בני אהובה על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יהונתן אייבשיץ
פרק ה · הלכה יג
המקדש במלוה וכו'. עיין במ"מ שכתב שדעת הרמב"ם דאפילו דאית בשטר שוה פרוטה אינה מקודשת וכן כתב הרמ"א בהגהת שו"ע סימן כ"ח סעיף ז' בשם הטור והרמב"ם וכתב הבית שמואל ס"ק כ' אע"ג דלפי הס"ד בגמ' דקידושין דף מ"ח ע"א דפליגי בקידשה בשט"ח דידה וס"ל לחכמים דשמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מ"מ למסקנא דמוקי פלוגתייהו בקידשה בשטר שאין עליו עדים ולא איירי במלוה לא אמרינן כן גבי מלוה עכ"ל ופירש לפירושו דודאי לפי הסלקא דעתא דס"ל לר' מאיר דמקדש במלוה מקודשת א"כ אף דחכמים נחלקו עליו פלוגתא רחוקה לא אמרינן וא"כ הבו דלא לוסיף עליה דמודים חכמים עכ"פ דאם יש בשטר שוה פרוטה אע"ג דשטר וגוף הנייר שלה היא ולאו בתורת משכון אתי לידיה רק דאתפסיניה אזוזי אפ"ה היא מקודשת דהא לר"מ אפילו במלוה גרידא מקודשת אמנם במסקנא דאמרינן דלכו"ע במלוה אינה מקודשת א"כ אמרינן דאפילו בנייר אינה מקודשת כיון דלאו בתורת משכון אתיא לידו ואתי שפיר (ג).
(ג) אמר המגיה הא דהוצרך הרב לעשות פירוש לפירושו משום דאם היה אפשר לפרש כפשוטו דנהנית בפרוטה ששוה הנייר שנתן לה א"כ יש לנו לומר אף דנייד הגמרא מאוקימתא קמייתא ולא מוקי ליה במלוה הוא משום דלא יהא זה פלוגתא דתנאי במקדש במלוה אבל מ"מ סברא זאת קיימת אף לפי המסקנא דאם קידשו במלוה שלה ויש בשטר שוה פרוטה דמקודשת גם לחכמים על כן פירש הרב כיון דכפשוטה ליכא למימר דנהנית בפרוטה דהא הנייר שנתן לה הוא של האשה דהלוה נותן שכר הסופר והנייר ועל כרחך צ"ל כסברת הרב דהנאה שלה היא דעד עכשיו תפיס השטר אזוזי על כן י"ל כסברת הבית שמואל דזה דוקא לפי הס"ד שלא יהא פלוגתא רחוקה משא"כ לפי המסקנא.
הקשה הבית שמואל ס"ק כ"א על הר"ן והמ"מ דס"ל דאפילו לא הזכיר שטר חוב אמרינן דדעתו על הנייר מנא ליה הא דהם למדו דין זה מסוגיא דקידושין לפי הסלקא דעתא בקידשה בשט"ח דידה דס"ל לחכמים דשמין את הנייר התם הוזכר בגמרא שט"ח דאמר התקדשי לי בשטר וכו' ונראה דלק"מ דבשלמא אי מקדש בגוף הנייר בזה שפיר יש לחלק בין הזכיר שטר או לא אבל הכא אינו יכול לקדש בגוף הנייר דהא אינו שלו רק שלה רק דאמרינן דגוף הנייר הוא משכון על חובה נגד הנייר והוי כמקדש במשכון כמ"ש הבית שמואל גופיה בס"ק כ' ולפי"ז אין זה כמקדש אותה בשט"ח רק בחובו שיש עליו שטר למשכון ולאיזה צורך יהיה צריך להזכיר שטר אדרבה כשאמר בשטר הא השטר אינו שלו משא"כ כשאמר בחוב שבשטר א"כ פרוטה אחת מהחוב יש לו השטר עליו למשכון והרי הוא מקדש במלוה שיש עליו משכון דמקודשת ומה צריך להזכיר שטר לומר דתהא מקודשת בשטר וכי המקדש במלוה שיש עליו משכון יאמר התקדשי לי במשכון רק אומר התקדשי לי בחוב ומחזיר לה המשכון וה"ה הכא דהשטר אינו כי אם משכון וזה ברור.
ומעתה מה שכתוב בשו"ע סעיף (כ') [ח'] והוא מדברי הטור שאם אמר התקדשי לי בשט"ח ונתן לה שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה וכו' צריך ביאור כיון דלאו גוף הנייר שלו הוא מה צורך יש בהזכרת השטר וכמ"ש לעיל אם לא שנאמר כיון דאין המלוה רשאי להשהות השטר אפילו הוא נתן שכר הסופר רק צריך שיקרענו ולא מצי זייר ליה אפשיטי דספרא כמ"ש הר"ן ופסקו בשו"ע בחו"מ סימן נ"ז סעיף א' עיי"ש א"כ לא מחזי כמלוה שיש עליו משכון אם לא דגליא דעתיה בפירש דתופס הנייר למשכון ולכך באמר בפירש התקדשי לי בשט"ח הרי גליא דעתיה דתפסו למשכון והוי משכון גמור משא"כ סתמא לא מחשב דמי הנייר למשכון כיון דלאו בתורת משכון אתיא לידו ומי יימר דתפס בו למשכון ולכך צריך גילוי דעת בדבריו כן יש לומר לדעת בית שמואל אמנם לדעתי נראה דהא דיש חילוק בין הזכיר ללא הזכיר השטר מיירי דהמלוה נתן שכר הסופר ואז אפילו פרע הלוה אין המלוה צריך להחזיר השטר רק יקרענה כמ"ש רמ"א בחו"מ סימן נ"ז סעיף א' ולכך יש חילוק כשמזכיר השטר א"כ מקדש בנייר שהוא שלו משא"כ כשאינו מזכיר השטר מקדש בחוב ואין דעתו על החפץ ואף שנתן לה החפץ אינה מקודשת.