אור ברסלב

בן פורת יוסף· רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה

ויצא

תולדות

ונבאר על פי פשט פירוש רש"י, ויפגע במקום (כח, יא), לא הזכיר הכתוב באיזה מקום, הוא המקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה. ויפגע, רבותינו פירשו לשון תפלה, ולמדנו שתיקן תפלת ערבית וכו'. כי בא השמש, הל"ל ויבא השמש, מלמד ששקעה חמה שלא בעונתה. וי"ל, דתחלה הוה לי' לרש"י לפרש תיבת ויפגע, ואח"כ תיבת במקום.

ונ"ל, דהא קשה איך אפשר לפרש תיבת ויפגע לשון תפלה, וללמדינו שתיקן תפלת ערבית, דא"כ קשה מה שהקשו תוספות בריש תפלת השחר (ברכות כו: ד"ה יעקב), כיון דקיימא לן תפלת ערבית משעת צאת הכוכבים, ואנן קיימא לן ששקעה לו חמה ב' שעות קודם, והוא התפלל, ואיך אפשר שהיה ערבית.

אך דאיתא בטור אורח חיים סי' רל"ו בענין שתיקנו לומר יראו עינינו, ומפרש שם דבית הכנסת שלהם היה בשדה, והיו יראין להתאחר עד זמן תפלת ערבית, ואמרו יראו עינינו מעין י"ח ברכות ונפטרין לביתם בעוד יום גדול, יעוין שם, הרי משום להתפלל בבית הכנסת מקום מיוחד לתפלה, מתפללין בעוד יום. והכא נמי ביעקב שהגיע למקום שהתפללו אבותיו, התפלל ערבית מבעוד יום ואח"כ ילך לדרכו.

ולזה היפך רש"י הסדר, ופירש מדכתיב במקום דמוכח דקאי אהר המוריה, השתא שפיר יש לפרש ויפגע לשון תפלה, וללמדינו שתיקן תפלת ערבית, דבל"ז לא היה אפשר לפרש לשון תפלה שהתפלל ערבית, דאיך אפשר לומר שהתפלל בעוד יום גדול, משא"כ השתא דאמרינן שהוא הר המוריה מקום מיוחד לתפלה, ואז אתי שפיר שהתפלל באותו מקום אפילו בעוד יום. אך שמא תאמר מנלן זה שהיה תפלתו בעוד יום, לזה אמר כי בא השמש, מלמד ששקעה חמה שלא בעונתה, וק"ל.

•

ונבאר רש"י ותקנא רחל באחותה (ל, א-ב) קנאה במעשיה הטובים, אמרה אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים. הבה לי בנים, מדוע לא התפללת עלי כמו אבא על אמך. אשר מנע ממך פרי בטן, אבא לא היה לו בנים, אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני.

ויש להקשות, איך תליא התערומות שלא התפלל עליה בזה שקנאה במעשיה הטובים של אחותה. ועוד, למה לא התפללה על עצמה כרבקה. ועוד תמוה תשובתו של יעקב, וכמו שהקשה מהרש"ל דכמה נביאים התפללו על אחרים אעפ"י שהיה להם בנים, ע"ש. ועוד קשה מאי אמרה רחל אלולי שצדקה ממני וכו', הא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא (מו"ק כח.).

ונ"ל, דכתבתי במ"א על מה שהקשיתי דברי רש"י ומוהרש"א אהדדי, ותרצתי לחלק, דהיכי שבא להאדם עונש בשביל עצמו, אז יפה תפלת חבירו כמו בדוד - על ידך נהרג נוב. וכשנענש בשביל חטא אחר אזי יפה תפלת עצמו, והיא קודמת להתקבל. נמצא, אי אמרינן דמה שנתעקרה רחל הוא בשביל חטא עצמה, א"כ תפלת יעקב יותר מקובל. ואי היה העיכוב בשביל יעקב, א"כ תפלת רחל יותר ראוי להתקבל.

וזה כוונת רש"י, ותקנא רחל באחותה שקנאה במעשיה הטובים ואמר[ה] אלולי שצדקה ממני לא זכתה לבנים, שמע מינה דהעיכוב של בנים הוא בשבילי, א"כ הבה לי בנים, מדוע לא תתפלל עלי מאחר שאין בתפלת עצמי שום תועלת, וק"ל.

אלא דנשאר קשה קושיא ג', ויבואר על פי קושיא ד' הא זה תליא במזלא ולא בזכותא. ונ"ל דכתבתי במ"א מה שהקשה הרמב"ם על ש"ס זה, דפ"ו היא מצות עשה דצ"ל בבחירה. וצ"ל כתיר[ו]ץ מוהרש"א דהיכי דמהדר שמתפלל שיהי' לו בנים, הקב"ה מסייעו לבטל הגזירה. ועל כרחך צ"ל דכשבוחר להתפלל על בנים הקב"ה מקבלו, דאל"כ אלא אי אפשר לבטל בתפלה הגזר דין, א"כ הדרא קושית הרמב"ם הנ"ל, דהתפלל ואפילו הכי לא נענה, ושכר ועונש למה. אך דאם כבר יש לו בנים ויצא ידי המצוה של פ"ו, דבלאו הכי שוב אין לו שכר ועונש, אין סברא לומר דמהני תפלתו נגד הגזר.

ובזה יובן, דתשובתו של יעקב הי' הפך טענת רחל שאמרה אלולי שצדקה ממני וכו', דמשמע דתלי העיכוב בשבילה, לז"א שזה אינו, דבנים לא תלי בזכותא כלל רק במזלא, וא"כ שוב אין סברא דבשביל חטא רחל הי' עקרה רק משום המזל, ומעתה אין מוכרח שיצטרך יעקב להתפלל עליה. וכי תימא כקושית הרמב"ם, דא"כ שהוא בגזר, שכר ועונש ליכא על מצוה זו, דפ"ו היא ממצות עשה שבתורה, זה אינו די"ל כמהרש"ל דאם בוחר להתפלל שיהי' לו בנים הקב"ה מבטל הגזר, ושכר הוא על הבחירה, וכן העונש כשאינו רוצה לבחור. וכי תימא א"כ אדרבה מוכח דתפלה צריך להתקבל דאל"כ הדרא קושיא כנ"ל, כמ"ש לעיל ביצחק ורבקה, לזה אמר דשאני התם שהי' בדין שיתפלל, כי אבא לא היו לו בנים ולא קיים המצוה עדיין והי' מוכרח להתקבל תפלתו אפילו נגזר הגזר, דאל"כ ליכא שכר ועונש על אותה מצוה, משא"כ אני יש לי בנים ובלאו הכי ליכא שוב שכר ועונש, א"כ אין זה סברא שיבוטל הגזר על ידי תפלה מכוח קושיא הנ"ל, דזה אינו, ודו"ק.

•

ונבאר פסוקי ויצא על פי סוד, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וגו' עד וזה שער השמים (כח, י-יז). והספיקות רבו, א' דכבר נאמר למעלה (כח, ה) וילך פדנה ארם. ב' כפל ויצא וילך, וכבר דרשו במדרש (ויק"ר לב, ג) ויצא בן האשה (ויקרא כד, י), מעולמו יצא, וזה אין שייך כאן. עוד, אם כבר הלך לחרן מאי ויפגע במקום, עד שהוצרכו חז"ל (חולין צא:) לומר יהיב דעתיה למיהדר וכו'. ד' כי בא השמש, משמע ביאת אור השמש, ואיך דרשו חז"ל (חולין שם) על שקיעת החמה. ושאר הספיקות עד סוף הענין.

ונ"ל דאיתא בספר בעל העקידה בפ' נצבים (שער צט) בענין השבועה אשר ישנו פה ואשר איננו פה (דברים כט, יד), שהאריך להקשות שם אם יש ממש בשבועה זו. וביאר הענין על פי משל אחד, שהי' עבד נאמן למלך, ועשה והצליח הוא ובניו ובני בניו, שנעשו שרים נכבדים ומושלים במדינ' המלך, עד שברוב הימים נתנו עצה שלא להיות סרים למשמעתו של מלך, והכריז המלך שהם ברשות עצמן, ונתעורר השנאה מכל השרים הראשונים עליהם, ובאו עליהן והחריבו עריהן והגלה אותן בין העמים. וכי יש מקום להם לטעון נגד המלך כלום, כי גרמו רעה לעצמן וכו' יעו"ש. והכא נמי הוא מוסר לכל אדם.

ובזה יובן שאמר ויצא יעקב, ר"ל שיצא מעולמו עד שנקרא בשם יעקב. מבאר שבע, מבארה של שבועה, שמשביעין האדם קודם צאתו לאויר עולם הזה על מנת שיהי' צדיק ויהי' עבד נאמן למלך, כדי שיחיה ויאריך ימים על ממשלתו.

והוא לא כן עשה, רק וילך, שפנה להשם יתברך עורף ולא פנים הנקרא וילך, כמ"ש על פסוק (תהלים קכו, ו) הלך ילך ובכה וגו'. ומיד שעקר את עצמו מלהיות עבד מלכו של עולם מיד הגיע חרנה, שפגע בו חרון אף של מקום כנזכר במשל הנ"ל.

מיד ויפגע במקום, וכל פירושים של ויפגע אמת, לשון תפלה, ולשון חזרה דיהיב דעתיה למהדר לחזור בתשובה ופגע במקום של עולם, כי הוי"ה בהכאה גימטריא מקום, רק שהוא בהסתרת פנים אחר שחטא ומרד נגד הש"י, וילן שם, כי הגלות דומה ללילה, וגם הרשעים העולם הזה דומה ללילה, במחשך מעשיהם הרעים, והכא נמי כך שהלך בחשך הנקרא לילה. כי בא השמש, ור"ל מחמת שבא לו הרהורי תשובה שהוא אור השמש, אז הרגיש בעצמו כי שקעה לו החמה, שהוא חוטא והולך במחשכים, משא"כ עד עכשיו סבר שהוא צדיק במעשיו. נמצא ב' הפרושים של כי בא השמש אמת.

ויחלם, ר"ל שנתן לב להבין כי כל העולם הזה נדמה לחלום, כמ"ש המפרשים על פסוק (תהלים קכו, א) היינו כחולמים, יעו"ש. ומכל מקום האדם הוא עולם קטן, שהוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שיש בכח האדם לקשר ולייחד כל העולמות במעשיו הטובים, וז"ש ומלאכי אלדים שהם נקראים בכתבי האר"י העולמות, בהלכות שבת יעו"ש, עולין ויורדין, שיש להם עלי' על ידי מעשה התחתונים כל המרכבה הקדושה, וה"ה להיפוך ירידה ג"כ יש להם על ידי מעש' האדם. וא"כ ודאי החי יתן אל לבו דברים אלו לשוב להש"י בכל לבו. ואחר שנתן על לבו דברים הנ"ל להתחרט על צד היותר טוב, מיד והנה ה' נצב עליו, מה שהי' בהסתרת פנים עד עכשיו, והשתא נגלה עליו ה'. ויקץ משנתו, שהי' כמו אדם הישן במעשיו הרעים, ועכשיו נתעורר, כמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) עורו ישינים מתרדמתכם וגו'.

ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה וגו', ונ"ל דשמעתי בשם הקדמונים, שהקשה פילוסף מה זה צריך צווי על היראה מהש"י כשאין היראה באה מעצמה, היפך מלך בשר ודם שמעצמו יריאין עבד[י]ו מהמלך. ותירצו לו, כי באמת כשאין יראה הוא גרוע מהיראה, כי החי ירא מהמיתה והגוסס אינו ירא מהמיתה וכו'. והכא נמי שתמה יעקב על היראה שבאה לו עכשיו ולא קודם לכן. אין זה כי אם זה שער השמים, דכתב בזוהר פ' תולדות (קמה.) ויעקבני זה פעמים (בראשית כז, לו), כי תיבה זה משמש ב' פנים ברכתי ובכרתי, וכן (בראשית מג, י) כי עתה שבנו זה פעמים שבנו ובשנו וכו'. והכא נמי, כשאדם חוטא הוא רשע, וכשחוזר בו נעשה שער אשר צדיקים יבואו בו, וז"ש אין זה כי אם שער השמים, שנתהפך מרשע לשער השמים, שהוא תרעא לתשובה, ומיד הגיע אליו היראה והפחד, משא"כ קודם לזה, וק"ל.

וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלדים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' והיה ד' לי לאלדים וגו' (כח, כ-כא). והספיקות שבזה, דיותר הל"ל אם יהיה הוי"ה עמדי, שם הרחמים, ולא שם אלדים שהוא דין. וגם והיה ד' לי לאלדים, איפכא הל"ל.

ונ"ל דכתב האלשיך על משנה דאבות (פ"ד מ"ט) כל המקיים את התורה מעוני וכו', כי יש ב' נסיונות, נסיון העושר ונסיון העוני, כמ"ש שלמה (משלי ל, ח) ריש ועושר אל תתן לי וגו' אבל גדול נסיון העושר מנסיון העוני, כי העוני מכניע ונשבר לבו, ואף אם יעשיר אח"כ כבר הורגל בהכנעה וכו', יעו"ש.

ובזה יובן, אם יהיה אלדים עמדי, ר"ל אף כשיהי' מדת הדין שולט בי בנסיון העוני, ומ"מ ושמרני בדרך הזה של תשובה הנ"ל, דכתיב (תהלים כה, ח) יורה חטאים בדרך, ונקרא תשובה דרך, וכ"כ האלשיך, ושמרני שאוכל לעמוד בנסיון הזה, שלא יעבור העוני אותי על דעת קוני. ואז והיה ה' לי לאלדים, שיהי' ההרגל כל כך שאף אם יתנהג עמי במדת רחמים שיהי' לי עושר, אתנהג בטבעי המורגל כל כך כמו במדת אלדים שהוא דין, שזהו ממש מענין המקיים התורה מעוני סופה לקיימה מעושר, וק"ל.

•

בפסוק וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלדי' עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך וגו' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלדים וגו' (כח, כ-כא). והקושיא מפורסמת, דהל"ל אם יהיה הוי"ה עמדי שהוא רחמים, אלדים הוא דין. וביותר אח"כ אמר והיה ה' לי לאלדים, איפכא הל"ל והיה אלדים לי להוי"ה, שיהפך הדין לרחמים. וגם לשון לי דדייק, שהוא מיותר.

ונ"ל דאיתא בכוונת מוסף יום הכפורים בסוד השעיר המשתלח שדחפו אותו על ידי שם ב' פעמים אלדים שהוא עם י' אותיותיו גימטריא יעקב, והוא מן ב' תקוני דיקנא דא"א, לאכפייא דינין בשרשם, כי ב' תקוני אלדים הנ"ל עם יעקב גימטריא השטן שדוחה אותו יעקב וכו', יעו"ש. וב' תקוני דיקנא הנ"ל הוא ב' מצפץ שהוא חילוף הוי"ה, והוא גימטריא אלדים ביודין גימטריא ש' כמו מצפץ, כי צריך חילוף הוי"ה כדי שיהיה דין, כי הוי"ה הוא רחמים, וצריך דין כדי לאכפייא דינין בשרשן שהוא ג"כ דין.

ובזה יובן, אם יהיה אלדים עמדי דייקא, ר"ל כשיהיה ב' תקוני אלדים דדיקנא עמדי עם מספר יעקב, שהוא גימטריא השטן, הדוחפו, אז בטוח אני כי ושמרני בדרך הזה מקליפות עשו, כי יהי' הדינין נמתקין בשרשן עם מספר יעקב דוקא שהוא הדוחפו וכנ"ל, וז"ש והיה הוי"ה לי לאלדים, כי הוי"ה דדיקנא נתחלף בשם מצפץ גימטריא אלדים כדי שיהיה דין לאכפייא דינין, וז"ש לי דייקא, כי למספר יעקב דוקא שייך הנ"ל לאכפייא דינין, שהי' יעקב צריך לזה עכשיו בשמו, ודוק, והשם יכפר אם שגיתי וגליתי ובאהבתו וכו'.

•

ונבאר על פי סוד פסוק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וגו' (כח, י). וכ' בזוהר (ח"א קמח:) ז"ש הכתוב (בראשית ב, כד) על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו וכו', והוא תמוה.

ונבאר פסוק (כט, ד-ה) ויאמר להם [אחי] מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו. והספיקות בזה יבואר ממילא.

דכתבתי במ"א כמה דברים, והעולה משם דיש ב' מיני יראת השם א' יראת העונש ב' יראה פנימית. וכן ביראת החכמים הוא ב' סוגי יראה הנ"ל, כי יראת כללות המוני עם הוא ירא מחכמים יראת העונש ולא מאהבה. משא"כ באם הוא עצמו צורבא מרבנן הוא ירא מחכמים יראת החכמה שהוא מאהבה.

והנה דרשו בש"ס ובו תדבק (דברים י, כ) וכי אפשר וכו', אלא הדבק בת"ח וכו'. וכתבתי במ"א על ידי שמדבק עצמו בתלמיד חכם שהוא מדבק עצמו בו יתברך, אז הוא דבוק בהשי"ת ג"כ וכו', והנה אנשי המוני עם המדבק עצמו לת"ח מיראה, כי מאהבה אי אפשר כנ"ל, ע"כ גם בהש"י הוא מדבק רק מיראה, שזה נמשך מזה.

והנה ב' מיני יראה הנ"ל, א' נקרא אבא כי חכמה נקרא יראה ובינה נקרא אהבה, והם תרין ריעין דלא מתפרשין, לכך היראה של החכמה הוא מאהבה, וז"ש הכתוב (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו, דהיינו יראה פנימית. ויראה ב' שהוא במלכות יראת העונש, נק' אשתו.

אמנם לפעמים צריך לחבר עצמו עם ב' מיני יראה הנ"ל, כדי להתחבר עם מדריגות אנשי המוני עם להעלותן. וז"ש הכתוב (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, על ידי יראת העונש של חרון אף של מקום, הי' מקרב נפשות המוני עם.

ובזה נבאר משנה בקדושין (פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר וכו'. ר"ל אדם, מצד שנקרא אדם, שהוא יותר שלימות מתואר איש גבר אנוש, והטעם דאיתא בש"ס פרק ו' דיבמות (סג.) אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם וכו', זו בארתי בכתבי במ"א כי בחיבור אנשי חומר שנק' אשה אל אנשי צורה שנק' איש, בחיבור שניהם יחד נק' אדם, וכשאינו בחיבור עמהם לא נק' אדם, ונק' מחצית השקל וכו'. לכך בחי' אדם השלם, מצד עצמו הוא מתייחד עם אמו, לקיים מה שאמר הכתוב איש אמו ואביו שהוא אזהרה לאנשי הצורה ליראה פנימית שהוא מאהבה, בחינת אמו כנ"ל, מ"מ מצד זולתו צריך להתייחד ג"כ ולהתחבר עם בתו שהם המוני עם, כמו שדרשו בש"ס (מגילה יג.) לקחה מרדכי לו לבת (אסתר ב, ז), אל תקרי לבת אלא לבית, זו אשתו וכו', והיינו על ידי יראה מעונש שהוא מדרגת אנשי המוני עם, כי על ידי יראה זו יוכל לקרבן להש"י, משא"כ על ידי יראה פנימית, כמו ששמעתי הלצה אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת וכו' (ברכות ג:), ודפח"ח.

ובזה יובן ויצא יעקב מבחינת באר שבע, מבחינת יראה פנימיות, וילך חרנה לבחינת יראה חיצונית מחמת יראת העונש וחרון אף המקום. והטעם ביאר בזוהר, זש"ה על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, הוא בחי' יראה פנימית מאהבה, ודבק באשתו, ביראה חיצונית שהיא יראת העונש שהוא במלכות שנק' אשתו, ובחינת המוני עם שנק' אשתו של אנשי הצורה, כדי להתחבר עמהן על ידי יראה זו להעלותן, ואז יצא ממדריגות איש ובא לבחינת אדם וכנ"ל, והבן.

ובזה יובן ויאמר להם מאין אתם, מאיזה מדריגה אתם, אם מבחינת יראה פנימית שהם ג' ראשונות שבעשר ספירות שנק' אין כנודע, או הם מבחינת יראה חיצונית שנק' חרון, כדי שידע איזה מוסר יאמר להם, שצריך שיאמר לכל א' לפי בחינתו, כמפורש בזוהר יתרו (עט:) ופ' תזריע כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג), ודרשו וכו', יעו"ש.

ויאמרו מחרן אנחנו, אז פירש דבריו הידעתם את לבן בן נחור, ר"ל שיכול להפך מן יצה"ר ואדם רע הנק' נבל, ועל ידי מוסר ויראת העונש שנק' חרון נתקרב להש"י, ואז נקרא לבן בן נחור אותיות חרון, ויאמרו ידענו. ויאמר השלום לו, ר"ל דכתבתי וקראת אליה לשלום (דברים כ, י) וכתב רבי משה אלשיך שם וכו', והכא נמי כך. ויאמרו שלום, והבן.

•

עוד י"ל ביאור הנ"ל על כן יעזוב וכו', והענין, דיש ב' סוגים בין בעסק התורה בין בעסק התפלה, א' במחשבה וב' בדבור.

והנפקותא בין ב' בחינות אלו נ"ל, דכתבתי במ"א דאמרו בש"ס פ"ט דשבת (פח.) ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז) מלמד שכפה עליהם וכו', אמר רבא מכאן מודעא רבא לאורייתא. והקשו התוספות (ד"ה כפה) וכו' הא אמרו נעשה ונשמע ברצון נפשם הטוב. ומשני התוספות שמא מתוך האש הגדולה היו חוזרים, לכך הוצרך לכפות ההר וכו' יעו"ש. והוא תמוה, אדרבא מתוך האש הגדולה ראוי להתלהב יותר. וביארתי שם כי מדריגה עליונה אי אפשר שיהי' קיים, כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), משא"כ בהדרגה וכו'.

והכא נמי כך, כי כתבתי במ"א שהקשו על הרמב"ם דגבי מצה פסק (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ג) אם אכל שלא בכוונה יצא דמצות אין צריכות כוונה, וגבי שופר פסק (הל' שופר פ"ב ה"ד) תקע שלא בכוונה לא יצא, דמצות צריכות כוונה. ותירץ הרב בית יוסף (או"ח סי' תקפ"ט) בשם וכו' כי במצה עשה מעשה אכילה לכך יצא אף שלא בכוונה, משא"כ בשופר וכו'.

א"כ מבואר, בעוסק בתורה על ידי דבור נחשב מעשה, לכך גם בלא כוונה מהני, משא"כ במחשבה בלא דבור אם נתערב בו מחשבות זרות א"כ לא עשה ולא כלום. וכן בתפלה הקשו הקדמונים למה צריך דבור, הלא סגי במחשבה כי הקב"ה יודע מחשבות. ותירץ מהר"ן זלה"ה, כי על ידי הדבור עושה כלי להמשיך בתוכו השפע למטה וכו'.

ובזה יובן, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, דקשה ל"ל מבאר שבע, הל"ל וילך יעקב חרנה, לכך ביאר ואמר ז"ש הכתוב על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו, והכוונה כי באר שבע הוא בינה כמבואר בלקוטי תורה פ' ויצא וכו' יעו"ש, והוא עולם המחשבה, וילך חרנה, כי חרן ג' פעמים אלדים, כי אלדים גימטריא הטבע שהוא מלכות שנק' אשתו, וזהו ודבק באשתו, שהוא מעשה דהיינו דבור.

והטעם שיצא מעולם העליון עולם המחשבה שנק' באר שבע וילך חרנה עולם המעשה שהוא דבור, כי על ידי הדבור ויפגע במקום, פגע בו ית' שנקרא מקום גם כי וילן שם כי בא השמש, אינו יכול לטהר מחשבתו, משא"כ במחשבה בלא דבור וכו', וכנ"ל.

וגם לענין תפלה הלך מבאר שבע וילך חרנה, וביאר טעם הדבר ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו, וכתב פענח רזא (פ' ויצא) כי סולם גימטריא קול וכו' יעו"ש, גם כתב סולם גימטריא ממון, וזה שייך לזה, כי לכך צריך תפלה קול ודבור כדי לעשות כלי להמשיך בתוכו שפע וממון, וז"ש והנה מלאכי אלדים עולים מקול תפלתן, להמשיך שפע וממון בתוך כלי, וז"ש ויורדים בו בתוך הכלי שהוא הדבור, להמשיך בו השפע, והבן.

•

עוד י"ל, ונבאר פסוק הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו (כט, ה). והקשה פענח רזא דהל"ל הידעתם את לבן בן בתואל. ואגב נבאר פסוק (לא, כז) למה נחבאת לברוח ותגנב אותי. והוא תמוה, נחבאת לברוח הוא כפל. גם ותגנב לבבי הל"ל, מאי ותגנב אותי.

ונ"ל דכתבתי במ"א דיש ב' סוגי אנשים, א' עובד ה' על ידי מלחמת היצה"ר, וז"ש (קדושין כא:) לא דברה תורה אלא כנגד היצה"ר. בחינה ב' עובד השי"ת עם היצה"ר, וזהו שאמרו (אבות פ"ד מ"א) איזהו חכם הלומד מכל אדם. וגם כתבתי מזה בביאור יותר, שיעשה מן נבל לבן וכו'.

והנה נחור הוא אותיות חרן, שהוא היצה"ר הגורם חרון אף בעולם. ובזה יובן, הידעתם את לבן בן נחור, הכוונה אם ידעתם לעשות מן נבל לבן, שהוא בן נחור, ויאמרו ידענו, והבן.

והנה אברהם היה עובד השי"ת ג"כ עם היצה"ר, וזהו שאמר (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ב' לבבות. וכן יעקב שהוא בחיר האבות היה עובד הש"י ג"כ עם היצה"ר, כמו שכתבתי במ"א עם לבן גרתי וכו' (בראשית לב, ה). ולפי זה הי' ראוי שיהי' לבן כסא אל הקדושה, ומאי טעמא נשאר ברשעותו.

ונ"ל דכתבתי במ"א ביאור הרמב"ם (הל' אישות פ"ד ה"א) אין האשה מתקדשת אלא לרצונה וכו'. והעולה משם, שצריך להודיע לה שרוצה שיתחבר עמה, או להשתמש במדריגתה כדי שירצה להתחבר עמה, שיכול להעלותה, משא"כ בלאו הכי כשאין מודיעה שירצה להתחבר עמה, אז נשאר החיות שלו אצלו, ונעשה רשע יותר. ובזה כתבתי במ"א ביאור פסוק (במדבר יד, לח) ויהושע וכלב חיו מן האנשים, דשמעתי שיקשר החיות שלו עם חיות הרשעים, וכאשר הרשעים אינם רוצים להתחבר עמו אז נשאר החיות שלו אצל הצדיק, וזהו שאמר חיו מן האנשים וכו'.

ובזה יובן, למה נחבאת לברוח, ר"ל מזה שנחבאת והסתרת מעשיך, שלא הגדת לי שאתה משתמש במדתי מדת לבן כדי שאתחבר עמך להיות כסא זה לזה, אלא ודאי דעתך לברוח ממני, וגנבת אותי, ר"ל החיות שלי ממש, כמו חיו מן האנשים הנ"ל, והבן.

ובזה יובן, ויצא יעקב מבאר שבע שהוא מדריגה עליונה כנ"ל, וילך חרנה לעשות מן חרון שהוא היצה"ר שנק' נבל לעשות מזה לבן, לכך ויפגע במקום, שהתפלל להש"י, כי יש בזה סכנה כמו ששמעתי ביאור פסוק (עי' תהלים לב, ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך וגו' רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו וכו', והבן.

•

פן ב על פי סוד וכללים גדולים לעבודת ה', ויצא יעקב מבאר שבע וגו' ויפגע במקום וילן שם וגו', ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וגו' ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלדים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו וגו', וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי וגו' וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו (כח, י-יח).

ופירש רש"י, ויפגע - לשון תפלה. וישם מראשותיו - שירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו את זו וכו' עשאן הקב"ה אבן אחת שנאמר ויקח את האבן. עולים ויורדים בו - עולים תחלה וכו'. ואנכי לא ידעתי - שאם ידעתי לא ישנתי וכו'. והספיקות רבו, ויבוארו ממילא.

ובש"ס דחולין (צא:) הקשה, כתיב מאבני, וכתיב ויקח את האבן, ומשני וכו'. והקשו התוספות (ד"ה כתיב), ומאי קושיא, דלמא לקח אבן א' מאבני המקום.

ונ"ל דיבואר הכל בחדא (מחתה) [מחתא], דאיתא בש"ס (ברכות ד:) כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. ויש להבין טעם זה, למה יזכה לשכר זה עבור זה.

ושמעתי בשם הגאון מוהר"א מבראד, דהכוונה שאינו אומר רק ג' פעמים ולא יותר, שאינו שונה בשביל חסרון כוונה וכו', ודפח"ח. ויש להבין מה בכך ששונה כמה פעמים כדי שיכוין.

ונ"ל דכתבתי לעיל דשמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור ש"ס (ברכות לג:) האומר שמע שמע משתקין אותו, וביאר ש"ס (בכורות ח:) רצוצא דמית מהיכין נפיק רוחי', והעולה משם החוזר ושונה בשביל חסרון כוונה כאלו ח"ו ממעט במציאותו יתברך, וכנ"ל. וא"כ הכא נמי אתי שפיר, כל האומר תהלה לדוד רק ג' פעמים ולא יותר, שאינו שונה בשביל חסרון כוונה, כי הוא מאמין במציאותו ית' וכו', לכך הוא בן עולם הבא, והבן.

ונ"ל דזהו שאמרו בתיקונים (תס"ט) דף ק"ו ע"ב: אני ישינה בגלותא וכו' אני ישינה (שה"ש ה, ב) אני שניה וכו', יעו"ש. ולדברינו אתי שפיר, כי כאשר אני ישינה, דהיינו בגלותא, דהיינו בימי הקטנות של האדם, שהחיות רצוא ושוב, שהנשמה היא בגלות אצל היצה"ר, בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב (רות ג, ז), אז אני שניה - שחוזר ושונה ב' פעמים ויותר, מפני חסרון הכוונה, כי אם לא היה בגלות לא היה צריך לשנות, שהיה מאמין במציאותו ית' דלית אתר פנוי מיניה.

ובזה יובן, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, כתב בזוהר (ח"א קמח:) היינו דכתיב (בראשית ב, כד) על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וכו'. והוא תמוה מה ענין זה לזה. ולדברינו הנ"ל אתי שפיר, כי כאשר יצא יעקב מבאר שבע שהוא בחי' גדלות כמ"ש בזוהר, וילך חרנה שהוא בחינות הקטנות, סוד ג' אלקים גימטריא חרן, אז יעזוב איש את אביו ואת אמו שהם המחשבות, שלא יהיה חוזר ושונה בשביל חסרון כוונה ומחשבה, רק שידבק באשתו שהם אותיות שנק' נפש, מטעם הנ"ל, והבן.

ויפגע במקום, כי לשון ויפגע סובל ב' משמעות, א' לשון תפלה כדרשת חז"ל הנ"ל, ב' לשון פגיעה ובלבול המחשבה בשעת התפלה, והטעם, כי וילן שם, סוד השינה והגלות.

ויקח מאבני המקום שהם אותיות והתיבות שנקרא אבנים כמ"ש בספר יצירה (פ"ד מט"ז). וישם מראשותיו, פירש רש"י עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות וכו', הכוונה שהם המחשבות רעות, שכל מחשבה הוא קומה שלימה. התחילו מריבות המחשבות רעות עם מחשבות קדושות לבלבל מחשבתו בתפלתו, ואז בלילה כשהיה בבחי' הגלות לא היה יכול לעשותן אבן אחת, דהיינו לתקן המחשבה רעה ולהעלותה, כי היה בבחינת לילה ושינה. משא"כ אח"כ וישכם בבוקר, שפנה בחינת הקטנות ובא בחינת הגדלות, אז הי' דעתו צלולה ועשאן אבן אחת, שידע לתקן המחשבה רעה ולהעלותה, שזה מבוקשה, ואז נעשה הכל אחדות א', משא"כ בתחלה כשהי' בסוד שינה וקטנות וגלות.

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם הם אותיות התורה והתפלה, שהוא סולם לקשר נשמתו ולעלות על ידי האותיות, כי גוף האותיות מוצב ארצה בגשמי, וראשו דהיינו הכוונה של האותיות מגיע השמימה, עד למעלה למעלה.

והנה מלאכי אלדים, שהם סוג בני אדם, כי האדם תכלית בריאותו לעשות שליחותו ית' בעולם הזה כמו מלאך אלדים שהוא נשלח לעשות שליחותו ית', כמ"ש במ"א שפתי כהן ישמרו דעת כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב, ז) על פי משל הנזכר בספר בעל עקידה פ' אחרי מות (שער סג) יעו"ש. עולים ויורדים, כי יכול להעלות נשמתו על ידי האותיות לעלות עד למעלה למעלה, כמו שכתבתי ביאור פסוק (בראשית יט, יז) המלט על נפשך וכו'. ובהיפך על ידי פניה חיצונית יורדים בו, כמו שכתבתי במ"א משל האותיות, לבני מלכים שטעו בדרך א' וכו'.

עוד י"ל עולים ויורדים בו, על דרך שאמרו בש"ס דעירובין (כא.) מטפס ועולה תחלה, מטפס ויורד. וכתב התוספות דהיינו כמה פעמים וכו'. והכא נמי מלאכי אלדים עולים ויורדים בו, שחוזר ושונה כמה פעמים בשביל חסרון כוונה. אמנם ה' נצב עליו כי גם במחשבות זרות יש ניצוץ קדוש וחלק אלוה ממעל.

אמנם כאשר וייקץ יעקב משנתו, דהיינו שנשלם בחינת השינה, ונתעורר לצאת מהגלות, אז וייקץ ג"כ משנתו על דרך השנות החלום (בראשית מא, לב), ואמר אכן יש ה' במקום הזה, גם במחשבה זרה, שאם ידעתי לא ישנתי, כלומר לא הייתי צריך לחזור ולשנות וכנ"ל. לכך אז וישכם בבוקר ויקח את האבן, אחר ידיעה זאת שידע שיש ה' במקום הזה גם במחשבה זרה, וידע לתקנה ולהעלותה ולעשות אבן אחת, והבן.

•

עוד י"ל, ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלדים עולם ויורדים בו (כח, יב). ושמעתי בשם ספר מגלה עמוקות כי סולם גימטריא ממון, כי על ידי חימוד ממון גם הצדיקים שנקראו מלאכי אלדים עולים ויורדים בו.

להבין צחות לשון הפסוק הזה, וביאור דברי הגאון הנ"ל, נבאר תחלה פסוק (כה, יט) ואלה תולד[ו]ת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. הספיקות מבוארים, כתבתי לעיל.

וכעת נ"ל, דאיתא במשנה מעשר שני פ"ג (מ"ח) הלשכות, בנויות בקודש ופתוחות לחול, תוכן חול וגגותיהן קודש. בנויות בחול ופתוחות לקדש, תוכן קודש וגגותיהן חול. בנויות בקודש [ובחול] ופתוחות לקודש ולחול, תוכן וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש קודש, מכנגד החול ולחול חול.

לבאר משנה זו, נבאר תחלה ש"ס דברכות (ג:) נכנסו חכמי ישראל ואמרו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה, אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה, אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו. כתבתי ביאור זה במ"א.

וכעת נ"ל, ונבאר פסוק (כה, כח) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב. יש לתמוה(ו) על יצחק אבינו, וכי לא ידע על ידי רוח הקודש ששורה עליו תמיד, מעשה עשו הרעים, ואיך אהב את הרשע, ושנא את יעקב הצדיק - מדקאמר ורבקה אוהבת את יעקב משמע אבל לא יצחק. ועוד בענין הברכות של עשו אמר לו יצחק שיעשה לו עשו מטעמים ואז יברך אותו (כז, ד), מה ענין אכילה לקבל הברכות עי"ז. ועוד שאמר (כז, יט) אנכי עשו בכורך, וכי ח"ו דיבר שקר בפיו. וגם האיך נכתב התורה דבר שקר. ודרשת חז"ל ידוע.

ונ"ל דכתב בעל עקידה (שער ג) שתכלית בריאת האדם בחומר וצורה כדי שיעשה מן החומר צורה, ועי"ז נעשה הקב"ה יחיד בתחתונים כמו שהוא מיוחד בעליונים וכו', יעו"ש שהאריך בזה.

והנה בסוג החומר שיעשה אותו צורה יש בזה ב' בחינות, א' שיעשה חומר צורה ממש, כמו שכתבתי בביאור פסוק (בראשית יח, יא) ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה ארח כנשים, על פי מ"ש הרמב"ן (ויקרא יח, ד) בביאור פסוק (שם, ה) אלה המצות אשר יעשה אותם [ה]אדם וחי בהם, שניתן לכל א' החיות שבוחר בו וכו', יעו"ש.

בחינה ב', דהקשה הרמב"ם (הקדמה לפיה"מ) על ש"ס (ברכות ח.) שאמרו אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, שהחוש מכחישו וכו', יעו"ש שהאריך בזה. והעולה מתרוצו שם, כי תכלית כל בריאת העולם וכל אשר בו כדי שיהיה זה פנוי לישב בד' אמות של הלכה, כתבתי מזה במ"א. וזה הוא ג"כ ענין בן זומא (ברכות נח.) שאמר ברוך [ש]ברא כל אלו לשמשני, כתבתי שם טעם הדבר. וכעת נ"ל להרחיב הענין יותר, דכתבתי כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), ועל ידי עסק צרכי החומר בגשמי בענין אכילה ושתי' וכיוצא בו אז יש נייחא ושביתה להצורה, ונתחזק הצורה יותר להתלהב עי"ז ברוחני בצרכי הנשמה והצורה, ואז נעשה עסק החומר ג"כ צורה, וכמו שיש בחינה זו בפרטות אדם א' שיש בו חומר וצורה, ועי"ז שמשמש החומר להצורה נעשה החומר צורה, כך בכלל העולם יש אנשי החומר ואנשי הצורה, וכאשר אנשי החומר עוסקין בצורך פרנסת אנשי הצורה אז נעשה ג"כ החומר צורה. וזה טעם אליעזר עבד אברהם שיצא מכלל ארור לכלל ברוך (בר"ר ס, ז), לפי שהי' משמש לאברהם שהוא בחינת הנשמה שנק' ברוך שהוא מצד הקדושה, לכך החומר שנקרא כנען גם שהוא מצד הקליפה שנק' ארור, מכל מקום לפי ששימש לאברהם נעשה החומר צורה, ולכך יצא מכלל ארור לכלל ברוך בין בכלל בין בפרט, וכנ"ל.

ובזה יובן פסוק ויאהב יצחק את עשו, רצה לקרב אנשי עשי' מצד כי ציד בפיו [כי על ידי אהבתו אנשי עשי' שנק' עשו יוכל לחברם עליו ולהעלותם], והיינו על ידי שהי' משמשין אותו בעסק פרנסתו, וז"ש כי ציד בפיו, ונעשה החומר צורה, ויש מקום לאהוב ולחברם ב' הבחינות יחד. משא"כ כשהם ב' בחינות נגדיות, חומר וצורה, כמ"ש רבי משה אלשיך (במדבר כה, יב) בביאור פסוק (מלאכי ב, ה) בריתי היתה אתו החיים והשלום, כי על ידי שיעשה החומר צורה הוא חיים של שלום וכו', יעו"ש.

וז"ש ורבקה אוהבת את יעקב, על ידי שימוש אנשי החומר לאנשי הצורה נעשה בחינה א', לכך רבקה שהוא אשה, דהיינו אנשי החומר, אוהבת יעקב, אנשי הצורה העוסקים בתורה בקול יעקב, משא"כ אלו היו נגדיות החומרי וצורה אין מקום לאהבה לחול ביניהם, והבן.

ובזה יובן בטוב טעם ודעת שצוה יצחק לעשו עשה לי מטעמים בעבור תברכך נפשי, כי על ידי שישמש עשו בחינת אנשי החומר לפקח בעסק פרנסתו של יצחק, אז נעשה החומר צורה, ואז יצא מכלל ארור לכלל ברוך, לכך יוכל לקבל הברכות, משא"כ בלא שמוש הנ"ל נשאר בבחינת החומר שהוא מצד הקליפה שנקרא ארור, ואז לא יוכל לקבל הברכות, כי אין ארור מדבק בברוך, והבן.

ובזה יובן ש"ס הנ"ל, עמך ישראל צריכין פרנסה, זה בגשמי וזה ברוחני, וכמו שהוא בכללות אנשי החומר ואנשי הצורה, כך הוא בפרטות באדם א' צריכין פרנסה החומר והצורה, זה בגשמי וזה ברוחני.

והשיבם שפיר לכו והתפרנסו זה מזה, כי על ידי אכילה ושתי' של החומר יש נייחא ושביתה להצורה, כי בטולו של תורה זה הוא יסודו (מנחות צט.:), כי יכול אח"ז להתלהב יותר בעסק התורה והתפלה, א"כ על ידי הפרנסה של הגשמיי אז יש פרנסה להנשמה ברוחני. וה"ה איפכא, כאשר משמש הגשמי להרוחני, על ידי השמוש יתפרנס זה החומר, שנעשה מחומר צורה, ואתי שפיר יתפרנסו זה מזה, והבן.

והנה יש בחי' ג' סוגי אנשים, א' סוג הנ"ל, בחינת עשו הנ"ל, שישמש בחומר לצורכי הצורה. סוג ב' שעוסק בתורה ובעבודת ד' שהיא צרכי הנשמה, ותכלית כוונתו שעי"ז יתן לו פרנסה לצורך חומר גופו, וכמ"ש מזה לעיל. ג' הוא סוג בינוני, שעוסק בגשמי הוא לצורך הגשמי, וכשעוסק ברוחני הוא לצורך הרוחני.

ובזה יובן משנה הנ"ל, שיש ג' בבות מעין ג' סוגי אנשים הנ"ל, והוא הלשכות בנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קודש, כי נודע כי האדם נקרא היכל ה', כמ"ש רבי משה אלשיך בביאור פסוק (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם וכו' יעו"ש. והלשכות הבנויות בתוכו, הם כלים להוציא הדיבור, וז"ש הלשכות שבנויות בקדש - שהיא הדיבור בעסק התורה ותפלה הבנויות בקדושה, ופתוחות לחול - שפתח פתוח לו שיצא לעסוק בחול לצרכי הגוף בעסק הפרנסה, ועי"ז יש נייחא ושביתה להנשמה שתוכל להתלהב בתורתו ובעבודתו, לכך גם שתוכו נק' חול, מ"מ גגותיהן שהיא המחשבה שהיא למעלה, קודש, ונעשה הכל קודש, הרי בחי' א'.

בחינה ב', בנויות בחול ופתוחות לקודש, שעיקר בנין תורתו ותפלתו הם פתוחות לקודש כדי שעל ידי תורתו ותפלתו יתנו לו פרנסה לגופו שהיא חול, לכך גם שתוכן קודש - שעיקר עסקיו בתורה ותפילה שהיא קודש, מכל מקום גגותיהן חול, מאחר שעיקר מחשבתו היא לצורך חול נעשה הכל חול.

בחינה ג', בנויות בקודש ובחול ופתוחות לקודש ולחול, ר"ל כשעוסק בקדושה בתורה ובתפלה פתוחות לקדושה. וכשעוסק בחול, לצורך העולם הזה לצורך פרנסת גופו, הם פתוחות לחול, לכך מכנגד הקודש ולקודש קודש, מכנגד החול ולחול חול, והבן.

ובזה יובן אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, כי יש עוסק בצרכי הגוף שנקרא לעתיד יצחק כמ"ש בזוהר (ח"א קלה.), והוא לתועלת הנשמה שנק' אברהם. ויש אברהם, שעוסק בצרכי הנשמה, כדי להוליד את יצחק שנק' צרכי הגוף, והבן, והוא כמו שכתבתי לעיל מזה.

ובזה יובן פסוק הנ"ל, ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. הכוונה, כי תכלית בריאת האדם בחומר וצורה כדי שיעשה ארציות החומר צורה שהיא הנשמה שמן השמימה, וב' בחינות אלו שבחומר וצורה הוא סלם, לפעמים עולים בו ולפעמים יורד, וז"ש והנה מלאכי אלקים עולים יורדים בו, כי האדם נקרא מלאך אלדים בעולם הזה לעשות שליחותו יתברך כמ"ש, וכשעשה החומר צורה ועל דרך הנ"ל, אז עולים בו, וכשעוסק בצורה לצרכי החומר אז יורדים בו.

וזה הוא כוונת הגאון הנ"ל, כי סולם בגימטריא ממון, שעוסקו בממון לצרכי גופו לתועלת נשמתו אז עולים בו, ובהיפך יורדים בו, והבן.

•

פן ג על פי סוד וכללים גדולים לעבודת הש"י, על פסוק (כח, טז) וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, פירש רש"י שאם ידעתי לא ישנתי וכו'. יש לתמוה, וכי לא ידע יעקב אבינו בחיר האבות כי מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיני'.

לבאר זה, נ"ל לבאר תחלה פסוק (כט, א) וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם וגו'. ויש להקשות, דהל"ל וילך ארצה בני קדם, ל"ל וישא יעקב רגליו.

ונ"ל דכתבתי במ"א ג' בחינות בענין עבודת ה', א' אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה) לקשר הקטנות עם הגדלות. ב' אם יודע שהוא במדריגות וכו' אז ממתיק על ידי הדעת וכו'. ג' ואנכי הסתר אסתיר וכו' (דברים לא, יח), וז"ש ואנכי לא ידעתי שאם ידעתי לא ישנתי.

ובזה יובן, וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, שהיא בחי' אחור וקדם צרתני הנ"ל, שנשא והעלה בחי' רגליו בין בפרטות אדם א' בין בכללות העולם שנק' רגליו בסוד שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו (במדבר יא, כא), שנשא וקשר בחי' אחור שהם רגליו אל בחי' קדם, וז"ש וילך ארצה בני קדם, והבן.

הנה העולה מזה כי השינה אין בו בחינת עבודת ה'. אמנם כתבתי מזה במ"א כי על ידי השינה בא לו מוחין חדשים, בסוד וחדשים לבקרים רבה (עי' איכה ג, כג), לכך נקרא גם השינה וכו'.

ובזה יובן וייקץ יעקב משנתו, שעל ידי השינה וייקץ, ונעשה בריה חדשה בעבודת ה', א"כ יש ה' גם במקום הזה, בבחי' השינה, וזהו ואנכי לא ידעתי, והבן.

•

אופן ד על פי רמז מוסר, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח, י). וכ' בזוהר (ח"א קמח:) היינו דכתיב (בראשית ב, כד) על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. והוא תמוה.

ונ"ל דאיתא בפסוק (בראשית כ, יג) אמרי לי אחי הוא וגו'. להבין זה נ"ל, דכתבתי במ"א המפנה לבו לבטלה (אבות פ"ג מ"ד), דכתב יעבץ הלא על כי אין אלדי בקרבי וכו' (דברים לא, יז), יעו"ש. וכל זה לת"ח, אבל לאיש המוני יקיים ובו תדבק (דברים י, כ) הדבק בתלמידי חכמים וכו'. משא"כ כשהוא נפרד מת"ח אז נתקיים בו והבדילו ה' לרעה (דברים כט, כ), ובזה כתבתי במ"א ביאור משנה (אבות פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם - דהיינו התלמיד חכם מלהדבק בו, וגם התלמיד חכם אל תהי מפליג לכל דבר שהם המון עם, וכו'.

ובזה יובן, שאמר אברהם בחי' נשמה, תואר אנשי הצורה, אמרו לאנשי החומר כאשר ירדו למצרים דהיינו במיצר, אמרי לי אחי - שידבק אנשי החומר באנשי הצורה כאח, כמ"ש בזוהר וכו', ואז המה קרוב לשכר ורחוק להפסד, משא"כ כשנפרדו מהם וכו', וק"ל. וזה יבואר בג' פנים עש"ן.

ובזה יובן, ויצא יעקב מבאר שבע, הכוונה כאשר יצאו בחי' יעקב, שהם המון עם שנק' יעקב כאשר נפרדו ויצאו מבאר שבע שהוא הת"ח, מיד וילך חרנה - חרון אף של מקום.

גם יש לפרש ויצא יעקב הוא התלמיד חכם שהקול קול יעקב, יצא ממדריגה עליונה שנקרא באר שבע, וילך חרנה למדריגת המון עם כדי להתחבר עמהם להעלותן, כמו שכתב בזוהר (ח"ב קכח:) זכאה מאן דרדיף בתר חייביא, להשיבם בתשובה כו'. ובזה יובן על כן יעזוב וגו'. אמנם יש סכנה בזה, שהוא בחינת עייל ונפיק, ועל זאת יתפלל כל חסיד רק לשטף מים רבים [אליו] לא יגיעו וכו' (תהלים לב, ו). לכך ויפגע במקום שהוא לשון תפלה, שהתפלל רק לשטף מים רבים אליו [לא] יגיעו, כמו שצוה הכתוב על זאת יתפלל וכו'.

אמנם להתחברות להעלותן, הוא דשמעתי כי כל תיבה נכלל מכל העולם וכו', ודפח"ח. לכך ויקח מאבני המקום שהם אותיות והתיבות, וישם מראשותיו, במחשבתו, ושם נתחברו ונעשו אבן אחת. ובזה מבואר קושית ש"ס דחולין (צא:) כתיב ויקח מאבני המקום (כח, יא), וכתיב ויקח את האבן וכו' (כח, יח), ולדברינו אתי שפיר, והבן.

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, א(י)לו אנשי החומר, וראשו מגיע השמימה, אילו אנשי הצורה, ומלאכי אלדים שהם התלמידי חכמים אינם עומדין על מדריגה אחת, רק עולים ויורדים בו - בסיבת אנשי החומר, כדאיתא בש"ס (שבת לא.) העמידני על רגל אחת וכו', והשיבו מה דסנאי לך וכו', כתבתי מזה במ"א.

וה' נצב עליו לשמרו מסכנה הנ"ל, והבטיחו, הארץ שהם אנשי החומר, אשר אתה שוכב עליה דייקא, בסבתה, כדי להעלותן, לך אתננה וכו'.

וישכם יעקב וכו' ויקח את האבן, שנעשה במחשבה אבן אחת כנ"ל. וישם אותה מצבה, שישאר עומד על מצב אחד, שלא ירד שוב למטה כמו שנאמר (תהלים קיח, יז) לא אמות כי אחיה וכנ"ל, והבן.

ובזה יובן מ"ש בזוהר על כן יעזוב איש את אביו ואמו - שיצא מבאר שבע, ודבק באשתו דהיינו אנשי החומר, שנאמר וילך חרנה, כדי שיתחבר עמהן ולהעלותן, וק"ל.

•

ונבאר פסוק ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו וגו' הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו ורעו (כט, ד-ז). להבין זה נ"ל, דכתבתי במ"א שיש ב' קצים לגאולה, א' על פי הטבע, ב' למעלה מהטבע. ובזה כתבתי ביאור פסוק (שמות ג, יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל וכו'. וכמו שהיו בגלות מצרים וגאולתם, כך יהיו בגלות אחרון וגאולתם, כי מה שהי' הוא שיהיה, שיש גם כן קץ גאולה על פי הטבע וקץ למעלה מהטבע הכל לפי בחירת אנשי הדור וכו'.

ובזה יובן, ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם, כי נודע בחי' אין הוא למעלה מהטבע, וחרן הוא ג"פ אלקים שכל אחד גימטריא הטבע, וז"ש מאין אתם - אם מתנהגין עצמן למעלה מהטבע אז הוא קרוב לקץ הגאולה. וכאשר השיבו מחרן אנחנו, בחינת הטבע, אז אמר להם עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, והבן.

•

ונבאר פסוק עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן ואת צאן לבן ויגש יעקב ויגל את האבן וישק את צאן לבן (כט, ט-י).

להבין זה נ"ל, דאיתא בתיקונים אם התפלה עבור השכינה אז הקב"ה בעצמו פותח פתח ההיכל, ואם לאו על ידי שליח וכו'. והענין, דשמעתי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא, כי כל מה שחסר לאדם יש חסרון זה למעלה, ויתפלל למלאות החסרון שם למעלה, וזה תפלה עבור השכינה.

ובזה יובן, ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה היא, כי השכינה שנק' רחל באה עם הצאן שהם ישראל בעת תפלתן, וכאשר ראה יעקב את רחל עם הצאן, אז ויגש יעקב בעצמו לקבל התפלה ולהשפיע השפע להשקות את הצאן, לא על ידי שליח רק בעצמו וק"ל, והבן.

•

עוד לבאר על פי סוד וכללים גדולים לעבודת השי"ת פ' ויצא יעקב וגו' ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו' והנה ה' נצב עליו וגו' (כח, י-יג), בכמה אופנים.

דכתבתי במ"א מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו וכו' (תהלים לד, יג-טו). והארכתי שם, וכאן נפרש בקיצור. דכתב מוהר"י יעבץ במשנה (אבות פ"ג מ"ד) המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו, כי הדבק בו ית' מושגח ממנו וכו', משא"כ כשסר הדביקות שבינו לבין קונו אז סר ממנו השגחת יוצרו וכמ"ש (דברים לא, יז) על כי אין אלודי בקרבי וגו' יעו"ש.

ובזה יובן מי האיש החפץ חיים, היפך המפנה לבו לבטלה דמתחייב בנפשו, אלא מפנה לבו ממחשבות זרות המפסיק דביקות שבינו לבין קונו, רק מטהר מחשבתו ולבו לדבק בו ית', וז"ש החפץ חיים אוהב ימים שהיא טהרת המחשבה שנקרא ימים, כמו שכתבתי אברהם זקן בא בימים וגו' (בראשית כד, א). וז"ש לראות טוב, שכל תיבה שיראה בתורה יפרש לטוב על ידי טהרת מחשבתו ודביקות קונו, שזהו ובחרת בחיים (דברים ל, יט).

נצור לשונך מרע וגו', דכתבתי במ"א דשמעתי פירוש הפסוק (תהלים נב, ה) אהבת רע מטוב שקר מדבר צדק סלה, שרואה צדיק מדבר שקר פעם א' מפני השלום, והוא לומד ממנו לדבר שקר תמיד וכו'. וז"ש נצור לשונך מרע, שלא תלמוד מצדיק המדבר שקר לעשות שלום. והטעם מבואר במה שכתבתי במ"א ביאור ש"ס (ב"ב עד.) תא אחוי לך בלועי קרח וכו' משה אמת ותורתו אמת ואנו בדאים. דשמעתי ממורי מי שרגיל לדבר שקר אז תשובתו שלא לדבר שקר גם לעשות שלום, כמו לוקחי ריבית גם מעכו"ם לא יקבל, ודפח"ח. ובזה יובן, משה אמת, לכך תורתו שהתיר לאהרן לשנות מפני שלום אמת, משא"כ אנו בדאים, לכך גם לעשות שלום אסור לדבר שקר, ואיך רצו לקנא באהרן קדוש ה', וק"ל. וז"ש נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, גם שראית מצדיק שדבר שקר לשום שלום, מכל מקום סור מרע זה, כדי שתוכל לעשות טוב וישר, היינו בקש שלום ורדפהו, על ידי שקר שרי לעשות שלום, ואם תרגיל לשונך בשקר תמיד אז גם לעשות שלום אסור על ידי שקר, משא"כ עתה שסר מרע וכו' אז בקש שלום ורדפהו במאי שלא רגיל לשונו לדבר שקר, וק"ל.

עוד י"ל סור מרע ועשה טוב, דשמעתי ממורי פירוש סור מרע וגו', דירמיה הנביא נענש מה שהושלך לבור וכיוצא, לפי שלא התפלל על ישראל כששמע הנבואה לרעה על ישראל, מה שאין כן ישעי' שמו מורה על ישועה וכו', והאדם יכול להפוך חלום או נבואה מרעה לטובה, כמו שרואה בחלום מת יכול להפוך לעשות תם וכו', ז"ש סור מרע ועשה טוב, ודפח"ח. ואני כתבתי במ"א ענין התפלה, וביאור קושית הרמב"ן וכו', ובזה כתבתי שם ביא[ו]ר וחזאי תרי בזעי וכו' (ב"ב עד.), וביאר ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וגו' (כח, יב).

ובזה יובן, ויצא יעקב, בחי' המוני עם הנקרא יעקב, ויצא מבאר שבע, שלא לדבק עצמן בצדיקים הנק' באר שבע, שמחברין יסוד הנקרא באר, עם שבע מלכות, ועי"ז וילך חרנה, כי על ידי תרי בזעי נפיק קוטרא וחרון אף ח"ו וכו'.

והטעם, ויפגע במקום וגו', כאשר הצדיקים מתפללין יכולין להפך מרעה לטובה גם עבור אחרים כשמתחברין עמהם, משא"כ כשאין חיבור אז וילן שם בגלות הנקרא לינה ליעקב.

וכ"ז בסיבה שהמוני עם אומרים לבני אדם טובים שהם רעים, ולטוב רע, וזהו שהראו ליעקב בחי' אדם הוא סלם, מי שנראה להם מוצב ארצה באמת מעלתו גדלה וראשו בשמים, ומלאכי אלקים שהם בני אדם שבאו לעולם הזה בשליחתו ית' כמו שכתבתי, עולים ויורדים בו, בעיני המוני עם מי שהוא מבני עליה נראה להם בבחי' יורדים, ומי שהוא בבחי' יורדים נראה להם לבני עליה. והטעם כנ"ל, בחינת הוציא חמה מנרתקה (ב"מ פו:), כשהיה אברהם ערל נתחברו עמו, ואח"כ כשמל הופרשו ממנו וכו' (בר"ר מו, ג). והנה ה' נצב עליו וכו', ר"ל במי שחושבים בו שהוא בחי' יורדים באמת ה' נצב עליו, כי האדם יראה לעינים וה' יראה [ל]לבב (שמואל א טז, ז), והבן.

•

עוד י"ל באופן אחר ויצא יעקב מבאר שבע וגו'. ונבאר תחלה פסוק (כט, ל-לא) ויאהב גם את רחל מלאה וגו' וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה וגו'. וי"ל א' באומרו ויאהב גם את רחל משמע שהיה אוהב ללאה יותר מרחל, ואח"כ אמר מלאה, משמע שיותר אהב את רחל. ב' דעכ"פ הי' אוהב ללאה גם כן, ואיך אח"ז אמר וירא ה' כי שנואה לאה וגו'. ג' מה הפשע לרחל שהיתה עקרה עבור שהיה לאה שנואה. וכל זה הקשה באלשיך ג"כ, ופירש, כי אהבת רחל נמשך מלאה, שמסרה סימנים וכו' שהוא חסידות גדול וכו', יעו"ש.

ולי נראה, דאיתא במשנה דקדושין (פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקרוב בשר וכו'. והענין, דתכלית כל התורה הוא שיבוא למעלה ובו תדבק (דברים י, כ) כאשר הארכתי מזה במ"א, ובענין הדביקות כתב הרמב"ן (דברים יא, כב) דיש ב' סוגי הדביקות בו ית', שנאמר ובו תדבק שהיא כלל הכל, א' המתבודד בינו לבין קונו יוכל לדבק בו ית' לקשר מחשבתו בהש"י, משא"כ בהיותו בין אנשים וכו'. ב' גם בהיותו בין אנשים יוכל לדבק ולקשר מחשבתו בו ית' וכו'. וכן שמעתי ממורי כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), לקשר המעשה עם המחשבה, שזהו מעלת חנוך מט"ט שהיה מייחד קבה"ו על כל תפירה וכו', וזהו מעלת משה רבינו ע"ה שנאמר (דברים ה, כח) ואתה פה עמוד עמדי וכו', וכתבתי מזה במ"א.

ובזה יובן כוונת המשנה בב' פנים, בענין ב' סוגי דביקות שזכר הרמב"ן, א' מעלה העליונה שאין למעלה הימנו, והוא מתייחד אדם עם אמו שהיא בינה עולם המחשבה שנקרא אמא עלאה כנודע, בעת שמייחד עם בתו מלכות המקנן בעשיה, שגם בעוסקו בעסק מעשי עולם הזה מ"מ מחשבתו דבוק בו יתברך גם בהיותו בין אנשים, וכאשר כתבתי במ"א אם אמצא חמשים צדיקים בתוך העיר (בראשית יח, כו), בהיותו בתוך העיר בין אנשים ומכל מקום הוא בגדר צדיק לקיים מה שכתב הרמ"א באורח חיים (סי' א') שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) זהו כלל גדול במעלות הצדיקים וכו' יעו"ש, והבן.

ב', מי שאינו בגדר הנ"ל שיוכל לדבק מחשבתו בו ית' בהיותו בין אנשים, רק מתבודד תחלה לקשר מחשבתו בו יתברך בהיותו יחידי מובדל מאנשים, כי יודע בצאתו מפתח ביתו לשוק מיד לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז), וכמ"ש במדרש החנות פתוחה והחנוני מקיף (אבות פ"ג מט"ז) שהיצה"ר יש לו חנות מכל מיני עבירה, ומקיף וסובב להמציא סוחרים לקנות סחורתו וכו', יעו"ש. לכך ערום יעשה בדעת, ובתחבולות יעשה מלחמה בכל יום נגד יצה"ר, כמו שעשה אברהם אבינו קודם שירד למצרים שקשר עצמו בו ית', וזה שאמר (בראשית יב, יג) אמרי [נא] אחותי את בסוד אמור לחכמה אחותי את (משלי ז, ד), ועי"ז יוכל לחזור ולעלות ממצרים וכמ"ש (בראשית יג, א) ויעל אברם ממצרים, כמ"ש בזוהר לך לך דף פ"ג (ע"א-ע"ב) יעו"ש, ככה יעשה אדם בכל יום שצריך לצאת לעסק פרנסתו, יקשר את עצמו תחלה כנזכר ואח"כ יצא לעסק פרנסתו, כדי שיוכל לחזור לביתו לשלום כמו ממצרים. ובזה יובן מתיחד אדם עם אמו תחלה, לקשר מחשבתו בו ית', ואח"כ עם בתו שהיא עסק פרנסתו וכו', וק"ל.

ובזה יובן ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וגו', ר"ל כי מדת יעקב בכל יום שידע שצריך לצאת לחרן שהיא עסק פרנסה, לכך היה מקשר עצמו תחלה בו יתברך שנקרא באר שבע, ואז גם שיצא מבאר שבע ללכת לחרן מ"מ בכל מקום שהלך ויפגע במקום, פגע בו ית' שנקרא מקום, גם שנחשב ללינה וגלות כשהוא בלא עסק תורה וז"ש וילן שם כי בא השמש, שהוא שמש ומגן ה' (תהלים פד, יב).

וז"ש ויחלום והנה סולם גימטריא ממון ופרנסה, מוצב ארצה שהיא עסק פרנסה בתכלית ארציות החומר, והנה מלאכי אלדים - שרוצה להנצל מיצה"ר ולהיות כמלאכי אלדים בהיותו בין אנשים ובתוך העיר, לכך עולים תחלה לקשר מחשבתו בו יתברך בהיותו מתבודד תחלה, ואח"כ יורדים בו, לפקח בעסק פרנסתו שנקרא ירידה כמו ירידת מצרים. ומי שהיא בגדר זה והנה ה' נצב עליו לשמרו בהיותו בתוך העיר להנצל מיצה"ר. וז"ש (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם, שהיא בכל אדם ובכל זמן כשמתנהג כנ"ל, והבן.

אמנם ב' מדריגות הנ"ל שניהם כאחד טובים, אך יש עוד בחינה ג', שמואס ושונא ב' בחי' הדביקות הנ"ל, רק עושה עיקר מפרנסה ועסק עולם הזה יום ולילה לא ישבות, וכמ"ש בזוהר שטו העם ולקטו (במדבר יא, ח) בשטותא נסבין לגרמי[י]הו וכו', ואדרבה זה גורם לקפח פרנסתו וכמ"ש חז"ל בש"ס דקדושין (פ"ד מי"ד) שהרעתי מעשי וקפחתי פרנסתי וכו'.

ובזה יובן ויאהב גם את רחל מלאה, ר"ל כשהיא נמשך מן לאה, כי כל מעשי עולם הזה נכלל במלכות ברחל המקנן בעשי', וראוי לאהוב גם את רחל מעשה מלאכה ופרנסה, כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וכו' (אבות פ"ב מ"ב), וז"ש (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב שכ' בזוהר שיר השירים, כשהיא נמשך מלאה שהיא מלכות דבינה עולם המחשבה, לקשר מחשבתו תחלה בו ית' ואח"כ ילך לעסוק בעסקי עולם הזה, ומכל שכן שיוכל לקשר מחשבתו בו ית' גם בעת עסקו במלאכה, כמו שכתבתי במ"א. משא"כ בחינה ג' וירא ה' כי שנואה לאה ענין ב' סוגי דביקות הנ"ל, רק שעושה עיקר מרחל שהוא עסק עולם הזה, לכך רחל עקרה, שאינו מוליד ואינו עושה פירות רק מקפח פרנסתו, ומי שהוא בבחי' לאה לקשר ולדבק בו ית' וממעט בעסק פרנסתו ועוסק בתורה, גם שבחינה זו שנואה בעיני בני אדם, לכך ויפתח רחמה לעשות פירות במיעוט עסקו, וכמ"ש בש"ס דברכות (לב:) מתוך שחסידים הן מלאכתן מתברכות, ואף גם נעשית על ידי אחרים (שם לה:). משא"כ מי שהוא בחי' רחל עקרה, שעושה עיקר מהעולם הזה שנק' רחל, אז היא עקרה באמת, שאינו מוליד, כי רחל עקרה יש לו ב' פירושים, וזה נמשך מזה, לשון עיקר ולשון עקרה, והבן.

ונבאר פסוק וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה וגו' (כט, א-ב). ונ"ל דשמעתי ממורי כי על ידי האמנה מעלה רגלי המלכות אשר רגלי' יורד[ו]ת מות (משלי ה, ה), ומקשרה עם סמכי קשוט דז"א וכו', ודפח"ח. והנה במדרש (בר"ר ע, ח) אמרו, משנתבשר בשורה טובה והובטח בשמירה נשא לבו את רגלו וכו', וכן פירש רש"י וכו' יעו"ש. והענין, על ידי האמנה ובטחון נשא רגליו שהיא השכינה, שקשרה בסמכי קשוט נה"י דז"א, אשר הם עצמן שלשה עדרי צאן רובצים עליה, כמ"ש בזוהר (ח"א קנא:) וכו', והבן.

עוד י"ל, דמבואר בסוף תיקונים פירוש המאמר למהרח"ו חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך (תהלים קיט, נט), כי בחול רגלי' יורד[ו]ת מות, משא"כ בשבת רגלי' עולים בקדש שהוא מקום המחשבה והחכמה, ואז אין שטן ופגע רע, כי עולה בנה"י שבו, והוא סוד הקידוש וכו', יעו"ש.

ובזה יובן וישא יעקב רגליו, סוד שבת שעולה סוד נה"י למקום חג"ת דז"א. וירא ג' עדרי צאן רובצים עליה וכו', והבן.

ונ"ל דזהו מ"ש בש"ס (שבת קיח.:) כל המענג את השבת וכו' שנאמר (ישעיה נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכו', שהוא מעלה המלכות וכנ"ל. וזהו המענג את השבת, שקשר בת אל ש' ג' קוי חג"ת, והבן.

עוד י"ל ביאור משנה מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וכו'. ונבאר פסוק (בראשית לז, א-ב) וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, אלה תולדת יעקב יוסף בן שבע עשרה וגו'. כתבתי ביאור פי' זו. וכעת נ"ל, א' מגורי אביו, דהל"ל וישב יעקב בארץ כנען. ב' מגורי לשון רבים. ג' ל"ל בארץ כנען.

ונ"ל כי יעקב נקרא איש תם (כה, כז) ותרגומו גבר שלים, כי אחיד לתרין סטרין, וז"ש ישב אהלים, וכמ"ש בזוהר תולדת דף קמ"ו (ע"א) יעו"ש.

להבין זה נ"ל דכתבתי לעיל יצחק נקרא אברהם וכו' (בר"ר סג, ג), וביאור (ב"מ פו:) מוציא חמה מנרתקה, ופירוש כוונת הברכה ברוך אתה ה' וכו', והעולה משם כי אי אפשר לחבר ב' הפכים כי אם על ידי ממוצע, ובחינת ממוצע צריך שיהי' בו מבחי' אלו ב' הפכים, וכאן בכוונת הברכה צריך להמתיק גבורה בחסד, והוא על ידי תפארת בחי' ממוצע, שיש בו בחינת ממוצע, שיש בו בחינת רחמים מצד החסד, ומבחי' הגבורה יש בו נורא ופחד מיצחק, אלא שהגבורה דינא קשיא וצריך תחלה להתחבר עם מלכות דינא רפיא, וכאשר נמתק דינא רפיא שהוא חלק מגבורה קשיא, אז בקל יוכל להמתיק גם גבורה קשיא בחסד על ידי ת"ת, וז"ש ויעקב איש תם ישב אהלים, והבן.

ובזה יובן מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, על ידי שמתחבר עם בתו גבורה תתאה, שנמתק, יוכל להתחבר עם אמו גבורה עלאה להמתיקו על ידי אדם גימטריא מ"ה הממוצע, והבן, הש"י יכפר.

ובזה יובן, וישב יעקב, שנתיישב יעקב בארץ שהיא גבורה תתאה, מגורי אביו - ב' מיני גבורת ופחד יש מצד אביו יצחק, אחד גבורה עלאה וא' גבורה תתאה, ועל ידי יעקב הממוצע נמתקו הגבורות ופחד יצחק, ונכנע ונמתק על ידו תחלה הגבורה תתאה שנק' דינא רפיא, ואז אח"כ נמתק גבורה עלאה דינא קשיא בחסד על ידי יעקב שממוצע, אז נקרא ארץ כנען בחסד, שנקרא ארץ כנען הכנעה ומיתוק, ואז הוא מקום ישוב, משא"כ בלאו הכי.

והנה אלה תולדות יעקב יוסף, דכתבתי פירוש הפסוק (בראשית מד, יז-יח) ואתם עלו לשלום אל אביכם ויגש אליו יהודה וגו'. דכתבתי לעיל על ידי האמנה מקשר מלכות לירכי קשוט דז"א וכו', וכן על ידי המחשבה וכמ"ש (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, והוא סוד שבת שנקרא קדש וכו', יעו"ש. ונ"ל דזהו כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים של יעקב (שבת קיח.:), לקשר בת אל המחשבה בינה ש', וזהו נחלת יעקב, והבן. ובזה יובן, ואתם, שהשבטים מבחי' הנוקבא מלכות, בסוד י"ב בקר והים עליהם מלמעלה, עלו לשלום אל אביכם, על ידי היסוד שנקרא שלום בחי' יוסף, יכולים לעלות בסוד המחשבה, אל אביכם, שהחכמה נק' אבא סוד המחשבה הנק' קדש, וכמ"ש (בראשית מז, יב) ויכלכל יוסף את אביו, והבן.

וז"ש ויגש אליו יהודה, שנתחבר מלכות בחי' יהודה, אל יוסף בחי' יסוד, כמ"ש בזוהר (זח"א רו.:) כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו (תהלים מח, ה), והבן.

ובזה יובן אלה תולדת יעקב יוסף, עיקר תולדת יעקב שעושה פירות בבחי' ממוצע שנקרא גבר שלים, על ידי יוסף, שיש בבחי' זו יסוד צדיק, והבן.

עוד י"ל על דרך מוסר, דכתבתי במ"א דכתב בה"ג כי יראת חכמים ממנין התרי"ג מצות, כי את ד' אלדיך תירא (דברים ו, יג) לרבות ת"ח (פסחים כב:). והרמב"ם השיגו בס' י"ד שרשים שרש ב', כל שאינו ממנין המצות רק נדרש מי"ג מדות וכו'. והרמב"ן (ספר השרשים שם) החזיק סברת בה"ג וכו'. [וכתבתי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, על פי קושית הר"י יעבץ (אבות פ"א מ"ג) במ"ש בפ' יתרו (כ, יז) אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא [האלדים] למען תהיה יראתו על פניכם וגו', שהם ב' הפכים בנושא א' וכו'] וכתבתי מזה במ"א.

ונ"ל דכתב מוהרש"א בפרק ד' דבבא קמא (מא:) תניא שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלדיך תירא פירש וכו', כשם שקבלתי שכר וכו'. עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלדיך לרבות ת"ח וכו'. וכתב כי רבי שמעון סבירא לי' שזהו מורא ה' שלא לרבות שום דבר וכו', ורבי עקיבא סבירא לי' כי מורא הת"ח הוא עצמו מורא המקום, וז"ש (אבות פ"ד מי"ב) מורא רבך כמורא שמים וכו'.

א"כ מבואר דהרמב"ם ס"ל שפיר כרבי עקיבא שמורא הת"ח הוא עצמו מורא המקום, ולא נמנה במנין המצות בפני עצמו, כי מצות מורא ת"ח נכלל במצות מורא ה'. ובה"ג והרמב"ן לא סבירא להו כך, דאם כן למה לי את לרבות ת"ח, דמורא ת"ח הוא עצמו מורא ה' לפי סברת הרמב"ם דסבירא לי' כרבי עקיבא. והרמב"ן סבירא לי' כרבי שמעון דפירש, דסבירא לי' דא"כ את ל"ל, שמע מינה לרבות עוד איזה מורא שלא נכלל במורא המקום, לכך פירש].

אמנם יש לומר דמשום זה לא קשה מידי על הרמב"ם, דכתבתי במ"א ביאור את האלדים ירא וגו' (קהלת יב, יג), כי את ה' אלדיך תירא, את אתי לרבות כמה מיני יראה מתפשטות בעולם, ושורש כולם יראת ה', ותלמיד חכם מקשר כל מיני יראה בשרשן, ונעשה הכל אחדות א' יראת ה' שהיא אוצרו [רק שאין זה מדת כל אדם, שיודע זה, ועל דרך שדרשו חז"ל ובו תדבק (דברים י, כ) וכי אפשר].

ובזה יובן וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ר"ל שנתיישב יעקב בארץ מגורי אביו, שהרבה מיני מורא ופחד עברו עליו, רק שהיה ממתיק בשרש היראה של אביו שנקרא פחד יצחק, ועי"ז נתיישב, ונקרא ארץ כנען, הכנעה ומיתוק, וק"ל.

עוד י"ל, ונבאר מדרש (בר"ר פד, ג) ביקש יעקב לישב בשלוה וכו', וכתבתי ביאור זה במ"א, וכעת נ"ל דכתבתי במ"א ששמעתי ממורי כי כל יראה חיצונית הבאה בעולם בכלל או בפרט אדם אחד, ידע האדם ויתבונן שהוא ידו יתברך פשוטה לקבל שבים ולעוררו עי"ז ליראה פנימית, ואז מקבלו באהבה ונפטר מיראת חיצונית, משא"כ אם מכוין כדי שיפטר וכו'.

ובזה יובן וישב יעקב בארץ מגורי אביו, על ידי שקיבל כל מגורי אביו באהבה, נפטר מכל מיני היראה ונתיישב בארץ. רק במה שביקש לישב בשלוה, שנתכון לפטור ממיני היראה, לכך קפץ עליו וכו', וק"ל.

עוד י"ל, ויבואר ג"כ אלה תולדות יעקב יוסף (לז, ב), ולא שאר השבטים. וחז"ל דרשו וכו'. ונ"ל דשמעתי ממורי ביאור ש"ס (סוכה כח.) פ' תלמידים היה להלל וכו' עד עוף הפורח נשרף בהבל פיו וכו'. להבין זה. גם ביאור ש"ס (ברכות י:) שלא נראה זבוב על שולחנו וכו'.

והענין, לפי מחשבתו של אדם כך יש עולמות למעלה ממנו העומדים עליו, אם מחשבתו בקדושה ורוחני כך הם העולמות שלמעלה ממנו, ואם מחשבתו בטומאה כך הם העולמות. וכפי המחשבה והעולמות כך עוברים לפניו בגשמי עופות טהורים או טמאים, וה"ה שאר מיני בעלי חיים טמאים או טהורים עוברים לפניו. ויש בזה ג' בחינות, א' טהורים, ב' טמאים, ג' ממוצע וכו'. ולמעלה מזה יש עולם השכל שאין שום דבר משיגו וכו', וז"ש כל הפורח נשרף וכו'. וזהו שלא נראה זבוב על שולחנו, וידעה שהיא איש קדוש ומחשבתו קדוש וכו', ודפח"ח. והעולה מזה לפי המחשבה כך המאורע וכו'.

ובזה יובן וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שישיבתו של יעקב היה תמיד בצער ומגור ופחד שהיה במחשבתו, שנקרא אביו, וזה נמשך לו באמת מכח אביו שנקרא פחד יצחק לפי שכח הבנאי בבנין וכח האב בבן, וכמ"ש הראב"ד בספר יצירה (בהקדמה) יעו"ש, ולפי מחשבתו כך המאורע - אלה תולדות יעקב יוסף, שגרם עי"ז סיבה ומאורע של יוסף וכו', והוא על דרך שכתבתי לעיל מה ששמעתי ממורי נשיו הטו לבבו וכו' (מלכים א יא, ד), לכך ובחרת בחיים והשמחה, והבן.

עוד י"ל וישב יעקב וגו' אלה תולדות יעקב יוסף, דכתבתי במ"א ענין נר חנוכה (שבת כא:), בסובר שהוא מוסיף והולך אז בידוע שהוא פוחת והולך וכו'. ובזה יובן אלה תולדות יעקב יוסף, שאם סובר שהוא בעקב, מוצב ארצה, אז הוא יוסף במעלות השלימות, שמוסיף והולך, משא"כ בהיפך וכו', וק"ל.

ובזה יבואר וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדת יעקב יוסף וכו', דכ' בתוספות יום טוב בפ"א דאבות במשנה (ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ונוסח אחר, על מנת שלא לקבל פרס, והיינו מאהבה גמורה וכו', ובמדרש השיב על נוסח וכו', אומר אני וכו' אבל העובד מאהבה הוא שבעיניו מקצר תמיד בעבודה וחושב בנפשו שלא עבד כראוי לו לאהבתו להש"י, וז"ש (אבות שם מי"ד) כשאני לעצמי מה אני, וכפירוש הרב שם, ולא עוד אלא שלא מלבד שלא יקוה לתקות שכר אבל ירא לנפשו פן יחטא בקצורו בעבודתו ואשם, וז"ש ויהא מורא שמים עליכם, וכך הי' מדות האבות, אברהם וכו', וזהו פחד יצחק, ויעקב ג"כ ירא וכו'.

ובזה תבין ענין נר חנוכה (שבת כא:), דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי הפוחת והולך שנראה לו שמקצר בעבודת ה' ופוחת והולך, זהו עובד ה' מאהבה ונקרא מוסיף והולך, וכנ"ל.

ובזה יובן וישב יעקב בארץ מגורי אביו, ר"ל כמו שהיה אביו תואר פחד יצחק לפי וכו', כן הי' ישיבת יעקב בארץ בעולם הזה במגורי ופחד אביו, שנראה לו שמקצר בעבודת ה' תמיד. ולכך אלה תולדת יעקב לפי שנראה לו שהולך בעקב סוף המדריגה שפוחת והולך, זה גורם לו שהי' מוסיף והולך שנקרא בחינה זו יוסף, כמו ששמעתי בשם החסיד מוהר"ן קסויר זלה"ה, והבן.

ונבאר משנה באבות פרק ב' (מ"א) הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואזן שומעת וכו'. והספיקות יבוארו.

תוכן העניינים

בן פורת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה