אור ברסלב

בן פורת יוסף· רבי יעקב יוסף כ"ץ מפולנאה

הקדמה

פתיחה

בן פ"ורת י"וסף ראשי תיבות צ"א עם הכולל, יחוד הוי"ה אדנ"י

כדי להבין תואר שם מצוה, נראה לבאר פסוק (ירמיה ט, כג) בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי.

ותחלה נבאר משנה בפ"ז דשבת (מ"ב) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' עד המוציא מרשות לרשות, הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. והקשה בתוספות יום טוב דלא תני ל"ט מלאכות יש וכו', דהוא בקיצור. ומשני, דנמשך אחר דתני במס' מכות (פ"ג מ"י) כמה מלקין אותו, ארבעים חסר אחת. והתם אקרא קאי (דברים כה, ב-ג) במספר ארבעים וגו'.

וי"ל, הא כמה פעמים משני לשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד, וכי יש לש"ס להאריך בשפת יתר כדי לנקוט לישנא דקרא, וזה אינו.

וכדי לתרץ זה, נ"ל לבאר משנה סוף פ"ק דקדושין (מ"י) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת וכו'. והספיקות רבו, ונפרט לבסוף.

ותחלה נתרץ מצוה אנכי (שמות כ, ב), ומצוה תירא וכו' (דברים ו, יג). וכבר בארתי על דרך הפשט. וכעת נ"ל האמת, דכתב הרב האלדי האר"י זלה"ה בספר נוף עץ חיים במס' שבת במשנה (פ"א מ"א) יציאות השבת ב' שהן ד', כי שתים הן יו"ד ה"א, שהם ד' - גימטריא כל שם הוי' וכו', יעו"ש. ובודאי יש להבין מה בא הש"ס ללמדינו בזה.

ונ"ל דיצא לן נפקותא רבתא, לענין דפליגי הרמב"ם ובה"ג והרמב"ן אי מצוה אנכי נכנס במנין תרי"ג או לאו, דבה"ג סבירא לי' דהוא שורש כל המצות ואינו במנין תרי"ג וכו'. וכאשר תבין סוד שם הוי"ה שהוא שורש כל המצות, תבין ענין תרי"ג, שכדברי הרמב"ם כן הוא, גם שאיני מכריע בין ההרים, מכל מקום הנלע"ד כתבתי.

והוא, כי נודע כי יש עשר שמות שאינן נמחקין, ושורש כולם הוא שם הוי' כמ"ש, ושורש של שם הוי' הם ב' אותיות ראשונות כמ"ש הרב האר"י בנוף עץ חיים למס' שבת, אהא דאמרינן (שבת קיט:) כל העונה אמן יהא שמי' רבא, וז"ל: כי אור הא"ס מאיר בכל האצילות אחר התלבשו בחכמה העליונה הנק' י', בסוד (תהלים קד, כד) כולם בחכמה עשית, אח"כ י' בה' ונעשה כסא והיכל, ונק' ה' ראשונה כסא הכבוד, כי הכבוד מתכסא בו וכו' עד כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו, ד), כי ב' אותיות ראשונות יש בו שם הוי', ובו ברא כל העולמות וכו', ונחזור שחצי השם י"ה הוא נשמה לשם הוי"ה וכו', יעו"ש.

העולה מזה, ששורש שם זה הוא ב' אותיות ראשונות. ולזה נקרא מצוה, כי ב' אותיות הם בהעלם מ"צ בחילוף א"ת ב"ש הוא י"ה (ת"ז ת"ע קלא:), כי כמו הנשמה שהיא מתלבשת ומתכסה בתוך הגוף והיא נעלמה, והגוף הוא נגלה, כך שם הוי' הוא אותיות מצוה ממש.

ובזה תראה איך כל תרי"ג מצות נכללו בעשרת הדברות, כמ"ש מוהרש"א בשם הרב, ובאלו י' הדברים לא נאמר מפי הקב"ה רק אחת דבר אלקים ושתים זו שמענו (עי' תהלים סב, יב), שהוא דבור אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו, ותרי"א מצות מפי משה כדדרשי' בש"ס דמכות (כג:) תורה צוה לנו משה (דברים לג, ד), כך יש עשר שמות שאינן נמחקין, ושורש כולם ד' אותיות הוי"ה, ושורש שם זה הוא רק ב' אותיות ראשונות, שהוא נשמה לשם הוי', וז"ש כי ביה ה' צור עולמים. כך אלו ב' מצות כולל הכל, ונמנו במנין כמו שאלו ב' אותיות עצמן נמנו במנין ד' אותיות הוי', וכדברי הרמב"ם, והבן.

ומעתה בזה תבין איך באותיות מצוה שהוא ממש אותיות הוי' נכלל כל תרי"ג מצות. ובזה תבין איך צדקו דברי הרמב"ם שכתב על משנה דמכות (פ"ג מט"ז) למען צדקו יגדיל תורה (ישעיה מב, כא), כי בקיום מצוה על מתכונתה מאהבה זוכה לחיי עולם הבא וכו' יעו"ש, כי אין לך מצוה שאינה כלולה מתרי"ג. וכדין אמר שאל יתהלל חכם בחכמתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל. וצירוף שם זה יבואר על פי מה שנבאר ש"ס דשבת (סד.) ויקצוף משה על פקודי החיל עד ונקרב [את] קרבן ה' (במדבר לא, יד-נ), וכבר זכרתי.

וכאן אמרתי דבר נפלא בעבודת הש"י, איך האדם המשכיל יראה לייחד כל ימיו ד' אותיות הוי"ה, ובששת ימי החול בסגנון אחד ובשבת לייחד בענין אחד.

והוא שמצאתי בכנפי יונה ח"ג סימן קמ"ט, וז"ל: השונה הלכו"ת בכל יו"ם (נדה עג:) גימטריא תעני"ת וכו', על דרך (תענית יא:) בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שרותי', דעל ידי חולשת התענית מבטל מלמודו וכו' (שם), יעו"ש. הרי כשאין התלמיד חכם יכול להתענות, די לו בעסק התורה במקום הקרבן התענית באש המזבח.

ובזה יובן סגנון הפסוקים (במדבר לא, כג) כל אשר יבוא באש תעבירו באש, ר"ל מי שיכול לבא באש התענית ולא יתבטל מלימודו הנקרא ג"כ אש הלא כה דברי כאש וגו' (ירמיה כג, כט), ודאי תעבירו באש, שהוא הכהן המיישיר העם, יראה להורות דרך התשובה עם התורה, שהוא התענית הנק' אש והתורה ג"כ אש, ושניהם טובים לכפרת עוון.

אך שלא יטעו לומר תעבירו באש, באחד סגי, או תענית או תורה, שכל אחד נקרא אש, ומועיל ליבון באש ללבן עונותיו באש מכדי. לזה בא הכתוב לפרש ברמז, ואמר אך במי נדה יתחטא ודרשו חז"ל (תנחומא חקת ב) דבעי טבילה במ' סאה שהנדה טובלת בהן, וכפירוש רש"י, והרמז כי סוד התשובה ה' עלאה נק' מקוה, ומ' סאה שבתוך המקוה הם ד' יודין שבחכמה הנקרא יו"ד, כמ"ש בכתבים יעו"ש, ומרמז שצריך חכמת התורה בתוך התשובה של התענית, דהוי יחוד חו"ב, מ' סאה תוך המקוה, והבן. א"כ מוכח דבעי שניהם, כי התענית הוא הכנה ללימוד התורה שהיא עיקר. ולכך מי שלא יוכל להתענות שהוא תלמיד חכם חלש, וז"ש ואשר לא יבוא באש תעבירו במים (וטהר), שהם מימי התורה ללבן ולכפר כמו אש התענית, וק"ל.

ובזה תבין איך לייחד ד' אותיות שם המיוחד תמיד, והוא דכתוב במיכה סי' (ה') [ו'] (ח) ומה ה' דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלדיך. וי"ל דאחר דאינו דורש ממך רק זה, א"כ שס"ה לא תעשה ורמ"ח מצות עשה הם לבטלה ח"ו. ועוד דאמר עשות משפט, וכי כולי עלמא דיינים, וכן הקשה האלשיך, ושאר הספיקות, והצנע לכת, דהל"ל וצנע לכת לשון נסתר ולא לנוכח.

דכתב הרב הקורדווירי בס' תומר דבורה (פ"ה) יכוין אדם וכו' הקובע מקום לתורתו גורם שהת"ת יעשה מלונו במלכות הנק' בית, כמ"ש בתיקונים וכו', עכ"ל. הרי הבית שעם האדם שבתוך הבית שקובע מקום לתורתו נעשה יחוד ב' אותיות אחרונות מהשם כנזכר. וכבר אמרנו בעוסק בתשובה ולומד תורה נעשה יחוד ב' אותיות ראשונות כנ"ל.

וההפרש שבין ב' יחודים אלו הוא זה, כי יחוד מן ב' אחרונות הוא הנגלה, שהוא כמו הגוף שהוא להלביש הנשמה בתוכו, והגוף הוא נגלה והנשמה הוא בהעלם, שנתכסה בתוך הגוף, כך האדם והבית אשר יעשה בתוכו תשובה ותורה, הרי האדם והבית הם כלים ולבושים, והתשובה והתורה הוא החיות והנשמה שיעשה בכלים הנ"ל.

וזה שכתב הרב האר"י זלה"ה ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו, ד) כי שם י"ה הוא נשמה לשם הוי', ואתי שפיר.

וא"כ אתי שפיר דאותיות מצוה באו ב' ראשונות בהעלם, שהם הנשמה, וב' אחרונות אדם ובית הם נגלים ממשיים, משא"כ הראשונים הם רוחניים נעלמים, ואתי שפיר.

וז"ש הנביא מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט, דנודע דתשובה היא בינה נקרא משפט, מלך המשפט, וכאשר תמצא בהגדה בענין המוחין יעו"ש, וז"ש (ישעיה א, כז) ציון במשפט תפדה, הרי עשות משפט הוא עשיות התשובה, שהוא כולל על כל המצות. ואהבת חסד, הוא לעסוק בתורה באהבה שהוא רחימו, והתורה נק' חסד שנאמר (משלי לא, כו) תורת חסד על לשונו, גם נאמר (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. [וכי תימא הא צריך ללמוד בדחילו ורחימו. ז"א, כי דחילו קודם רחימו וכמ"ש אהבה בסופו ובכלל מאתיים מנה]. וכל אלו תעשה אתה ה"אדם בהצנע לכת עם אלדיך, שהיא השכינ' הנקרא אלדיך, שהוא בית, ועם אדם הרי ו"הצנע, וזהו יחוד ד' אותיות מצו"ה, גם יחוד ד' אותיות הוי"ה.

ועל זה הדרך נאמר (בראשית ו, ט) את האלדים התהלך נח, שקבע מקום להתבודד בתשובה ותורה. וה"נ ממש כשעושה בהצנע לכת אז הוא דבוק עם אלדיך.

והש"י יסייעני בזה שיהי' זה למראה עיני תמיד ללמוד לעשות, ויקיים בי והיוצא מפיכם תעש"ו (במדבר לב, כד), אנס"ו.

והנה יחוד זה הוא לששת ימי המעשה, שיראה להתבודד עכ"פ שעה א' ביום לייחד זה, וטוב לו סלה, גם שאי אפשר לעשות כך בתמידות כל ימי החול, אחר שצריך להתעסק בל"ט מלאכות ורחיים בצוארו, מ"מ יקח פנאי לעסוק בתורה בעתות הידועים. אבל בשבת יש לייחד ד' אותיות בענין זה, כי אז צריך ליזהר מן ל"ט מלאכות שלא יחלל שבת, רק יעסוק בתורה, ואז טל תורה מחייהו, שאז גורם להפוך מן קללה שהיא ל"ט, לברכה שהיא ט"ל, ונ"ל שזהו מ"ש בתיקונים דף צ' ע"א: ירא שב"ת טל מלאכות, יעו"ש.

בזה נתרץ ה' מצות שמנאן הרמב"ם בהלכות שבת (בהקדמה): מצוה - וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב). מצוה ל"ת - לא תעשה כל מלאכה (שמות כ, י). מצוה ל"ת - לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה, ג). מצוה - אל יצא [איש] ממקומו ביום השביעי (שמות טז, כט). מצוה - זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח).

וכדי לבאר זה, נ"ל לבאר מ"ש הרמב"ם בפרק ל' (ה"א), וז"ל: ד' דברים נאמרו בשבת, שנים מהתורה, ושנים מפורשין על ידי הנביאים, בתורה זכור (שמות כ, ח) ושמור (דברים ה, יב), ובנביאים כבוד ועונג שנאמר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד.

ונראה כי אלו ד' דברים הוא נגד מצות שיש בשבת, הגם שהם ה' מצות, מ"מ נ"ל דהא כתב בשורשו שהמצות שיש בהם עשה ולא תעשה ראוי למנות עשה שבה עם מצות עשה, ולאו שבה עם מצות לא תעשה, כמו שבת שהמנוחה בה מצות עשה, והעושה בה מלאכה ביטל עשה ועבר על לא תעשה, וכ"כ בפ"א מהלכות שבת (ה"א) יעו"ש. והשיגו הרמב"ן בשרשים, יעו"ש. והנה גם להרמב"ם אינו רק ד' בקיומו, כי הלאו הוא על העובר, וא"כ שביתה ממלאכה הוא מצוה א', ועם ג' אחרים הרי ד' [הגם כי בשם הוי"ה רומז ה' פרצופין עם קוצו של י', והבן].

ואלו ד' דברים בשבת ניתן לייחד ד' אותיות שם הוי"ה, דאיתא בפ"ב דביצה (טז.) אמר רבי יוסי משום רשב"י אמר רשב"י כל מצוה ניתן בפרהסיא, חוץ משבת שניתן בצנעה, שנאמר (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל [כתב מוהרש"א מדכתיב לעלם חסר ו', דרשו כך]. ופריך, לא לענשו עכו"ם, ומשני נשמה יתרה לא אודעינהו, דאמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה ניתן לאדם בערב שבת ולמוצאי שבת ניטלת שנא' (שמות שם) שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש, ע"כ. ופירש רש"י נשמה יתירה - רוחב [לב] למנוחה ושמחה וכו', שהיא עונג.

והספיקות רבו, א' קשה, מאי שנא באמת שבת שניתן בצינעה יותר מכל המצות. וגם צריך להודיענו מאי הוא בא להודיענו בזה שניתן בצינעה או לאו, מאי שבח בזה. ב' דמקשה אי הכי לא לענשו עכו"ם עלה, משמע דבאינו שובת יש עונש, והא איפכא אמרינן (סנהדרין נח:) עכו"ם ששבת חייב מיתה. ג' קשה על התרצן, מתן שכרה לא אודעינהו, קשה הא כל המצות לא נודע מתן שכרה גם לישראל שנאמר (משלי ה ו, דב"ר ו ב) נעו מעגלותיה לא תדע וכו'.

ד' קשה, דנשמה יתירה לא אודעינהו, זה אין לו שחר כלל. גם צריך לידע, אי נשמה יתירה הוא שכר מאי טעמא לא אודעינהו, ואי אינו שכר אם כן א"צ להודיעם. ה' דדרש וי אבדה נפש. דאטו כתיב אבדה, ולכאורה איפכא ח"ו יש לומר, וי כי בא נפש. ו' קשה, דלדרשה זו הל"ל זה במוצאי שבת ולא בליל שבת.

ז' קשה למה לשון וי הוא על צרה שלא תבוא, הגם שהוא מהמדרש איכה (א, ג) בין ו"י לו"ה ניצל ר"י, אבל צריך הבנה. ח' קשה, נשמה הל"ל ולא נפש, דנודע וכו'. ט' קשה, דבפ"ק דשבת (י:) אמר רבא הנותן מתנה וכו', אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו'. וכי בכלל תרי"ג מצות שניתן בסיני לא הי' שבת. וגם למה ישונה שבת שהיא בבית גנזיו. והרב בעל שער האורה (שער השני) האריך בזה על דרך הסוד, יעו"ש בהכותב.

ונראה דהא קשה על מוהרש"א דכתב, בצנעה, מדכתיב לעלם חסר דרשו כך וכו'. והא בש"ס אמר מדכתיב ביני ובין בני ישראל.

ונ"ל אחר שתבין דברי הש"ס בפ"ק דשבת ודברי רש"י ותוספות והכותב, כי יש שם ט' קושיות, ויבואר אלו ט' קושיות בט' קושיות הנ"ל.

ונ"ל דבא לרמז בצחות לשונו פירוש הש"ס, ולא קשה מידי, דאמרו חז"ל (זח"ג קי:) זה שמי לעלם וזה זכרי (שמות ג, טו), שמי עם י"ה שס"ה וכו'. דקשה, הא לכאורה קאי שמי על שם הוי' כולו, וזה זכרי על שם אדנ"י.

ונ"ל, לפי שזכרנו לעיל טעם מצוה, שנעלמו ב' אותיות ראשונות בחילוף, לפי שהוא נשמה לשם הוי', כמ"ש האר"י בפסוק ביה ה' צור עולמים. ואמרנו לפרש שאין זוכה לנשמה זו כי אם בהצנע לכת להתבודד בבית, והוי אדם ובית מרכבה לב' אותיות אחרונות מהשם, ואז יכוין כדי להמשיך נשמה ב' אותיות ראשונות לייחד עם ב' אחרונות. ושפיר דרשו זה שמי לעלם - להמשיך נשמה ב' אותיות ראשונות אי אפשר כי אם למי שהוא נתעלם ומוצנע מבני אדם להתבודד בינו ובין קונו תחלה בתשובה במעשה, ואח"כ יכול לפנות מלהרהר במחשבות רעות ולדבק בו ומחשבתו בדברים רוחניים שהוא מצד הנשמה כמבואר, והבן דבר זה שהוא כלל גדול.

וה"נ בשבת שהוא עיקר מעלתו מצד נשמה יתירה, ונודע שאי אפשר להמשיך נשמה כי אם שיש לו רוח, ואי אפשר שיהיה לו רוח כי אם שיהיה לו נפש, וצריך הדרגה, על ידי מעשה תשובה סור מרע ועשה טוב זוכה לנפש, ואחר מעשה הוא דבור בתורה שיזכה לרוח, ואחר דבור הוא מחשבה מצד הנשמה, ואז על ידי מעשה ודבור ומחשבה זוכה לנפש רוח ונשמה, משא"כ בלא סדר הדרגה זו אי אפשר כנ"ל. וכל זה על ידי הצנע לכת עם אלדיך.

וזה שכיון מוהרש"א בצחות לשונו, כי שבת ניתן לאות ברית לעלם, ר"ל לא כל אדם זוכה לקנות אות זה שהיא נשמה יתירה, כי אם לעלם - שהוא צנוע ונעלם, לפרוש מעניני מחשבות עולם הזה להתבודד עם קונו, בזה אמר הש"ס ביני ובין בני ישראל, שהיא אות וקישור ודיבוק כמו תפילין שכתב הרמב"ם עיין בהלכות תפילין וכו' (פ"ד הכ"ה), ובא מוהרש"א לפרש במה נעשה קשר ואות ביני ובין בני ישראל, ואמר לעלם, והבן.

ובזה יובן מה שאמר השבת בצינעה ניתן, ר"ל שבת שהוא נשמה יתירה, זה ניתן למי שהוא בצנעה, על דרך הכתוב והצנע לכת עם אלדיך. משא"כ במעורב עם בני אדם ובני איש בעניני עולם הזה איך אפשר לקשר מחשבתו בו ית' שיהיה בו נשמה יתירה לחשב מחשבת עבודת הקודש כל היום.

ופריך שפיר, א"כ דעיקר שבת הוא מי שיש לו נשמה יתירה ובזה הוא דבוק בחיים, ולכך מחלליה מות יומת (שמות לא, יד), משא"כ עכו"ם דאין מחשבתו קשור ואין לו נשמה יתירה, וא"כ בין עכו"ם ששבת תקשי למה חייב מיתה, בין שחילל שבת לא אתחייב מיתה, כי עכו"ם מאחר שאין לו נשמה א"כ איך שייך בו לומר עכו"ם ששבת, ולמה חייב, ובין אם נפרש כפשוטו למה נענש בחילול, שלא חיל(ו)ל שבת כלל, שאין בו בשבת נשמה לחללה.

ומשני שפיר, נשמה יתירה לא אודעינהו, וע"כ לדידהו הוא שבת שביתה ממלאכה כפשוטו בלא נשמה יתירה, ולכך שפיר חייב למר כדאית ליה.

ואמר וינפש, כי בפסוק כתיב (שמות כ, יא) וינ"ח ביום השביעי, ופירש הכותב בפרק קמא דשבת יעו"ש. ולי נראה דכ' בתיקוני' (תס"ט) דף קי"ו ע"א, שאל רבי אלעזר לאביו רשב"י, דאיתא בספרי (מכילתא דר"י פ' יתרו) זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח), זכריהו מאחד בשבת, וכ"כ האר"י זלה"ה. ויש להבין מה זה קדושה לשבת. ונ"ל דזכור הוא לזוכרו, כדי שיעשה הכנה שיוכל לקדשו בשבת, להמשיך מקודש על ידי קדושת המחשבה, כאשר נבאר וכו'.

וכדי להבין מה שאמר וינפש וי אבדה נפש ולא נשמה. גם להבין לשון וי. וגם זה קאי על מוצאי שבת. שבת הוא וינפש בשלימות על ידי נשמה שבאה בערב שבת, משא"כ למוצאי שבת שנסתלקה נשמה יתירה ונשאר רק נפש, שבלא זה אי אפשר, כי היא קיסטא דחיותא כנודע, אבדה נפש - ר"ל אותיות ו"י אבדה נפש במוצאי שבת, ולכך באמת הוא וי, כאשר יבואר.

ותחלה נציע לפניך דברי הש"ס בפ"ק דשבת (י:) [אמר רבא] בר מחסיא א"ר חמא בר גוריא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם, אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך להודיעם וכו'. ופריך ממשה דלא ידע קירון עור פניו. ומסיק לחלק בין עבידי לגלוי[י] וכו', ושבת מתן שכרה לא עבידי לגלוי[י], ע"כ.

ופירש רש"י צריך להודיע[ו] - מתן פלוני אתן לך, דשמא יתבייש לקבלה, ומתוך כך מתרצים בדברים ואינו בוש בדבר וכו' שמתוך כך יהא(ו) אוהבו. והתוספות כ' בד"ה הנותן מתנה צריך להודיע, ודוקא במתנה שנותן לו על ידי אהבה, שאין המקבל מתבייש, אבל הנותן צדקה שחבירו מתבייש, מתן בסתר יכפה אף (משלי כא, יד), ע"כ.

והכותב ז"ל: ראיתי לכתוב מה שכתוב בשער האורה, וז"ל: לפי שהשבת היא סוד המשכת הכח מהספירות העליונות בשם ה', והוא התאחדות כל הספירות, כי אל חי נ"ח בשם אדני, בסוד (שמות כ, יא) וינח ביום השביעי וכו', ובית גנזיו הוא אדנ"י, לפיכך כל השומר שבת כהלכתה מקרב ומייחד ב' שמות, ועי"ז כל הספירות מתאחדות, ואם ח"ו מחלל שבת הוא רחוק מהחיים וכו', ע"כ.

והוא ז"ל כתב, כי יש ב' טעמים בשמירת שבת, א' אמונת חדוש העולם בששה ימים וישבות ביום השביעי. טעם ב' נמשך מזה, שהוא ית' משנה טבע העולם באותות ובמופתים להושיע עם ישראל. ושתי אמונות הללו כתובות בי' הדברות בטעם השבת, ועליהם אמרו חז"ל (ספרי תצא כג) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וידיעת כל א' מהם על השלימות הוא שכר גדול ותענוג נפלא, להיות נמנה עם אותן שאמרו חז"ל (ברכות יז.) ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, עכ"ל.

והנה דברי הש"ס עם רש"י ותוספות ודברי הכותב תמוהין, ורבו הספיקות בזה, א' למה ישונה שבת מכל תרי"ג מצות שהודיען תחלה, וכי תימא הא הודיען תחלה קודם נתינת התורה שהיא תרי"ג מצות, ג' ימי הפרישה והגבלה, אי הכי למה ישונה שבת שחזר והודיען, ולמה יצתה מהכלל. וגם להבין ענין הודעה זו מה הוא. ב' קשה, הא כל המצות לא נתגלה מתן שכרן מטעם המבואר בפסוק (משלי ה ו, דב"ר ו ב) נעו מעגלותיה מלידע, וא"כ למה שבת הודיען מתן שכרן, וכפירוש רש"י.

ג' קשה לרש"י, דא"כ מה משני הש"ס וכו', וכן הקשה הרי"ף יעו"ש. מלבד שאין לדברי רש"י שחר כלל. ד' קשה לתוספות, הא פשיטא דמפורש אמר בש"ס מתנה ולא בצדקה, ומה צריך התוספות לפרש דוקא מתנה אבל צדקה וכו'. ה' קשה, לפי שיטת התוס' מנ"ל לרב דצריך להודיעו במתנה, דלמא הא דכתיב לדעת הוא בא ללמדינו דשרי להודיע, לאפוקי צדקה דאסור, ולעולם אם רוצה שלא להודיעו הוא על צד היותר טוב. ו' קשה, דלמא אותו האדם שניתן לו מתנה אסור לידע מי הנותן, כמו בצדקה, ומה שאמר לדעת הוא כפירוש רז"ל ורש"י שידעו אומ[ו]ת העולם כי אני ה' מקדשכם, ע"כ ויצא להם שם חשיבות שהקב"ה חיבב אותן במתנה גדולה, והמקבל עצמו באמת א"צ לידע מי הנותן.

ז' דברי הרב בעל שער האורה סתומין וחתומין, ויש לבאר קצת מהרמז שבו. ח' קשה, דברי הכותב עצמו בענין ב' טעמי, אין לו שחר. וגם מה ענין נהנין מזיו השכינה לכאן.

ונראה דיש הפרש בין מתנה לצדקה, דמתנה הוא כמכר, דאי לאו דקבל הנאה מניה תחלה לא יהיב לי' מתנה, ולכך הוי כמכר, כמבואר בש"ס דגיטין דף ז' ע"ב, ובשאר מקומות בש"ס. משא"כ כשנותן לו בתורת צדקה, הוא גם כשלא ידעו ומכירו כלל, בלי (שום שקיבל) [שקיבל שום] הנאה מני'.

ומעתה תבין צחות לשון הש"ס בתואר שבת דקרא מתנה, ללמדינו בענין שבת דאי אפשר לקבלה כי אם על ידי הכנה, והיא הודעה שהודיעם לישראל תחלה, כדי שיעשו הכנה שיוכלו לקבל ביום ז' קדושת יום השבת שהיא נשמה יתירה שניתן לאדם בערב שבת, כמבואר בש"ס דביצה הנ"ל (טז.).

ונודע שאין הנשמה שורה כי אם על אדם שיש לו בחי' רוח שנעשה כסא לנשמה, ורוח אינו שורה כי אם על הנפש שנעשה כסא לרוח. ושיקנה נפש רוח ונשמה צריך הכנה, ביום ד' שיעשה מצות מעשיות לקנות נפש מצד עשיי', וביום ה' שילמוד תורה הרבה לקנות רוח, וביום ו' לקדש מחשבתו שיזכה לנשמה, ואז בערב שבת אחר שעשה אלו הכנות, באה בערב שבת נשמה יתירה על נשמה זו, או הנשמה עצמה נק' יתירה מצד יתרון ותוספת על נפש ורוח, והיא אינה באה רק בערב שבת כמבואר, ולמוצאי שבת נסתלק הכל ונשאר רק נפש. הגם שנזכר בכתבים כי ביום א' יעשה הכנה שישאר נשמה, וביום ב' רוח וכו', יעו"ש. היינו רק הארה מהם, כמבואר בכתבים.

ואחר שזכינו לזה, נראה שורש נשמה זו שהיא נשפעת, מאיזה מדה וספירה הוא. דביאר הרב האר"י זלה"ה בלקוטי תורה פ' נח וז"ל: אלה תולדות נח, סוד יסוד אבא היורד עד יסוד ז"א, ומשקה לבינה גן עליון, ולנוק' גן תחתון, ולזה נק' מעיין גנים. ונח לשון מנוחה, והוא בחי' [י]סוד אבא תוך יסוד ז"א, עכ"ל. הרי מבואר כי שבת שהיא מנוחה הוא בחי' יסוד אבא שהוא סוד י' מהשם, תוך יסוד ז"א שהוא ו' מהשם כנודע, ומשקה לגן עליון ה' עלאה הנק' נפש, ולנוק' ה' תתאה הנק' ג"כ נפש, ובזה נעשה שביתה ונייחא בשבת על ידי יחוד ד' אותיות שם המיוחד שהוא שורש כל הספירות והעולמות. וכשנתחבר אותיות ו"י הנ"ל עם נפש הנ"ל, נעשה וינפש ותרגומו ונ"ח, והבן, והשם יכפר.

וזה פירוש הפסוק (שמות כ, יא) וינח ביום השביעי, כי אות ו"י נח ביום השביעי, שבת עלאה ושבת תתאה כנודע, ואתי שפיר.

גם יש לומר, כי מוחין דז"א נק' חיים גימטריא ס"ח אז יש זווג להשפיע לנוקבי', והוא סוד יום השביעי. ובזה יובן שאמר וינח ביום השביעי, ר"ל אחר שקיבל אות ו' ינ"ח שהוא מוחין גימטריא חיים, אז משפיע ליום ז' שהוא נוקביה, והבן. ובזה מבואר עוד דהקדים אות ו' לאות י' מן וינח, כי הוא שייך לכאן ולכאן, ואתי שפיר.

וזה נראה פירוש הפסוק פ' בשלח (שמות טז, כט) ע"כ הוא נותן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום ו' לחם יומיים שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. כי הש"י כאב המרחם להיישיר את בנו ידידו לכוין ברמיזותיו איך לייחד ד' אותיות שם המיוחד בשבת, על ידי עובדא ומלולא דלמטה יתעוררו הכוחות העליונות למעלה, ונעשין מ"נ לעורר מ"ד להמשיך שפע החיים.

והוא, דנודע הלחם הוא אשה כמ"ש (שמות ב, כ) קראן לו ויאכל לחם, יום הוא הזכר כמ"ש בכתבים בספירה היום יום וכו'. והנה בכל ששת ימי החול אין יחוד וזווג למעלה, בסוד ותלכנה שתיהן (עי' רות א, יט) שתי ההי"ן, כי אות י"ו שהם הזכרים אינם בייחוד עם ב' ההי"ן, משא"כ בשבת נמשך ב' יסודות אבא וז"א, י"ו, הנקרא יומים, לייחדן עם הלחם שהם ב' ההין, ונעשה יחוד שלם.

וז"ש ראו כי ידוד נותן לכם השבת, ור"ל כי רא"ו הוא להזהר ולהשגיח בעינא חכימא ופקיחא, ולא שיהיה מכלל העוורין שאינם רואים כנודע תואר זה בזוהר הרשע נקרא עוור, והחכם אשר עיניו בראשו, וז"ש ראו כי הוי' של ד' אותיות הוא הנותן לכם את השבת, כי מצד יחוד הנ"ל הוא בא קדושת יום השבת שביתה ומנוחה, על כן הוא נותן לכם ביום הששי, ואות ב' של ביום הששי כמו על ידי יום הששי כמו ב' של בראשי"ת (בראשית א, א) וק"ל, לחם יומים, כי על ידי יסודות הנ"ל נעשה זווג לח"ם יומי"ם כנ"ל.

לכך שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, כי חז"ל [ב]עירובין דף נ"א ע"א דרשו, שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, שבו איש תחתיו - אלו ד' אמות, אל יצא איש ממקומו - אלו ב' אלפים אמה.

והנה רמזו רז"ל בצחות לשונם ב' יחודים הנ"ל השייכים לשבת בד' אותיות שם המיוחד, והוא, דקשה אחר שאמר שבו איש תחתיו ל"ל שוב אל יצא איש ממקומו. ועוד ב' פעמים איש ל"ל. ועוד שבו הוא לשון רבים, איש תחתיו לשון יחיד.

ונראה דבא לרמז על ב' יחודים הנעשה על ידי ב' יסודות י"ו, לייחדן ב' איש ז"א וחכמה, עם ב' ההי"ן שהם הנקיב'. ונגד יחוד תחתון ז"א ונוקביה אמר שב"ו איש תחתיו, כי בו יש ב' יסודות יסוד אבא תוך יסוד ז"א. ונגד יחוד עליון או"א, אמר אל יצא איש ממקומו.

והענין, כי אבא הוא שם ע"ב, ומילוי שלו מ"ו, ואמא קס"א ומילוי שלה ק"ם, וביחוד שניהם הוא אותיות מקו"ם, עיין בהגדה ברוך המקום יעו"ש. והנה יש ב' אלפי"ם, אלף בחכמה כמ"ש (עי' איוב לג, לג) אאלפך חכמה, וכן יש אלף בינה עיין בכוונת אכילה, ומילוי חכמה מ"ו גימטריא אמה. וזה שכיונו חז"ל אל יצא איש ממקומו אלו ב' אלפי"ם אמ"ה, והבן, והוא יחוד או"א אותיות י"ה מהשם.

ושבו איש תחתיו הוא יחוד ו"ה מהשם, כי ז"א נקרא שם מ"ה באלפי"ן, אחר שקיבל מן מ"ו דאבא, שהוא גימטריא מ"ה עם הכולל. ונוקביה דז"א שהוא אות ד' כשהי' רגלי' יורדת מו"ת, ואחר שקיבלה אלף מן שם מ"ה, נעשית ד' אמו"ת, כי בחיבור א' עם מות נעשה אמות, בסוד ואמ"ת, הנהפך מן מ"ת ת"ם, וזהו ד' אמות של הלכה, כלה עליונה, ז"א ונוקבי' בחיבור אח"ד.

וכל זה על ידי קביעת מקום מיוחד לשבת, שבו מייחד אדם בביתו ו"ה מהשם, והם כלים להמשיך בו נשמה ב' אותיות ראשונות מהשם, והיינו על ידי שעשה הכנה לקבל נפש רוח ונשמה בג' ימים קודם השבת, אז ניתן לו שבת לאות בינו יתברך לבין ישראל, שהוא קישור ודיבוק מחשבתו בו ית', לפנות מחשבתו ממחשבות זרות, ואז בא לו נשמה מצד בינה כמ"ש (איוב לב, ח) נשמת שדי תבינם, ה' עלאה, ובשבת יעסוק בחכמה אמיתת כמ"ש המקובלים, והוא י' מהשם, ואז מייחד ב' אותיות ראשונות, וממשיך לאות ו' ב' אותיות אחרונות מהשם, ונעשה יחוד שלם, והוא שביתה ונייחא.

וכן מצאתי בתיקונים (ת"ע) דף קכ"ז ע"א, וז"ל: עמוק מ"י ימצאנו (קהלת ז, כד), לית מאן דאשיג ליה אלא בחכמה ובבינה וכו' י' חכמה מ' בינה וכו'. ובספר ימי"ן וז"ל: פירוש על ידי חכמת הקבלה ותשובה שלימה בדחילו ורחימו די"ה וכו', יעו"ש, והנאני, כי בחול על ידי תורה ותשובה ובשבת היא מצד ה' שנק' שבת כנ"ל, ועם חכמת הקבלה י', שעושה אד"ם במקו"ם מיוחד, נעשה שם הוי"ה יחוד שלם, וק"ל. (ובזה נבאר אח"ז מצות עשה (דברים ו, ד) שמע ישראל וכו'. וגם פירוש שיר היחוד: הנך אחד בכל דמיונות).

ובזה יובן ש"ס הנ"ל, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ר"ל מתנה נקראת שאין ליתנה כי אם למי שקיבל ממנו הנאה תחלה, שנתקרב אצלו על ידי דבר מה שנתן לו תחלה עד שנתקשרו באהבה יחד, ואז נותן לו זה מתנה גדולה. משא"כ כאן שלא קיבל הקב"ה שום הנאה מהם עדיין, שלא נתקרבו אצלו, כי במרה ניתן שבת עדיין בלי שום דבר, לכך לך והודיעם תחלה כדי שיעשו הכנה לקרב את עצמן להקב"ה, שזהו הנאה לו יתברך מכל. והקירוב הוא שיקדשו א"ע ג' ימים קודם לשבת במעשה ודיבור ומחשבה, בג' ימים המיוחדין לזה, ואז יוכלו לקבל שבת. ורימז למשה ג' בחינות אלו שצריכין הכנה, כי מצות מעשיות ביום ד' הוא מן עשי' הנק' אדנ"י שהוא גימטריא היכ"ל וכסא להשרות בו הרוח, שהוא על ידי הדבור בתורה ביום ה', ותורה נק' טוב כמ"ש (אבות פ"ו מ"ג) אין טוב אלא תורה שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי, והדיבור בתורה ביום ה' הוא לקנות רוח שיהי' היכל וכסא לנשמה שיוכל לקבל ביום ו' ערב שבת סוד יסוד הנק' נח שהוא שביתה ומנוחה, כמ"ש שבת וינפש [גם אותיות מתנה, כי אות מ' הוא בינה כמ"ש לעיל עמוק מ"י ימצאנה, כי מ' הוא בינה כמ"ש בתיקונים, ובה ג' אהי', גם נודע סוד הצללים וכו', גימטריא תנ"ה, הרי מתנה], וז"ש מתנ"ה טו"בה יש לי בבית גנז"י שהיא אדנ"י גימטריא היכל שבה גנוז ונצפון ב' מדריגות רוח ונשמה הנ"ל, והיא ג' נקר' נפש, וצריך להתחיל בה ממטה למעלה בסוד בזאת יבא אהרן אל הקודש (ויקרא טז, ג), הכנה ביום ד' ה' ו' שהוא להתקרב.

ומזה למד הש"ס כי הנותן מתנה לחבירו, ר"ל שהוא בא ליתן תחלה מתנה לחבירו שלא קיבל עדיין, כי הוא מתחיל ראשון, צריך להודיע.

וזה שפירש רש"י דשמא יתבייש לקבלה וכו'. ור"ל דאיירי בנותן זה שלא קיבל עדיין שום הנאה, דנלמד ממקומו דביקות הקב"ה כנ"ל, אבל מודיעו תחלה אז מתוך כך מתרצים בדברים וכו', כי כך הי' כוונת הקב"ה שיתרצו בדברים להתקרב אצלו וכנ"ל, ואז על ידי אהבה מקבל.

ושלא נפרש דברי הש"ס ורש"י כפשוטו, בא התוספות ואמר דבריו במפורש, דוקא מתנה שנותן לו על ידי אהבה, ור"ל דדוקא מתנה שלא ניתן כי אם על ידי אהבה, שמקבל ממנו איזה הנאה תחלה, לכך צריך להודיעו כשלא קיבל ממנו עדיין שום הנאה, שלא יתבייש, דוגמא שבת שנתן הקב"ה לישראל. אבל צדקה שניתן למי שלא קיבל ממנו הנאה תחלה, דלכך נק' צדקה, שנותן לו בתורת צדקה וחסד, אדרבא בסתר עדיף. ובאו התוספות להורות ולפרש צחות לשון הש"ס, דלכך נק' שבת מתנה, כדי שיקבל מהם הנאה תחלה, שהוא להתרצות אליו בדברים, וזה הוא הכנה הנ"ל.

והמקשן סבר כפשוטו, לכך הקשה מקירון פני משה. עד דמשני ומפרש כי מתן שכרה לא עבידא לגלויי, ואינו רצה לומר לעולם הבא, רק בעולם הזה, והוא ענין נשמה יתירה לא הודיע לשום אומה ולשון, כי אי אפשר להם לידע כמ"ש החכם הידעת מהבורא ית', והשיב אלו ידעתיו הייתיו, והבן זה, וזה שאמרו בש"ס דביצה נשמה יתירה לא הודיעם, שאינם משיגים זה. רק על ידי משה הודיעם לישראל.

ובזה יובן ביאור הש"ס דביצה מרישא לסיפא וינפש, והבן, כי אנהרין לעיני בס"ד.

ובזה יובן כוונת דברי הרב בעל שער האורה שהביא הכותב, וז"ל: לפי שהשבת הוא המשכת וכו' כי אל ח"י נח בשם אדני וכו'. והוא כנ"ל, כי אל חי בסוד אבא הנקרא נ"ח בתוך יסוד ז"א, נח בשם אדנ"י שהוא בית גנזיו, ונעשה יחוד י"ו עם ב' ההין בסוד וינ"ח ביום השביעי, ולכך שנקרא חי, השומר שבת לייחד הנ"ל הוא דבוק בחיים הנ"ל, וההיפוך למחלל, וק"ל.

ונשאר עוד לבאר ב' טעמים שכתב הכותב בענין שבת, שזכרנו לעיל, דהוא גם כן אתי שפיר.

דאיתא בפ"ב דביצה (טו:) כי חדות ה' היא מעוזכם (נחמיה ח, י), אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון בר יוחאי, אמר הקב"ה לישראל, בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע, ע"כ. והקשו התוספות (ד"ה לוו) מהא דאמרינן (פסחים קיב.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, [ומשני] הני מילי כשאין לו לפרוע אלא א"כ יטול מהצדקה, והכא איירי שיש לו משכנות כדי לפרוע ואין לו מעות, לכך קאמר לוו עלי ואני פורע.

והנה שפת יתר שיש בכאן, לוו וקדשו והאמינו אז אני פורע, אין לו שחר. ולהתוספות קשה, א"כ מי שאין לו לפרוע הדרא ק' קושיית הש"ס מאי כי חדות ה' היא מעוזכם, דבפסוק משמע בין שיש לו לפרוע או אין לו לפרוע. ושאר הספיקות.

ונ"ל דכתב הבית יוסף באורח חיים סימן רפ"ח (ד"ה וגרסינן), ירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) לא ניתנו שבתות וי"ט אלא לתורה. רבי חגי אמר לא ניתנו אלא לאכילה ושתי' שנאמר (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת ענג, ולא פליגי הא לת"ח והא לפועלים וכו'. נ"ל לדקדק, ולת"ח הוי שבת הפקר לאכול ולשתות. וכל ספרי יראים כתבו בזה מה שכתבו, מכח קושיא זה.

ונראה דאתי שפיר, דהא קשה מה זה שאמר בדברות ראשונות (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, ובדברות שני' (דברים ה, יב) שמור את יום השבת לקדשו. וחז"ל אמרו (ספרי תצא כג, ר"ה כז.) כי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. והקשה הרמב"ן (שמות כ, ח) בשלמא אינך דסתרי אהדדי כגון (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת - וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט), שפיר הוצרכו לומר בדיבור אחד, משא"כ הכא אינו סותר. וביאר דגם הכא סותר, דזכור היינו עשה, ושמור הוא ל"ת וכו'. ויש להבין למה נאמר בשבת דברים סותרים בזה, והוצרך לומר בדבור אחד.

ונראה דיש ב' בחינות שונות בבריאות עולם, ורמוזין בשבת, לפי ב' מיני אדם, והוא אמ' כי עולם כמנהגו נוהג על פי הטבע, מה שחידש הקב"ה עולם הושם הכל בטבע, והוא מה שנאמר (עי' דברים יד כט, טו יח) וברכך בכל אשר תעשה, ואם יבטל ולא יעשה מלאכה במה תחול הברכה. וזה נרמז בששת ימי החול, שנאמר (שמות כ ט, דברים ה יג) תעבוד ועשית מלאכתך, דלכאורה קשה מה צורך לצוות על עשיית מלאכה שהיא רשות, והל"ל רק ביום השבת לא תעשה מלאכתך וכו'. ולדברינו אתי שפיר, שהוא ללמד דעת את העם שיתנהגו על פי הטבע כאמור. ולפי שכל השבוע נזהר לעשות מלאכה, ובזה קאמר שמור את יום השבת וכו', שיש בו לאו שלא לעשות מלאכה בו.

והנה יש עוד בחינה ב' בבריאות עולם ורמוז גם כן בשבת, והוא מ"ש בדברות שניות (דברים ה, טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ביד חזקה וגו' על כן צוך לעשות את יום השבת. דלכאורה קשה מה ענין יציאת מצרים לשבת, דהוא שייך לפסח ושאר ימים טובים. אלא דבא ללמדנו עוד בחינה ב' בבריאות עולם, דהוא יתברך משנה טבע העולם באותות ומופתים להושיע עמו ישראל, כמו ביציאת מצרים. והוא נגד כת ב' מבני אדם, הנהנין ממלאכתן כל ששת ימי החול ולעסוק בתורתו יתברך, כמו חסידים ראשונים שעשו מלאכתן ארעי ותורתן עיקר זה וזה נתקיימו בידם (ברכות לה:), כי מאחר שהוא אינו מתנהג בטבע רק למעלה מהטבע, הש"י ג"כ מתנהג עמו למעלה מהטבע, וכמ"ש בראשית חכמה שער הקדושה (ש' האהבה פ"ח) בענין קריעת ים סוף.

וכל א' צריך להתנהג על פי מדריגתו, משא"כ התופס מדריגה שאינו שלו זה וזה לא נתקיימו בידו. וז"ש (ברכות לה:) הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ור"ל שלא הי' בבחי' זו, רק שעשו כרשב"י שראו אותו בבחינה זו, ולכך לא עלתה בידם, וכן שמעתי ממורי סברא זו, ודפח"ח.

וזה היה ענין יציאת מצרים, שלא היה אפשר לצאת משם על פי הטבע, כי אם ביד חזקה שלמעלה מהטבע, כנודע סוד יד החזקה וזרוע נטויה, והבן.

וא"כ זה שכל השבוע אינו עוסק במלאכה רק בתורה ובעבודת הש"י, א"כ מה ששובת בשבת היא בדברים רוחניים, לקדש מחשבתו. וז"ש (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, שהוא עשה, מאחר שבימי החול לא עשה, ובשבת צריך לעשות יחוד מדות עליונות ולדבק את עצמו שם, כי זכירה היא במחשבה, לקדשו ברוחני'.

וזהו ענין שביתה הנאמר בו ית' (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, כי ענין הבריאה היה על ידי צירוף אותיות, שהוא הלמוד בששת ימי החול. וינ"ח ביום השבי"עי - שהוא ענין אחדות בדביקה, נ"ח בשביעי, כך אלו התלמידי חכמים בשביעי הוא קדושת מחשבה ואחדות ומנוח, שהוא התענוג הנפלא הנקרא אכילה ושתיה, וז"ש הכתוב (שמות כד, יא) ויחזו את האלדים ויאכלו וישתו, שנהנו מזיו השכינה.

והוא סוד יסוד זכור ושמור מלכות בדבור אח"ד נאמרו - ר"ל לייחד זכור סוד וינ"ח עם שמור, סוד ביום השביעי.

וזהו שנרמזו ב' אמונות אלו בשבת שהוא חידוש בריאת עולם, שיתנהג כל אדם לפי בחינתו כנ"ל, וזהו כוונת הכותב, וק"ל.

וזהו כוונת הירושלמי שהביא הבית יוסף, שהפועלים העוסקים במלאכה כל ו' ימי החול אזהרתן לשבות ממלאכתן ולעסוק בתורה בשבת. והתלמידי חכמים שעוסקים בתורה כל ימי החול, בשבת וקראת לש"בת ענ"ג - שהשבת עצמו יהיה לו לענג המכונה לאכילה ושתיה, ולא אכילה גשמיות קאמר, דאם כן האכילה היא הענג ולא השבת.

ובזה מבואר קושית התוספות הנ"ל, דאתי לפרש שיש ב' בחינות בעולם וב' בחינות בבני אדם. וזה שהקשו איך אמר לוו עלי ואני פורע, ושם אמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ומשני לחלק בין אדם לאדם, והוא מדכתיב כי חדות ה' היא מעוזכם, ועל זה דרש בש"ס לוו עלי וקדשו והאמינו בי ואני פורע, דקשה לתוס' ג"כ קושיא הנ"ל, לוו וקדשו והאמינו ואז אני פורע, דמשמע דאינו שוה לכל אדם. לכך ביארו התוספות כי בפירוש לוו יש ב' פירושים, א' לשון דביקות וחיבור כמ"ש בפ' קרח (במדבר יח, ב) וילוו עליך וישרתוך, עוד יש לפרש כפשוטו לשון הלוואה. וב' פירושים אלו אמת, כי זה נמשך מזה, כי מי שבחינתו למעלה מהט"בע שהי' גימטריא אלדים כמנין הטבע, שהוא דביקות ואחדות שהוא שורש הכל, זה יכול ללוות הלוואה לצורך שבת אף שאין לו לפרוע, כי ואני פורע, ובתנאי והאמינו בי, שיש לו האמנה זו שהקב"ה יפרע, אז ואני פורע, משא"כ בלאו הכי, וההיא עשה שבתך חול וכו' איירי באין לו האמנה זו.

וזהו מרומז בפסוק כי חדות ה' היא מעוזכם, מה שהוא שמח ודבק בו ית' ואין לו עצבות חסרון כיס לשבת, כי הוא לוה ומוציא לשבת, והוא על ידי האמנה, דבלאו הכי אי אפשר זה כנודע, כמ"ש בספרי היראים, באמת זהו מעו"זכם, שהקב"ה פורע.

ושמא תאמר איך ידע אדם עצמו בחינתו אם יש לו האמנה או לאו, כי הרבה עשו כרשב"י וטעו, וכנ"ל. ולזה באו התוספות ליתן כלל לאדם עצמו שידע בחינת עצמו ולא יתפוס מדריגה שאינה מבחינתו ולא יתקיים בידו, וז"ש התוספות הני מילי כשאין לו לפרוע אלא אם כן יטול מהצדקה - כשעולה בדעתו זה לעשות שבת חול כדי שלא יצטרך לבריות, מחמת מחשבה זו שאין לו לפרוע, וחושב היעשה ה' ארובות בשמים, כי אם שיצטרך ליטול מהצדקה, כל זה חשב במחשבתו, אז ידע האדם בעצמו נאמנה שאין האמנתו חזקה, ויעשה כך ולא ילוה מאחרים. והכא מיירי שיש לו משכנות וכו', ר"ל על דרך (ויקרא כו, יא) ונתתי משכני בתוככם, כמו (שמות כה, ח) ושכ"נתי בתוכם, שהוא כסא להשראת שכי"נה על ידי דביקותו שיש לו בו ית', בזה נאמר לוו עלי ואני פורע, וק"ל.

בדרך פנימי י"ל לוו עלי וקדשו והאמינו בי ואני פורע, שהוא סוד יחוד הוי"ה בשבת, כי זכרנו לעיל ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו, ד), כי ב' אותיות ראשונות הוא נשמה לשם המיוחד. וכבר זכרנו איך להמשיך זה בחול, ובשבת ימשיך על ידי קדושת מחשבתו שהוא סוד י' מחשבה, ועל ידי האמנה שהוא ה' עלאה כמבואר בתיקונים, ועל ידי אמונה יש לו מנוחה ושמחה ועונג. וגם שלא יהא מעורב עם בני עולם, שלא יטרידו מחשבתו בעניני עולם הזה, רק אדם בביתו שהוא ו"ה מהשם. ואז נעשה יחוד שלם, בסוד (שמות טז, כט) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי כנ"ל.

וז"ש לוו עלי, ר"ל שהוא חיבור, לחבר ד' אותיות על ידי שימשיך שם יה מלמעלה, וז"ש הקב"ה לוו על"י דייקא, כי י"ה שהוא או"א הוא עלי, וקד"שו והאמינו בי, הוא ב' אותיות ראשונות הנקרא נשמה, להמשיך בי, ואז ואני, כי על ידי אדם בבית נעשה ואנ"י שהוא יחוד ו"ה, פורע, והבן*.

העולה בזה, ב' אמונות של העולם נרמזין בשבת, א' על פי הטבע למי שנוהג על פי הטבע, ובזה נאמר עשה שבתך חול וכו'. וא' שהוא ית' משנה הטבע למי שמשנה גם כן הטבע לעבודתו ית', ובזה נאמר לוו עלי ואני פורע.

ובזה נ"ל לבאר פירוש הש"ס דראש השנה (יז:) בפסוק אחת דבר אלדים שתים זו שמענו ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב, יב-יג). ואמרינן בש"ס, רבי אלעזר רמי, כתיב ולך י"י החסד, וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, בתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף לך י"י החסד. והקו' מפורסמ(ו)ת, בפסוק כתיב תחלה חסד ואח"כ כמעשהו, והש"ס מהפך לבסוף חסד. והתוספות (ד"ה בתחלה) הרגישו בזה, וכ' דקאי על הסברא ולא על האמת, יעו"ש.

ול"נ פשוט, דנודע מדריגות יום הששי יסוד הוא ו' זכור, ומדריגות יום הז' הוא שמור, ובדבור א' נאמרו. וז"ש אחת דבר אלדים שתים ז"ו שמענו, כי לפי בחינתינו אנחנו בני אדם שומעין, שיש בנו ב' מיני אדם, לכך נחלק לשני בחינות, על פי הטבע ובחינה ב' למעלה מהטבע לשנות הטבע, ולפי מעשי אדם כך נתעורר למעלה, אם על פי הטבע או לשנות הטבע. ושניהם רמוזין בשבת כי הוא אמונת חידוש בעולם מלמטה למעלה להתנהג על פי הטבע וז"ש (ישעיה נח, יג) ממצוא חפציך ודבר דבר, אבל הרהור מותר (שבת קיג:). ויש שמתנהג למעלה מהטבע, כמו בחסיד אחד שחשב בשבת לגדור פרצתו בשבת, ושוב לא גדרה, ועלה צלף חד וכו' (שבת קנ:). והוא למעלה מהטבע, כי נקרא חסיד שהוא [לפנים] משורת הדין, גם כי מחשבה מותר על פי הדין מ"מ קידש עצמו במותר, וגם למעלה התנהגו עמו לשנות הטבע בצלף חד.

זה נראה לי, על כן ברך י"י את יום השבת ויקדשהו (שמות כ, יא), ודרשו ברכו במן וקדשו במן. והוא לרמז ב' בחינות הנ"ל, נגד מי שמתנהג על פי הטבע, הוצרך להתברך בששי לחם יומים. ונגד זה שהוא בשבת למעלה מהטבע ואינו ניזון במזון רק אכילתו ושתיתו על דרך את אלדים, נגד בחינה זו קדשו במן שלא ירד בשבת באמת, והבן.

ובזה יובן ש"ס הנ"ל, דרבי אלעזר רמי, דסבר כפשוטו, וביאר לו לך ה' החסד - עם מי שמתנהג על פי החסד, ושפיר כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ולא תיקשי אהדדי. אלא דאגב אורחין למדנו כי תחלה משלם לאיש כמעשהו, שיתנהג אדם על פי הטבע, ואח"כ על פי החסד. וכוונת התוספות, דש"ס משמיענו זה חסדו ית', דאינו נפרע אז כמעשהו, רק ממתין עד זמן החסד, וק"ל והבן.

עוד יש לפרש אחת דבר י"י שתים זו שמענו על כל תרי"ג מצות, ושני הפרושים אמת, וזה נמשך מזה, ולכך כל המקיים את השבת כאלו קיים כל תרי"ג מצות. וגם ביאר בש"ס (שבת פו:) דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה.

ותחלה נבאר מצות היחוד, והוא מצות שמע ישראל יי אלהינו יי אחד (דברים ו, ד). ופירש רש"י, ה' אלקינו - שהוא עתה אלהינו ולא של האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, כמ"ש (צפניה ג, ט) כי אז אהפוך וגו'.

וי"ל לשון שמע וגו'. ועוד דהל"ל ה' אלדיך כמוזכר בכל משנה תורה. ועוד דדרשו חז"ל ממתן תורה זכו לקריאת שמע, הקב"ה אמר לישראל שמע ישראל אנכי י"י אלדיך, נענו כולם ואמרו ה' אלהינו ה' אחד וכו'. שהוא תמוה, דבפסוק נזכר במאמר משה שמע ישראל ה' וגו', והוא דרש על הקב"ה. וגם כי פסקי מהדדי, והוא נביאי'.

ועוד קשה, לירושלמי דברכות (פ"א ה"ה) מפני מה אומרים אלו פרשיות בכל יום, אמר רבי לוי מפני שי' דברות כלולים בהם, אנכי ה' אלדיך - שמע ישראל וכו', זכור את יום השבת - למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, זה מצות שבת ששקולה ככל המצות, שנאמר (נחמיה ט, יד) ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם וגו'. א"כ נחסר מתרי"ג מצות, דאם שמע ישראל היינו מצות אנכי וגו'. ועוד, למה שבת שקולה לכל תרי"ג מצות. ועוד דבשאר מצות אמר ותתן לעמך, ובשבת אמר הודעת וכו'. ועוד דבתיקונים דף נ"ז ע"ב: לית פקודי דעשה ול"ת וכו' והוא.

כדי לבאר זה, נ"ל לבאר מה שכתב הרמב"ם במשנה דמכות (פ"ג מט"ז) כי המקיים מצוה אחת נמי זוכה לחיי עולם הבא. שהוא תמוה נגד הש"ס. וגם להבין טעמו איך השכל יסכים לזה.

ונ"ל, דאיתא בתהלים (קיט, קסח) כי כל דרכי נגדך. דכתב האלשיך במשלי סימן ד' בפסוק (כג-כו) מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצא[ו]ת חיים וגו' עיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדיך, פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו. וי"ל, כי איש אשר לא ידע איזה דרך ישכון אור לעבוד את ה' להיות בטוח בו ההגעה אל המכוין וכו', גם יש כמה מיני מהלכים לעבודת ה', יש בתורה ויש בצדקה ויש בגמ"ח, ובכל אחד יש מכשול, בתורה גס לבו בהוראה, ובצדקה שנותן ברבים שידעו וכו'. לכך אמר אני נותן לך כלל גדול ובו תצלח, והמשל להולך בדרך אל עיר ומגדל גבוה, ומן המקום שהוא עומד בו עד המגדל יש כמה דרכים, ועצה יעוצה שעיניך לנוכח יביטו, ר"ל נוכח המגדל תרים עיניך להביט בו תמיד וכו', ועפעפיך ר"ל גם למטה שלא יכשל וכו'. והמשל, שיהיה הוא ית' תמיד נגד עיניך, שלא תפנה מהדרך החוצה על ידי איזה פנייה הנ"ל, ובזה כל דרכיך יכונו, זה או זה כולם כאחד טובים להגיע עדיו ית', עכ"ל שהאריך.

והנה כל תרי"ג מצות נקראו דרכים כדי להגיע על ידם אל עיר ומגדל, שהוא לדבק בו ית' שהוא תכלית מהכוון מכל תרי"ג מצות, כמ"ש המפרש להרמב"ם בפ"א מהלכות יסודי התורה, וז"ל: ולא ניתנו כל המצות אלא כדי שנגיע למעלה זו שנאמר (דברים ל, יט) ובחרת בחיים למען תחיה לאהבה את ה' וכו', יעו"ש. הרי כי התורה לכך נקרא דרך, כמ"ש בפ"ק דקדושין (ב.) שנקרא דרך וכו', לפי שיש בו תרי"ג דרכים איך ידבק באחדותו ית'.

והנה נגד רמ"ח מצות עשה יש נגדם רמ"ח איבריו של אדם, כמ"ש ש"ס דמכות (כג:), ופירש רש"י כל אבר אומר קיים בי מצות עשה וכו'. וכמו שיש בפרט יש בכלל, כי כל העולם נקרא פרצוף אחד, ואדם זה אבר פלוני וכו', ושורשו במדת עליונות - יש שורש בחסד, ועל ידי מדה זו יכול להגיע לאחדותו ית', והוא על ידי גמילות חסדים. ויש על ידי גבורה, שמגבר ביצרו, או לאזור קנאה וגבורה נגד המתפרצים בדתינו. ויש על ידי תורה ששורשו בת"ת, יכול להגיע עדיו ית', וכיוצא בזה בשאר מדות, כי כל אחד הוא דרך להגיע לאמתות אחדותו. ויש שהולך מדרך לדרך, ומעולם לא הגיע לעיר ומגדל אשר תכלית המכו[ו]ן אליו, ויש בדרך אחד בא לעיר ומגדל.

ובזה תבין פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בסנהדרין (קיא.), דמר סבירא לי' ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד) אפילו שמשייר חק אחד נידון בגיהנם. ומר סבירא לי' אפילו לא קיים אלא אחד ניצול מגיהנם. והוא תמוהו דרחוקה פלוגתתן מקצה אל קצה.

ולפי הנ"ל אתי שפיר, דאם הגיע בדרך לעיר ומגדל, דהיינו על ידי מצוה אחת לאחדותו ית', ניצול מגיהנם. ומר סבירא לי' אפי' קיים כל המצות רק שייר מצוה אחת שהוא ובו תדבק, שהוא תכלית המכוון, לא ניצול מגיהנם. וא"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

ואמנם בעושה מצוה אחת מאהבה, והוא גימטריא אחד, ור"ל כי על ידי גודל התלהבות וח(י)שק נרמז בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, אז נכללו כל רמ"ח מצות עשה הרמוזין ברמ"ח איבריו בעשיות מצוה זו הוא באבר פרטי, והיינו מצד אחדותו שהוא האהבה, ובזה כולי עלמא מודו ריש לקיש ורבי יוחנן דסגי במצוה אחת על ידי שעושה מאהבה. ולכך שפיר כתב הרמב"ם וכו', יעו"ש.

ובזה תבין איך במצות עשה שמע ישראל נכללו כל מצות עשה ומצות ל"ת ושכרן ועונשן ותכליתן, והם שני תיבות של שמע ישראל וכו', ולכך צריך לאומרן בכל יום על דרך כוונה זו, מלבד כוונתה האמורה על פי האר"י זלה"ה.

והוא, דתיבת שמע סובל ב' פרושים, א' לשון הבנה, וא' לשון אסיפה כמו (שמואל א טו, ד) וישמע שאול את העם. וב' פרושים אמת, וזה נמשך מזה, כמ"ש הרמב"ם (סה"מ מצוה ג) במצות עשה ואהבת את ה' אלדיך (דברים ו, ה) שיהא שם שמים מתאהב על ידך, כי אחר שחקרת והבנת אמיתת מציאות[ו], אתה מאהב לפרסם בפני כולם שידעו ג"כ וכו'. וז"ש שמע, שאם הבנת מדעתך נוסיף על הקבלה, אמיתת יחודו, אז בודאי אתה משמיע לאסוף אנשים להודיע לישראל כי ה' אלדינו ה' אחד.

והוא, דכבר זכרנו מ"ש מהורש"א סוף מסכת מכות (כג:), כי שורש כל מצות עשה הוא (שמות כ, ב) אנכי ה' וגו', ושורש כל שס"ה לא תעשה הוא לא יהיה לך אלדים אחרים על פני (שמות כ, ג), ולכך רק שתי מצות שמענו מפי הגבורה כי כולם נכללו באלו השתים וכו', יעו"ש.

והנה שורש מצות עשה מצד החסד, כי אברהם גימטריא רמ"ח (זח"ג רפ.), שהוא חסד ורחמים, והוא שם הוי"ה, ושס"ה לא תעשה מצד גבורת אלדים, וכמ"ש בתיקונים (תכ"א) דף נ"ה (ע"א), פקודין דעשה מימינא ופקודין דלא תעשה משמאלא וכו'. וז"ש ה' אלדינו ה' כי כל רמ"ח מצות עשה שרשו בהוי"ה, ושס"ה לא תעשה באלדינו, ומ"מ שניהם בשם הוי"ה א' נכללו, כי שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח, המורה על גודל אחדותו. וגם שם ה' שהוא ד' אותיות נכלל באות א שהוא ציור יוי גימטריא הוי"ה, ואות א היא הוראה שהוא אחד, ור"ל כי שורש כל המצות כדי להגיע עד אחדותו, וז"ש ה' אלדינו ה' אחד, על ידי ה' כי ב' ראשונות הוא נשמה אל ב' אחרונות, וב' אחרונות הוא אח"ד וכו'.

אך דהל"ל ה' אלדיך. בא ללמדנו, אחר שהודיע שנכלל כאן כל תרי"ג מצות, ותכלית המכוון של כל התורה והמצות הוא אחד, בא ללמדינו שמא יאמר כי הלא חוש הראות מכחיש זה, שיש דין ורחמים בעולם, לזה בא לבאר זה ואמר כי באמת הוא הוי"ה תכלית הרחמים, ומה שנמצא דין לחייבא הוא מצדינו ולא מצדו ית', וז"ש אלדינו, כי החייבים מהפכין מדת הרחמים, וכמ"ש (תהלים עז, יא) ואמר חלותי היא שנות ימין עליון, והצדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים, וז"ש ה' אלדינו ה' - שנעשה רחמים, אבל הוא ית' אחד, והשינויים מצידנו.

ובזה יבואר ש"ס דסנהדרין דף ק"ו (ע"ב) אמר רבי יצחק מאי דכתיב (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלדים מה לך לספר חוקי, אמר הקב"ה לדואג, כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם. ותשא בריתי עלי פיך (שם), אמר רבי אמי אין תורתו של דואג אלא מהשפה ולחוץ. וכבר צווחו בזה קדמאי.

ותחלה נ"ל לבאר פשוטי פירוש הפסוק, דהל"ל בקיצור מה תספר חוקי, ולשון לך מיותר. וגם ותשא בריתי עלי פיך, אין לו שחר.

ותחלה נבאר תהילים (א, א-ו) אשרי האיש אשר לא הלך וכו' כי אם בתורת ה' חפצו וגו' כי יודע ה' דרך צדיקים.

ור"ל כאלו סרס המקרא, דרך צדיקים - הוא עשיות המצות שנקרא דרכים, הוא לתכלית שיגיע עד ה' לדבק בו, שהוא לשון (עי' בראשית ד, א) וידע אדם את חוה אשתו, וז"ש כי יודע ה', ר"ל לתכלית שידע ה' הוא דרך הצדיקים וכנ"ל.

ולדבק בו הוא על ידי קדושת המחשבה כנודע, ואי אפשר לקדש מחשבתו כי אם כשזכה לנשמה, והיינו על ידי שיקדים תחלה מעשה ודבור ואח"כ מחשבה ע"י נפש רוח ונשמה. וכמה שזכרנו בשבת שלא ניתנו שבתות אלא לתורה צריך הכנה קודם בהולך מעשה לטוב ביום ד', ודבור בתורה ביום ה', ואחר כך מחשבה ביום ו', וז"ש (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו, ודרשו בספרי זכרהו מאחד בשבת, ולכאורה קשה מה קדושה מגיע לשבת בזה, שאמר זכור את יום השבת לקדשו. ולדברינו אתי שפיר, שהוא לעשות הכנה ג' ימים אחר שבת וג' ימים קודם לשבת וכו'.

ונגד ג' אלו בחכמה ספרו ספר תהלים, ואמר אשרי האיש, שיהיה דבק בהאי אשרי, הוא על ידי הכנה, שלא הלך תחלה בעצת רשעים, רק בהלוך מצוה, שהוא הכנה נגד עשי' נפש. ובד"רך חטאים לא עמד רק בתורה נקרא דרך, (במ"ש) [כמ"ש] בפ"ק דקדושין (ב.), והוא נגד יצירה רוח, ועיין באבות (פ"א מ"א) כמ"ש והעמידו תלמידים הרבה בתוספות יום טוב. ובמושב לצים לא ישב, כי אם יושב יחידי להתבודד לקדש מחשבתו, נגד בריאה נשמה. ואז הוא כסא להשרא(ו)ת בו שם הוי"ה, וז"ש כי אם בתורת ה' חפצו, ר"ל שעל ידי שעשה הכנות הנ"ל יוכל לדבק בתורת ה', וזהו חפצו דזה ודאי יגיע לתכלית הדבקות, באופן שאחר שנדבק בו נקראת תורתו וז"ש ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו', שהוא לשון עתיד כמו הבטחה שיהגה בתורתו וכו', מאז שהוא סר מרע מה הוא מובטח וכו'.

ולכך לא אמר אשרי שהלך בעצת צדיקים. הגם כי כבר דרשו מזה היושב ולא עבר עבירה כאלו עשה מצוה וכו'.

לא כן הרשעים כי אם כמוץ, דאמרו חז"ל שנתווכחו החטה עם המוץ, זה אמר אני עיקר נטיעה אשר נתכוון לו בעל הבית בזריעה, וזה אמר אני עיקר וכו', ואמר המכריע, יגיע זמן הדישה ונראה מי עיקר, זה נכנס באוצר וזה תדפנו רוח. והנמשל מובן, כי הרשעים אומרים שהם עיקר הבריאה, עד שיגיע זמן הדיש שהם היסורין בזה ובבא, כי מיד תדפנו רוח ולא נשאר ממנו ענף ושורש, וז"ש על כן לא יקומו רשעים במשפט כי משפט הוא פורעניות ויסורין, שהוא להקימו בתשובה, והוא לא כן ידמה, שאומר מקרי הוא, לכך לא יקומו במשפט.

והטעם, כי יודע ה' דרך צדיקים, והוא מלבד פירוש הנ"ל שזכרתי לדרוש מסיפא לרישא, מדרש נמי מרישא לסיפא, כי התשובה נקרא ג"כ דרך תשובה, כמ"ש (תהלים כה, ח) מורה חטאים בדרך, ויודע ה' דרך צדיקים שישוב בתשובה בין בעקו בין בטובו, משא"כ דרך רשעים תאבד, וק"ל.

וזה שאמר מה לך לספר חוקי, דתיבת סיפור יש לו ב' פירושים, דרך סיפור והגדה, או לשון התפארות ושבח כמו השמים מספרים (תהלים יט, ב), ושניהם אמת כי זה נמשך השבח על ידי הסיפור, וז"ש מה לך לספר חוקי הדין, למודך הוא להתפאר ולשבח את עצמך בתורתי, וז"ש מה ל"ך לספר חוק"י, לכך ותשא בריתי עלי פיך ונגד אנשים ההם שהם מבחוץ, וז"ש מהשפה ולחוץ, ולא לכבוד הש"י שהוא שוכן בתוך אדם, כמ"ש (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, וז"ש רש"י ולא בלב, וק"ל.

ובזה נ"ל לבאר פירוש הפסוק ישעי' סימן מ"ט (נא, א-ג) שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו כי נחם ה' ציון וכו'. וזה אין לו שחר כלל.

הגם דהיה אפשר לפרש שלא מענינינו, דכתב האלשיך ישעיה סימן נ"ה (ו) וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלדינו כי ירבה לסלוח. והקשה הא הוי' הוא רחמים, ואלדינו הוא מדת הדין, ואיך אמר כי ירבה לסלוח. וביאר שם, כי בראש השנה הוא מדת הדין, וכל השנה הוא רחמים, ואם עשה תשובה קודם ראש השנה מוותר שליש כמ"ש בטור וכו', יעו"ש.

וה"נ ידוע כי מדת צדק הוא מדת הדין, כמ"ש בירושלים (ישעיה א, כא) צדק ילין בה, גם חז"ל דרשו צדק צדק תרדוף (דברים טז, כ) זו לפנים משורת הדין, מדכתיב ב' פעמים, א"כ שמע מינה דצדק לחוד הוא קו הדין, והוא בראש השנה, ובכל השנה הוא רחמים.

והנה יש ב' מדריגות בכתות בני אדם, יש בני אדם שעליהם נאמר (מלכים א יד, ט) ואותי השלכת אחרי גווך, כל השנה, ובראש השנה בשעת הדין אז רודפים לבית הכנסת כדי להצדיק דינם שיצאו זכאין בדין. ויש שהוא מבקש הוי' שהוא רחמים, דהיינו כל השנה, ר"ל ששוה אצלו כל השנה שהוא רחמים כמו בראש השנה שהעולם בדין, כי תמיד מבקש ה' לעובדו.

וכמו שיש בשנה דין ורחמים בשינוי זמנים הנ"ל, כך יש בעולם ובנפש, בסוד עולם שנה נפש, כי בעולם יש הנהגה על פי טבע, ויש הנהגה למעלה מהטבע לשנות הטבע, כמו שזכרתי ב' מדריגות בשבת בענין זכור ושמור, יעו"ש. וכך יש בנפש האדם, שיש נוהג את עצמו על פי הטבע, שלא ליכנס לפנים משורת הדין רק על פי הדין והטבע, כי הטבע גימטריא אלדים (פרדס שי"ב פ"ב) שהוא הדין, ככה הוא מתנהג הן נגד הש"י ונגד בני אדם. ויש משנה הטבע, להתחסד עם קונו או עם בני אדם לפנים משורת [הדין].

והנה הכל נמשך זה אחר זה, כי מי שהוא נוהג את עצמו על פי הטבע, כך מתנהגין עמו למעלה על פי הטבע. ומי שנוהג את עצמו למעלה מהטבע, כך נוהגין עמו למעלה מהטבע.

וזה נ"ל מה שאמרו חז"ל (ב"מ ל:) לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהן על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין. וכבר תמהו בזה רבים ושלמים, וכי משום דלא עבדו לפנים משורת הדין יחרבו. וכבר העליתי בזה על פי הרמב"ם יעו"ש.

ולפי הנ"ל לא קשה מידי, דהם לפי מעשיהם היו צריכין שיתנהגו עמהם למעלה לפנים משורת הדין, כמ"ש (גיטין פח.) צדקה עשה הקב"ה שהקדים ב' שנים לונושנתם וכו', והיינו אם היו נוהגין הם ג"כ לפנים משורת הדין, כמו שמצינו בקריעת ים סוף שלא נקרע כי אם אחר שירדו לים, וק"ל.

וזה נראה לי פירוש הפסוק בתהלים (קיד, ז-ח) ההופכי הצור אגם מים. והוא דקאי אדלעיל מלפני (אלוד(י) יעקב ההופכי וגו', דקשה למה יעקב דוקא. וגם ענין ההופכי הצור וגו', וכי יש מעלה שהפך הצור, רק המעלה מים יהי' ממה שיהי', וכו'.

ונ"ל, שאמר בשבת פרק כל כתבי (קיח.:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיה נח, יד) אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך, לא כאברהם שנאמר (בראשית יג, יז) קום התהלך בארץ וכו', אלא כיעקב שנאמר (בראשית כח, יד) ופרצת וגו'. וקשה באמת למה ניתן ליעקב בלי מצרים. וגם בשבת למה ניתן לו נחלת יעקב דוקא.

הגם דכתב הבית יוסף באורח חיים סימן רמ"ב, כי הוא מדה כנגד מדה, כשם שהוא מפזר מעות בלי שיעור לצורך שבת, כך יתנו לו בלי שיעור, עכ"ל.

ולי נראה לפרש, גם יבואר הש"ס (שם קיח:) אלו שמרו ב' שבתות מיד נגאלין. והקשו, הא אמרינן (שם) אלמלא שמרו שבת ראשונה וכו', יעו"ש. ועוד הא דאמרי' שם כל המענג שבת נותנין לו משאלות לבו, והקשו, הא אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קה"ר א, יג). ובשם הגאון מו' העשיל נדפס, דלכך נותנין לו נחלת יעקב בלי מצרים, וק"ל.

ולי נראה, דכתב הרמב"ן (ויקרא יח, ד) בפסוק (שם, ה) וחי בהם בפ' אחרי, וז"ל: ודע, כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם, כי העושה מצות שלא לשמן על מנת לקבל פרס בעולמו, יחי' בהם בעולם הזה ימים רבים בעושר וכבוד, וע"ז נאמר (משלי ג טז, שבת סג.) ובשמאלה עושר וכבוד, למשמאילים בה. ואותן העוסקים במצוה כדי לזכות לעוה"ב, והם העובדים מיראה, זוכים בכוונתם להנצל ממשפטי הרשעים, נפשם בטוב ילין. והעושין מאהבה כדין וכראוי, עם עסק עולם הזה כמ"ש בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, ה) והשיג לכם דיש את הבציר, ר"ל יזכו בחיי עולם הזה ועולם הבא. אבל אלו העוזבין כל עניני עולם הזה ואינן משגיחין עליו, כאלו אינם בעלי גוף, וכל מחשבתם בבוראם בלבד כמו אלי' וחנוך.

ועפ"ז נבאר משנה סוף עוקצין (פ"ג מי"ב) אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. והספיקות רבו, א' כפל צדיק וצדיק וכו'.

ונראה, דאיתא בש"ס (ברכות יז:) יצא בת קול ואמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. לבאר זה, כי האלשיך פירש ע"ז, כי חנינא בני אינו לוקח זכותו לעצמו, כי די לו בקב חרובין, לכך יספיק זכותו לזולתו שיזונו כל העולם בשבילו וכו'. וממורי שמעתי כי שביל הוא צנור, שפתח צנור ושביל השפע, וז"ש בשביל חנינא בני, ודפח"ח.

אמנם נ"ל לומר, דכתב בספר הקנה בפסוק (דברים לב, כט) לו חכמו ישכילו זאת וגו', גם שלמד כל הש"ס וספרא וספרי לא נקרא חכם רק למדן, כי אם כשלומד כדי להשפיע מן חכמה לזאת, זה נקרא חכם, וז"ש לו חכמו ישכילו זאת, יעו"ש. וכן מבואר בכתבים ענין לימוד לשמה, לשם ה', להמשיך מיסוד החכמה אל אות ה' וכו', יעו"ש.

ולבאר יותר, כי עיקר לימוד לשמה מבואר בכתבים כדי לקשר נפשו ולהדביק אותה אל שרשה על ידי עסקו בתורה ותפלה, כדי להשלים אדם העליון וכו', יעו"ש. ואנו בני מלכים, כי נשמתינו נאצל מכסא הכבוד, ופי' כסא היא מלכות, נאצלה ונתקנה על ידי חכמה הנקרא כבוד, כמ"ש (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ, וכמ"ש בסוף תיקונים על פסוק (בראשית לז, יב) ואביו שמר את הדבר יעו"ש. ונודע, כי בכל עליה שרוצה להעלות דבר קדושה, צריך תחלה להמשיך אור עליון ממקורו ושרשו, כדי שיוכלו לעלות, וכמ"ש בסוד הקדושה, יעו"ש.

וא"כ, אחר שעיקר תיקון הכסא הוא על ידי כבוד העליון כנ"ל, וגם נשמת ישראל נאצל מהכסא, א"כ בין כשרוצה ללמוד לשמה, דהיינו להעלות השכינה שהיא ה' מהשם, צריך להמשיך אלי' אור הכבוד אל הכסא, כדי שתוכל לעלות לשרשה. וגם הנשמה שהיא נאצלת מהכסא כבוד, ג"כ יהיה למודו בדרך זה לו חכמו ישכילו זאת, להעלותה ולהדביקה בשרשה השכינה, שהיא לשמה אות ה', ובכללה היא הנשמה שהיא איברי השכינה, ודי בזה.

ובזה תבין צחות לשון הש"ס כל העולם ניזון בשביל חנינא בני. דנודע שיש לימוד על מנת לקבל פרס ונקרא עבד, משא"כ הלומד שלא על מנת לקבל פרס רק לגמול חסד עם השכינה לעשות נחת רוח ליוצרו נקרא בן, וכמ"ש בתיקונים יעו"ש. ומדריגה זו נקרא שביל, דכתב בפרי עץ חיים (ש' הברכות פ"ב) בפסוק (תהלים עז, כ) בים דרכיך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו, וז"ל: כי יסוד אבא נקרא שביל, י"ש ל"ב נתיבות וכו' י' פעמים אל בפרצוף אבא גימטריא י"ש, שהוא חסד ורחמים וכו', יעו"ש. והנה שפע המזון נשפע מחסד שבחכמה כמ"ש בכוונת אכילה ערב יה"כ בפסוק (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו וכו', וכמ"ש (משלי לא, יד) ממרחק תביא לחמה. וגם אחר משיב הרוח ומוריד הגשם גימטריא שבי"ל אמר מכלכל חיים בחסד וכו'. וכמ"ש (תהלים קמה, טז) פותח את יד(י)ך, על ידי פתח שהוא ניקוד חכמה נשפע המזון מן יודיך, ר"ל מן יוד עלאה שבחכמה, למלכות שהיא י' מן אדנ"י. וגם המלכות נקרא כבוד ה' כמ"ש בעמידה בברוך כבוד ה' ממקומו, יעו"ש, כי נאצלה מן כבוד עליון, ולכך נקרא כסא הכבוד הנ"ל.

וז"ש כל העול"ם ניזון בשביל חנינא בנ"י, ור"ל על ידי עסקו בתורה לשם ה' ונקרא בני, והמשיך שפע מן י"ש אל ל"ב גימטריא כבו"ד ה', ור"ל שביל הוא יש לב, ר"ל שהמשיך מן י' פעמים א"ל שהוא דאבא חסד אל, גימטריא י"ש, לכבו"ד ה' גימטריא ל"ב, ובצירוף שניהם נעשה שבי"ל, וזה על ידי חנינא בני ניזון כל העולם, שהשפיע ביסוד ז"א הנק' כל מיסוד אבא, ומשם להשכינה הנקרא עולם, ושפיר אמר כ"ל העול"ם ניזון בשביל חנינא בני, וק"ל.

וז"ש (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה וכו'. דקשה, למה נקרא ברית. ועוד מאי יומם, יום הל"ל. ולדברינו אתי שפיר, כי כולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד), ולכך נקרא יומם, הכולל כלהו, כמ"ש (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו, וכמ"ש בפרי עץ חיים ה' סוכות (פ"ג) יעו"ש. וז"ש אם לא בריתי יומם ולילה, שיהיה לימוד התורה לשמה להמשיך מיסוד אבא הנק' בריתי, יומם ולילה - לחבר יום ולילה שהוא זו"נ על ידי שפע חכמה, וכמ"ש לו חכמו ישכילו זאת, ומשכיל הוא יסוד, וכנודע, וק"ל.

וז"ש (אבות פ"ו מ"ג) אין כבוד אלא תורה שנאמר (משלי ג, לה) כבוד חכמים ינחלו. ר"ל שאין כבוד שיכבד מדריגה הנקרא כבוד ה', כי אם להמשיך לה שפע תורה שהוא יסוד אבא כנודע, אז נק' כבו"ד באמת, שהמשיך לה מן כבוד עליון ל"ב נתיבות. וז"ש כבוד חכמים ינחלו, כי זה שנקראו חכמים, על שם שממשיכין שפע חכמה הנק' כבוד, אל השכינה, ואז נק' ג"כ כבוד. לכך נוצר תאנה יאכל פריה, שגם הם כבוד ינחלו, כמו נחלה שהי' ירושה מאבא שהיא חכמה, וק"ל.

ובזה יבואר ג"כ מ"ש (אבות פ"א מי"א) חכמים הזהרו בדבריכם. ר"ל שתקראו בתואר חכמים, היינו על ידי שיכוונו לשמה, שהיא אות ה' הנק' דבריכם, וק"ל.

ובזה יבואר צירוף שם הוי' בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי (ירמיה ט, כג). שהיא על דרך (בראשית לז, יב) ואביו שמר את הדבר, הנק' בזא"ת יבא אהרן אל הקוד"ש (ויקרא טז, ג), והבן.

והנה כ' בלקוטי תורה בפ' נח (בראשו), כי יסוד עליון הנקרא נח, יסוד אבא, מלובש ביסוד ז"א, וזהו מעיין גנים גן עליון ותחתון, יעו"ש.

ובזה יבואר עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, כי ש"י מן שביל המשיכו בעולם, ר"ל במלכות הנקרא כבוד גימטריא ל"ב וכנ"ל, בתורתם, וכמ"ש לו חכמו ישכילו זאת, שהשכילו להמשיך מן צדיק עליון וצדיק תחתון בעולם, לכך נוצרי תאנה יאכלו פריה, שהוא להנחי"ל מצד ירושת אבא, לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות וגו'.

ובא רבי שמעון בן חלפתא לסיים ולהשלים דברי רבי יהושע בן לוי, ואמר לא מצא כלי מחזיק ברכה לישראל וכו', כי נודע צדיק נקרא ברוך והנוקבא ברכה, וישראל עלה במחשבה שהיא מחשבה עליונה חשב מה, שהיא חכמה, וכדי להחזיק ולהדביקה בשרשה שהיא סוד ישראל עלה במחשבה, הוא על ידי השלום שהוא יסוד אבא, להמשיך הארה לה כדי שתוכל לעלות. וז"ש אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, וזה לימוד לשמה וכנ"ל, ושפיר הוא סיום הש"ס בלימוד לשמה, וק"ל.

עוד י"ל, כי ישראל נק' ברית, כמ"ש (תהלים קה, י) לישראל ברית עולם, ולכך ניתן להם ברית מילה, משא"כ לכל האומות, כי הם העמוסים מני בטן, בסוד יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), וכאשר הארכתי בזה, יעו"ש. וז"ש אין כלי מחזיק ברכה לישראל כי אם עבור שנק' שלום, כי ישראל נקראו יסוד ברית ברוך, והנוקבא ברכה, וכדי שיתחברו תמיד לכך נק' ברית, בסוד (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, וז"ש אלא השלום, ר"ל שנק' שלום בסוד ברית, לכך אין פירוד בין ישראל ברוך ובין כלי הנק' ברכה.

וז"ש ה' עוז לע"מו יתן, כי קודם נתינת התורה ג"כ נקראו עמו מטעם האמור, וזה גורם כי יברך את עמו בשלום - שנקראו ברית שלום, והתורה ג"כ נקרא ברית, ובהכרח שישראל דוקא יקבלו התורה, ואין שייכי' לנתינת התורה לשאר אומות, כי אם לישראל עמו ונחלתו, וק"ל.

ובזה נ"ל לבאר ש"ס דביצה דף י"ו (ע"א) אמר רבי חמא ברבי חנינא הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו שנאמר (שמות לד, כט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. מיתבי, לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות לא, יג).

ותחלה נתרץ ש"ס דחגיגה דף ד' (ג.), אמר רבי אלעזר בן עזריה, את ה' האמרת היום וה' האמירך היום (דברים כו, יז-יח) אמר להם הקב"ה לישראל, אתם עשית[ו]ני חטיבה אחת בעולם שנאמר (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלדינו ה' אחד, ואני אעשה לכם חטיבה אחת בעולם דכתיב (שמואל ב ז, כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וכתבו התוספות (ג: ד"ה ומי) אמרינן במדרש ג' מעידים זה על זה, הקב"ה וישראל ושבת, הקב"ה וישראל מעידין על שבת שהוא יום מנוחה, ישראל ושבת מעידין על הקב"ה שהוא אחד, הקב"ה ושבת מעידין על ישראל שהם יחידין באומות, ועל זה סמכו לומר בשבת מנחה אתה אחד וכו', ע"כ.

וי"ל, מה בעי התוספות בזה המדרש. ועוד יש להבין ענין העדות ובפני מי מעידין. וביותר קשה, דסיים לכך אומרים במנחה אתה אחד וכו', מאי טעמא במנחה דוקא. ושאר הספיקות בש"ס יבואר אח"כ.

והוא, כי יש ב' מדריגות, א' על פי הטבע, ב' למעלה מהטבע. ובזה נ"ל לבאר פסוק תהלים מ"ז (ב-ח) כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ ידבר עמים תחתינו וגו'. משמע דשם הוי' מושל בארץ, ואחר כך אמר מלך כל הארץ אלדים, הרי דשם אלדים מושל בארץ.

ונ"ל דבזוהר משפטים (צה:) שאל רבי חייא לסבא מהא דכתיב (תהלים שם, ט) מלך אלדים על גוים וכו'. והשיב, כי שם המיוחד מושל ומלך על ישראל עמא יחידא, וז"ש (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בידו"ד, אבל שם אלדים מלך על גוים, יעו"ש. והענין, מ"ש בזוהר (ח"א קצה.) ויכבד ה' את לבו (עי' שמות ט, לד), דלא ידע רק שם אלדים מיוסף וכו'. והטעם, כי הם אינם משיגים רק מדריגה שעל פי הטבע הנקרא אלדים גימטריא הטבע. אבל שם הוי"ה שהוא למעלה מהטבע, וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת וארא (שמות ו, ג) ושמי ה' לא נודעתי להם, יעו"ש, אינן משיגים בי', ולכך ויכבד ה' את לבו. וז"ש אלדים מלך על גוים, שהם תחת יד שרים ומזלות שעל פי הטבע הנקרא אלדים, ולכך מלך עליהם שם אלדים, מה שאין כן ישראל שהם זרע אברהם אוהבו שנאמר (בראשית טו, ה) ויוצא אותו החוצה, למעלה מכפת הרקיע, ר"ל למעלה מהטבע*.

ונחזור לבאר ענין זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח). ותחלה נתרץ פסוקי ויקהל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' וכו' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' לאמר, ופירש רש"י לי לאמר לכם. קחו מאתכם תרומה וכו' ויאמר משה ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף וכו'.

והספיקות רבו, הא האזהרה לשבת היא השביתה והמנוחה שלא לעשות מלאכה, ואיך אמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, דהל"ל שלא לעשות. ב' קשה, דאמר ששת ימים תיעשה מלאכה, דהציו[ו]י הי' רק על שבת שלא לעשות בו מלאכה, מה שאין כן על ששת ימי החול אין צריך לצוות לעשות או לבטל. ג' קשה, תיעשה כאלו נעשית ממילא בלי שיכוון האדם אל המלאכה ההיא.

ד' קשה, מה ענין שבת ומשכן, ואי שלא ידחה שבת, מהיכי תיתי סלקא דעתך אמינא כך. ה' קשה, לי לאמר לכם, אין שחר כלל. ו' קשה כפל שבת שבתון וכו'. ז' קשה, ולחשוב מחשבות שאין לו שחר כלל. ח' קשה, דאיתא בש"ס דחגיגה דף י' ע"ב, מלאכת מחשבת אסרה [תורה].

תוכן העניינים

בן פורת יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה