בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יהונתן אייבשיץ
פרק כב · הלכה כט
המוכר קרקע לאשתו וכו'. עיין במ"מ שמחלק בין מכר להלואה דבהלואה הואיל ולותה לו ולא לקחה בהן קרקע אמרינן אפילו במעות גלוין מסתמא הן משלו ולכך לוה מהאשה ונתגרשה אין לה בהן כלום והלח"מ תמה על זה דא"כ מה פריך במסכת בבא בתרא דף נ"א ע"א על הא דאמרינן המוכר קרקע לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלוי זוזי קעביד מהא דקתני ליה מהאשה וכו' והא לשיטת המ"מ הבדל גדול יש ביניהם עיי"ש מה שדחק ולי נראה דלק"מ דבשלמא בנאמנות דידה אי נאמנת לומר דשלה הם או אי אמרינן דשל בעלה הן בזו יש לחלק בין מכירה להלואה כמ"ש המ"מ דאלו שלה הן לא נתנם להלואה כי אם בקניית קרקע אלא ודאי דשלו נתנה לו אבל בזה אי השטר שנתן לאשתו אי אמרינן הואיל ונתן שטר הרי מעשה השטר קיימין או דנימא דעושה כדי להערים ולהוציא שלה מידה בזו להסלקא דעתא דלא אמרינן משויא נפשיה עבד לוה לאיש מלוה פשיטא דאין לחלק בין שטר מכירה לשטר הלואה וא"כ קושיית הגמרא למאן דאמר דבמכר קנתה אף במעות טמונים ואף שיכול לטעון עשיתי לגלוי זוזי להציל פירות שלי דאף דנאמנת במכר שהמעות שלה הא מ"מ הפירות שלי הן וצ"ל דלא עביד בשביל תחבולה זו שטר וקשיא א"כ איך אמרינן לוה וכו' דעושה שטר חוב בשביל תחבולות הוצאות המעות מיד האשה ואי משום ששם מציל כל המעות מידה לדעת המ"מ וכאן במכירה מציל רק הפירות דעל הגוף נאמנת דמאי שנא הא דין פרוטה כדין מאה אם עושה תחבולה בשביל כך עושה נמי בשביל כך והגע עצמך אם לוה עשרה זהובים או דהפירות הן עשרה זהובים וקושיית הגמרא שפיר ומשני דגבי הלואה ודאי יש ראיה דעשה תחבולה דלא שויא נפשיה עבד לוה וכו' ולק"מ.
איברא לולי דברי המ"מ הייתי אומר דדעת הרמב"ם ג"כ בטוען ברי שהמעות שלו הוא וממעשה ידה הן וכדומה נאמן כיון שתפס כדעת הרשב"א ויתר הפוסקים אלא שס"ל דאפילו במעות גלוים כיון דלא נודע מקורן מאין באו לה כשתפס נאמן לומר שלי הן ולא מהני כאן ההבדל בין טמונים לגלוים כיון שאינו נגלה אופן ביאת המעות לידה והוא שתפס מי יוציאן מידו בספק אם הוא טוען ברי שלי הן ולכך ס"ל במוכר קרקע לאשה דמחלקינן בגמרא בין טמונים לאינם טמונים ועל כרחך מיירי דאין כאן מחלוקת בין בעל לאשה בסיבת המעות דאף הוא אינו יודע מאין באו לה המעות וא"כ האשה נאמנת רק הסיכסוך הוא דהוא טוען דאין במכירת השדה ממש והוא אינו רוצה לקיים המקח ועל זה מחלקינן בין מעות טמונים אז המקח בטל ובמעות גלוים המקח קיים אבל בענין גוף המעות בזו לא נחלקו משא"כ בלוה מהאשה שם עיקר מחלוקותם בגוף המעות אם הם שלה בתורת נכסי מלוג א"כ בגירושין הם שלה בהחלט או שלו הם ממעשה ידיה ובזו עיקר מחלוקותן ואמרינן הואיל ותפס הבעל הוא נאמן והשט"ח שעשה אין ראיה דלהוציא את שלו קעביד ומעתה אין חילוק בין מעות טמונים לאינם טמונים דמה בכך דהן גלוים כיון שלא נודע איך ובמה באו ליד האשה והוא תפסן נאמן לומר ששלו הן ובשביל כך עשה שט"ח להוציא את שלו מתחת ידה בתחבולה וקושיית הגמרא דהקשה מהך דלוה מן האשה על הך דהמוכר שדה לאשה אף דלפי מש"כ יש כאן חילוק בנושא דבמכר אין הכחשה בגוף המעות ובהלואה יש הכחשה בגוף המעות מ"מ כבר כתבתי לעיל דהקושיא הוא רק אם אמרינן דעושה שטר בערמה להוציא מעותיו אף אנו נימא במכירה במעות טמונים שעשה בערמה להוציא המעות כדי שיוכל לאכול פירות והדברים שקולים בסברא.
ומעתה הרמב"ם אחז דרכו דרך ישרה להעתיק לשון הגמרא ולא לחדש דבר מה שלא נזכר בגמרא דבמכירה שאין הכחשה ביניהם לפירוש הגמרא גם הוא העתיק כך וחילק בין טמונים לשאינם טמונים ובהלואה דיש חילוק באיכות המעות ומאין באו לידה העתיק סתם דבעל נאמן ולא חילק בין טמונים לאינם טמונים וכי מאין יהיה שם הבדל בכך כמ"ש לעיל ותפס הרמב"ם בכל מקום דברי הגמרא בלי שנות ואולם פה אם גם במוכר שדה לאשתו והבעל טוען ברי שהמעות שלו הוא אף דגם כאן הוא נאמן אין זה מענין מכוון בגמרא במאמר ההוא במה שחלקו בין טמונים לאינם טמונים ולכך גם הרמב"ם ז"ל לא דיבר בו וסמך עצמו על הכלל הנאמר בהלואה דלענין כפירה והכחשה אין הבדל בין מכירה להלואה וגם בלאו הכי כיון דהבעל תופס כלל הוא בדין התורה הממע"ה ועיקר דקמ"ל דאין נתינת השטר ראיה ואידך הדין זיל גמור משארי הדינין בדיני ממונות וזה נראה לענ"ד ברור ונכון בדברי רבינו הרמב"ם ואין צריך לחילוקים רבים ודחוקי לשונות כמ"ש המ"מ ולפי מ"ש הדבר מבואר בעצמו אלא שבטלה דעתי נגד דברי המ"מ וצ"ע.
וזהו נראה דהיה דעת ר"י דס"ל דאף במעות שאינם טמונים אם תקף הבעל אין מוציאין מידו והיינו כוונתו אם הבעל טוען ברי דלולא זאת תפיסה מספק לא מהני וקושיית רבינו שמשון שהביא הרא"ש דא"כ אף במעות גלוים לא תקנה דיאמר לגלויי זוזי הוא דבעי לק"מ דהגמרא לא מיירי מהך נדון דטוען ברי רק מיירי בטוען שמא ולכך יש חילוק בין טמונים לאינם טמונים כמ"ש לעיל ברמב"ם והא לא קשה דלוקמי הא והא במעות גלוים וחדא בטוען שמא וחדא בטוען ברי הא לא קשיא דסתמא קתני ודחיקיה ליה לאוקמי דמיירי בטוען טענת ברי ועוד דניחא ליה לאוקמי מילתא דרבא כמו מילתא דרב יהודה דמחלק להדיא בין טמונים לאינם טמונים ודברי הרמב"ם עם דברי הר"י עולים כאחד.
שם במגיד משנה אבל מדעת הרשב"א וקצת מפרשים נראה שהם משוים אותם לגמרי וכו' ובאמת לא לכל מילי משוה אותן הרשב"א דהרי לפי מ"ש המ"מ בפרק ב' מהלכות מלוה ולוה בסופו דעת הרשב"א בלוה מהאשה מעות שאינם טמונים הוה כהודה שניתן לה מעות מאחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן כלל ואינו אוכל פירות וכמ"ש הבית שמואל ג"כ בשמו סימן פ"ו ס"ק י"א עיי"ש ואלו במכר במעות גלוים קי"ל דקנתה והבעל אוכל פירות ועל כרחך צריך לומר ולחלק דבהלואה אלו היה רוצה לאכול הפירות לא הוי נחית לשויא נפשיה עבד לוה לאיש מלוה משא"כ במכר שמכר שדהו בהחלט כדי שיאכל הפירות ממנו ולפי זה גם בזה יש לחלק בטוען במעות גלוים ברי שלי הן אפשר דבמכר נאמן ואף דקי"ל דבהלואה לשיטת הרשב"א אינו נאמן התם שאני דלא קעביד נפשיה עבד לוה וכו' אבל במכר לא ידעתי למה לא יוכל לטעון כן כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם עשיתי לתפוס את שלה לידי ולטעון ברי אמנם בדברי רמ"א בהגה סימן פ"ה סעיף ט' לא משמע כן דמשמע דוקא במעות טמונים מהני טענת ברי שלו וצ"ל דלכך נאמן הבעל בטענת ברי שלו אף דהמעות בחזקתה כיון דיש בידה שטר על הדמים אפ"ה משום דאיתרע הואיל וטמנה המעות וש"מ גנוב הוא אתה נאמן אבל במעות גלוים דלא איתרע הרי הוא בחזקתה לכל דבר ואין נאמן בטענת ברי שלו.
אמנם בגוף הדין לא ידעתי מנא ליה להרשב"א דין זה דכל עצמו לחלק בלוה מהאשה בין מעות טמונים לשאינם טמונים לא נזכר בגמרא רק למדין אותו ממה שנזכר החילוק במכר לאשה וכו' וא"כ הבו דלא לוסיף עלה ולומר דבלוה במעות טמונים יפסיד הפירות מה שלא מפסיד במכר ומנא ליה לרשב"א דין זה וצריך לומר דס"ל כיון דקתני לוה מהאשה ועבד ובאשה על כרחך מיירי במעות טמונים דדמי למכר שדהו דבאינם טמונים לא יכול לומר לגלוי זוזי וא"כ על כרחך גם בעבד מיירי דוקא במעות טמונים דאי בעבד איירי אף באינם טמונים לא הוי ליה למיתני תרווייהו בחדא בבא אלא ודאי דאף דינו דעבד מיירי דוקא במעות טמונים.
וקשה בעבד אף באינם טמונים למה יחזור לו דאף דנתנו לו במתנה מ"מ מה שקנה עבד קנה רבו ועל כרחך צריך לומר דהואיל ולוה ממנו הודה דנתנו לו מתנה על מנת שאין לרבו רשות בו א"כ לפי זה באשה ג"כ הדין כן הואיל ולוה אמרינן דהודה דנתנו לה מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בו וזהו דוחק דלא דמיא דאנן אמרינן הואיל ולוה הודה שיש מקום להלואה זו ואין המעות שייך לו ולכך בעבד דלא סגי שיהיה ידו מסולקת רק בנתנו לו אחרים על מנת שאין לרבו רשות בו אמרינן דהודה על דרך הזה משא"כ באשה דיש מציאות להלואה בניתן לה מתנה בסתם מהיכי תיתי לומר הואיל ולוה הודה שניתן לה מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בו בפירות ומאין נאמר זה ונפקיע זכות הבעל וצריך לומר דלישנא דהוי כאלו הודה הוא לאו דוקא רק דהרשב"א לטעמיה דס"ל כמ"ש המ"מ בשמו בהלכה שאחרי זה דאם המעות בידה ואמרה שניתן לה על מנת שאין לבעלה רשות בו נאמנת וא"כ בלוה מהאשה המעות בחזקתה דשטרא בידה והשטר מעליא הוא דבהלואה לא מצי למימר לגלוי זוזי במעות שאינם טמונים וא"כ הוי כאלו היא מוחזקת בו ואם היא מוחזקת נאמנת לומר ניתן לי על מנת שאין לבעלי רשות בו ולכך אינו אוכל פירות והיינו בטוענת כך אבל סתמא לא אך לישנא דמ"מ בפרק ב' מהלכות מלוה ולוה לא משמע כן.