אור ברסלב

בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יהונתן אייבשיץ

פרק יז · הלכה יז

הלכה טז

יש לאשה למכור כתובתה וכו' ואם מתה היא בחיי בעלה או קודם שנשבעה אין לו כלום. מזה נראה דס"ל דאף דלקח הכתובה בחיי בעלה קודם שנתחייבה שבועת יתומים מ"מ כשמת בעלה ואח"כ מתה היא בלי שבועה הוי ליה דין אין אדם מוריש שבועה וכן נראה בטור ובשו"ע סימן ק"ה והרא"ש בפרק כל הנשבעין אחרי הביאו דין הרמב"ן דאם מכר שט"ח בחיי הלוה אף שאח"כ מת הלוה ואח"כ מלוה המוכר לא דנין בו אין אדם מוריש שבועה וכתב הרא"ש אבל אם לאחר שמת לוה מכר כיון שכבר נתחייב שבועה קודם שמכר אין אדם מוכר שבועה וכתב וכן כתב הרמב"ם וכו' ומייתי מ"ש הרמב"ם כאן דאם מתה קודם שנשבעה דאין לו כלום והדברים נראים כמביא ראיה לסתור והרב בעל חלקת מחוקק סימן ק"ה ס"ק ד' נחית לחלק בין חוב לכתובה הואיל דאין ברי ללוקח שיגבה הכתובה ואין טעם זה מספיק לומר בשביל כך יהיה כמת לוה בחיי מלוה והח"מ גופיה כתב דהוא דוחק גדול.
ולענ"ד נראה לחלק בדבר פשוט וברור והוא דהעיקר הטעם כשלקח בחיי לוה ואח"כ מת לוה בחיי מלוה דלא אמרינן ביה אין אדם מוריש שבועה הוא דאף דאי אמר מלוה שפרוע הוא נאמן במגו דמחילה מ"מ סתמא לא חיישינן להו כמ"ש בעל כנה"ג בחו"מ סימן ס"ו דמוכר שטרא קלא אית להו ואילו פרע לא הוה לוה שתק ומדשתק אודוי אודי ליה דלא פרע ואין צ"ל דלא יפרע אח"כ למלוה כשישמע שמכר שטרו לאחר ואף כשהמלוה חי אנו מחמירין להזקיקו שבועה להפיס דעתו של לוה מ"מ אין זה חיוב שבועה גמור עד שנאמר כשמת אין אדם מוריש שבועה וזה ברור ונכון בדברי הרמב"ן והרא"ש והר"ן. אך עדיין יש ספק אף דלא פרע למלוה אולי מחלה המלוה ללוה אחר המכירה דהא בידו למחול איברא דמלבד לפי דעת הפוסקים דאין המלוה צריך לישבע כלל מטענת מחילה כשטען הלוה מחלת לי להדיא דהוי כטוען אמנה היתה אף גם לדעת הפוסקים דצריך לישבע היינו כשטען כן הלוה להדיא אבל במת לוה דנטען אנן טענת מחילה זו לא שמענו במלוה שישבע כן ואלו היה זה טענה גמורה ויהיה עליו חיוב שבועה גמור א"כ במת לוה תוך זמן דלא חיישינן לפרעון ניחוש למחילה דבמחילה אין חילוק בין זמן לתוך זמן אלא ודאי דלא חיישינן ואף אי ניחוש להשביעו בכולל מ"מ זהו ודאי ליתא שיהיה זה עיקר שבועה עד שנאמר שיהיה עבור זה אין אדם מוריש שבועה ובפרט במלוה המוכר שטרו מהיכי תיתי ימחול חוב מה שמכר לאחרים ויהיה בגדר המזיק ממון של חבירו ולכך ליכא למיחש למידי. אמנם באשה בכתובתה מלבד שכתב הרמב"ם בפרק ט"ז הלכה ד' דצריכה לישבע שלא מחלה ואף הטור מודה לו כשאין הכתובה בידה אף גם גמרא ערוכה היא בבא קמא דף פ"ט באשה שמכרה כתובתה לאחר דלגבי בעל ודאי מחלה והחליטו חז"ל הדבר עד שאמרו אטרוחי בי"ד בכדי לא אטרחינן כי ודאי תמחול בלי ספק ואם הדבר ודאי א"כ איך אפשר להגבות ללוקח הכתובה טרם שתשבע האשה שלא מחלה כיון שהדבר מוחלט בדעת חז"ל ולכך כשמתה קודם שנשבעה הרי הוא בגדר אין אדם מוריש שבועה וזהו לפענ"ד ברור ודברי הרא"ש והטור נכונים ואין אנו צריכין לדוחק של החלקת מחוקק.
והנה הך דינא דבאשה שייך אין אדם מוריש שבועה מוכח מתוך דברי הגמרא דשבועות דף מ"ח ע"א דפריך על הא דאין אדם מוריש שבועה לבניו מהאי מתניתין דקתני אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה ומשני לצדדין קתני אותה באלמנה יורשיה בגרושה והנה מדקתני הבאים ברשותה אחרי יורשיה ש"מ דאף הבאים ברשותה איירי רק בגרושה ולא באלמנה דאל"כ הוי ליה להפוך הענין ולמתני אותה והבאים ברשותה ויורשיה כדי שתהא אותה והבאים ברשותה בחד בבא ש"מ דאף הבאים ברשותה דוקא בגרושה והבאים ברשותה היינו שמכרה כתובתה כמו שפירש רש"י וכמבואר בתוספתא ועל כרחך מוכח דאף הלוקח כתובה ומתה קודם שנשבעת באלמנה דמפסיד והוא הדבר כמ"ש הרמב"ם ז"ל.
והנה בש"ע אה"ע סימן ק"ה סעיף ב' הביא דעת הרא"ש במ"ש בפרק הכותב דאם אמרה האשה שנפרעה קודם שמכרה דאינה נאמנת דאף דיש לה מגו למחול ודעת הרא"ש דאינה צריכה לשלם ללוקח רק הדמים שקיבלה ממנו מ"מ כבר כתב הרא"ש שם דלאו כו"ע דיני גמירי ומירתתה אם תמחול תצטרך לשלם כל דמי הכתובה והש"ך בחו"מ סימן ס"ו ס"ק נ"ו תמה דהרא"ש גופיה בפרק קמא דבבא מציעא גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דנאמנת מדשמואל דאמר המוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול כתב דלמאן דאמר דצריכה לשלם כל דמי הכתובה שגרמה בהזיקו על כרחך מיירי ביושבת תחתיו אבל למ"ד דאינה צריכה לשלם רק מה שקיבלה שפיר פריך הש"ס ואלו בפרק הכותב כתב דאף לדיעה זו ליכא מגו ותירוץ הבית שמואל סימן ק"ה ס"ק ז' שכתב דשובר שאני דחה הש"ך כי מאי שנא הואיל והשובר איתרע ומפיה אנו חיין. ועיין בבעל התרומות שער נ"א ח"ב דין ב' דהביא בשם הראב"ד במוכר שט"ח ואמר פרוע הוא אינו נאמן הוא במגו דמחל ודייק מהך דקתני מצא שובר וכו' דאי איתא דבדיבורא בעלמא יכולה להפסיד ללוקח מ"ט איירי בשובר אלא ש"מ דלא מהימנת היכא דזבנא ועל ידי שובר מיהו מהימנת עכ"ל הרי דמחלק בין שובר לטענת על פה ולדברי הרא"ש הוכחתו מיושב דהיא אומרת דכבר פרע ואינה נאמנת על פה אבל בשובר נאמנת והבעה"ת הביא דעת הראב"ד בלי חולק כלל ואף הוא פוסק בשער הנ"ל חלק ו' דאינו משלם המוחל רק דמים שקיבל ודייק ליה מהך דמצא שובר וכו' וצריך טעם א"כ למה אינה נאמנת בעל פה לומר פרוע הוא במגו דמחלה ועל כרחך צ"ל כדברי הרא"ש דבעל פה דחינן המגו בטענה כל דהוא לומר דלאו כו"ע דיני גמירי.
ואפשר עוד לומר דהא דכתב הרא"ש דמירתתי אולי תצטרך לשלם הכל כי לאו כו"ע דיני גמירי היינו לדידן דאף דהרא"ש סובר כהך דיעה דאינה משלמת כל דמי שווי השטר מ"מ הא איכא רבוותא דסברי הכי וא"כ יש כאן מחלוקת גדול ואין זה כל כך פשוט עד שנאמר שיודע הדבר בהחלט לנשים ולא יהיה לה מגור שתצטרך לשלם הכל אמנם לבעל אותו דיעה היה זה בזמן גמרא וזמן חז"ל בעלי תלמוד אשר כל רז לא אנס להם לדבר פשוט ולא היה באותו זמן שום צד מחלוקת וספק בדבר וכמו שהיה פשוט בטענת פרוע שאין צריך לשלם רק דמים שקיבל כך היה באותו זמן פשוט במוכר שט"ח ומחלו שאין צריך לשלם יותר כלל וכלל וא"כ בבבא מציעא דנחית הרא"ש לפלפל בגמרא בדיני מגו אי נאמנת על שובר במגו דמחילה פשיטא דלא שייכא להך שיטה דס"ל דאינה משלמת מדיני דגרמי רק דמים שקיבלה דיש לה מגור כי בזמן הגמרא היה הדבר פשוט כביעא בכותחא אך בפרק הכותב כתב הדין למעשה בזמנינו אשר בעו"ה בא הדבר למחלוקת בין גדולי הדור וא"כ אין זה כל כך פשוט עד שלא יהיה מגור לאשה כי רבו בתי דינים בישראל המורים כן למעשה לשלם דמי הכל ואף כי ב"ד אחר מורה שאינה צריכה לשלם רק דמים שקיבלה מ"מ לבה נקפה ואין כאן מגו ואי יטעה הדיין ויפסוק לשלם הכל ודאי דלא מהדרינן עובדא כיון דהפוסקים רבים המורים כן ואיך לא יהיה מורך בלבבה לטעון כן משא"כ בזמן הגמרא ואתי שפיר.
אמנם דברי רבינו המחבר בשו"ע דפסק בחו"מ סימן ס"ה סעיף ח"י דהמוצא שובר בשוק בזמן שהמלוה מודה יחזור ללוה ובסי' ס"ו סעיף ל"ב פסק דהמוחל צריך לשלם דמי כל החוב וא"כ קשה קושיית הגמרא וליחוש דלמא מכר השטר חוב וכו' וליכא למימר תירוץ הגמרא דאיתא לדשמואל דמחלו מחול דהא מירתת למחול דיצטרך לשלם דמי כל החוב כקושיית התוס' והרא"ש ויתר הפוסקים ועל כרחך צ"ל כמו שכתב הש"ך בחו"מ סימן ס"ו ס"ק נ"ו דהפירוש בגמרא דאמירה זו בהודאות שובר היינו מחילה ולא מטעם מגו ולפי"ז ליתא לדינא של הרא"ש ז"ל בפרק הכותב כמ"ש הש"ך שם ולפי"ז קשה איך פסק כאן באהע"ז באומרת פרוע הוא קודם המכירה דאינה נאמנת במגו דמירתתי כנ"ל הא אמירתה הוי מחילה ודברים אלו הן דברי הרא"ש ואולם המחבר לא פסק בחו"מ כהרא"ש כמ"ש לעיל ודוחק לומר דמיירי שם בש"ע חו"מ סי' ס"ה בשטרו בידו דליכא למיחש שמכרו ובבבא מציעא גבי כתובה לא משני רבא בשטר כתובה בידה משום דחיישינן לשתי כתובות וזה לא שייך בשט"ח דא"כ הוא הוי ליה לשו"ע לפרש הכי ולא לסתום ועיין בש"ך שם דכתב להדיא דמיירי דאין השט"ח לפנינו דאל"כ למה ליה לחזרת שובר יקרע השטר או יכתוב על גבו וצ"ל נמי כדעת הראב"ד לחלק בין שובר לאמירה בע"פ והוא בשובר הנמצא הרי שובר לפניך רק דאנו חוששין להפסד הלוקחין וכיון דאיתא לשמואל וא"כ עכ"פ כפי מעותיו שנתן אין כאן הפסד בשובר רק הפסד יש בדמים שירוויח מחמת הפסד ריוח לא חששו חז"ל לחוש לו מספק והרי שובר לפנינו ושניהם מודים אבל באשה שידענו שמכרה כתובתה והיא באה בדברים שבע"פ ואינה נאמנת רק מכח מגו ודאי דאין לה מגו וההפסד לפנינו ואיך נגרע כח חוב בשטר מחמת אמירה בעל פה במקום דהמגו גרוע ונפסיד ללוקח בידים וזה ברור בדעת השו"ע.

תוכן העניינים

בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה