בני בנימין על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה· רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים [האדר"ת]
פרק א
הלכה ד
ואעפ"י שבנו קודמו לא יבטל הוא. אולי מקורו מירושלמי סוטה פ"ז ה"ד למד ולימד ולא החזיק ה"ה בכלל ארור. וא"כ ק"ו הדברים להיפוך. ובס' סמ"ש כ' ק"ו ממלך ישראל והביא דרשת חז"ל בפסוק וקרא בו כל י"ח מתוספ' פ"ב דסנהדרין וכ"ה בירושלמי שם ובספרי פ' שופטים ע"פ זה:
הלכה ה
אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינם בניו. עי' באורי מרן הגר"א ז"ל ביו"ד סרמ"ה מקור הדברים:
א"כ למה נצטוו על בנו ועל ב"ב להקדים בנו לב"ב ובן בנו לב"ח. כה"ג דרשו רבותינו בע"ז (כ') ועי' ב"מ (ע"א וקי"א) וברכות (מ"א) ועי' ט"א חגיגה (י"ב) יומא (ל"ג) ובמק"א הארכתי בפרט זה בס"ד:
מש"כ הכ"מ בסוף דבריו בבן בת עי' ב"ר פ' צ"ד ויומא (ס"ו) יבמות (ס"ב) ובהגהות הגר"א שם:
הלכה יג
בד"א בתושבע"פ. ילה"ר ממגילה (טו:) ר' יהושע אומר מבית אביה למדה ואיהו מרא דשמעתא דהמלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות אלא שרש"י ז"ל תיקן זה וכתב שמעה תינוקות אומרים כן ועי' ירושלמי חגיגה פ"א. ומובא בתוס' שם (ג'.) ומש"כ האחרונים ביו"ד סי' רמ"ו: