פרק ו · פרק ו - משנה ו
גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקִנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתוֹרָה נִקִנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקִדּוּק חֲבֵרִים, בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בְּמִקְּרָא, בְּמִשְׁנָה, בִּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ; בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט. שִׁנָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךָ אַפַּיִם, בְּלֵב טוב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, בְּקַבָּלַת הַיִּסּוֹרִין, הַמַּכִּיר אֶתּ מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכּוּת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עֵל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָ כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי:
א. צריך להבין במה גדולה תורה יותר מהמלכות ומהכהונה והרי דברים שונים הם, ולא שייך לומר זה גדול מזה אלא בדבר שהוא דומה, וכאן כל דבר בפני עצמו עומד?
ב. ועוד קשה לכאורה הרי כתר מלכות וכתר כהונה לא כל אחד יכול להשיג אלא יחידי סגולה ואילו תורה עומדת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, א''כ גדולים שתי כתרים אלו מכתר תורה, שהרי הם קשי השגה הרבה יותר מהתורה שהיא נחלת הכלל?
ונראה לתרץ בס''ד: על שלושה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים, עבודה כנגד הכהונה שהיא עבודת הכהנים והלווים בבית המקדש, וכיום כנגד התפילה. גמילות חסדים כנגד כתר מלכות, שהרי תפקיד המלך לכלכל ולדאוג לנתיניו ולעמו. וכתר תורה כפשוטו כנגד העמוד השלישי. שתי הדברים עבודה וגמ''ח תלויים בתורה. ללא לימוד התורה אי אפשר לקיים גמילות חסד כראוי שאין יודעים למי זכות הקדימה ומהי העדפה הנכונה. וכו'. ועוד יש לומר ע''פ הפסוק ''יקרה היא מפנינים'' ''יקרה תורה יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. מכאן אמרו חז''ל ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. וכן לגבי מלכות, כ''ש ''ואת יראי ה' יכבד'' זה יהושפט מלך יהודה שהיה קם לכבוד תלמידי חכמים מחבקם ומנשקם ואומר רבי רבי מורי מורי. הרי לך שגדול כבוד התורה מכבוד המלכות.
ולגבי הקושיה השנייה: יש לומר שאנו יכולים להעריך כמה שווה דבר מסויים בשתי דרכים: הראשון זה המחיר שלו בשוק, ככל שמחירו גבוה כך ערכו של החפץ רב. הדרך השנייה למדוד. את הערך של הדבר- על ידי התועלת שהוא מביא לבני האדם. ככל שזקוקים וצורכים יותר את הדבר כך ערכו חשוב יותר. אם כן איך אפשר לשקול ערך של תורה לעומת כהונה ומלוכה? ע''י התועלת ונצחיות של העולם בדברים אלו, מלך הוא יחידי, כהונה גדולה ניתנה למשפחה אחת או לשבט אחד. אבל תורה היא יותר נפוצה וחיונית כ''ש ''ומלאה הארץ דעה את ה'''. ''וכל בנייך לימודי ה'''. בנוהג שבעולם אבנים טובות ומרגליות כיוון שאינם נחלת הכלל- מחירים יקר הערך, פחות מכך כסף וזהב הם יותר מצויים ולכן עולים פחות, פחות מכך כלי שש ומשי וריקמה, פחות מכך הלחם והמים והחלב שנצרכות הרבה יותר ובהתאם לכך מחירם שווה לכל נפש. ויותר מכך האויר והחמצן שבלעדיו אין קיום לבריאה הרי הוא חינם אין כסף (גם זה לא מוחלט שהרי חכרות התשקורת גובות תשלום על זמן אוויר:) כך הערך של התורה ביחס לכהונה ולמלכות כיוון שהתורה הקדושה היא החמצן והיא הלחם והמים שבלעדיהם אין חיות וקיום לעולם עדיפה עשרות מונים על הכהונה והמלוכה.
נמצינו למדים: יש הבדל בין קניינים גשמים לקניינים רוחניים: בקניינים הגשמים ככל שהחפץ נדיר יותר כך ערכו מאמיר ועולה ואינו נחלת הכלל. וככל שהחפץ זמין ושכיח כך מחירו פחות, מלוכה וכהונה תלויים ביחוס ובשושלת לכן ערכם נמוך יותר מהתורה שהיא נחלת הכלל לא בשמיים היא ולא מעבר לים, כי קרוב אליך הדבר מאוד- בפיך ובלבבך, ולכן מעלתה גדולה יותר. המדרש שמואל מבאר שההבדל בין התורה לכהונה ולמלכות מתבטא בשתי דברים: בכמות ובאיכות, כמות שהרי התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים ואילו המלכות בשלושים והכהונה בעשרים וארבע דברים. ובאיכות- שהכהונה והמלכות הן מעלות של שררה וחשיבות ואינן מעלות הטבועות בעצם נפש האדם שקנה אותן בעמלו, אלא הקב''ה הוא שזיכה לו את מעלות השררה והכבוד. לעומת מעלות התורה שניקנים ע''י עמל ויגיעה של האדם עצמו.
יש עוד הבדל מהותי בין הכהונה והמלכות לתורה: כהן או מלך לאחר שרכש את אותן קניינים שבהן נקנית מלכותו או כהונתו, שוב אין לו צורך לחזור ולעשות קניין נוסף בהם, הרי הם בחזקתו עד אחרית ימיו. מה שאין כן בתורה שבה אדם מחוייב לעבודה יום יומית שעה שעה בכדי לשמור על הקנינים האלו. וככל שיתמיד בהם כך ישיג שלימות גדולה יותר בתורה. ודוגמא לדבר: הגמרא בפסחים (דף סו ע''ב) אמר רב יהודה אמר רב כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו לומדים מהלל שהיה מקנטר את בני בתירה על שלא שמשו את שמעיה ואבטליון, לאחר מכן שאלוהו בהלכה ושכח. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה, שקצף על פיקודי החיל, ונעלמה ממנו הלכות גיעולי כלים.
ועוד לומדים מכאן עפ''י דברי המהר''ל מפראג זיע''א שמעלת השכל עולה על מעלת הגוף, שהרי כהן גדול שלידתו והורתו הייתה בקדושה ובטהרה, ובזכות זה ירדה נשמה גדולה לעולם, עד שברבות הימים הפך להיות כהן גדול שנכנס לפניי ולפנים לבית קודשי הקדשים פעם בשנה. אם הכהן הזה לא לומד תורה, הרי שממזר שלידתו והורתו הייתה בעבירה ובטומאה והוא לומד ומתמיד ועמל בתורה, מעלתו גדולה יותר מאותו כהן. כלומר עדיפות המעלה השיכלית על פני המעלה הגופנית, עשרות מונים. ועתה נבוא לבאר בס''ד את הקניינים שבהם התורה נקנית:
א. בתלמוד:
בנוטריקון תלמד וו, כלומר לימוד יסודי של שישה סדרי משנה שעל פיהם ידע ליישב את הגמרא ולתת טעמים לדברי התנאים והאמוראים הקדושים והיא הבסיס החשוב לכל התורה שבעל פה. ועוד כפי דברי הגמרא בברכות ליגמר איניש והדר לסבר, ע''י הגירסה יהיו המסכתות שגורות על לשונו, לימוד בבקיאות מסכתות רבות ואח''כ לעיין בצורה עמוקה יותר. כדאמרי אינשי תנו רבנן. קודם כל תנו (שנו ולמדו) ואח''כ הפכו להיות רבנן (בעלי השמועה) !!
וכן תלמוד כפשוטו- תלמד, תורה אינה כשאר חכמות, מה שלומד ילד בכיתה א'. אינו לומד בכיתה גבוהה יותר, מה שלמד הסטודנט לרפואה אינו חוזר ללימודים יסודיים אלו בהיותו רופא, אבל התורה הקדושה אינה כך, כמה שאדם לומד יותר רואה הוא כמה חסר עדיין. וידוע שכל מסכת בש''ס הקדוש מתחילה בדף ב לומר לך כמה שילמד עדיין לא התחיל, לא הגיע לאות אלף. על כן ילמד מאהבה וסוף הכבוד לבוא, וכמו שאמר פעם גדול אחד ''צריך האדם לבלוע את כל התורה ושלא ירגישו שהוא בהריון''. הגמרא בעירובין (דף נד) שצריך לחזור כל סוגיה לפחות ארבע פעמים ולהבין את הסוגיה לכל פרטיה וכלל זה לתפיסת והבנת הסוגיה ולא בשביל החזרה והזכירה. ולפום צערא אגרא.
ב. בשמיעת האוזן:
ישים אזנו כאפרכסת לשמוע דברי רבותיו וזאת מכמה טעמים:
א. אפשר שאם יסיר אוזנו אפילו שעה אחת יאבד מרגליות יקרות.
ב. שאם לא ישמע דיבור אחד יקלקל את כל הבנת העניין הנלמד תורתו נעשית קרעים קרעים ותלמודו לא מתקיים בידו.
ג. יש בכח השמיעה לפעול הרבה יותר מאשר בקריאה בעלמא, רק ע''י שמיעת האוזן יכול להיות ממקבלי התורה וממעתיקי השמועה.
ד. עפ''י הגמרא בברכות שדרשה את הפסוק ''והיה אם שמוע תשמעו'' ופירושו אם תשמעו בישן, תשמעו גם בחדש. כלומר אדם שחוזר על תלמודו ועל דברים ישנים ששמע זוכה לחדש גם דברים חדשים.
ה. עפ''י המדרש - אמר הקב''ה לישראל שני כוסות מזגתם בסיני נעשה ונשמע, שכרתם את ''הנעשה'' במעשי העגל, ונשאר רק הנשמע, הה''ד ''שמעו דבר ה' בית יעקב'', ''והיה עקב תשמעון'', ''שמעו ותחי נפשיכם'' וכן אתה מוצא ביתרו שע''י השמיעה זכה לחיים ששמע ונתגייר, שנאמר ''וישמע יתרו''.
פירש אור החיים הקדוש זיע''א את הפסוק (דברים יא כז) ''את הברכה אשר תשמעו'', תלה הכתוב את הברכה בשמיעה ולא הזכיר לא מעשה ולא שמירה לפי שהשומע דברי אלוקים חיים התורה מטיבה נפשו ומיישרת אותו כי יש בה סם חיים'', עכ''ל, וידוע מרבותינו הקדושים שלשון שמיעה מתפרש לכמה גוונים:
א. שמיעת האוזן. ב. הבנה, כ''ש כי שומע יוסף. ג. קכלה בלב כמו שנאמר שמע ישראל כלומר קבל והבן ישראל והדברים מתקבלים ומתיישבים על הלב כפי שנאמר דברי חכמים בנחת נשמעים. ומימלא שמיעת האוזן תגרום לכל המובנים האלה.
בספר מעלות התורה כתב רבי אברהם אחי הגר''א זיע''א שהשמיעה מוזכרת חמישים ושתיים פעם בתורה, וכן היראה נכפלה בחמישים ושתיים מקומות לומר לך שבחינה אחת להם. שתיהם שוברות את הקליפות. ולכן אנו מברכים לשמוע קול שופר ולא לתקוע בשופר לפי שהשופר בא לירא ולהחריד אותנו ולשבר הקליפות ולכן העיקר הוא בשמיעה. ומאידך אדם שמסיר חלילה אוזנו משמוע תורה, שהוא אומר והלא כבר שמעתי דברים אלו או מה רב פלוני יכול לחדש? והרי כבר הדברים ידועים ומוכרים, כשיעמוד בתפילה מידה כנגד מידה יאמר לו הקב''ה מה אתה כבר יכול לחדש בתפילה והלא כבר שמעתי תפילתך אתמול ושלשום ולפני שנה, א''כ הקב''ה מסיר אוזנו משמוע תפילתו של אותו אדם, והריבוי ''גם'' בא לרבות שלא רק תפילתו תועבה אלא גם תורתו. והכן. אמרו חז''ל שאין בית מדרש ללא חידוש, ואיזהו חכם? הלומד מכל אדם!
ג. בעריכת שפתיים:
הגמרא בעירובין (דף נג ע''ב) מספרת על ברוריה אשת רבי מאיר שראתה תלמיד אחד לומד בלחש בעטה בו. באמרה לא כך כתוב ''ערוכה בכל ושמורה''? אם ערוכה ברמ''ח איברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת. תנא תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש ולאחר שלוש שנים שכח תלמודו. ועוד אומרת הגמרא אמר שמואל לרבי יהודה פתח פיך במקרא ובמשנה כדי שתתקיים בידך שנאמר ''כי חיים הם למוצאהם'' אל תקרי למוצאהם אלא למוציאים בפה. כתב ''הפלא יועץ'' זיע''א בערך קול וז''ל הקול קול יעקב וגדלה מעלת קול התורה שהיא עולה ובוקעת רקיעין וחשוב מאוד לפני המקום הקורא בקול בשפה ברורה משמח אלוקים, וכמה שגו אותם הלומדים בגמגום או שמעיינים בספר וקולם לא ישמע מאבדים טובה הרבה והרי זה דומה למי שיכול להרוויח אלף זהובים ומתרצה בחמש מאות, ואילו היה מה שמאבד לבד החרשנו, אבל דא עקא שמחסר לעשות נחת רוח ליוצרינו וגורם רעה לעצמו שמשכח תלמודו. עכ''ל.
לו חכמו ישכילו זאת שהלומד בקול ובחשק רב, עושה ומעשה וגורם לאחרים ללמוד תורה מתוך אש להבת שלהבת של קדושה והתלהבות ומקבל שכר כנגד כולם, ולהיפך אם לומד בפיו וקולו לא ישמע הרבה פעמים דבר זה גורם לרפיון בקרב חבריו הלומדים. מרן החפץ חיים זיע''א היה אומר: כשלומדים בהרהור הלב אז כל הסברות העקומות נראות כישרות ואין מבחינים מה אמת ומה לא, מה לקבל ומה לדחות. מה שאין כן כשמוצאים בפה והקול נשמע בבית השם מתלבנים ומתבררים הדברים, ורמז לדבר מצאנו בפסוק ''כי אם לבינה תקרא'', כשאדם קורא ומוציא בפה יוכל להבין הדבר לאשורו וללמוד דבר מתוך דבר. וכן עצה זו מועילה לריכוז בלימוד. ללמוד עם חברותא ובקול רם ולפרש את העניין שלומד בשפה ולשון שמובנים לו כל פרטי הדברים שלמד. דעת תנא זה כך, ודעת זה כך, וטעמם הוא כך וכך, ורש''י הקדוש מפרש כך, ותוספות שיטתם כך, והטעם שתוס' חולקים וכו'. ועל כך נאמר חיים הם למוציאים בפה. ובמשך הזמן מרגיש את נעימות ומתיקות התורה שלומד, וזו גם סגולה לאריכות ימים ושנים!
ד. בבינת הלב:
כתב רבי חיים מוולוזין זיע''א בקונטרס שאילתות שחידושי תורה נקרא כל מה שלמד יותר ומתבררים הדברים ומחוורים אצלו. כי כל זמן שמשתמש בהם מוצא בהם טעם, וזה אצלו חידוש תורה. ועיקר עסק התורה והצלחתה היא הבנת הסוגיה היטב לכל הפרטים ופרטי הפרטים ולצייר לעצמו את הדברים עד שיחדירם לליבו. כ''ש ''כתבם על לוח ליבך''. וכן היה אומר מרן החפץ חיים זיע''א בכל דבר שלומדים צריך לשאול מאי קמשמע לן ולמצוא את החידוש בכל דין. הגאון הצדיק רבינו בן ציון אבא שאול זצוק''ל כתב שבאופן כללי יש ללמוד עיון לפני בקיאות כדי שיהיה תלמיד חכם, אדם שיש לו את מפתח העיון יוכל ללמוד כל דבר על בוריו בהבנה נכונה וסברה ישרה. וכמובן שכל תלמיד צריך להתייעץ עם תלמיד חכם שמכירו כדי שיורה לו שיטת הלימוד המתאימה לו ביותר, כי אם בעל הכשרון ילמד תמיד בשטחיות לא יהיה אף פעם תלמיד חכם.
ומאידך גיסא מי שלא נברא עם כשרונות ורוצה לעיין בדברי התוספות ומהרש''א בעומק העיון מאבד זמן ולא תופס כלום. ועל כך פרשו חז''ל את הפסוק ''יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה'' (דניאל ב) דווקא לחכמים היודעים לנצל את כשרונם אפשר לתת להם עוד שכל כי ינצלו אותו בצורה נכונה וטובה.
יש להקפיד ללמוד את היסוד בהבנה טובה ובבהירות, וצריך לפרש כל מילה בפה מלא ולתרגם מעברית לעברית שאל''כ יתכן שהפירוש לא נכון ויקשה עליו להבחין בטעות.
ואפילו דברים שנראים פשוטים. אין לדלג על שום דיבור ברש''י הקדוש או למהר בדבריו. הרי שזמנם של רש''י והתוספות היה יקר הרבה יותר משלנו ובכל זאת טרחו וכתבו את מה שכתבו. אם כן איך אנחנו לא נטרח לקרוא והבין היטב את דבריהם? ואם מוצאים אות אחת מיותרת ברש''י או בתוס' סימן שלא הבננו כראוי. אם התוס' מביאים הקדמה לקושיה צריך להבין איך קשורה הקושיה להקדמה, שאם לא כן לא הייתה קושיה! כשלומד פירוש רש''י ותוספות יבין את דבריהם היטב ואם תוס' חולקים על פירוש רש''י צריך להבין איך רש''י הסביר אחרת, ומה יענה על ראיית התוספות, ולדבריו מה ההסבר בהמשך הגמרא. אלא ודאי שיטת רש''י כך, את הגמרא יסביר כך, ואם כן אין קושיה עליו. ולעומת זאת מה יענו התוספות על שיטת רש''י, וכיצד יסבירו את הסוגייה שלא יקשה עליהם ממקום פלוני, וכו'. אבל אם לכל פירוש ינענע בראשו ויאמר תנא מסייע לך לא יתקדם לעולם. כי רק ע''י שמקשים ומתרצים זוכים לאמיתות התורה. ובדרך זו למדו הרבה מגדולי ישראל עד שהגיעו להבנת וידיעת כל דבר על בוריו, ולא ילמד רק כדי לדעת מה יצא בסך הכל במסקנה, מותר או אסור, אלא צריך לדעת גם את ניתוח הדברים (נלקט מתוך אור לציון).
ה. באימה:
רש''י פירש באימה אימת שמים לכוון שלא יטעה, וכן פירש במדרש שמואל באימת שמים שהרי השכינה שרוייה כנגדו. כפי שכתבה הגמרא בברכות (דף ו) ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עימו? שנאמר ''בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך''. וכן כתב הגר''ח מוולוזי'ן זיע''א שמיום שחרב בית המקדש אין לו להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, א''כ צריך להרגיש אימת השכינה השורה במקום הלימוד. וזה יתבטא בצורת הישיבה שלו, בלי לשים ידיים על השולחן וכדו', בצורת הלבוש שלו, שגם כשלומד בביתו צריך להיות לבוש בצורה צנועה ומכובדת.
ידוע שתלמוד תורה שונה מכל לימוד חכמה אחר, כשהוא לומד את תורת האלוקים חייב להשקיע את כל כוחו ולהשתדל לדעת היטב מה שלמד, שאם לא כן עלול הוא להכשל בהמשך דרכו, לימוד תורה אינו קריאה בעלמא או עניין של מה בכך, ולכן מוכרח שתהיה יראת השם על פניו שלא יכשל בלימודו. כמו שנאמר ''כי היא חייך ואורך ימיך'' (דברים ל). ונוסף לזה צריך שכל מה שלומד יהיה תפוס בידיו כדי שלא תשיגהו בושה וכלימה ליום הדין, ואף בעולם הזה שלא תצא תקלה מתחת ידו בחסרון של הלכה אחת או בידיעת התורה.
ו. ביראה:
אומרים בתפילת ערב שבת ''לפניו נעבוד ביראה ופחד'', האם באמת חשים יראה ופחד בשעת לימוד התורה והתפילה? הגאון הצדיק רבי יהודה צדקה זצוק''ל היה זועק על זה ואומר: אומרים בכניסה לבית הכנסת ובית המדרש ''ואני בחסדך אבוא ביתך ואשתחווה אל היכל קדשך ביראתך'' אם אין את הסיפא של הפסוק- ביראתך עדיף שלא יהיה גם הרישא - ואני אבוא. ללמוד תורה אפשר רק אם יש יראת שמיים חזקה והמחשת הפסוק ''שיוויתי ה' לנגדי. תמיד''. ישנם אנשים הנכשלים בפירוש מאמר הגמרא ''אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש'' ומקיימים את היפך הכוונה בזה, מושכים אותו לתוך בית המדרש בדברים בטלים, דיבור פוליטיקה ודברי הבל, ובזה מעסיקים ומחלישים את האחרים. העצה היחידה לכך היא- התרחק משכן רע. וידוע שהקב''ה ישתבח שמו ברא באדם יצר סקרנות כדי שימשך ללמוד דברים חידושים ופירושים וידיעות בתורה הקדושה, אבל דא עקא שאדם מנצל מידה זו להשיג ולהתעניין בחדשות, ופוליטיקת פנים וחו. ץ, ובחירות, ומלכויות, ועוד מרעין בישין. ועל כך המליצו את המשנה באבות (פרק ד משנה י) רבי מאיר אומר הוי ממעט ''בעסק'' ועסוק בתורה, והלא עניין מצה ומריבה נקראים עסק כ''ש ''כי התעסקו עימו'' ומתי עסק כזה מתמעט? כשיעסוק בתורה!
עוד בכלל של יראה מורא רבו כמורא שמיים. שלא ינהג ברבו קלות ראש חלילה, על כך אמרה הגמרא בשבת (דף ל ע''ב) כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכווינה שנאמר ''שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר''. ככל שיתבטל התלמיד יותר לפני רבו ויגיש במיעוט עצמו כלפי רבו כך תגדל יותר ההבנה שלו וההשגות בדברי רבו ויוכל לרדת לסוף דעתו. הגמרא במסכת בבא קמא (דף כ ע''ב) מספרת שרב חסדא שאל שאלה את רמי בר חמא בסוגיה זה נהנה וזה לא חסר אמר לו רמי בר חמא אחרי שתשמש אותי אומר לך, לקח רב חסדא את הסודר וכרך לו ורק אז השיב לו, וביאור העניין: כי בדבר שצריך עיון ויגיעה תלוי עיקר הדבר אם התלמיד מאמין במעלת המלמד, שעל ידי כך אם לא יבין בראשונה יתלה הדבר בו ובחוסר יגיעתו. אבל אם דברי המלמד קלים בעיניו ולא שווה לו לעמול עליהם הרי אם לא יבין יתלה הדבר ברבו ויתייאש מן הדבר.
עוד בעניין היראה כדברי המשנה באבות אם אין יראה אין תורה ואים אין תורה אין יראה, כי ללא יראת שמיים לא פעל בתורתו, ולשווא צלל במים אדירים. והוא שמשלו רבותינו ז''ל לאדון שאמר לעבדו העלה לי חיטים לעליית הגג, והעלה שאל אותו העלת גם קב חומטין (חומר משמר) ? אמר לו לא אמר לו האדון הלוואי ולא היית מעלה לי, מה שווים החיטים ללא החומר המשמר? יראת שמיים היא החומר המשמר את תורתו של אדם ללא יראה דומה כגיזבר שמסרו לו מפתחות של הבית ולא את מפתחות החצר, היאך יכנס לבית??!!
אחת הדוגמאות ליראה בלימוד ולאהבת התורה באמת הוא שמירת סדרי הישיבה, זמני הסדרים והתפילות שהם מקודשים. יש המאחרים לסדרים ודואגים לעצמם איך להסתדר עם האחראים עליהם, נניח שיצליחו ולהסתדר, אבל מה יאמרו להקב''ה ביום הדין? אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה!
ז. בענווה:
ידוע שהתורה נמשלה למים כדכתיב (בישעיה נה) ''הוי כל צמא לכו למים'', ולמה נמשלו דברי תורה למים? מפני שהמים לעולם עוזבים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, כך התורה לא נמצאת בגבהי לבב ובגסי הרוח אלא בענווים, ככתוב ''ולשארית נחלתו'' אלו המשימים עצמם כשירים. החיד''א זיע''א כתב שבדורינו אין צורך בענווה, אלא בהכרת האמת במיעוט ערכנו, אפילו מי שחננו הקב''ה בינה והשכל או בהצלחה אחרת צריך להכיר ולדעת שזוהי מתנה משמיים. ועוד שאם מישהו אחר היה מקבל את מה שהוא קיבל יתכן שהיה מתעלה יותר ממנו. נמצא שהוא לא ניצל את הכוחות שניתנו לו כראוי. וגם אם הוא תלמיד חכם ומוצלח ידע שבין הגדולים של הדור הקודם יחשב כקטן מאוד. ועוד שלפי ירידת הדורות אנו נחשבים כחור במחט סדקית לעומת דורות קודמים שליבם היה פתוח כאולם.
עיקר הענווה היא בחלק של המחשבה, צריך להגיע למצב שבעומק ליבו אינו מחשיב את עצמו כלל. בחלק המעשה צריך כל בן תורה שיהיה משאו ומתנו בנחת עם הבריות. ואחד מסימני הענווה הוא שלא יכנס לתוך דברי חברו ולא יפסיקו באמצע, וכן בעת לימוד התורה ינהג בענווה. וענווה אין פירושה שפלות ויאוש חלילה, ויחשוב שאין לו שום ערך ואין תועלת בו ובמעשיו, חלילה לו מלחשוב כך, ענווה פירושה שיאמין שכל מה שהשיג זו מתנת חינם. כתוב אחד אומר ''ויגבה ליבו בדרכי ה''' (דברי הימים ב יז). ומאידך כתוב ''תועבת ה' כל גבה לב'' (משלי טז) ? נאמרו בזה כמה תירוצים: אחד מהם שזה חוזר על העבר וזה על העתיד. לגבי העבר אסור להתגאות ולהתרברב, והעושה זאת נקרא תועבה. אבל לגבי העתיד צריך את השמינית שבשמינית שבגאווה שלא יתייאש אלא יאמר חובתי לעשות ולפעול אם שקדתי מעט אשתדל לשקוד יותר, ולהתמיד יותר ולהשקיע יותר, והרגשה זו תתן לו מרץ וכח להמשיך הלאה.
עוד סממן ממידת הענווה התבטלות לדברי רבותיו אפילו אומר לו על שמאל שהוא ימין וכו' צריך לבטל רצונו ודעתו מפני הגדולים ממנו. ע''י הענווה. מסוגל ללמוד מכל אדם אפילו אנשים הקטנים מערכו, ואיזהו החכם? הלומד מכל אדם. הענווה מביאה למידת האמת שאדם מודה על האמת כפי שאמר רב דימי בשבת (דף סג ע'''ב) דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי. וכן נחמיה העמסוני שחזר בו מכל מה שדרש כיוון ''שנתקע'' בפסוק ''את ה' אלוקיך תירא''. שהיתה נר לרגליו (פסחים כב ע''ב).
מעשה (תענית. דף ז) בביתו של הקיסר שראתה את רבי יהושע בן חנניה ואמרה לו אי חכמה מפוארה בכלי מכוער, אמר לה אביך היכן מניח את היין? אמרה לו בכלי חרס פשוט, אמר לה מאחר ואתם עשירים שימו את היין בכלים מפוארים, כלי כסף וזהב. לאחר שעשתה כן- החמיץ היין. קרא הקיסר לרבי יהושע ואמר לו למה יעצת לה כך? אמר לו כך אמרה לי ואני השבתי לה כמו שהיין משתמר בכלי מכוער אף תורה מתקיימת בי יותר מאילו הייתי נאה. מפני שאי אפשר לאדם נאה להשפיל דעתו, ובא לידי שכחה. וכן אומרת הגמרא בפסחים (דף סו עב) כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו. ובמסכת סוטה (דף כא) אמר רבי יוחנן אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר ''והחכמה מאין תמצא'' מי שעושה עצמו כאין. וכן אנו סומכים בסוף התפילה ונפשי כעפר לכל תהיה פתח ליבי בתורתך, כי הא בהא תליא, ללא ענווה אין סייעתא דשמייא בפתיחת ליבו בתורה.
ח. בשמחה:
הפסוק אומר ''וגילו ברעדה'' דהיינו במקום גילה שם תהא רעדה. כפי שאומר הפסוק ''ישמח ישראל בעושיו'' שע''י השמחה נפתח הלב ומבין התורה. הגמרא בשבת (דף ל ע''ב) מספרת על רבה שהיה אומר מילי דבדיחותא לפני השיעור ולאחר מכן יושב באימה ופותח בשיעור. כשם שבתפילה צריך להיות מחד בגילה על הזכיה שזוכה אדם לעמוד ולבקש מלפני המלך, מאידך גם רעדה צריכה להיות, בדחילו ורחימו. גם לימוד התורה הקדושה צריך לשלב בו שתי ניגודים אלו גילה ורעדה, מחד יראת שמיים כמו במעמד הר סיני. ומאידך בשמחה שהרי (תהילים יט, ט) ''פקודי ה' ישרים משמחי לב'' שיודע כי שכרו איתו ופעולתו לפניו. המהר''ל מפראג זיע''א פירש שהשמחה מביאה את האדם לידי שלימות. ואדם הנמצא במצב שלימות מסוגל לקבל את התורה שהיא שלימות אלוקית. לעומת זאת אם אדם שרוי בצער או בפחד חסרה לו השלימות ואין לו יכולת לקבל את את התורה. תורת ה' תמימה המביאה לשלימות האדם.
אשרי עין שראתה את ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה זצוק''ל ואת השמחה הגדולה על שזכה ללמוד תורה קדושה, ובכל פעם שהיה קם מן הספר היה אומר בשמחה ''ברוך השם זכינו ללמוד''. ולא רק אמר בפיו אלא הרגישו שהוא חש זאת ברמ''ח איברים ושס''ה גידים. כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זיע''א בספרו הזך והבהיר ''אור לציון'' בערך שמחה: כמה צריך כל בן תורה שזוכה לשקוד על דלתות התורה לשמוח ולרקוד משמחה, שאין יותר אושר בעולם מלהיות בארבע אמות של הלכה. וצריך בן תורה לשמוח בכל מצב, אפילו לא הבין מה שלמד או שלמד רק מעט צריך לשמוח כמוצא שלל רב. שכן כל תיבה בתורה אין ערוך לשכרה, ותורת ה' תמימה משיבת נפש, וכן אמרו משמו של האר''י ז''ל זיע''א שכל ההשגות שזכה להשיג בתורת הנגלה והנסתר בזכות השמחה שהיה שרוי בה תדיר שמחה שגורמת להשראת שכינה.
כתוב בספר אגלי טל בהקדמה וז''ל: זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל בעניין לימוד התורה הקדושה ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצווה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא כי זו היא עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימוד ואז דברי תורה נקבעין בליבו ובדמו ומאחר שנהנה בדברי תורה נעשה דבוק לתורה. ובזוהר הקדוש כתב שבין יצה''ר ובין יצה''ט אין מתגדלים אלא מתוך שמחה, יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה וכו' עכ''ל.
כתב הלבוש (או''ח סימן מז) שצריך ללמוד תורה בשמחה בהנאה ובשעשוע וצריך האדם להיזהר להראות שהתורה חשובה בעיניו ונהנה ממנה כמו שמברך על הנאותיו. ובזה מפורש מה שאמרו בגמרא מסכת נדרים (דף פא) על שלא ברכו בתורה תחילה. וכן כתב הגאון רבינו זלמן בעל התניא זיע''א בהלכות תלמוד תורה (סימן מז) ולכך יראה כל אדם שתהיה כלי חמדתו של הקב''ה שמשתעשע בה בכל יום ויום חשובה בעיניו לברך עליה בשמחה יותר מכל הנאות שבעולם''וזה מורה שעסק בתורה לשמה, עכ''ל.
ט. בטהרה:
הטהרה נחלקת לשתיים, טהרת הגוף וטהרת הנפש. בטהרת הנפש צריך להתרחק מכל מונע ומעכב בעבודת השם כגון שמיעת הרדיו וראיית המכשיר הטמא וקריאת עיתונים אפילו כאלה שקוראים לעצמם חרדים, שומר נפשו ירחק מכל אלה כבורח מפני הנחש, ועל כך המליצו חז''ל מדבר סקר תרחק. גדר נוסף הוא שמירת העיניים שהזהיר בזה זוכה להבין ולכוון לאמיתתה של תורה. וכן שמירת האוזניים שלא לשמוע לשון הרע וליצנות שמורידים את השאיפה ליראת שמיים. והדבר השני בטהרת הגוף שמעכבת את הלימוד והתפילה, שלא תמצא צואד בגופו לאחר שמסתדר בבית הכסא צריך לשטוף עצמו במים מפני שקינוח בנייר לא מועיל כלל, אדרבא הוא מורח ומייבש את הצואה על גופו, וכן הנוגע בצואת החוטם או האוזן צריך ליטול ידיו שאם לא כן מסתכן וגורם לשכחת תורתו. וצריך לכוון שיהיה גופו נקי ובריא לעבודת הבורא.
י. בשימוש חכמים:
כפשוטו, לשמש את התלמיד חכם בזמנו הפנוי (לא על חשבון תורתו) וע''י זה ילמד הנהגה נכונה ודעת תורה מהחכם, כמו שמצינו באלישע הנביא אשר יצק מים על ידי אליהו הנביא למד לא נאמר אלא יצק. וגם שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד, וע''י דרך ארץ שלומד מהחכם באכילה, בדיבור, בהתייחסות לכל פונה ולכל בעיה, ודרך ארץ קדמה לתורה. הגמרא במגילה מספרת שלא היו יודעים רבנן פירוש למילים מסויימת כגון סלסלה ותרוממך, לטאטא במטאטה, חלגלוגות וכו' ואמרה להם המשרתת של רבינו הקדוש. ומהיכן ידעה מה שלא ידעו רבנן? מזה שהייתה משמשת בבית רבי יהודה הנשיא ומסתמא שמעה שם מושגים והלכות והליכות בבית שזכה לתורה ולגדולה כאחת. וכן תלמיד המשמש והקרוב לרבו מתברך בהרבה ברכות שנאמר תיכף לתלמיד חכם ברכה. ואין דומה תא חזי לתא שמע. כאשר מתבונן ולמד מהחכם איך מתנהג בכל מיני מצבים בחיי עולם ובחיי שעה ע''י זה יודע איך לקיים מצוות ולדקדק בהן.
מעלה נוספת בשימושה של תורה הוא ללמוד גמרא עם תלמידי חכמים, שאין לך מידה גדולה מזו לתר. ץ ולהקשות, להבין סברת טעמי המשנה, ומעמי איסור והיתר, החיוב, והפטור. הגמרא בברכות (דף מז ע''ב) מבארת מי נקרא עם הארץ: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ, ופרש רש''י שלא שימש ת''ח היא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים לדברי המשנה טעם והיו מתאספים יחד ועוסקים בכך. ידיעת הגמרא וסברותיה והפלפול בה היא שימוש תלמידי חכמים.
את גודל מעלת שימושה של תורה ואת הסייעתא דשמייא שזוכה האדם ע''י כך אפשר ללמוד מיהושע בן נון, שזכה להנהיג את ישראל לאחר משה, בכח זכות שימושה של תורה. כ''ש (שמות לג, יא) ''ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל''. התורה מדגישה את העובדה שיהושע בן נון לא מש מאוהלה של תורה, ועוד שכינתה אותו נער כלומר שעושה שירות של נער. למרות שלא היה תלמיד חכם גדול בכ''ז זכה בהשתדלותו בשימוש התורה, שלא הניח למשה רבו אפילו שעה אחת, שלא שימש אותו. וכתב המדרש רבה וז''ל: ''יהושע הרבה שרתך, והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כוחו כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד את שכרו, '', עכ''ל. ופרשו בעלי המוסר שאהבת יהושע את התורה הייתה כה גדולה שהיה דואג לא רק לתורתו אלא גם לאחרים שיהיה להם נח ללמוד אצל משה רבינו, עליו נאמר: ''נוצר תאנה יאכל פריה''.
יא. בדקדוק חברים:
שתי פירושים בזה: הראשון שידקדק בבחירת חבריו, כפי שאמר התנא באבות ''וקנה לך חבר'', ודווקא עם חברים יראים ושלמים שילמד מהם. ועל ידם יזכה להגיע לדרגות בעבודת השם, כמו שאמר החכם באדם ''הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע''. וכן אמר דוד המלך ע''ה (תהילים קיט, סג) ''חבר אני לכל אשר יראוך''. ויברח כמפני האש מאותם הנמצאים בישיבה ואוהבים לדבר בדברים בטלים בזמן הלימוד. שמי שאוהב ללמוד זה אוהב ה' ובו צריך להדבק, ואילו מי שאוהב להפריע באמצע הלימוד הרי זה ממרא פי ה', רח''ל.
והפירוש השני - לימוד בחבורה. הגמרא בתענית דורשת על הפסוק ''חרב אל הבדים ונואלו'', חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד. חרב בהיפוך אותיות חבר, כלומר יש חברותא טוב שאפשר ללמוד ממנו, ויש חבר רע שהוא בבחינת חרב שמקצר ימים רח''ל, חבר רע גוזל את זמנו של השני ומונע ממנו ללמוד תורה שהיא מאריכה ימים! ישתדל ללמוד עד כמה שאפשר בחבורה. אומר הפלא יועץ עדיף ללמוד עם הרבים תהילים מאשר ללמוד יחיד נגעים ואוהלות. ועוד שבזכות הרבים זוכה לדברים הרבה: ''אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר הזיכרון ליראי ה' ולחושבי שמו''. וכן אמר דהע''ה (תהילים כה, יט) ''פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'', בזכות מה פדה הקב''ה נפשי מכל הקמים עליי? בזכות שהייתי לומד תורה ברבים.
יב. בפלפול התלמידים:
הגמרא בתענית (דף ז) אומרת הרבה למדתי מרבותיי והרבה מחבריי ומתלמידי יותר מכולם, מתוך שאלות התלמידים מחדדים את הרב ומוסיפים על חכמתו. הגמרא במסכת תמורה (דף טז) אומרת על הפסוק ''רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'''. ופירש רש''י בשעה שהולך התלמיד אצל רבו ואומר לו למדני תורה - אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה'. שאף אם הרב צריך עדיין לימוד- מלמדו הקב''ה. ואם אין הרב מלמדו- ''עשיר ורש נפשגו עושה כולם ה''' (משלי כב, ב) מי שעשאו חכם לזה עושה אותו טיפש, טיפש לזה עושהו חכם. וכיון שצריך הרב לבנות את השיעור, דהיינו באיזה צורה ובאיזה סדר למסור את הדברים, מה להקדים ומה לאחר, ומה לא לומר כלל, ולשים דגש במקומות הצריכים לכך, דבר זה מצריך את הרב להקדיש זמן ומחשבה אפילו יותר מהכנת גוף הדברים בכדי שיהיו ערבים על שומעיהם וע''י כך בונה הרב את עצמו למסור שיעורים ברורים ונקיים מכל פסולת כסולת המנופה ב יג' נפה.
הגמרא במסכת תענית (דף ז) אומרת למה נמשלו דברי תורה לעץ שנאמר ''עץ חיים היא למחזיקים בה'' לומר לך מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים, רש''י פירש ששואלים כל שעה והרב צריך להיות מוכן לענות להם, כמו שנאמר ומתלמידי יותר מכולם. הגמרא במסכת נדה (דף יד ע''ב) שואלת היאך מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד? ורבי חמא בר ביסא סבר רבי ריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמיה ומחדדי שמעתתיה. כלומר רבי יוסי היה רבו של רבינו הקדוש בבחרותו והיה גדול יותר, אבל בזקנותו התחכם רבינו הקדוש יותר מרבו מחמת התלמידים שע''י ריבוי השאלות נעשו שמועותיו מחודדות יותר.
יג. בישוב:
שתי פירושים לכך: ישוב מלשון ישיבה, מרבה ישיבה מרבה חכמה, התמדה בלימוד היא היסוד החשוב שבתורה, ומתמיד הוא אחד שמנצל שישים דקות בשעה. לא לקום מהכיסא אלא לצורך גבוה את כל הסידורים והעניינים לעשות לפני שעות הלימוד או בהפסקה, שלשם כך נועדה. לפעמים בהשקפה ראשונה נראה שלומדים כמה שעות אבל אם יעשה חשבון מדוייק יראה שלא ניצל אפילו שליש מהזמן כי מבזבז את הזמן על מציאת ספרים וסידור השולחן ותה וקפה ושיחות על דא ועל הא. וכל זה בא מחמת שלא טעם עדיין טעמה של תורה. אבל מי שטעם ממילא לא תכבד עליו עבודת השם וכאדם הצמא מאוד למים. והדרך להגיע לזה היא לשקוד בתורה בעמל, בחשק ולימוד תמידי של מוסר שעל ידו נדבקים בתורה. הפירוש השני של ישוב הוא ישוב הדעת, כמאמר הגמרא במגילה (דף כח ע''ב) שמעתתא בעי צילותא וכפי שאמר אביי אם אמרה לי אימי להדליק לה האש -אותו יום איני יכול ללמוד ולחדש בתורה, מפני שלימוד התורה מצריך ריכוז מריבי, ופירוש הדברים לא שלא היה למד כלל אותו יום, אלא שלא היה מרוכז בכל מאת האחוזים בלימוד מפני טרדה זעירה כזו. והבן. והדבר פשוט הוא מפני שהתורה הקדושה היא חכמה אלוקית, ולא דומה כלל לשאר חכמות. הגמרא בברכות שואלת גמרא גמור זמורתא תהא? וכי לימוד התורה הוא לימוד של שיר או זמר? צריך אדם להתפלל על כך ולברוח מפיזור הנפש ומשאר טרדות, ובשעה שעוסק בתורה ישליך על ה' יהבו ויפנה ליבו משאר טרדות ובעיות. אמר פעם מרן הסטייפלר זיע''א שהיו לו את כל הנתונים להיות עם הארץ מדאורייתא, כל כך הרבה טרדות ובעיות ודקדוקי עניות ופעמים רבות הגיע עד פת לחם ממש, ובכל זאת לא הסיח דעתו מהתורה הקדושה. וכשהיה נכנס בין כתלי הישיבה היה שוכח מכל הצרות והבעיות ולא שת ליבו להם. וזו העצה היעוצה לכל בן תורה שיתאמץ ברוב עוז ותעצומות להתרכז רק בתורה הקדושה. וכל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, ולפום צערא- אגרא.
יד. במקרא:
ידיעת המקרא היא היסוד לכל לימוד התורה, כי כל הש''ס כולו הוא פירוש למקרא, וכל הגמרא מלאה בפסוקים מהתורה נביאים וכתובים ולצערינו שומעים תלמידי חכמים מובהקים ומפולפלים שלא יודעים להגות פסוק בתורה או בתהילים כראוי, לא יתכן שבן תורה לא ילמד פרשת השבוע לפחות עם פירוש רש''י הקדוש. איך יכול להיות תלמיד חכם אמיתי אם לא יודע פשט פסוק בתורה? וכן פסק מופת הדור הגר''ע יוסף שליט''א שגם תלמידי חכמים העוסקים בדברים שברומו של עולם נגעים ואוהלות. גפ''ת שולחן ערוך ונושאי כליו, צריכים ללמוד חוק לישראל דבר יום ביומו, ואפשר למצוא לזה זמן בהפסקה.
טו. במשנה:
כתב הגר''א זיע''א (ס''ק צ''א) מתחילה צריך למלא כרסו במקרא, משנה, וגמרא, בבלי וירושלמי תוספתא ומכילתא וכו' אבל המשנה את סדר הלימוד שלומד תחילה בפלפול ואינו יודע משנה אחת כצורתה יאבד גם מקצת התורה ששמע בנערותו.
וכן מובא בגמרא (סנהדרין מב) על הפסוק ''כי בתחבולות תעשה לך מלחמה'' (משלי כד, ו). אמר רבי אבא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה.
טז. במיעוט סחורה:
לא כל המרבה בסחורה מחכים, אומרת הגמרא בעירובין (דף נה) על הפסוק ''לא מעבר לים היא '' כלומר לא תמצא תורה לא בסחרנים ולא בתגרנים ולא באותם שעוברים את הים לסחורה. החפץ חיים זיע''א כתב בספרו ''שם עולם'' יש מן האנשים שאינם מבטלים זמנם בסתם, אך טבעם תמיד לחפש אחר גרגירי כסף להרוויח אף שאינם צריכים להכרח חיותם, וע''י כך מבטלים מתורה. וכאשר נתבונן בזה נבין שאין לך סכלות גדול מזה שמחליף אבנים טובות ומרגליות שניתנים על כתר המלך בחרסי אדמה. והלא כתוב (משלי ג, טו) שהתורה ''יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה'', כל אבנים טובות ומרגליות שבעולם אם תאסוף אותם ביחד לא שווים לאות אחת של התורה.
הגמרא בסוף מסכת קידושין אומרת תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר מימיי לא ראיתי צבי קייץ (מייבש קציעות בשדה) ארי סבל (שהארי גיבור הוא ובעל כח) ושועל חנווני (שהחנווני ערמומי הוא) והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער ואני שנבראתי לשמש את בוראי אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי את מעשיי וקפחתי את פרנסתי. שנאמר ''עוונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם'' תניא רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנתו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקווה בעת זקנתו, בימי ילדותו מהו אומר? ''וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ''בזקנתו מהו אומר? '' עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו''!
יז. במיעוט דרך ארץ:
אעפ''י שהתנא שנה במשנה יפה תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון, צריך אדם למעט בעסק, ולעסוק בתורה. ויעשה תורתו קבע ומלאכתו ארעי, ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שהיו ניזונים ממנה דבר יום ביומו, ולא דואגים ליום המחר. משל למה הדבר דומה למי שנמצא במרכבתו של מלך והמלך הבטיחו שיאכל משולחנו הייתכן שיכין אותו אדם לעצמו תרמיל עם לחם ומים שמא ירעב ויצמא? ודאי שאין לו לדאוג מה יאכל מחר, כמו חייל שמקבל ארוחותיו מקופת הצבא וכל צרכיו מוטלים על הצבא, כך כל עובד ה' צריך להאמין ולהתפרנס מעט כדי חייו ולמעט בקללת הפרנסה ''בזיעת אפיך תאכל לחם''.
כתב המסילת ישרים (בפרק ה) וז''ל: ''כי היות האדם טרוד בעניני עולמו הנה מחשבותיו אסורות בזיקי המשא אשר עליהם, ואי אפשר להם לתת לב אל המעשה, והחכמים עליהם השלום בראותם זה אמרו הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, כי הנה העסק מוכרח הוא לאדם לצורך פרנסתו, אך ריבוי העסק אינו מוכרח שיהיה כל כך גדול עד שלא יניח מקום אל עבודתו, על כן נצטווינו לקבוע עיתים לתורה, עכ''ל. הנביא ירמיה היה מוכיח את העם מדוע אין הם עוסקים בתורה, אמרו לו כיוון שטרודים בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, אמר להם ראו דבר ה', שמעו לא נאמר אלא ראו, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם בזה התפרנסו אבותיכם במדבר, וידועה מחלוקת רבי ישמעאל ורשב''י זיע''א האם לנהוג מנהג דרך ארץ ורבים עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם.
כידוע שהיו כמה שינויים בין בית המקדש שבנה שלמה המלך ע''ה לעומת המשכן שנבנה במדבר ע''י משה רבינו: במשכן הראשון היו הכרובים פורשי כנפיים איש אל אחיו, הם היו קבועים על הכפורת ונעשו מקשה אחת, כרובים מלשון כרביה כלומר דומים לתינוק, ואילו בבית המקדש שבנה שלמה המלך היו ארבעה כרובים, שניים מהם עמדו על הארץ ופניהם מצודדים ולא מכוונים איש אל אחיו. הטעם לכך אמרו בעלי המוסר משום שבזמן ביהמ''ק הראשון היו עם ישראל סמוכים על שולחנו של מקום ובזה היו דומים לכרביה, לתינוק היונק משדי אימו, כפי שאומר הפסוק ''כגמול עלי אימו כגמול עליי נפשי'', כיוון שכולם היו שוקדים על התורה ועל העבודה ניטלה מהם הדאגה לפרנסתם, ולזה מורה החיבור של הכרובים אל הכפורת כמקשה אחת שהיו דבוקים תמיד בתורה הקדושה שלא ימוש ספר התורה מפיהם.
אולם בימי שלמה שעם ישראל ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו והיו צריכים לחרוש בזמן חרישה ולזרוע בשעת זריעה וכו' עשה שלמה המלך ע''ה כרובים שרגליהם בארץ, להורות לעם ישראל שאינם יכולים להיות קבועים לארון כל הזמן אלא צריכים לדאוג למחייתם ולעסוק בפרנסה מעט ולכן היו צמודים לארון אבל לא כמקשה אחת. ומאידך גם פניהם של הכרובים האלה היו כתינוק לומר שתמיד יזכור האדם שאעפ''י שהוא עובד ויוצר ועמל, אפילו הכי אין ביכולתו לשנות ולפעול מבלעדי הקב''ה, כתינוק זה שאין בכוחו לעשות מאומה.
מספרים על יהודי אחד שהלך ליריד הגדול ע''מ לעסוק שם במסחר, בימי שהותו ביריד היה שקוע ראשו במסחר, ולכן מיעט לאכול ולישון בשביל להספיק כמה שיותר. ראה אותו רבו והחל לומר לו דברי תוכחת ומוסר, איך אתה יהודי שומר תורה ומצוות רודף אחר הממון כמו כל הגויים, לשם מה נוצרת ללמוד תורה או לצבור כסף וזהב? בשומעו זאת הוציא את שטרות הכסף מכיסו וזרק אותם ארצה, גער בו הרב מה אתה עושה? אסוף את השטרות והכנס אותם לכיסך היהודי התבלבל לגמרי ולא ידע מה לעשות, הרב שראה במבוכת תלמידו אמר לו אספר לך סיפור וממנו תבין את כוונתי: בכפר נידח אחד היו האכרים מתקבצים מידי ערב בבית המזח, שותים, ומשוחחים בעיניני דיומא, פעם אחת ראה אחד האיכרים והנה פני חבירו אינם כתמול שלשום, ניכר בו שהוא טרוד מאוד, לאחר שהפציר בו שיספר אמר לו חבירו שחלם בלילה שהתבואה שתצמח בשנה הבאה תביא אסון על יושבי העיר, מי שיאכל מן התבואה ההיא ישתגע מייד. האיכר סיפר לחבירו המוטרד שגם הוא חולם את אותו חלום זה כמה לילות, והחליטו ללכת לזקן הכפר ולשאול בעצתו, כאשר שמע זקן הכפר את סיפורים חייך ואמר גם אני חלמתי כמוכם, אמנם איני יודע אם אזכה לאכול מיבול השנה הבאה, אולם יש לי עצה עבורכם: בתחילת שנה הבאה יעשה כל אחד מכם קשר בקצה החבל הכרוך על מתניו. אח''כ ילך ויקצור ויאכל מן התבואה החדשה וישתגע כמו כולם, אבל בטרם יאכל יאחוז בקשר הזה בחבל שבמתניו ועל ידי זה יזכור שעכשיו הוא נעשה משוגע, אמנם כולם יהיו משוגעים באוכלם מהתבואה, אבל ההבדל ביניכם לבינם יהיה שהם יהיו משוגעים אבל לא ידעו כי משוגעים הם, ואילו אתם תהיו משוגעים. אבל תדעו שהנכם משוגעים. אף אתה סיים הרב, בודאי שעליך לעסוק בפרנסת ביתך ואתה צריך לעשות השתדלות מסויימת לשם כך ואם אין קמח אין תורה. אבל קראתי לך להזכירך דבר חשוב, אנו עמלים והם עמלים, העבודה והמלאכה היא בגדר שגעון כמו שכתב הרמב''ם לולי המשתגעים נשאר העולם חרב, אבל הם משתגעים ואינם יודעים שהם משוגעים ואילו אנחנו משתגעים ויודעים שזהו שגעון. ולכן כל התעסקותנו בדבר אינה עיקר ומטרה אלא אמצעי בלבד למען השגת העיקר האמיתי בחיינו.
יח. במיעוט תענוג:
כתב אליהו הנביא זכור לטוב בתנא דבי אליהו- עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה למעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו לתוך מעיו. כי רבוי התענוג הופך את האדם לגשמי וחומרני, ועל כך המליצו ''משיב הרוח ומוריד הגשם'' אדם שרוצה לעלות ולהתעלות ברוחניות, בתורה ומצוות חייב בד בבד להוריד מהגשמיות ומהרדיפה אחר תענוגות העולם הזה. וכתב הרמב''ם בפרק ג בהלכות תלמוד תורה וז''ל ''אין דברי תורה מקיימים בימי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה'', עכ''ל.
ובזאת בירך יעקב את יששכר בנו (בראשית מח, יג) ''יששכר חמור גרם יושב בין המשפתיים וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד'', כלומר יששכר ראה והתבנון מה הדבר שכל באי עולם רוצים ומתאווים ונכספים אליו ומה כל שאיפתם בחיים? הוי אומר זה הכסף והכל כדי שיבואו בסוף למנוחה קצת, ובכן כיוון שהמנוחה היא הדבר לה מתאווה כל נפש בעולם, אותה לקח יששכר והקריב אותה להקב''ה. הה''ד ''ויט שכמו לסבול'', לעמול בתורה יומם ולילה. על דרך זו אפשר לפרש הפסוק ''מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך'', למרות שהיה לו עושר אדיר אשר היה מסתפק בלחם שחור מלפני יומיים: וזה היה בשבילו לחם שמן ובריא ובזכות זה זכה לתת מעדנים למלך, מלכו של עולם.
הגמרא במסכת תמיד (דף לה) אומרת: מה יעביד איניש ויחיה? ימית עצמו. מה יעביד איניש וימות? יחיה את עצמו, הרא''ש פירש לא ימשיך בשרו בתענוגים, וגם יצער את בשרו ללמוד תורה, ואז יחיה בעולם הזה ובעה''ב, וכבר אמרו בעלי המוסר שאהבת השם יתברך ואהבת העולם הזה הם שני ניגודים הפכיים זה מזה. וכשם שלא יתכן קיום אש ומים יחדיו, כך לא יתכן שישכנו יחדיו אהבת ה' ואהבת תענוגים. בעל ההפלאה חידש רעיון נפלא בכוונת הפסוק שאנו אומרים בתפילת השבת ''כולם ישבעו ויתענגו מטובך'', אדם ששקוע בתאוות האכילה למשל ממלא כרסו עד שמגיע לשובע לאחר מכן הוא לא יכול להביט יותר על אוכל. וגם אם יגישו לפניו כל מעדני עולם לא יוכל לכניסם לפיו. אדם אחר ששקוע בתאוות הממון לא ירגיש לעולם שובע, יש לו מנה רוצה מאתיים וכו' אוסף כסף כחול הים ולא מרגיש שובע, מוכח איפה שבעולם הזה יש או שובע או תענוג, אבל הדבר היחיד המעניק לאדם את שתי סוגי ההנאות הללו הוא לימוד התורה. רק כאשר משקיע הוא את כל עמלו בתורה יש לו אפשרות להגיע למצב של שובע והנאה בעת ובעונה אחת. טעמו וראו כי טוב.
רבי ראובן יוסף גרשונוביץ זצוק''ל אמר פעם ענין נפלא: כאשר רבי עקיבא ואשתו חיו במתבן בעירום ובחוסר כל הגיע אליהם אליהו הנביא זכור לטוב בדמות אדם עני וסיפר שאין לו קש להניח עליו את התינוק שנולד לו ושאל האם הם מוכנים לתת לו קצת קש, מטרת בואו של אליהו הנביא היתה לעודד את רבי עקיבא ורעייתו ולהוכיח להם שיש עניים יותר מהם. שאל הרב זצוק''ל אם כבר הטריח הקב''ה את אליהו הנביא להתגלות לרבי עקיבא לא יכל לשלוח איתו כמה פרוסות לחם כדי להשקיט את רעבונם? למה עודד אותם בצורה עקיפה ולא השביעם מידו העשירה והפתוחה? ותירץ הרב שאם אליהו הנביא היה מביא לרבי עקיבא לחם לאכול, לא היה צומח למה שצמח ולא היה גדל להיות גדול התנאים ולרבו של רשב''י הקדוש!
מסופר על ה''שרף'' רבי מיכל מזלוטשוב זיע''א שפעם שאל אותו בנו כיצד מגיעים לאהבת השם יתברך? אמר לו האב הצדיק אמור לי בני יקירי האם אתה אוהב עוגות טעימות? הבן כדרכן של קטנים השיב בחיוב, אמר לו אביו דבר אחד אני יכול לומר לך, כל זמן שאתה אוהב את העוגות לא תוכל לאהוב את השם: כל עוד לא יסיר היהודי מעל עצמו את תאוות המאכלים - לא תיכנס בליבו אהבת האדון ברוך הוא.
יט. במיעוט שינה:
כתב הרמב''ם זיע''א בהלכות תלמוד תורה: אעפ''י שמצווה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך הרוצה לזכות לכתר תורה יזהר שלא לאבד אפילו לילה אחד בשינה. אמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה. עד כאן דבריו. אומר הזוהר הקדוש לא איברא לילה אלא לגירסא דכתיב ''קומי רוני בלילה לראש אשמורות''. מייסד ישיבת פונובי'ז המעטירה הגאון כהנמן זצוק''ל לומד מגזירה שווה את חיוב הלימוד בכל לילה: כתיב ביהושע שהמלאך הופיע וחרבו שלופה בידו, שאל אותו יהושע הלנו אתה אם לצרנו? אמר לו המלאך עתה באתי כלומר על של עתה, אמש ביטלתם הקרבת קרבה תמיד של בין הערביים ועתה ביטלתם מן התורה. אם כן עתה מורה על התורה. בספר דברים (פרק לא פסוק יד) אומר הפסוק ''ועתה כתבו לכם את השירה הזו'', והכוונה הוא על התורה. א''כ גם בעתה באתי מוסבת על לימוד התורה שאסור לה להפסק אפילו בשעת מלחמה!! כפי שאת שירת החיים אי אפשר להפסיק והיא נמשכת לאורך כל החיים כך את מנגינת התורה הקדושה אי אפשר לעצור, והפוסק מלימודו רק לילה אחד הרי הוא מוכיח שהתורה אינה בגדר ניגון תמידי אצלו.
ישנם המדייקים בדברי הרמב''ם זיע''א ''כל המאבד'' כלומר מאבד את שעות הלילה לבטלה, אבל אם ישן בלילה כדי לצבור כח ללימוד שילמד למחרת היום, אין זה בגדר איבוד, וממילא לא איבד כתרה של תורה. הגמרא בשלהי מסכת תענית אומרת לא היו ימים טובים לישראל כט''ו באב, ואחד הטעמים לזה שמט''ו באב תשש כח החמה, הימים מתקצרים והלילות מתארכים יותר, ומשפחות מסויימות בישראל לא היו כורתים יותר את עצי המערכה וממילא יש עוד כמה שעות לאותן משפחות לעסוק בתורה וזו סיבה לכל ישראל לעשות יום טוב!!
עמל התורה של דוד המלך ע''ה בלילות מן המפורסמות הוא, כתיב ''חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקיך''. וכן ''קידמו עיניי אשמורות''. הגמרא בברכות מספרת שבכל לילה בחצות היתה רוח צפונית חודרת מחלונו ופורטת על מיתרי הכינור והנבל שהיה תלוי מעל מיטתו והיה דוד המלך מתגבר כארי ללמוד תורה, ככתוב ''עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר'' (תהילים נז, ט), שהיה הוא מעורר את השחר. הזוהר הקדוש מאריך בשבח הלומד תורה מחצות לילה ואילך וכמה נחת רוח גורם בשמים ובפמליה של מעלה.
מסופר על הגאון מוילנא זיע''א שהיה ישן שלושה חצאי שעה בלילה ועוד חצי שעה ביום ושאר עשרים ושתיים שעות היה עוסק בתורה הקדושה, וכן מספר רבי אברהם אחי הגר''א: שנה תמימה ללא זזה ידי מתחת ידו ולא הגיע ביטול תורה שלו לחצי שעה!! וכן מסופר על גדולי עולם ובהם ''הסטייפלר'' זיע''א שהיה לומד שלושים ושש שעות ברציפות, הולך לישון כמה שעות ושוב עוד שלושים ושש שעות וחוזר חלילה, וכן מסופר על הגאון רבי משה הלוי זצוק''ל בעל מנוחת אהבה, ששכניו מעידים שבכל שעות הלילה היה דלוק האור בחדרו והיה יושב ועוסק בתורה בשקידה עצומה ורק היה תופס כמה דקות לשנת ארעי. וכן מסופר על מופת הדור והדרו מרן מלכא הגר''ע יוסף שליט''א שאמר פעם לבנו ששכח לישון במשך שתי לילות משום שהיה טרוד ראשו ורובו בתורה ופשוט שכח לישון: וכן מסופר על המהרש''א הקדוש זיע''א שהיה קושר את שתי פיאותיו עם חבל לתקרה וכשהיה מנמנם מעט ומרכין ראשו היו מושכות אותו פיאותיו והיה מתעורר ומתגבר כארי בלימודו. וכן עובדות לאלפים על עמל התורה העצום של גדולי עולם אדירי המחשבה.
ובזמנינו דור יתום עם ירידת הדורות והחלשות הגופות פסקו גדולי הדור שצריך בן תורה לישון שבע שעות לפחות כדי שיהיה לו צלילות הדעת ללמוד תורה וכולי האי ואולי, וכן כתב הסטייפלר זיע''א בספרו, עם כל ההשתדלות לשמירת הזמן מביטול תורה צריך מאוד להיזהר מפיתויי היצר למעט בשינה ולמעט באכילה, מרן החפץ חיים זיע''א היה אומר לתלמידיו ''הקב''ה צריך חיילים בריאים''. ופעם אמר הסטייפלר זיע''א לראש ישיבה אחד ''שמעתי שהבחורים אצלכם ערים בשעות מאוחרות של הלילה, תדעו לכם שאסור לנהוג כך. הם יהפכו חס ושלום לעמי הארץ עד כדי שהם לא יבינו אפילו משנה פשוטה, עליכם לדעת שבוולוז'ין ישנו בלילות, ואם כן כיצד אתם מרשים להם לא לישון בלילות?'' עכ''ל. בקריינא דאגרתא (חלק א) כתב הרב זצוק''ל שבדרך כלל צריך בחור לישון כשבע שעות ובפחות מזה אין הראש מיושב היטב להעמיק בתורה הקדושה, עכ''ל. ולפעמים עצת היצר היא ללמוד ''משמר'' כל הלילה ואז למחרת היא כמובן עייף וצריך לישון כמה שעות ובנתיים מבטל את החברותא שלו מלימוד, ומחסיר כמה סדרים בישיבה וכו'. ומסופר על הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק''ל שהיה ישן תשע שעות בלילה, כשהיו שואלים אותו, רבינו זה לא הרבה תשע שעות שינה? היה עונה אני ישן תשע שעות וביום לא מאבד דקה אחת, וישנם אנשים שישנים שלוש שעות וביום לא לומדים כלום!
כ. במיעוט שיחה:
הגאון מוילנא זיע''א כתב דברים חוצבי להבות בעניין הדיבור ויש בנותן טעם להאריך מעט בעניין זה:
א. כתב הגר''א זיע''א באיגרתו שהתשובה הגדולה ביותר, יותר מכל הסיגופים והתעניות היא רסן תאוות הפה, וזה כל פרי העולם הבא. וע''י דיבור דברים בטלים כל התשוקה שלו לדבר מצווה ותורה מתבטלת, וגורם לאדם שירד ברוחניות ומפסיד את כל הקדושה שסיגל לעצמו ע''י תורה ומצוות!!
ב. כיוון שאדם נמשך אחרי דברים בטלים וקשה לו מאוד לפרוש מהם, מקבל נחת רוח מכך ואין לו מנוחה עד שיעשה עוד דברים כאלה. וזה שאמרו חז''ל מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, ולפי ערך גודל המצווה או העבירה כן יגדל כח ההמשכה של הרוח.
ג. שלמה המלך החכם באדם הזהיר ואמר (קהלת ה, א) ''אל תבהל על פיך וליבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים כי האלוקים בשמיים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטים'' ופרושו שיש שתי חלוקות: אחד בדברי העולם והשני בדברי קדושה. מה שנוגע לדברי העולם אמר שלמה אל תבהל על פיך, אעפ''י שיש לך רשות לדבר, בכל זאת לא יהיו הדיבורים בבהלה ובמהירות אלא בנחת רוח. ואפילו בדברי קדושה שאתה עומד לפני האלוקים אל תמהר להוציא דבר מפיך אלא תתיישב בדעתך ותדבר מתוך כובד ראש, כי כל דיבור שאינו הגון פוגם בנשמה שהיא חלק אלוקא ממעל.
ד. התנא אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב יותר משתיקה, מה עניין שתיקה לגוף? היה צריך לומר לא מצאתי טוב אלא שתיקה? אלא העניין הוא שדברים בטלים רעים לגוף ולנשמה מפני שרמ''ח איבריו נטמאים, לכן התנא בא לחדש שלא מצא טהרה לגוף יותר מהשתיקה, ומקרא סמוך לזה ''אל תתן את פיך להחטיא את בשרך''.
ה. כתב הרב חיים ויטל זצוק''ל בשערי קדושה (חלק ב' שער ב) שיחה בטלה גורמת לידי עבירות גדולות, כי הרי ישב בטל הרי זה מושב לצים ונענש ענשים גדולים, ומכל שכן השח שיחות בטלות בפועל. ולא עוד אלא שמביא לידי לשון הרע ורכילות וליצנות ומספר בגנות חברו. ואמרו חז''ל השח שיחה בטלה עובר בעשה שנאמר ''ודברת בם''. אמרו על רבן יוחנן בן זכאי ועל רב שמימיהן לא שחו שיחת חולין.
ובפרט לומדי התורה צריכים להזהר מאוד מהדברים הבטלים, שאמרו במדרש שיר השירים בפסוק ''לריח שמניך טובים'', מה שמן הזה כוס מלא בידך ונפל בתוכו טיפה של מים יצא כנגדו טיפה של שמן, כך אם נכנס דבר תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות, נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה! אמרו חז''ל כי רוב ביטול כוונת התפילה בגלל דברים בטלים הקבועים בלב, ולא יתכן מורא שמיים בלב המרבה דברים! ודורשי רשומות רמזו שהמילה תפילה נוטריקון תחסום פיך לתועלת התפילה, ועוד תרגיל פיך לשון הקודש. כתב הרב משה טיטלבויים זצ''ל באגרת לבני ביתו וז''ל: בני יקירי ידידי, למען ה, יתברך, בלום פיך מדברי הבלים, ותתרחק כמטחוי קשת מן הטיילנים אשר ימיהם כעשן לעיניים, ומכל שיחה בטלה פיך תשמור כאישון, כי החיים והמוות ביד הלשון. ותמיד יהיו בין עינך כטוטפות מאמר החסיד בעל חובת הלבבות. שתהיה בעינך הנעת האיבר הכבד שבאברך יותר קל מהנעת הלשון. ולא יתירו רק לצורך התורה או לצורך הכרחי בעניינך. ודע כי היום קצר והמלאכה מרובה, כי התורה הקדושה ארוכה מארץ מדה ומני ים רחבה. אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא, הא לגירסא והא לעיוני. ולחזור על לימודך כל כך עד שיהיה כמונח בקופסא כי הלומד ואינו חוזר כמוליד וקובר, רח''ל, עד כאן לשונו הטהור.
דוד המלך ע''ה אומר בתהילים ''פי צדיק יהגה חכמה'' ומשלו על כך משל לרופא שבודק את החולה ואומר לו להוציא לשונו, והרופא מעיין בה. והרי הלשון אינה חולה? נחלה הוא בשאר אבריו? אלא שמחמת החולי הפנימי גם הלשון אינו נקי. כך גם בחולי הנפש שהוא החטא, ע''י החטאים נטמא גם לשונו, אבל פי צדיק יהגה רק חכמה בדברי תורה ולשונו נקייה. וכל כך למה? מפני שלשונו תהגה משפט כלומר בתורה וקדושה והרי זה סימן כי תורת אלקיו בליבו. וכן כתב מרן החיד''א זצוק''ל בספר ''אבן שלמה'' פרק ז וז''ל: ע''י שמירת הפה משתמר הנפש מכל חטא, אבל המרחיב שפתיו, אעפ''י שיש לו נפש טובה ועושה מצוות הרבה וכמה גדרים, יהיה לו למחיתה לכל ע''י פיו, וכל תשוקתו לדבר מצווה מתבטל ע''י זאת, כדכתיב (משלי יג ג) ''נוצר פיו שומר נפשו פושק שפתיו מחתה לו''.
כתוב בתנא דבי אליהו: אמרו חז''ל ישמור אדם את עצמו שלא ירבה שחוק שיחה ותיפלות לפי שכל המרבה שיחה ותיפלות הן מלווים אותו עד אותה שעה שהוא נכנס לבית עולמו. ואם אומר להקב''ה הייתי לומד תורה מבן שלוש עשרה שנה ואילך אומר לו הקב''ה מה תורה עשית? ומה מעשים טובים תפסת? והלא עסקת בשיחה בטלה ודברים שאינם ראויים והגונים שנאמר ''כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו'', כלומר כשם שהקב''ה ישתבח שמו ברא במאמר פיו שמיים וארץ כך האדם הדיבור שבו הוא מן הנשמה כ''ש ''ויפח באפיו רוח חיים'' ותרגומו רוח ממללא בכח הדיבור של האדם לברוא עולמות שלמים ומלאכים לאלפים ולרבבות, ובמקום זה הוא משתמש בפיו לדבר דברי הבל ושטות, וכשם שכל מילה מדברי תורה היא מצווה בפני עצמה, כך להיפך בדיבורים בטלים כל תיבה היא עבירה.
כא. במיעוט שחוק:
מרן החפץ חיים זיע''א אמר שמרוב טרדותינו בהבלי הזמן אבדנו את כח ההרגש, משל למה הדבר דומה? כאשר אדם זוכה להפגש עם מלך בשר ודם שהיום כאן והיום הקבר הוא מתמלא אושר ושמחה, אושרו גדל עשרות מונים אם יוודע לו שמצא חן בעיני המלך, ואם המלך יכתוב ויציין אותו בספר הזכרונות שלו- לא יהיה מאושר ממנו בעולם. מרוב שמחה ודאי שישכח כל צרותיו ומכאוביו. ואם לפני מלך בשר ודם כך, על אחת כמה וכמה פי אלף אלפים צריך להיות האושר מנת חלקנו שנפל בחלקינו ללמוד תורה ולקיים מצוות ולעשות נחת רוח לפני מלך מלכי המלכים. שהרי אומרים חז''ל ''ויכתב ספר זכרון לפניו לאוהביו וליראי שמו''. אומר מרן החפץ חיים זיע''א הגידה נא אחי והתבונן בנפשך האם עלה דבר זה ברעיונך פעם אחת בשבוע או פעם אחת בחודש או על כל פנים פעם בשנה, להיות כל כך שמח וטוב לב מקיום המצוות כמו האיש במשל הנ''ל!!!
כב. בארך אפיים:
כי כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו. מי לנו גדול ממשה רבן של כל ישראל שכיוון שכעס על פיקודי החייל נשתכחו ממנו הלכות. וכל הבא לכלל כעס - בא לכלל טעות. הגמרא במסכת כלה (סוף פרק ה) אומרת לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד אומרת הגמרא פשיטה? הרי זה פשוט שאם הרב מקפיד התלמיד ירא לשאול ממנו פעמים רבות בעניין אחד שמא יכעס עליו? ומתרצת שם הגמרא לא צריכה אלא אפילו במילי דרך ארץ, אמר אליהו הנביא זכור זכור לטוב אין תורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן, ואף אני איני מתגלה אלא למי שאינו קפדן, מידת ארך אפיים היא היפך מידת ההקפדה, והיא תולדת הענווה, ועל כך אמר שלמה המלך ע''ה ''ארך אפיים רב תבונה וקצר רוח מרים איוולת'' (משלי יד כט). וסמך לדבר מצינו בסיום תפילת שמונה עשרה נפשי כעפר לכל תהיה וסמיך ליה פתח ליבי בתורתך'' לומר לך הא בהא תליא, ענווה ואורך רוח מזכים את האדם לפתיחת ליבו בתורה הקדושה.
כג. בלב טוב:
כמו ששנינו בפרק ב' משנה ט' ''אמר להם צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק האדם, רבי אליעזר אומר עין טובה, רבי יהושע אומר חבר טוב, רבי יוסי אומר שכן טוב, רבי שמעון אומר הרואה את הנולד, רבי אליעזר אומר לב טוב, אמר להם רואה אני את דברי רבי אליעזר בן ערך מדבריכם שמכלל דבריו- דבריכם. ופירש רבינו עובדיה מברטנורא זיע''א לפי שהלב הוא המניע לכל שאר הכוחות והוא המקור שממנו נובעים כל הפעולות וכל היהדות.
''הפלא יועץ'' כתב בערך לב שיש מצוות רבות התלויות בלב כגון יראת שמיים אמונה ובטחון בבורא עולם, וכן אמר דוד המלך ע''ה ''כל מצוותיך אמונה'', נמצא שהכל תלוי בלב. התרחקות ממידות מגונות, מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה. ולהיפך, הכנעה מבורא עולם, כוונה בתפילות ובברכות, לדעת לפני מי הוא עומד בבחינת ''שיוויתי ה' לנגדי תמיד'' וכו' וגם חובת הלב לחשוב איך להתנהג עם בני אדם ולמאוס בכבוד ובכל תענוגי העולם הזה כי הכל הבל וריק. אין הפה יכול לדבר מגודל חובת הלבבות שזה כל האדם, ורחמנא ליבא בעי. לא זכה אהרון לחושן המשפט אורים ותומים על ליבו אלא מפני שהיה ליבו שלם באמונה ואהבת ה' תמיד, ככתוב ''וראך ושמח בליבו''.
כד. באמונת חכמים:
מידה זו היא שורש הכל, והכל כלול בה, ללא האמונה איך יקיים את כל המצוות מדרבנן? היאך יקיים ועשית ככל אשר יורוך?. לכן אבן הפינה לכל התורה כולה- אמונה, ללא אמונת חכמים אי אפשר שיעשה לו רב ואי אפשר שיילך אחר הוראת הרבנים והיושבים על מידין בבחינת ''לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'' אפילו שמאל שאומרים לך שהוא ימין או ימין שאומרים לך שהוא שמאל.
ידוע ומפורסם המעשה המובא במסכת סנהדרין (דף ק) באותו תלמיד שהיה יושב לפני רבי יוחנן ושמע שעתיד הקב''ה להביא אבנים טובות ומרגליות ולקבוע אותם בשערי ירושלים שנאמר ''ושמתי כדכוד שמשותייך ושערייך לאבני אקדח'', לגלג עליו אותו תלמיד ואמר הייתכן? אפילו אבן בגודל ביצה, אינו בנמצא וכו', לאחר שהפליג בים וראה מלאכי השרת שמנסרים אבנים טובות בגודל שלושים אמה בא ואמר לרבי יוחנן רבי דרוש ולך נאה לדרוש, כשם שאמרת כך ראיתי, אמר לו רבי יוחנן ריקא אם לא ראית, לא האמנת??! נתן בו עיניו ועשאו גל עצמות וכל זה מכוון שהיה חסר באמונת חכמים.
כתוב בספר ''אמונת ישראל'' מיסודי האמונה בתורה הקדושה הוא אמונת חכמים, והוא ממ''ח דברים שהתורה נקנית בהם, וכמו שבהוראת איסור והיתר וכיוצ''ב לא כל אדם מסוגל להשוות ולהחליט כשמתעורר לו ספק מסויים. ועליו לסמוך על הרב הגדול, כך בענייני אמונה ודת פי כמה וכמה צריך היא לסמוך על דברי הרב, וככל שיכיר ויוקיר את קדושת רבותינו- תהיה אמונתו שלימה יותר. ורמז לזה מצינו בפסוק ''ויאמינו בה' ובמשה עבדו'' אם האמינו בהקב''ה קל וחומר שהאמינו במשה? אלא בא ללמדך שמי שמאמין ברב מאמין במי שאמר והיה העולם, עכ''ל.
כתב מו''ר ועט''ר בספרו הנפלא ''עבד לעבדי ה''' שגם בלעם הרשע ימ''ש ידע להעריך את אמונת החכמים שיש בעם ישראל, באומרו ''מי מנה עפר יעקב''''אומר על כך ילקוט שמעוני (בפרשת בלק) מי יכול למנות שכרן של בחורי ישראל? אדם שמקוטט עם חבירו וגדפו, מייד בא לו אצל הזקן החכם והוא מפשיטו על הספסל ומכה אותו, וכשהוא לוקה נותן פיו בעפר ונושק רגליו של הזקן, ושכרו של זה אי אפשר למנות. וכן לובש בגדי שבת ובא לשיעור תורה ומתאבק בעפר לזקן לשמוע דברי תורה. אמר הקב''ה בעולם הזה אתם מקיימים מצוות בעפר, אף אני אומר התנערי מעפר קומי וכו'. רואים שבלעם הרשע העריך את בחורי ישראל רק בעניין זה שנשמעים לגדולים ויש להם הכנעה כלפי חכמת הזקנים ביטול גמור של הגאווה, וכלשון המדרש שם מי גרם לך להיות בן תורה? שאתה רובץ בעפר. בן תורה אמיתי נקרא זה שמסוגל לכופף קומתו אל מול גדולי התורה הזקנים הממשיכים לנו את שלשלת הזהב ממשה רבינו ועד היום עכ''ל. ודברי פי חכם חן.
כה. בקבלת יסורים:
מה גדולה מעלת האדם השלם המקבל יסורים באהבה ויודע שאת אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. וכל היסורים ללא ספק הם לטובתו בלבד ובמעט יסורים בעולם הזה מכפרים הרבה מאוד בעולם הבא. ואלו הם יסורי אהבה שמביא הקב''ה על הצדיקים לזככם ולצרפם כמלאכי השרת. והמקבל עליו יסורים באהבה הרי דעתו מיושבת עליו ואף שמח בהם מפני שיודע שכל עוון יוצר מסך בינו לבין הקב''ה, ואילו בקבלת היסורים נשברים כל המחיצות בינו לבין קונו וזוכה להתקרב אל השם יתברך. וכן הוא אומר ''מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו'', דיו לאדם שהוא חי ועובד את ה'. כמו שכתב דוד המלך ע''ה ''יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני''.
וצריך אדם ללמוד תורה ולקיים מצוות אף מתוך יסורים, כמו שמצינו אצל האבות הקדושים אברהם שהתנסה בעשרה נסיונות שכל ימיו סבל ויסורים. יצחק אבינו שביקש שלא תהיה מיתה ללא זקנה, והקב''ה הסכים על ידו וממנו החל כדכתיב (בראשית כז, א) ''ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות''. וכן יעקב אבינו ע''ה שהיה מסובל ביסורים קשים כל ימיו ובערוב ימיו ביקש לשבת בשלווה ולא נענה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. וזה מורה לכל הצדיקים שבכל דור. ובאומרו עם לבן גרתי ותרי''ג מצוות שמרתי, ופירושו לולי גרתי עם לבן בצער ויסורים במשך עשרים שנה (הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה) לא הייתי מקיים תרי''ג מצוות כהלכתן. ואם ידע האדם שכל ענייני העולם הזה הם כור היתוך ונסיון גדול לאדם אזיי יתייחס באופן שונה לכל הקורות אותו, וכמאמר הגר''א זיע''א שאמר ''אילולי היסורים לא היינו מוצאים ידנו ורגלינו ביום המשפט''.
משמעות כפולה יש למילה ניסיון מלבד הפשט שהקדוש ברוך הוא מנסה ובוחן את האדם הרי שיש עוד פירוש והא נס להתנוסס כלומר התרוממות. ע''י הנסיונות הקב''ה מעלה את האדם ומגביה אותו בדרגתו. ופסוק מפורש הוא ''למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך'' (דברים ח טז). במידה זו נוהג הקב''ה בכל דור ודור לכל אדם, כאשר הקב''ה רוצה להעלות במדרגה רוחנית, הוא מנסה אותו תחילה, וע''י הנסיונות והיסורים האדם מתעלה. וכן שנינו בגמרא (ברכות דף ה) שלושה דברים נקנים ע''י יסורים והם: תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא, ואמר החפץ חיים זיע''א שהימים שאדם עובד את ה' מתוך צער ויסורים נחקקים לו לעד להזכר לטובה עבור זה. ומחשיבים זאת לאדם כאילו היה מתחסד עם קונו. ומקרא מלא הוא (ירמיה ב, ב) ''זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה''.
מסופר על הגה''צ רבי ברוורמן זצ''ל מתלמידי המהרי''ל דיסקין זצ''ל שבסוף ימיו סבל יסורים נוראים, ושמעו אותו מודה להקב''ה על היסורים שאלמלא הם אי אפשר לעמוד בפני בית דין של מעלה, שאלוהו תלמידיו והרי התנאים הקדושים אמרו על היסורים לא הם וללא שכרם? אמר להם הרב זצ''ל הם יכלו להרשות לעצמם לוקסוס כזה, אני לא!
הספורנו זיע''א פירש את הפסוק בתהילים ''גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני'' (תהילים כג) אומר דוד המלך יודע אני שאתה שהוא המכה על כן שבטך שהכית אותי. ומשענתך, שאחר המכה באה המשענת וההצלה הם מנחמים אותי. כאשר שוב באים עליי יסורים אני שואב חיזוק ותקווה שגם בפעם הזו אזכה שוב למשענתך. כתב הגה''צ מרדכי ששון בספרו ''קול ששון'' שסיבת היסורים הבאים על האדם הם ארבעה, הראשונה לכפרת עוונותיו. השנייה כשרואה הקב''ה לבבו שהוא קרוב לחטוא שולח לו יסורים להכניעו שלא יחטא וע''י זה עוזרו. השלישית- יסורי הצדיקים שהם מכת המשיח שסובל יסורים על עוונות הדור. והאחרונה מחמת גלגולים אחרים. ולכן צריך האדם לקבל את היסורים הבאים עליו בשמחה שלא יערכנה דבר מכל טובות העולם.
הגמרא בברכות (דף ה) אומרת על הפסוק (תהילים צד, יב) ''אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתיך תלמדנו'' שהקב''ה מביא יסורים של אהבה לעוסקי התורה כדי להרבות שכרם לעולם הבא, אומרת שם הגמרא כל שהקב''ה חפץ בו מדכאו ביסורים שנאמר ''וה' חפץ דכאו החלי''. יכול אפילו לא קבלם באהבה? תלמוד לומר אם תשים אשם נפשו, מה הקרבת קרבן לדעתו של המקריב- אף היסורים. ואם קבלם מה שכרו? ''יראה זרע יאריך ימים'' ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, עכ''ל.
כתוב בספר ''ראשית חכמה'' (דף קעו) דבר ברור הוא שיותר טוב לצדיק להיות נידון אפילו ביסורים של איוב בכל גופו כל ימיו, שהוא דבר בזוי, ובזמן הקצר שהוא בעולם הזה, ולקבל גמול טוב בדבר הנכבד בעולם העליון ובזמן הטוב שכולו ארוך ואינו פוסק עולמית. זה יותר טוב לצדיק ממה שיהיה שלם בעולם הזה ולא יהיה נפרע מחטאיו בעולם הזה. ויהיה נידון בעולם הבא ביסורי גיהינום או מחמת חטאו ימעט נשמתו ממעלתה בעולם הנשמות. עכ''ד. עוד כתב הראשית חכמה בשער התשובה (פרק ג) וז''ל: ובתנא דבי אליהו אומר אליהו הנביא זכור לטוב שמי שמקבל יסורים ניצול מדין גהינום ונכנס לגן עדן, וזהו שאמר הכתוב (איכה ג, כז) ''מוב לגבר כי ישא עול בנעוריו'' אמר אליהו אשרי מי שמקבל יסורין מנעוריו, שסופו נח, ומניין שכך? מאיוב שאמרו לו חבריו ''והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד'', ולא עוד אלא שיסורין אלו יצילוך מגהינום ויניחוך בגן עדן שנאמר ''ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה ונחת שולחנך (בעולם הבא) יהיה מלא דשן'', עכ''ד.
אמרו חז''ל מי שיש לו צער ויסורים, ובכ''ז מתפלל ולומד תורה ועובד את ה' מעלתו בשמיים גדולה עד מאוד כי עדיף פעם אחת בצער ממאה שלא בצער, וזה אף בצער כל דהו. אמרו חז''ל במסכת ערכין (דף טז ע''ב) עד היכן תכלית היסורין? אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלוש מטבעות ועלו בידי שתיים ועכשיו צריך עוד פעם להכניס ידו לכיס- גם זה נחשב יסורים. צא וחשוב אם יש עוד קצת צער ובפרט בשעה שמקיים תורה ומעשים טובים פי כמה נכפל שכרו לאין שיעור. ואפשר במעט זמן של עשיית מצוות ומעשים טובים ביסורים לפעול יותר משנים רבות ללא יסורים!
דורשת הגמרא בעירובין על הפסוק (שיר השירים ז, יב) ''לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים'': בא נצא השדה ואראך תלמידי חכמים שעוסקים בתורה מתוך הדחק וכל הלומד תורה מתוך הדחק תפילתו נשמעת שנאמר ''חנון יחנך לקול זעקך''. וכתיב בתריה ''ונתן לך לחם צר ומים לחץ'', רב אחאי אמר אף איז הפרגוד ננעל בפניו שנאמר ''ולא יכנף עוד מוריך''.
ואיתא בתנא דבי אליהו זכור לטוב אם יש באדם תורה ומעשים טובים, ויסורים באים עליו ליבו מתיישב עליו, כיצד יעשה? יצדיק עליו את הדין. ועוד שם: חזר הקב''ה על כל מידות טובות ולא מצא לישראל אלא עניות, שמתוך העניות הם יראים את ה'. שאם אין להם לאכול, הם מבקשים רחמים מן הממציא כל נמצאים. ואין לומד אדם תורה אלא מתוך עניות שנאמר ''מקימי מעפר דל''.
ומסופר על מרן החפץ חייכ זיע''א שפעם התאוננה אשתו הרבנית על רוע המצב ואמרה הלא בית פלוני שהם עמי הארץ הון ועושר בביתם ואנו שעוסקים בתורה תדיר חיים בדוחק כל כך: אמר לה החפץ חיים אני רואה לפי יושר ליבך שהאיש פלוני שלא חנן אותו השם בדעת רחבה ולא הצליחו בבנים עם כשרונות טובים צריך הקב''ה להענישו גם בעניות, ואת שחנן אותך השם בבעל ובבנים בני תורה ואת חפצה להתברך גם בעושר?? איפה היושר וההגיונות? רצונך שביתינו יתברך בכל ובית פלוני ישאר ריק מכל לא ברוחניות ולא בגשמיות? על כן נשמח בחלקינו.
כתב בספר ''חובת התלמידים'' שיש והיסורים באים על האדם מפני שאינו מתפלל מספיק אל השם יתברך לכן נותן לו הקב''ה יסורים כדי שיהיה לו סיבה להתפלל. העולם סוברים שבני אדם מתפללים בגלל שיש יסורים אבל ההיפך הוא הנכון, אליבא דאמת בגלל שלא מתפללים מספיק באים היסורים. ומשלו זאת למלך שהיה בא בדרך והייתה בת מלכים צועקת ומתחננת לו שיצילה מן הליסטים שמע המלך והצילה, לאחר ימים ביקש לשאת אותה לאישה והיה רוצה שתדבר עמו ולא הייתה מדברת, מה עשה המלך? גירה בה את הליסטים כדי שתצעק וישמע המלך קולה. וזו הסיבה שהיו אימותינו עקרות, שרה רבקה רחל לאה וחנה מפני שהקב''ה מתאווה לתפילתן של צדיקים.
משל מהמגיד מדובנא זיע''א שתי ידידים בלב ובנפש, שמעון וראובן, ובכל יום כאשר ראובן נפגש עם שמעון בדרך מקדים לו שלום בסבר פנים יפות, ושמעון עונה לו בידידות. יום אחד נפגשו שניהם ופתאום ללא התראה מוקדמת התפרץ ראובן כלפי שמעון בצעקות וגערות. ושמעון מגודל אהבתו לראובן שתק ולא ענה, קיבל הכל באהבה כדכתיב ''על כל פשעים תכסה אהבה''. והנה למחרת נפגשו ביחד ובירך ראובן את שמעון לשלום ובוקש את סליחתו. שאל אותו שמעון מה היה לך אתמול? ענה ראובן אתמול התמלאתי כעס וחימה על דבר מסויים ולא היה לי מקום ועל מי לשפוך חמתי וכעסי וידעתי שאם אמצא סתם אדם או חבר רגיל ואתקצף עליו, הוא יקלל ויגדף אותי, לכך בחרתי בך שידעתי שאתה תבין ותבליג ולא תענה וגם תמחול ותסלח לי.
הנמשל בעניין היסורים בעולם הזה, כאשר הקב''ה ישתבח שמו כועס, אינו מוציא כעסו על הרשעים מפני שהם יטיחו דברים כלפי מעלה, ויהיה חילול השם ויענשו עונש רע ומר. כיון שדרכו של הקב''ה להטיב לברואיו, לכן נותן דווקא להם את הייסורים ביודעו שאינם בועטים אוהבי ה' מקבלים דינם באהבה, אינם מהרהרים אחר מידותיו ולכן מוסיף לצדיק שכר רב על סבלו ויסוריו, הה''ד ''את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה'', (משלי ג, יא).
עוד ידוע שכל עולם הבא תלוי ביסורים. שאמרו חז''ל שכל מי שעברו עליו ארבעים יום ללא יסורים כאילו אכל עולמו, כלומר קיבל עולם הבא שלו כאן בעולם הזה. ורבי אלעזר בנו של רשב''י זיע''א ורבינו הזמינו על עצמם יסורים באומרם חביבים יסורים, ובעולם הבא נחשבים יסורים רכוש רב ועצום. ואמרו עליו על האדמו''ר מקוצק זיע''א שהיה בעל יסורים גדול מאוד, ותמיד היה בשמחה ובמראה טוב. ושאלוהו כיצד אפשר לסבול יסורים נוראים כאלו ולהיראות שמח?? אמר כי אינו מבין את השאלה, על מה שסבל כבר אין מה להצטער, כי כבר עבר ואיננו. ועל מה שעתיד לסבול אין מה להצטער כי אולי הוא יתרפא או לא יהיה בעולם. ולמה יצטער על עולם שאינו שלו? אלא על מה יש להצטער?על הרגע הזה? צער של רגע אפשר לסבול, וזהו יסוד גדול ועצום בחייו של כל יהודי בכל מצב שנמצא.
כו. המכיר את מקומו:
אשרי אדם המכיר את מקומו ובזה ניכר שחכם הוא, ומאידך הדיוט קופץ בראש, החכם לא מדבר לפי הגדולים ממנו בחכמה, לא מתיימר לעסוק ולפסוק בדברים שאינו יודע ואינו מבין, אין הוא מדבר עד שיאמרו לו, שתוק! אלא שותק עד שיאמרו לו דבר נא! דוגמא לכך מוצאים אנו אצל קרח שפיקח היה ובכ''ז לא השכיל להבין ולהתבונן ואמר ''כי כל העדה כולם קדושים''. כלומר והיה כעם ככהן, וכתוצאה מהשקפה זו ירד חורבן לעם ישראל. אלא המאמין והבוטח לא מבקש לעצמו גדולה ושררה ויודע שבמקומו יושבוהו, ומשלו יתנו לו ואין אדם נוגע במוכן לחברו כמלא נימה.