בני בנימין על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים [האדר"ת]
פרק ב · הלכה ד
ומתעסק ל"י י"ח. ועמ"מ וכ"מ דרבינו ס"ל מצאצ"כ ואולם י"ל דאה"נ דגם רבינו דס"ל דאמצ"כ מ"מ זהו אם אין עבירה בעשייתה אז יוצא בלא כוונה אבל כשלא יכוון איכא עבירה בעשייתה ודאי דלא יצא בלא כוונה וא"כ א"ש דבמצה כשאכל בלא כוונה אין חשש כלל שפיר יוצא י"ח משא"כ בתקיעת שופר כשתוקע להתעסק אסור משום שבות ע"כ בלא כוונה אסור וא"י י"ח ושז"כ רבינו פ"ג מתשובה ה"ה שהשי"ת דן למצרים לפי ששעבדו בישראל לפי שהם לא נצטוו ביחוד ע"ז והראב"ד השיגו דאדרבה הם מצוה עבדי וע' רמב"ן פ' לך ולהאמור א"ש דאם היו המצרים מכוונים לשם מצוה או עכ"פ אם לא עשו לשמ"צ אבל לא הי' כלל עבירה בשעבודם אז שפיר היו צריכים לקבל שכר ע"ז משא"כ במה שעשו היה דבר עבירה כמ"ש בסנהדרין נ"ח ב' א"כ צדקו ד' רבינו כאאמו"ר הגז"ל והאריך הרבה בדרושים ויש להוסיף דבלא עבירה כל מצוה סתמא לשמה קאי משא"כ כשיש עבירה בהעדר הכוונה ע"ז ל"ש סתמא לשמה והארכתי בחי' בס"ד ומש"כ הכ"מ בשם הר"ן עי' תוס' פסחים קט"ו ד"ה מתקיף ועי' בכ"מ פ"ב מק"ש ואש"ק הלח"מ ובחיבורי בה"פ הארכתי בענין מצ"כ אם מדאו' או דרבנן והעלתי דברים חדשים בס"ד: