בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יהונתן אייבשיץ
פרק יד · הלכה יט
אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה. וכתבו החלקת מחוקק והבית שמואל סימן ע"ח דאסור לפדות יותר מכדי דמיה כמ"ש ביו"ד סימן רנ"ב דלא לגרי בהו גוים ולי נראה ברור דדעת הרמב"ם כיון דאדם יכול לפדות את עצמו מהונו בכל הון א"כ אין אנו יכולים לעכב על ידו מפני שיוכל לומר אשתי כגופי וזה עצם מעצמי וכל אשר לי אתן עור בעד עור רק אם אינו רוצה אין אנו יכולין לחייבו דיאמר אין אני מחבבה כגופי ולא אזוז מתקנת חכמים שלא לפדות יותר מכדי דמיהן אבל אם רוצה פשיטא דאין למחות בידו והוא נגד הסברא והשכל.
נשבית פעם שנית ורצה לגרשה הרי זה מגרשה ונותן כתובה והיא תפדה את עצמה. עיין בכ"מ שכתב דדעת רבינו דאם אינו רוצה לגרשה אינו חייב ליתן לה כתובתה לפדות עצמה והב"ח והפרישה פירשו בדעת רבינו הרמב"ם דדוקא אם רוצה לגרשה יכול לומר בפעם שנית הרי גיטך וכתובתך ופדה עצמך אבל אם רוצה לקיימה מחויב לפדותה ונכון הוא בפירוש דברי רבינו וטעם הדבר הוא דהרמב"ם מפרש בגמ' דאמרינן פרק נערה דף נ"ב ע"א פעם שנית רצה אינו פודה כפירוש רש"י דאפילו אין מבקשין יותר מכדי דמיה וכמ"ש התוס' דאל"כ תקשי ליה דרבנן אדרבנן נמי כקושיית התוס' שם בד"ה רצה אינו פודה וכו' אך עדיין תקשי קושיא אחרת שהקשו התוס' שם א"כ איך אמרינן תקנו מצוי למצוי כיון שאינו מחויב לפדות רק פעם אחת ולזה מיישב הרמב"ם דודאי כל זמן שהיא תחתיו היה תקנת חכמים לפדותה אפילו מאה פעמים ואתי שפיר תקנו מצוי למצוי רק אם רוצה לגרשה בזו הרשות בידו לומר כן בפעם שנית דכיון דכבר פדה אותה פעם אחת הרי סילק שעבוד הפירות שאכל כבר ופשוט הוא.