בני אהובה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי יהונתן אייבשיץ
פרק ו · הלכה ז
אבל הנשים והקרובים וכו' אבל הפסולין בעבירה מדברי תורה פסולין להבאת הגט וכו'. עיין בראב"ד ובמ"מ ורשב"א והרא"ש והמשנה למלך כתב דלכך פוסל הרמב"ם אף במקוים משום דיכול להכחיש השליחות ולא דק דלהרמב"ם אין צריך עדים על מינוי שליחות כלל וכ"ש בגט מקוים אינו יכול להכחיש השליחות דאמר גיטך בידי מה בעי כנודע לקמן בפרק ז' ובטור ובש"ע בסימן קמ"א ולכך פסק דיכול שליח לעשות שליח בפני עצמו וכן הרא"ש ס"ל כן דכשהגט מקוים דאינו יכול להכחיש השליח כמ"ש לקמן באריכות בדבריו ולכך יפה תמה על הרמב"ם ומזה ראיה דהרא"ש ס"ל כמ"ש לקמן דבגט מקוים אינו יכול להכחיש השליחות וכל דברי המשנה למלך בזה במחילת כבודו הם שלא בהשגחה.
והנה מלשון הרא"ש דכתב ואם היה מקוים אפילו לא עשו תשובה כשר דבני כריתות נינהו ולשיקרא ליכא למיחש ודלא כמ"ש הרמב"ם וכו' מובן דס"ל דהרמב"ם חושש לשיקרא והיינו אף דמקוים צ"ל דהרמב"ם מיירי מקוים משאר כתב יד עדים וכדומה ולא שהעדים בעצמן מעידין על כתב ידם ודעת הגאון בטור חו"מ דהיכא דבעי קיום דאורייתא לא סמכינן אהך קיום עיין בטור ח"מ סימן ס"ט ובש"ך שם ס"ק י"ג ודעת הרמב"ם היכא דהבעל טוען מזויף הוי הקיום דאורייתא היכא דאינו מכחישו האשה או השליח דהוי טענתו טענת ברי כמו טענת האשה ועיין במ"מ בפרק ז' מהלכות אלו ובמ"ש שם וא"כ זה השליח דהוא פסול דאורייתא אמירה דיליה כלא חשיבי והוי קיום דאורייתא ובזה לא סמכינן אהך קיום ולכך ס"ל לרמב"ם דפסול ואם אינו מקוים בטל דהעמידנה בחזקת אשת איש כיון דקיום דאורייתא ועיין בבית שמואל בסימן קמ"א ס"ק מ"ו אך לישנא דאם נתקיים צ"ל דמיירי בדרכי הקיום שהוא לא מהני רק לדעת הגאון הנ"ל בקיום דרבנן ולא מיירי בעדים דעדים בעצמן באין להעיד על כתב ידם ואף דהרמב"ם לא ס"ל כדעת הגאון בכתב יד כמ"ש הש"ך גופיה שם יש לומר דפליג רק בזה דס"ל דגם בכתב יד הקיום רק דרבנן אבל מ"מ י"ל דמודה לסברת הגאון דבקיום דאורייתא לא מהני קיום זולת שיעידו בעצמן על כתב ידם או יש לומר דס"ל להרמב"ם דחיישינן אולי יטעון הבעל לפקדון מסרתי לו ואף דקי"ל דשליש נאמן באומרו לגירושין מסרו לי ובפרט בעיר אחרת ליכא למאן דאמר דהבעל נאמן היינו כשהוא איש מהימן אבל בפסול ורשע דאורייתא אין כאן נאמנות ואם כן חיישינן אולי יבוא הבעל ויטעון לפקדון מסרתי לו ואין כאן ראיה גיטך בידי מה בעי ולגבי דהאי גברא הבעל נאמן ולכך חיישינן ופסול מדרבנן.
אמנם מאין יצא זה לרמב"ם כבר חתר מהר"י בן לב למצוא להם מקום ודבריו דחוקים למאוד כנראה שם לחדש דין דבסומא אפילו גט מקוים פסול להביא גזירה אטו אינו מקוים ולכן נראה בזה דהנה הרא"ש הביא בשם הרמ"ה דהיכא דצריך לומר בפני נכתב ופסול מעבירה דאורייתא דפסול להביא גט אם היה פסול בשעת קבלת הגט וכשר בשעת נתינה כשר לומר בפני נכתב ובפני נחתם ועיין במהריב"ל חלק א' דף קכ"ו דתמה על הרמ"ה הא בפיסול הגוף מחמת עבירה צריך להיות תחילתו וסופו בכשרות ותירץ דמודה רמ"ה לדין זה כמבואר בתשובת הרא"ש כלל כ"ה רק כאן הואיל וקיום שטרות דרבנן אין צריך להיות תחילתו וסופו בכשרות וצריך טעם מנא ליה לרמ"ה דין זה. ונראה דקשיא ליה משום דבמתניתין גיטין דף כ"ג קחשיב הפסולין להבאת הגט חש"ו נכרי וסומא ומפרש הגמרא בחו"ל דאינו יכול לומר בפ"נ וקשה למה לא קחשיב נמי פסולים מחמת שעברו אדאורייתא דאינן יכולין להביא גט בחו"ל הואיל ואינן נאמנים לומר בפ"נ ולזה ס"ל לרמ"ה דבזה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וא"כ לא קחשיב ליה התנא בכללא דבכולן נאמר קיבל הקטן והגדיל נכרי ונתגייר וכו' דבעינן תחילתו וסופו בכשרות כדמסיים זה הכלל וכו' אבל בפסולים מחמת עבירה כשר כשעשה תשובה וא"כ אינו בכלל המנוים ולא כללן התנא בחדא. אך הרמב"ם ס"ל דלא כרמ"ה דלענין אמירת בפני נכתב לא מהני סופו בכשרות דאיך יעיד בפ"נ והוא ראה בהיותו פסול ואין בראיה שלו ממש וא"כ קשיא ליה למה לא קחשיב במתניתין פסול מחמת עבירה בהדי הנך דפסולין להבאת הגט ולזה ס"ל לרמב"ם דאפילו במקוים פסול והיינו מטעם הנ"ל דאולי מזויף הוא כי אין טענת השליח טענה להיותו פסול או דלמא מסרו לפקדון כהנ"ל ולזה ודאי כשהוא כשר בשעת אמירה ונתינת הגט דמהני דאין צריך כאן לעדות רק דיהיה בר סמכא להיות בדבריו ממש א"כ אלו הוי קתני פסול מחמת עבירה בהדי הנך א"כ פסול אפילו במקוים ולזה באמת מהני סופו בכשרות וא"כ ליתא בכלל הך כללא דבעי תחילתו וסופו בכשרות ולכך לא קתני ליה במתניתין דאיך ימנה הפסול מחמת עבירה בהדי אינך דלא דמיא כלל מכל צד.