אור ברסלב

בני אהובה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי יהונתן אייבשיץ

פרק ג · הלכה ה

פרק ג

מי שכתב לגרש וכו'. עיין בכ"מ שהביא דברי הטור במ"ש בסימן קמ"ח דאם נתן הגט לשליח והשליח נתן לה הגט אחרי שנתייחד עמה הרי זו לא תנשא בו לכתחילה וכתב הכ"מ ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שלא חילק בדבר עכ"ל ויש להקשות הא בלא"ה על כרחך צ"ל בדברי הרמב"ם דנתן לה הגט אחר היחוד בעצמו או צוה לשלוחו ליתן לה דהוי כנתנו לה בעצמו דאל"כ ליחש שמא פייס הואיל ונתייחד עמה ואפי' מיירי בארוסה די"ל דלא חיישינן דלמא פייס וגט ישן הוה היינו אם לא ידעינן דנתייחד עמה אבל בידעינן דנתייחד עמה ודאי דיש לחוש לפיוס וגם רב מהדוחק דיהיה דינו של הרמב"ם נשנית בארוסה לבד דהיה לו לבאר ועל כרחך צ"ל דהוא נותן לה הגט אח"כ וא"כ אין כאן חשש פיוס כיון דהוא בעצמו נותן לה הגט וכי הוא עשוי לקלקלה וכל האמתלות שכתבו התוס' בגיטין דף י"ח ע"ב בד"ה חיישינן שמא פייס במקום דלא חיישינן לפיוס הוא הכל היכא דלא ראינו דנתייחד עמה ואמרינן דאית ליה קטטה עמה ומסתמא לא נתפייס אבל בראינו שנתייחד עמה הרי ראינו שחמתו שככה ודאי דיש לנו לחוש לפיוס אם לא שהוא בעצמו נותן לה הגט וצ"ל דמ"מ נפק"מ היכא דנותן לה נאמנות שלא נתפייסת וא"כ אף דראינו דנתייחד עמה מ"מ אולי לא פייס אותה ועל זה נאמנת וא"כ הרי כאן רק חשש דגט ישן ולכך תנשא לכתחילה אפילו ע"י שלוחו לדעת הרמב"ם.
והבית שמואל ריש סימן קמ"ח החליט דלא מיירי בנותן לה נאמנות ולא ידעתי למה דודאי זה אמת דדינו של הרמב"ם מיירי בלי נתינת נאמנות דאל"כ הי' לו לבאר וכן במתניתין דגט ישן דאל"כ רב דאמר למילתיה דנתן לה נאמנות לעיל דף ע"ו ע"ב אברייתא למה לא אמרה אמתניתין דגט ישן רק בנותן לה הוא בעצמו הגט ודאי דאין צריך לנאמנות כמ"ש לעיל אבל ע"י שלוחו בזו יש לומר בנותן לה נאמנות דמהני ולא הוי רק גט ישן וא"כ עדיין יש נפק"מ בין דינו של הרמב"ם להרמ"ה והרא"ש ופשוט הוא וקושיית הב"ש על הש"ע ריש סימן קמ"ח לא הבנתי.
איברא לפי מ"ש רבינו בפרק ט' הלכה כ"ה נתייחד עמה וכו' שפירש בו המ"מ דאם עשה מעשה קודם הגיע הגט לידה מיד השליח בטל השליחות לגמרי ובזו ודאי דאין נאמנות לאשה מועיל דאיך תועיל נאמנות במה דאמרינן דהגט בטל לגמרי ולא אמרו דנאמנות מועיל אלא במקום דיש חשש ולעז בעלמא כמ"ש התוס' והפוסקים אבל במקום דהגט בטל לגמרי פשיטא דאין נאמנות מועיל לקיים הגט שבטל דבר תורה וא"כ כאן אלו שלח הגט ביד השליח ונתייחד עמה טרם הגיע מיד שליח לידה הרי בטל הגט ומה יועיל נאמנות ומכ"ש דאין ענין גט ישן כאן כלל וא"כ הרי דברי רבינו מוסיף על דברי רמ"ה דביד שליח הגט בטל לגמרי.
לכן נראה לומר דדעת הש"ע דלא כדעת המ"מ דס"ל דהך דינא דנתייחד עמה מקורו הוא מדאמרינן בגיטין דף י"ח דר' שמעון בן לקיש ס"ל דלא הכשיר ר' שמעון אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא דלמא פייס ורבי יוחנן ס"ל אי איתא דפייס קלא אית ליה למילתא וקשיא ליה לרשב"ל איך פוסל לגמרי הא יש תקנה באומר לה תהא נאמנות שלא פייסתי כדאמרינן לקמן דף ע"ו גבי הרי זה גיטך כל זמן שלא אעבור מנגד פניך ל' יום וכו' ואיך מיפסל לגמרי והא ר"ש לא נחית הכא אלא לחלוק את"ק בענין מוקדם וגם לר' יוחנן דאמר קלא אית ליה קשה הא לקמן דף ע"ו פרכינן ודילמא פייס ויהיו כל קושיות הגמרא שלא אליבא דרבי יוחנן לכן ס"ל לרמב"ם דודאי לאחר גמר הגט בפיוס בעלמא הוי לעז בעלמא ובזו מהני נאמנות כמ"ש התוס' אבל קודם גמר הגט אי איתא דפיוס הוי ביטול גמור בהא לא מהני נאמנות כלל ולכך אמר רשב"ל דפוסל ר"ש ור"י ס"ל דלא חיישינן דהא אית ליה קלא והוא רק לעז בעלמא וכיון דאיכא לעז בעלמא מהני נאמנות והשתא כל השקלא וטריא דף ע"ו לקמן הוא לר' יוחנן וס"ל לרמב"ם דודאי ר"י ורשב"ל לא יחלוקו אליבא דר' שמעון במה דלא נפק"מ לדינא כיון דקי"ל הלכה כחכמים אלא דנפק"מ לחכמים בנדון דידן שכתב הרמב"ם שצוה לשליח לכתוב ולחתום ונתייחד עמה טרם נגמר הדבר דג"כ לרשב"ל חוששין שמא פייס ולר"י אי איתא דפייס קלא אית ליה וכו' ולפ"ז היכא דבאמת נתייחד אף רבי יוחנן מודה דבטל דלולי כן היה מהני נאמנות וא"כ פסק הרמב"ם הך דינא דהיכא דנתייחד דהגט בטל ולא מהני נאמנות ודברי הרמב"ם הן דברי הגמרא בפלוגתא דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש.
ומש"כ הרמב"ם דק"ו הדברים וכו' אין פירושו ללמוד הדין משם דהא התם הטעם משום קידושין כמ"ש הר"ן רק דלא תימא אף דנתייחד עמה לימא כיון דנתן עיניו לגרשה מיסני סני לה ומאוסה היא בעינו ולא בעל ולזה קאמר ק"ו הדברים אם שכבר גירשה חוששין שמא בעל אף כי קודם שגירשה מכ"ש שאינה מאוסה בעינו וא"כ לולי דעתו לפייס ולבטל הגט אינו מכניס עצמו לכלל יחוד ובעילה ובודאי בטל ליה זהו מה שנראה לי בביאור דברי הרמב"ם ומעתה יש לומר כי קאמר הרמב"ם דוקא קודם שנגמר הגט דומיא דהך דר' שמעון דלא נחתם כלל אבל בנגמר הגט רק מחוסר נתינה בזו אפשר דביחוד לחוד לא מחזקינן ליה לביטול והבו דלא לוסיף עליה דהא בהך דינא גופיה חולקים הפוסקים ומכ"ש דנימא אם נגמר הגט כדינו וכהלכתו שנימא דביחוד בעלמא מבטל ליה וזה נראה לענ"ד בכוונת הרמב"ם ודינו יצא מגמרא הנ"ל במחלוקת ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש.

ותנשא בו לכתחילה. מסתימת רבינו משמע אפילו שהבעל כאן ורש"י והר"ן כתבו דוקא כשהלך למדה"י וכתב הבית שמואל בסימן קמ"ח ס"ק ג' דהרא"ש והרמ"ה לא ס"ל כרש"י דאל"כ מנא לן לחלק בין שליח לנתינה מידו לידה דהא דאמרינן דף י"ח גבי המשליש גט לאשתו דמותרת לינשא ולגט ישן אין חוששין דמשמע אי חוששין אסורה לינשא היינו כשהבעל פה ולא הלך לדרכו כמ"ש רש"י עכ"ל ולי נראה לדוחק דהרא"ש יחלוק בזה ארש"י רק דס"ל כמ"ש התוס' דנאמנות שלא פייסתי מהני הואיל וכל חשש דפיוס הוא משום לעז של בעל וכשנתן נאמנות שוב אינו מערער דכסיפא ליה מילתא ולפי זה קשה מה פריך וליחש שמא פייס הא הבעל הוא פה ואמר שלא פייס ואיך יערער אח"כ להכחיש דיבורו כיון שהגיד כבר שלא פייס ואי טען שפייס א"כ מה משני באומר נאמנות מה מהני נאמנות הא חזינא דלא כסיפיא ליה וטוען פייסתי ועל כרחך צריך לומר דסתמא דגמרא ס"ל דברייתא מיירי בכל גוונא אף דהבעל אינו לפנינו ולכך חוששין אולי יבוא ויטעון פייסתי ומשני באומר נאמנות ולא יערער כי כסיפא ליה וא"כ כיון דעל כרחך מוכח מהגמרא דהבעל איננו פה ואעפ"כ אמרינן דלא חיישינן לגט ישן ש"מ באינו פה לא תנשא לכתחילה בע"י שליח ובאמת רש"י כתב בפרק כל הגט דף כ"ט ע"ב באומר נאמנות ושוב לא מהימן אי טען פייסתי ולפי זה שפיר יש לומר דהבעל פה וצועק פייסתי ובאומר נאמנות לא משגיחין ביה ואפשר דרש"י אזיל לשיטתו דפירש בגיטין דף י"ח דחשש פיוס הוא מחשש דגט ישן וא"כ בהא דאומר נאמנות אף אם צועק ככרוכיא לא משגחינן ביה דמה בכך אף אם האמת אתו אם נשאת לא תצא כהנ"ל משא"כ התוס' דפירשו דילמא פייס וביטל הגט וא"כ אם האמת כדבריו הרי כאן אשת איש ולכך אי טען פייסתי לא מהני נאמנות והרמ"ה ס"ל כהתוס' כמבואר בטור סימן קמ"ד עיי"ש.
והא דפירש רש"י בגיטין דף י"ט ע"א גבי כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק כגון שהלך לדרכו או ניסת כבר בגט זה לא תקשה לנו דא"כ מה קאמר שם בגמרא והאמר ר' שמעון בן לקיש לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר דרש"י פירש דלכך לרשב"ל מכאן עד עשרה ימים פסול משום שמא פייס והוי גט ישן וא"כ לו יהיה כן הא כבר נשאת ולכו"ע בגט ישן אם נשאת לא תצא וכן בהלך לדרכו אפשר לומר דודאי כיון דלרבנן דהלכתא כוותייהו פסול גמור הוא דהוי מוקדם רק דאנו נסמוך אר"ש ובשלמא אי אמרת דר"ש מכשיר לגמרי בלי פקפוק יש לסמוך עליו אבל כיון דגם ר"ש משוי ליה פסול לכתחילה אין לנו לסמוך כלל אר"ש כי אם ארבנן ולפוסלו משום מוקדם הואיל ולא הורה בה ר"ש לכתחילה להתירא.
והנה בגוף הדין של רמ"ה שהביא הרא"ש פרק הזורק יש לדייק דהקשה מהך דפרק מי שאחזו דף ע"ו דאם לא אעבור מנגד פניך ל' יום דקתני דאין חוששין לגט ישן הואיל ולא נתייחד עמה תיפוק ליה דאם נתגרשה תנשא לכתחילה ותירץ דדוקא בנתן לה הבעל הגט אחר היחוד הוא דתנשא דאי איתא דבא עליה הוה חס לפגמא דברא אבל בנותן לשליח והשליח נתן לה הגט אחר היחוד לא תנשא דאי הוי מימלך ביה היה מצוה להשליח לכתוב גט אחר ויש לדייק שליח מאן דכר שמיה והוי ליה לאפלוגי בהאי ענינא דבהך מתניתין דנתן לה הגט קודם יחוד רק דאינו חל עד אחר היחוד בהא לא תנשא כיון דכבר נתן לה הגט מקדם ואם אמת הדבר דודאי משנה זו מיירי בנתן לה ע"י שליח דאל"כ אפשר דהוה מוקדם מ"מ אין ענינו לכאן להך קושיא ותירץ ונראה לי דס"ל לרמ"ה בנותן הגט מידו לידה אין חילוק בנתינה קודם היחוד לאחר היחוד דאם נתייחד עמה והיה בא עליה היה נוטל הגט ממנה להחליפו באחר משום פגמא דברא אבל במסרו לשליח קודם היחוד מי יימר דאח"כ אשכחיה לשליח לומר לו להחליפו ודברי הרמ"ה מדויקים. ובהכי ניחא דברי הטור דכתב סוף סימן קמ"ח בנותן גט לאשתו על תנאי ולא נתקיים עדיין התנאי ונתייחד עמה דאם נתגרשה תנשא לכתחילה דאף דנתן לה הגט קודם יחוד מ"מ כיון דגט בידה אלו בא עליה היה נוטלו ממנה והבית שמואל סימן קמ"ח ס"ק ז' הקשה עליו ולפי מ"ש ניחא.
ואי קשיא הא הוי מוקדם דאינו חל אלא בעת קיום התנאי והיא תגבה פירות מזמן כתיבה וגם איכא חיפוי ואי אמרינן דמיירי ע"י שליח ואעפ"כ כתב הטור דתנשא לכתחילה דמיירי במצוה לשליח ליתנו לה אחר היחוד וכמ"ש הבית שמואל בסימן וס"ק הנ"ל דכל זה דחוק לפרש דברי הטור ולא הוי ליה להטור לסתום סתומי כי האי מילתא וצריך לומר דכמו דכתב הרא"ש אם אין הכתיבה והמסירה ביום אחד דליכא למימר משום מוקדם דעדי מסירה דחזו דאין הכתיבה והמסירה ביום אחד מפקי לקלא והיינו הטעם כדי להזהיר ללקוחות שלא יפסידו הפירות ואף כאן המגרש על תנאי עידי המסירה השומעין התנאי הם מוציאין קול שהגט אינו חל כי אם בשעת קיום התנאי ומזדהרי הלקוחות וליכא כאן חשש מוקדם כמו אם אין הכתיבה והמסירה ביום אחד דמאי שנא.
ואי קשיא הא הטור חושש לתירוץ השני של הרא"ש דבעי דוקא שליח ולא דעדי מסירה מוציאין קול ולכך פסק בגט שנתאחר הנתינה מיום הכתיבה דבעי דוקא ליתנה לה ע"י שליח יש לומר דלכך בעי דוקא שליח דיש לחוש לחיפוי שמא תזנה בין כתיבה למסירה ויחפה עליה וימסרה בצנעה ובהחבא כמ"ש התוס' שלא יהיו עדי מסירה מוציאין קול עיין שם במהרש"א דיתן לה בהחבא בפני עדי מסירה ויהיה קצת קול ולכך פסול משא"כ כאן בנותן גט על תנאי בשעת נתינה אז לא ידע שתזנה אח"כ וא"כ אז נותן בפרהסיא בפני עדי מסירה כי מה יחוש אז וא"כ ע"מ מוציאין קול ממש וא"כ כשתזנה אח"כ ליכא כאן חיפוי דכבר הוציאו קול במחנה עברים שהיה על תנאי ואינה מגורשת עד שתחול התנאי וזה נראה לענ"ד ברור ולכך לא נזכר בשום מקום בפוסקים בתנאי דאם דצריך להיות ע"י שליח דאל"כ הוה מוקדם אלא ודאי בזה כו"ע מודים דע"מ מוציאין קול וליכא חשש חיפוי או הפסד פירות. ומעתה כל מה שנתחבטו האחרונים והתוס' יו"ט גט ישן היכי משכחת לה לק"מ דבתנאי אם משכחת לה ובין כתיבה לנתינה לאו דוקא ולכך כתב הרמ"ה והרא"ש והטור בנותן גט מידו לידה אם נתגרשה תנשא והיינו בנתינה בתנאי אם ונתייחד עמה ומ"מ תנשא כמ"ש לעיל הואיל ולא נטלו ממנה והך מתניתין דאם לא אעבור מיירי ע"י שליח ולא קשה מידי ודברי כל הפוסקים נכונים ודברי הבית שמואל בסימן קמ"ח ס"ק ה' נסתרים במ"ש.
אך אם נתייחד בין כתיבה לנתינה בו ביום נראה לי כדעת הב"ח והתוס' יו"ט דמ"מ הוי גט ישן דהא סתמא נשנית במתניתין כל שנתייחד בין כתיבה לנתינה ולא חילק בין אותו יום ליום שלאחריו דודאי לדברי הב"ח דלא היה מציאות לגט ישן מחשש מוקדם רק בו ביום יפה הקשה הבית שמואל איך שייך גיטה קודם לבנה אבל לפי מש"כ דשייך ג"כ ביום שלאחריו ופסלו חז"ל גט ישן אם נתייחד בין כתיבה לנתינה אף בו ביום פסלו לכך סתמא קתני כל שנתייחד בין כתיבה לנתינה ולא חילק בימים כי התקנה היתה סתם מבלי לייחד בין כתיבה לנתינה והגע עצמך אלו היא זקנה עקרה ואיילונית דלא שייך גיטה קודם לבנה א"כ תכשיר גט ישן לכתחילה דבר זה מהנמנע דגזרת חז"ל היתה מחשש גיטה קודם לבנה אבל כיון דתקנו לפסול כל שנתייחד בין כתיבה לנתינה לעולם ובכל הנשים פסלו ואף בו ביום בין כתיבה לנתינה פסלו דהשוו גזרתם.
ומעתה גם דינו של הב"ש סימן קמ"ח ס"ק ב' שרצה לומר בנתגרשה מחמת ערוה ליכא חשש גט ישן דלא שייך גיטה קודם לבנה דמאוסה היא בעינו כמ"ש בירושלמי ליתא דחז"ל פסלו היחוד בין כתיבה לנתינה אף בזקנה ואיילונית דהיו משוים גזרתם רק הירושלמי קאמר לבית שמאי דליכא במציאות גירושין רק בדבר ערוה א"כ לא היה מתחילה סיבה וטעם לגזרת חכמים אבל לבית הלל דחששו לגיטה קודם לבנה ואסרו היחוד בנתים בכל מקום ובכל הנשים ובכל הזמן גזרו ולכך לא חלקו הפוסקים וזה ברור גם מש"כ הב"ש בס"ק הנ"ל לתרץ קושיית התוס' בגיטין דף פ"א ע"ב בד"ה בית שמאי סברי וכו' על הא דאמרינן המגרש אשתו ולנה עמו בפונדק דב"ש סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות מהא דיבמות דאמרינן דב"ש ס"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכאן דמגרש משום ערות דבר שאני זה לא ס"ל להתוס' דעד כאן אמרינן בירושלמי אלא אם לא ראוה שנבעלה דאמרינן מזוהמת היא בעינו ואינו בועלה אף שנתייחד עמה אבל בראינו שנבעלה הרי חזינן דאינה נמאסת בעינו ולמה יעשה בעילתו בעילת זנות וקושיית התוס' למ"ד ראינו שנבעלה עיי"ש בתוס' והדבר מבואר.

תוכן העניינים

בני אהובה על משנה תורה, הלכות גירושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה