומה שהיתה ראוי' לקבל התור' אלא ישראל וכו' מדד הקב"ה את כל ההרים ולא מצא הר שתנתן עליו התורה אלא הר סיני עכ"ל. הנה לא ידענו מה הרווחנו בזה שלא מצא הקב"ה הר וכו' וגם האיך ס"ד שלא מצא הקב"ה הר אחר ליתן עליו התורה. הרי ודאי אם היה רוצה הקב"ה ליתן התורה על הר אחר מי מעכב עליו אלא כך עלה ברצונו ומי יבא אחר המלך וכו' בשלמא על בחירה בישראל יותר מכל האומות יתכן שפיר. כיון שמין האנושי הוא בעל בחירה. הנה לא מצא הש"י בכל מין האנושי אומה שיהיו ראוים בבחירתם לקבל התורה רק ישראל. אבל ההרים דוממים הם ואין להם בחירה. מה שייך לומר בהם. לא מצא הקב"ה וכו' אבל כמדומה עפ"י מה שראיתי בשם גדול אחד. עפ"י משארז"ל שאין לך הר שלא עבדו שם האמוריי' ע"ז. אבל עפ"י התורה לא נאסרו דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. מזה למדו חז"ל שהמחובר אינו נאסר. והנה תבור וכרמל נתלשו ממקומם כמו שאמרו חז"ל ונשתנו ממחובר לתלוש כמד"א כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא. ע"כ נפסלו לקבל התורה. מה שאין כן ה"ר סיני לא נשתנה ונשאר חונה במקומו והיה ראויה לקבל התורה כמו שאמר הכתוב למה תרצדין הרי' גבנונים (כמו שדרשו חז"ל בעלי מומין. לשון או גבן וכו' הנה הר סיני הוא) הר חמד אלקים לשבתו (רצ"ל בסיבה זו אשר ישב במקומו ולא נתלש ולא נשתנ') אף י"י ישכון לנצח הבן. והנה אמרז"ל במד' בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אוה"ע אמרו מה ראוי אלו להתקרב. א"ל הקב"ה הביאו לי ספר ייחוסין שלכם שנאמר הבו לי"י משפחות עמים כשם שבני מביאין. ויתילדו על משפחותם. לכך מנאן בראש הספר הזה (במדבר) אלה המצות אשר צוה ה' בהר סיני ואח"כ שאו את ראש שלא זכו ליטול התורה אלא בשביל היוחסין עכ"ל המדרש. בילקוט פ' במדבר. וז"ש רשב"י מדד הקב"ה את כל האומות ולא מצא אומה שהיתה ראויה לקבל התורה מפני שכולם נשתנו ממקום חיבורם מראשית יחוסיהם. רק ישראל לא נתלשו ממקום חיבורם והמה מחוברים למקומם הראשון. והפועל הדמיוני הזה פעל הקב"ה ג"כ בהרי' שנתלשו תבור וכרמל ממקום חיבורם ונפסלו לקבלת התור'. והר סיני עמד במקום חיבורו והוכשר לקבלת התורה וזה עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים:
ובזה יבא ע"נ ביאור מקראי קדש שהתחלנו. אמר מתחלה ויחנו במדבר עשו שם חני' ומנוחה. דביומא קמא לא אמר לי' ולא מידי ואח"כ אמר ויחן שם (דייקא) ישראל (דייקא) נגד ההר (דייקא). בזכות זה היו ישראל דייקא ראויים לקבלת התור'. שלא נשתנו ולא נעקרו ממקום חיבורם מקור ישראל. ישראל סבא. וכן בדמיון הזה הה"ר הזה דייקא חמד אלקים שעמד במקום חיבורו ולא נתלש. הבן הדבר כי קצרתי:
סעיף יג
ויבואו מדבר סיני. סיני בגימ' ענוה ע"ה (כ"ה בס' דבש לפי מהרב הגדול חיד"א זללה"ה) והנה עם היות שכן הוא רגילות המקובלים בחושבם גימטריאות כאשר נמסר אחת מהחשבון מוסיפין הכולל. והוא נרמז בתורה בדברי יעקב אפרים ומנשה. כראובן ושמעון יהיו לי. ראובן שמעון בגימ' אפרים מנשה בהוסיף הכולל (ג"ז הביא בס' הנ"ל) עכ"ז לא דבר ריק היא וטעמא בעי בכ"מ. ויש לפרש ע"פ מ"ש הרמ"ע זללה"ה טעם שנבחר סיני שמספרו ששים רבוא כזה י' פעמים ס' הרי ת"ר נ' פעמים ת"ר הרי ל' אלפים י"פ ל' אלפים הרי ס' רבוא. (ע"ש מאמר חקור דין ח"ב פרק ל"א ותבין) עוד אמרו שישראל היו באותו הזמן ס' רבוא חסר א' ויחודו של עולם הצטרף עמהם להשלים מנינם. ולזה ג"כ סיני בגימ' ענוה ע"ה כביכול להורות ענותנותו של יחודו של עולם שנצטרף עמהם להשלים מנינם:
סעיף יד
עוד כתב הרב הגדול חיד"א זלה"ה. סיני בגימ' ס"מ ע"ה דע"י לימוד התורה אינו שולט בו עכ"ד. ויש להטעים הדבר סיני עד אלף (כי הוספת האחד הנה הוא א' ונקר' במבטא אלף) לשון ואאלפ"ך חכמה היינו לימוד ירמוז אותן שעמדו רגליהם על הר סיני והם לומדים התורה אז הנ"ל אינו שולט בהם ע"כ סיני עם א' בגימ' כנ"ל לבטלו. משא"כ גוי העוסק בתורה או אותן שהיו בסיני ומבטלים את התורה ח"ו. ודכירנא שמעתי מאחד קדוש מדבר. רמז המשנה כופין את הס"ל (ר"ת פ' ופ') לפני האפרוחים. היינו העוסקים בתורה. עיין בת"ז והאם רובצת על האפרוחים. ותבין:
סעיף טו
אשובה עוד לבאר פסוק ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' כבר דקדקו קמאי תיבת ועתה גם סיום הטעם. כי לי כל הארץ. וכבר כתבנו לעיל ענינים שונים. וכעת נאמר עפ"י משארז"ל משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד א"כ אמר הש"י זה למשה בהשכמה וכן משה אמר זה לישראל בהשכמה. ועתה. רצ"ל לעת כזאת. אם שמוע תשמעו בקולי. היינו שתקיימו המצות בהשכמת הזריזות. ועוד זריזות יתירה. ושמרתם את בריתי. שמירה לשון המתנה (כענין ואביו שמר את הדבר) שתצפו מתי תבא לידי ואקיימנה אז והייתם לי סגולה מכל העמים. שהאומות גם אם מקיימים איזה מצות ב"נ הניתן להם. הוא להם בדרך משאי ואינם משכימים לעשות רצון קונם בזריזות רק ישראל הדביקים בד' ומשתוקקים וחפצים לעשות רצון קונם. ואמר הטעם למה אני מצוה אתכם הזריזות המופלג. כי ל"י כל הארץ. והוא ע"פ הרב הגדול חיד"א זלה"ה בפירוש דבריהם ז"ל זריזין מקדימין למצות (לא אמרו ממהרי"ן או מזורזין רק מקדימין) דהנה אמרו רבותינו ז"ל בפסוק מי הקדימני ואשלם. מי עשה לפני מזוזה ומעקה עד שלא נתתי לו בית ומי עשה לפני ציצית עד שלא נתתי לו בגד וכו'. וכ"ה בכל המצות שהכל נעשה ע"י מעשה הש"י שהוא נתן החפצים של המצות מקודם. וכתבו הקדמונים מי שהוא זריז לקיים המצות. דאינו בסוג מי הקדימני ואשלם. דהנה ע"י הזריזות כביכול היא מקדים עשות ג"כ באפשרות האנושי. וזהו זריזין מקדימין למצות שיש להם ג"כ ההקדמה. הבן עכ"ד הרב ז"ל. והנה כתיב לך י"י החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. והנה כבר דרשו בזה רבים מהו החסד כיון שמשלם הגמול כפי מעשהו ועתה אומר דה"פ דהנה כתיב מי הקדימני ואשלם. מי עשה לפני וכו' כנ"ל א"כ הש"י הוא העושה קודם והכל מאתו ית"ש. הנה אמר דוד ולך י"י החסד. כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כאילו היה הכל מעשהו. כאילו הוא היה עושה הבית והמזוזה והבגד והציצית (כמדומה שראיתי הפירוש הזה) והנה לפי"ז א"כ יקשה מאי מרויח העושה בזריזות כיון דגם מי שאינו עושה בזריזות משלם הש"י הכל. כאילו היה הכל מעשה האדם. אבל החילוק הוא. מה שדקדק דוד. לומר ולך י"י החסד כי אתה וכו' רצ"ל זה מצד חסדו ית"ש. משא"כ מי שעושה בזריזות אינו בכלל מי הקדימני וכו' ונק' היא מקדים. כמשארז"ל זריזין מקדימין וכנ"ל ויחוייב לו כל השכר מצד הדין ואין קטרוג אפילו מצד מדת הדין ואפילו יש מה"ד מתוחה בעולם ישולם שכרו מאתו ית"ש הג"ה ובזה פירשנו הפסוק שאמר בועז לרות. ישלם י"י פעלך ותהי משכורתך שלימה וכו'. ועל פי מדרשו של ר' חסא. ויבואר אי"ה להלן: ובזה תבין אומרו ית"ש הטעם למה אני מצוך על הזריזות למצות. כי לי כל הארץ. א"כ כל מה שאתה עושה אני הקדמתי עשות ע"כ תראה להזדרז עשות בהשכמה (כמשמעות ל' ועתה כמש"ל) ולא תהיה בכלל מי הקדימני וכו' רק תהיה מן הזריזין אשר הם מקדימין וישולם שכרך בדין:
סעיף טז
ובזה ביארנו פי' מקראי קדש בפ' עקב ושמרת את כל מצות י"י אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו כי י"י אלקיך מביאך אל ארץ טובה וכו'. דהנה קשה כיון שאמר ושמרת את כל מצות י"א הנה גם היראה בכלל המצות ממנין תרי"ג. ולמה פרט אח"כ היראה. ועוד מהו הנתינת טעם כי י"י אלהיך מביאך וכו' וכי בשביל זה ישמור האדם המצות. הלא זה מיקרי ע"מ לקבל פרס. ועוד מה זה תלוי בארץ הטובה. הלא כל מה דאפשר מחוייבים גם לקיים בחו"ל. ולפי הנ"ל יתכן דהנה כתב בס' חוז"ה דו"ד (וכמדומה שכ"כ הר"ש אלגזי) מה י"י אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה. דהנה כל המצות הש"י מקדים החפצים לאדם לעשות המצוה כמ"ש מי הקדימני וכו' משא"כ מצות הירא"ה אין הקדמה מהש"י והכל היא מהתעוררת האדם. והנה לפי הנ"ל הגם שבכל המצות ההקדמ"ה הוא מהש"י. הזריזות במצות ולצפות לעשותה מתי תבא לידו ויעשנה חוש קל הנה זה מיקרי ההקדמה מן האדם כנ"ל. וז"ש ושמרת את מצות י"א שתהא מצפה מתי תבוא לידך והוא ללכ"ת בדרכי"ו. כי הוא ית"ש מקדי"ם קודם לעשיית האדם. תראה שאתה תעשה באופן שתהי' מיקרי הקדמה היינו הזריזות וג"כ עוד תעשה. ולירא"ה אות"ו. שמצות היראה הכל היא מן האדם. ואמר הטעם למה אני מזהירך על הזריזות ועל היראה כי י"י אלקיך מביאך אל ארץ טובה. והכל שלו. וע"ז נאמר מי הקדימני וכו' ע"כ אני מצוך על הזריזות והיראה. ותהיה ג"כ ההקדמה ממך וישולם שכרך גם מצד מה"ד בלי מונע. הבן הדברים:
סעיף יז
עוד זאת אדרוש בפסו' ועת"ה אם שמוע וכו' להבין לשון ועת"ה מה בא לשלול וגם הנתינת טע"ם כי לי כל הארץ. אינו מובן. ונ"ל ע"פ דברי התוס' פ"ק דע"ז כתבו שם הא דתנאי התנה הקב"ה עם שמים וארץ אם לא יקבלו ישראל ח"ו את התורה יחזיר אתכם לתהו ובהו. זהו דוקא אם לא יקבלו. אבל כיון שקיבלו. בקבלה לבד נתקיימה אפי' ח"ו לא יקיימו את התו' זה שנרמז בדברי הש"י ועת"ה אם שמוע תשמעו בקולי. כעת בשעת הקבלה אפי' אם ח"ו לא תקיימוה כהוגן אעפי"כ והייתם לי סגולה (תמיד) מכל העמים ואמר הטעם. כי לי כל הארץ רצ"ל ע"י הקבלה בלבד נתקיים לי הארץ שלא אחזיר עוד אותה לתהו ובהו. כי התנאי הי' על הקבלה בלבד ובזה מובן כפשוטו:
כה תאמר לבית יעק' ותגיד לבני ישראל הנה כפל הלשון אמירה והגדה. בית יעקב ובני ישראל. הנה יתפרש הדבר. כבר ידוע אמיר"ה הוא כפשוטו. והגד"ה הוא המשך הדיבור להבין בחכמ"ה כמ"ש בזהר. וידוע ג"כ עפ"י פשוטו בי"ת יעקב הוא המון העם. ובנ"י ישראל בעלי מדריגה ת"ח גדולים המחבבים את התורה ומצותי באהבתה ישגו תמיד. וז"ש הש"י כה תאמר לבית יעקב. להמון עם. לא תפרש להם בהמשך פירוש שאפילו ח"ו לא יקיימו התורה כבר יש קיום לשמים וארץ ע"י הקבלה בלבד. דילמא עי"ז ח"ו יתעצלו ויתעצלו מלקיימה ומלעשותה. משא"כ להת"ח דהתור"ה חביבה עליהם ביותר אמר ותג"ד לבני ישראל. המשך הפירוש כי באלו אין חשש שהן המה רודפים אחרי התור"ה והמצות כל הימים ובאלה הדברים מובן מ"ש מש"ה:
סעיף יח
בפ' וילך. הקהילו אלי זקני שבטיכם ושוטריכם ואדבר' באזניהם את כל הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ. דהנה יקשה א' למה צוה להקהיל דוקא את הזקנים ת"ח ושוטרים הלא לדבר הזה בעינן קיבוץ כל ישראל ב' אומרו ואדברה באזניה"ם. משמע שיאמר להם באזניהם בחשאי לבל ישמעו שאר העם. והרי להעיד עליהם שמים וארץ צריכין בודאי להשמיע לכל ישראל ג'. את כ"ל הדברים. מאי מרבה תיבת כ"ל. ועפ"י דברינו הנ"ל יתכן שפיר. דהנה בבואו להעיד עליהם שמים וארץ הנה המון עם שלא הבינו בשעת קבלת התור"ה שהתנאי של שמים וארץ נתקיים בקבלה בלבד. וסוברים שעד היום תלויים הם ועומדים כל שעה בספק אם יקיימו ישראל התור"ה. הנה לפי"ז שמים וארץ נוגעין בעדותן הן. וניחא להו דודאי לא יעידו מעול' לטובתן כי לא מהני עדותן לטובתן של ישראל כי נוגעין בעדותיהם. ולא מהני עדותן רק להיפך ח"ו כי כן נוגע בעדות שדינו חלוק מן הקרובים שהקרוב פסול להעיד בין לזכות בין לחובה: משא"כ נוגע בעדות במה שהוא נוגע הוא פסול. ובהיפך כשר. וזה יהיה סברת המון עם כשישמעו. משא"כ סברת הת"ח שהם הבינו הדבר היטב ואסברה להו מוסבר מש"ה רבינ"ו פי' הדברים בשעת קבלת התור"ה דהתנאי שהתנה הש"י עם השמים והארץ נתקיים התנאי בקבלת התור"ה בלבד אפי' אינם מקיימים ח"ו. א"כ שמים וארץ אינם נוגעים בעדות בין לטובה בין וכו' ויסבירם משה בעת שהעדאת שמים וארץ הוא שיעידו בין לטובה בין וכו' וז"ש משה הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם הם הת"ח הגדולים ששמעו פירוש הדברים במתן תורה. ואדברה באזניה"ם בחשאי דייקא שלא יתגלה הדבר להמון עם. את כ"ל הדברים. האל"ה. היינו של העדות. היינו שהשמים וארץ יהיו כשרים להעיד בין לטובה ובין וכו' וזהו ואעידה בם את השמים ואת הארץ וזה שסיים וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת וכו' האזינו השמים וכו' דבאמת לכל ישראל נאמרה. הזמנת העדיות הללו אבל המון עם סברו שהזמנתן הוא שיעידו רק על ההיפך והת"ח מבינים האמת שהזמנתן לעדות גם על הטובה. הבן:
סעיף יט
אשובה עוד לבאר כה תאמר לבית יעק"ב ותג"ד לבנ"י ישראל להבין כפל הלשון ושינוי הלשון נראה עפ"י משארז"ל שהמלאכים קטרגו ואמרו תנה הודך על השמי' שהיו רוצים לקבל התור' ואמר הקב"ה למשה אחוז בכסא כבודי והשיב להם תשובה. א"ל משה. נשים יש ביניכם מו"מ יש ביניכם וכו' והודו המלאכים לדבריו עיי"ש בדבריה' ז"ל. והנה יש להתבונן. דודאי גם המלאכים ידעו שאין להם שייכות בפשטיות התור'. לא תנאף לא תגנוב וכו' וכיוצא אבל נפשם יודעת מאד דעיקר התורה היא בפנימיותה מילין לצד עילאה תמלל. א"כ לפי"ז אין תשובת משה תשובה. והנה הבנתי תירוץ לדברי מדברי הרב הגדול חיד"א זלה"ה דהמלאכים שטענו תנה הודך על השמים באו בטענת מצרניות דינא דב"מ. והנה לפי"ז טענתם טענה אבל קיי"ל אם יגיע איזה פסידא כל דהו למוכר אם יעמוד הממכר ביד המצרן אין טענות המצרן טענה וכאן כיון שהמלאכים אינם יכולים לקיים התורה בדרך הפשט א"כ מיקרי כביכול פסידא למוכר הוא נותן התור'. ואין כאן דינא דב"מ. וזה הוא תשובת משה. וז"ש הש"י כה תאמר לבית יעקב (הם המון עם שאינם יכולים לקבל התורה רק בדרך פשט) ותגד לבני ישראל (הגדה דברי חכמה לבעלי מדריגה הנק' בשם ישראל כידוע והמה יודעי' לקבל התור' בדרך סוד) הנה הקדים זה השם יתברך בנתינת התורה בכדי שיה' לטענה נגד המלאכים הבן:
מאמר ג
סעיף א
מאמר שם החג
מענין שם החג ידובר בו. התור"ה קראתו ח"ג השבועו"ת ובדברי חז"ל נק' עצר"ת ויבואר בזה כמה טעמים אי"ה וכמה ענינים השייכים לזה:
טעם למה קראו חז"ל לח"ג השבועו"ת עצר"ת. עיין בדברי הרב הקדוש בס' קדושת לוי עפ"י דברי הרמב"ן ז"ל. כתב בפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. בהתעור' האדם בירא"ה או באהב"ה. ישתדל לעשות מצוה תיכף דהיינו ללמוד או ליתן צדקה תיכף וכיוצא. ועושה עי"ז חפץ וכלי לאהב"ה ההוא שתצמצם בו ותשאר עצורה בו כעין הנחת איזה ענין בחפץ וכלי שע"י צמצום הכלי תשאר בקיום והנה במת"ן תורתינ"ו שהיה לישראל אהב"ה רב"ה מאד ולא היה להם מצות מחודשים כ"כ להתעסק בהם הנה צוה להם הש"י מצות הגבל"ה ופריש"ה. והוא שעמדה להם לעצור בכליהם הירא"ה והאהב"ה רבה שקבלו ע"כ נק' החג עצרת עכ"ד הקדוש הנ"ל. והנה הטעם הזה יספיק להחג שהיה בשעת מת"ן תור"ה אבל לא על הזמן ההוא כי כבר בעזה"י יש בידינו בכל זמן תילי תילים של מצות (ובאמת בתור"ה לא נק' החג עצר"ת רק חז"ל בימיהם שהי' אחר מת"ן תור"ה קראוהו עצר"ת וטעמא בעי) ונ"ל דהנה ידוע. בליל א' דחג הפסח ליל יציאתנו ממצרים גם עד היום הזה נעשה הכל בחפזון הארת האורות והמוחין בגבהי מרומים כרגע בדרך ניסיי ומה גם גדלות קודם קטנות. והנה גם לנשמותינו יש שפע קדושה כמו רגע. אבל הוא שלא ע"י מעשינו רק ניסיי. ולהיות הארה הזאת שלא ע"י מעשינו לא נשאר ההארה הזאת עצורה אצלינו (עיין כ"ז במאמרי חג הפסח. וגם יבואר להלן אי"ה) וצונו הש"י לספור מחדש יום אחר יום כדמיון הקטן המתגדל יום אחר יום עד שיעמוד על שכלו. כן הוא ימי הגידול עד חג השבועו"ת נשפעים לנו המוחין דגדלות ונשארים עצורים אצלינו וזה שיבואר אי"ה. וספרת"ם לכם לעצמיכם. ע"כ קראו חז"ל להחג עצר"ת. ודוקא חז"ל קראוהו כן בתור"ה שבע"פ. כי מעלת החג. [כנ"ל הוא ע"י מעשינו כנס"ת ישראל. וע"י מאמר פינ"ו מצות הספיר"ה. ועוד יתבאר:
מאמר ד
סעיף א
מאמרי מעלת החג
בו ידובר מעל"ת הח"ג הקדוש הזה ח"ג השבועו"ת ויוצרף לזה כמה עניינים בפירושי מקראי קדש. וגם כמה עניינים מעניני ישראל מנהג אבותינו תור"ה היא:
חג השבועות. לא נתלה (בתורה) בזמן לימי החדש כשארי מועדים רק תלוי בספירה. כשבאים למספר החמשים אז הוא החג יש לי לומר טעם. דהנה נצטוינו במצות לימוד התור"ה. והגית בו יומם ולילה ולמדתי טעם הציווי מתורתו של הרב בעל גור אריה בנתיבותיו כתב. להיות התורה היא למעלה מן הזמן ע"כ אין זמן מיוחד ללימודה כשארי המצות שיש להם זמן עיי"ש. ולפי"ז יונח לנו ג"כ מה שנאמר והגית בו יומם וליל"ה הנה הוא שלא כסדר הזמן הנברא מששת י"ב לילה קודם ליום. אבל היא להורות ענין התור"ה היא דבר שאינו תחת הזמן רק למעלה מן הזמן ותתבונן בזה מה דההוא מרבנן יזיף ביממא ופרע בלילה. וא"כ לפי"ז יש לומר ג"כ הטע"ם דמשה לא תלה זמן נתינת התורה בימי החדש כי ימי החדש המה זמניים. רק תלה קביעתו במספר שסופרין ישראל עד יום החמישים מספר חמישים מורה על מעלה מן הזמן: הג"ה זמן כבר ידעת ה"ס מ"ה ב"ן בגימ' זמן למעלה מן הזמן ה"ס ס"ג בינ"ה יובל העליון דמפיק עבדים לחירות. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בדברי תור"ה ע"כ הג"ה:
ותתבונן עוד שזהו שדרשו חז"ל על פי קבלתם ועבדו לעולם הנאמר אצל העבדים הכוונה עד היובל הוא שנת החמשים. הוא ממקום שאינו נגבל בזמן ע"כ אפקי' בלשון לעולם שהוא מבלי הגבלת הזמן וע"כ לא ביארה התורה בפירוש ועבדו עד היובל רק אפקי' בלשון לעולם. להורות הטע"ם דהנה אזן ששמעה על הר סינ"י. כי לי בני ישראל עבדים. לעבדו ית"ש בעסק התורה ביום ובלילה. שהתורה היא למעלה מן הזמן. והלך זה וקנה אדון לעצמו. ע"כ תרצע ועבדו לעולם עד היובל ויקרא לעולם שהוא למעלה מן הזמן. הנה ניתקן העבד הישראלי ששב לאחוזתו למעלה מן הזמן הבן. ממילא תתבונן סוד היובל למעלה מן הזמן ע"כ יום נתינת התורה שהוא למעלה מן הזמן לא נקבע לימי החדש זמניים רק במספר חמשים סוד היוב"ל למעלה מן הזמן:
סעיף ב
ועפי"ז נ"ל לפרש טעם א מרבוא רבבות טעמים (עד א"ס) למה חג הפסח וחג הסוכות המה ז' ימים וחה"ש זמן מתן תורתינ"ו אינו רק יום אחד והוא לדעתי ג"כ להורות מעל"ת התורה שהיא למעלה מן הזמן ימי הפסח וחג הסוכות חוגגים בכל שנה ז' ימים שבוע שלימ' זמן הנברא בז' י"ב ובכל שנה חוגגים בקביעות יום א' בשבוע ויום ב' ואינך. א"כ כל השנים שוים בזה בקביעית משא"כ ח"ג השבוע"ת יום מתן תורתינ"ו אין לו זמן מוגבל כיון שהוא רק יום אחד הנה בשנה א' יחול ביום א' ולשנה אחרת ביום ב' וכיוצא בלי זמן קבוע לחגיגתו להורות על הנ"ל. אשר מעלת יום נתינת התורה אינו תחת הזמן הבן הדבר:
סעיף ג
חג השבועות עפ"י קביעות שלנו הוא נקבע בכל פעם ביום הששי לחדש יום מתן תורתינו היה בז' לחדש ועפ"י מה דקי"ל פסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' ואיקלע לפי"ז ר"ח אייר בשבת. ור"ח סיון ביום א'. ולכ"ע בשבת ניתנה תורה לישראל א"כ היה יום ז' לחדש. ונ"ל הטע"ם. דהנה זאת התורה קיי"ל צריכה שרטו"ט. ודרשו חז"ל בפסוק ביקש שלמה למצוא דברי חפץ. יצאת בת קול וכתוב יושר דברי אמת ולדעתי הוא הסוד דברי חפץ. ה"ס השרטו"ט שה"ס התורה הנעלמה קודם התגלותה בבחי' אותיות הדבור. וה"ס התורה בהיות' בבחינת מחשב"ה סוד חכמ"ה ה"ס בראשי"ת תרגומו בחוכמות"א (תרגום ירושלמי המיוחס ליונתן הג"ה זה שיסד המשורר בראשי"ת תורת"ך הקדומה רשומה חכמת"ך הסתומה: וזש"ה פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה כי סוד החכמה א"א להשיג אם לא ע"י שנתלבשה בבחי' אותיות הדבור אנחנו מציצים מן החרכים ע"י האותיות סוד התורה הנעלמ' היא החס"ד הגמור אשר התחסד הש"י עם ישראל עם קרובו אשר הלביש להם החכמה באותיות ולשון. וז"ס פיה פתחה בחכמה (אורייתא מחכמה נפקת) ותורת חסד על לשונה החסד שבתורה הוא שנתגלית לנו באותיות הלשון וע"כ דרשו חז"ל כי חיים הם למוצאיהם. למוצאיהם בפ"ה בדבור דייקא כי ע"י דבור הפ"ה יתגלה הנעלם שבתורה סוד החכמה והמחשבה וקראו חיים כי החכמה תחי' סוד המוחין נק' חיים (כנודע מכוונות התפילין אהיה הויה אהי' בגימ' חיים וז"ש כי חיים (היינו סוד החכמ' והמחשב' שבתורה הנק' חיים) הם למוצאיהם (בפה בדבור דייקא ובזולת הדבור לא תושג התורה במחשבה. וגם מה שמשיג משתכחת ממנו כדמיון המת המשתכח מן הלב הג"ה התבונן מ"ש הרב בעל גו"א בנתיבות דמש"ה חיים הם למוצאיהם בפ"ה דייקא. כי ויהי האדם לנפש ח"י' מתרגמינן לרוח ממללא א"כ הרוח ממללא הוא הנפש ח"י' וכשאין מוציא בפה לא תוצדק בו נפש חי' והנה טעמא בעי ע"ז. ולפי מ"ש ניחא בטוב טעם: והנה ביקש שלמה למצוא דברי חפץ סוד השרטוט סוד החקיק'. התורה הנעלמה במחשבה מבלי התלבשותה בדבור. יצתה ב"ק וכתוב יושר דברי אמת. כי א"א להשיג הנעים רק ע"י כתיבה ואותיות הדבור. והנה הש"י צוה למשה נאמן ביתו קודם מתן תורה. וקדשתם היום ומחר לעשות הכנה לתורה שהיא מסוד הקדש חכמ"ה (אורייתא מחכמה נפקת וחכמ"ה נקרא קדש כמד"א ישלח עזרך מקדש) ומש"ה הוסיף יום אחד מדעתו וסוד הדעת שלו (כמ"ש אצלינו באורך) ואח"כ וידבר אלקים את כל הדברים האלה. גילה לנו התורה כביכול ע"י אותיות הדבור (כי א"א להשיג התורה הנעלמה מבלי התלבשות כנ"ל) והנה עיקר תשוקה הנכבדת לנו ולנפשותינו היא התורה הנעלמה אשר אלי' נכספו צבא מרום. כי בודאי לא על גשמיית העניינים נכספו אשר אין נוהג ביניהם. ומשה השיב להם בגזירתו ית"ש. מו"מ יש ביניכם וכו' קנאה וכו' פ"ו וכו' רצ"ל א"א להשיג התורה הנעלמה אם לא ע"י וכו' וכנ"ל. והנה חסדו ית' גבר עלינו ליתן לנו השגת התורה הנעלמה ע"י אותיות הדבור. והנה הם ב' בחינות ימים בחג הקדוש הלזה. היינו יום א' הוא עדיין מסוד המוחין חב"ד התור' הנעלמ' ויום השני מהתגלות הענינים לנו והלבשתן בדבור. והנה הש"י כאשר נתן לנו את התורה. וידבר אלקים הי' ביום שאחר הכנת המוחין. כי זה חסדו ית"ש עלינו. ותורת חסד על לשונה דייקא. משא"כ אנחנו לזכר חסדו הש"י עלינו לשבחו על חסדיו וטובותיו אשר הטעמנו דבר שלא ניתן לצבא מרום. והנה ביותר אנחנו צריכין לו על התורה הנעלמה אשר אלי' נכספו המלאכים ולא זכו אלי'. הנה לבעבור זה אנחנו עושים וחוגגים את החג ביום ו' יום אחד קודם למתן תורה בהתלבשות הדבור. והיום המוקדם הוא יום אשר האירה התורה הנעלמה שהרי הש"י לא אמר רק וקדשתם (הכנה אל הקדש חכמה) היים ומחר. א"כ היום הג' כבר האירה התורה הנעלמה אורייתא מחכמה נפקת יסוד הקדש. ותוספת משה יום אחד. הוא שתתגלה התורה בדבור. וע"י האותיות והדבור יושג לנו אור התורה הנעלמה אשר האירה בעולמות ביום ו' לחדש. ע"כ אנחנו חוגגים בשמחת התורה ביום ו' לחודש כי הש"י צוה לנו לשמוח בשמחת התור' העלמה שהיא העיקרית אשר לא נתגלית לצבא מרום. ונגלת לנו ע"י הלבשה בדיבורי אותיות וזה שתמצא בתורה בחג השבועות נאמר ועשית חג שבועית לי"א (משא"כ חג הסוכות נאמר חג הסוכות תעשה לך. והגם שבפסח ג"כ נאמר ועשית פסח לי"א זה נאמר על הקרבן ולא על החג) אבל הוא הנרצה שהתורה מצוה אותנו לעשות קביעות החג הזה ביום הנסתר דייקא. שהוא לי"י אלקינו. כי הנסתרות לי"י אלקינו. ואנחנו מצווין לעשות החג ביום הנסתר. והנה ידיד הקורא לא קבלתי. אבל כל דברינו בדרך אפשר ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו:
סעיף ד
בפסיקתא (הובא בילקוט יתרו) אמר הקב"ה לישראל בני היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה ואני מעלה עליכם כאלו אתם עומדים לפני הר סיני. ומקבלים את התורה שנאמר ביום הזה באו מדבר סיני. אימתי בחדש השלישי עכ"ל. הנה יש להתבונן מהיכן שמע זה מפסוק. ונראה דשמע לה מהפסוק מדלא קאמר בסתם באחד לחדש השלישי לצאת ב"י מאמ"צ באו וכו' מדקאמר ביום הזה משמע היום שאנחנו עומדים בו. וגם מדשינה הכתוב מן ה"ר למדבר. שאמר מדבר סיני. וגם לא אמר למדבר ע"כ דרש שהוא להורות ל' דיבור. ביום שמדברים בתורה בענין הזה כאלו קבלוה ביום הזה מסיני ושמא תאמר גם כשקורין הפרשה הזו בשבת. תהי' הסגולה הזאת. הנה אמר בעל המדרש. אימתי. בחדש השלישי דייקא יש לו הסגולה הזאת. דאי איצטרך קרא לגופיה הול"ל באחד לחדש השלישי ע"כ מדהשמיט תיבת אחד. להורות דלא על אחד לחדש לבד מרמז רק מרמז ג"כ על הדרשה הנ"ל. סגולה היום הנכבד ו' לחדש נ"ל:
סעיף ה
מנהג אבותינו תורה היא לאכול מאכלי חלב. בחג השבועו' נ"ל הטעם. חלב רמז לחסד גוון לובן. והנה להגיד בבקר חסדך ר"ת חלב. והנה אקדים מ"ש הרב התוי"ט במס' ברכות. טעם למה בברכת התורה אומר המברך ברכו את הו"י' ובברכת המזון נברך אלקינו. וכתב דהנה מזונות שהש"י זן ומפרנס אותנו זה ג"כ מצד הדין. שהדין ג"כ נותן כיון שהוא בראנו לכבודו. הדין הוא שיזון אותנו ע"כ מברכין נברך אלקינו שם הדין. משא"כ מה שנתן לנו את תורתו זה מצד החסד הגמור והרחמים כי גבר חסדיו עלינו. להודיע לבריותיו ולגלות להם מסטירין דילי' ע"כ מברכין ברכו את הוי' שם החסד והרחמים עכ"ד הרב הנ"ל בקצת תוס' ביאור והנה נ"ל דלבעבור זה ביום מתן תורתינו אוכלים מאכלי חלב. רמז לחסד: