אור ברסלב
בן פורת חלק א סימן ו › ו

בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל

סימן ו · ו

ה

העירני תלמידי האברך החו"ב מו"ה יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה דלפי הגירסא שהביאו תוס' שבועות (דף י"ז ע"א) ד"ה חלה דאויר עזרה לאו כעזרה דמי והתוס' שם הקשו ע"ז דא"כ אמאי אסור לטמא להכניס ידו פנים מטעמא דביאה במקצת שמה ביאה הרי האויר אינו קדוש ועוד שכשמוליך דם ואיברים למזבח יופסלו ביוצא עכת"ק ואמר האברך הנ"ל די"ל דהאויר נחשב כעזרה רק אם אין דבר מפסיק בינו לקרקע וע"כ טמא המכניס ידיו שאין הפסק בין ידיו לקרקע שפיר עובר וכן בהולכת דם ואיברים למזבח אע"ג דהדם הי' בכלי שרת עכ"ז י"ל דכיון דהדם צריך לכלי ע"כ לא חשוב הכלי הפסק ומשא"כ לעניין נידון דידן הרי שפיר היו יכולין להשים חולין בתיבה ולהוליכם דרך העזרה ללשכות הנ"ל דכיון דהתיבה מפסקת בינם לקרקע ע"כ לית בי' משום הבאת חב"ע ע"כ דברי התלמיד:

והנה מה שאמר מסברא דיש חילוק באויר בין היכא דכלי מפסיק בינו לקרקע או לא הראיתי לו שיש מקור לזה בש"ס בבא מציעא (דף ק"ב ע"א) דמבואר שם לעניין אויר חצר אי קונה כחצר דיש חילוק בין היכא דלא מיפסק ולא מידי לבין היכא דמפסיק כלי יעויש"ה:

ומה שאמר עוד דהכלי שרת לא חשיב הפסק בדם אמרתי לתת טעם בזה ביותר עפ"י המבואר בזבחים (דף ס' ע"ב) (ובתמורה דף כ"א ע"ב ובבכורות דף י"ט ע"א) דדם ובשר חדא מילתא היא (לעניין דלא חשיב בשר הנלמד מדם למד לעניין שלא נוכל ללמוד עוד מן הבשר דליהוי כלמד מן הלמד ורק כמלמד הראשון חשוב עש"ה) וכן מבוארת עוד סברא זו בפסחים (דף פ"ג ע"א) (לעניין דדם הנפסל יוחשב כאילו הי' הפסול בגוף הבשר ויוחשב הבשר פסולו בגופו ולא יוצרך עיבור צורה עש"ה) והנה ייחוס הדם לבשר הוא רק במה שהדם הוא המתיר של הבשר וכנודע בסדר קדשים אם כן מבואר בזה שהמתיר והניתר לאחד יחשבו והנה במנחות (דף ט"ז ע"ב) איתא שהבא לקדש כהבא להתיר דמי ע"ש וע"כ הכלי שרת שהוא מקדש את הדם שבתוכו שפיר ג"כ הוא והדם חדא מילתא הם ושפיר לא חשיב הכלי שרת הפסק וי"ל דזה ג"כ הטעם במה שכלי מצרף מה שבתוכו לקודש וזה לפי שהכלי נחשב דבר אחד עם כל חצי עשרון שבתוכו וא"כ יש כאן דבר שהוא מחובר לכל אחד מהם וע"כ הוא עצמו מצרפן ומחברן יחד על דרך המבואר במכות (דף ו' ע"ב) דשנים רואין אותו מחלון זה ושנים מחלון זה ומקצתן רואין אלו את אלו אזי נחשבים עדות אחת ומצטרפים גם אלו שאין רואין זה את זה לפי שהאמצעיים הרואין אלו את אלו מחברין אותם יחד עש"ה וכן הוא בברכות (דף נ' ע"א) דב' חבורות האוכלין ומקצתם רואין אלו. את אלו מצטרפים כולם לזימון ובגמ' שם ע"ב אמרו דאם יש שמש ביניהם אזי השמש מצרפן ע"ש והיינו גם כן לפי שהשמש מחובר לחבורה זו ולחבורה זו על כן הוא מצרפן יחד וכזה גם בבכורות (דף נ"ד ע"ב) במשנה מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה וכמה הוא רגל בהמה רועה ט"ז מיל היו בין אלו לאלו ל"ב מיל אין מצטרפין היו לו באמצע מביא ומעשרן באמצע וברש"י הי' לו באמצע אותן האמצעיות מצרפות את הצדדין וכן כזה בעירובין (דף נ"ז ע"א) וכן ג' כפרים המשולשין כו' עשה אמצעי את שלשתן להיות אחד ע"ש בגמ' וכזה עוד בכ"ד ויובן בזה מה שאמרו בחגיגה (דף כ"ד ע"א) ובמנחות (דף כ"ד ע"א) דכל שא"צ לכלי אין הכלי מצרפו ויובן לפי הנ"ל דכיון דאין צריכים לכלי הנה אין הכלי מחובר להם לפי שאינו פועל בהם דבר וא"כ אין כאן דבר שיחברן ולפיכך אין מצטרפין [ושם י"ל עוד דהוא על דרך המבואר בסנהדרין (דף פ"ח ע"ב) ובסוכה (דף ל"א ע"א) דאי לולב צריך אגד אזי אם נותן לתוך האגד מין חמישי ג"כ מחובר להם ופוסלם משום הוספה ואי א"צ אגד אז אפי' כשאוגדם ג"כ האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי ואין האיגוד מחברם עש"ה וגם כאן כן הוא דאי א"צ לכלי אין הכלי מצרפו וכמובן]:

ואולם אם נאמר כן יומצא דאם נותן את הדם בעזרה לכלי חול שאין הדם צריך לו לפי דברי תלמידי הנ"ל דבצריך לו תליא מילתא או משום שאין מקדשו לפי דברינו דבקידוש תליא מילתא שוב ראוי שיהי' הכלי הפסק בינו לקרקע ושיופסל הדם ביוצא בכהאי גוונא ואילו משנה ערוכה היא בזבחים (דף ל"ב ע"א) קיבל הדם בכלי קודש ונתן לכלי חול יחזירו לכלי קודש ע"ש ומפורש בזה דאין הדם נפסל ביוצא גם בכה"ג ודוחק לומר דהך משנה איירי דוקא בנותן לכלי חול המונח על הקרקע ואם יתנהו לכלי חול שבידו יופסל באמת ביוצא דדבר זה לא שמענו מעולם ואמנם לפי המבואר בזבחים (דף כ"ה ע"ב), ובכמה דוכתי דיש חילוק בין אויר שסופו לנוח לבין אויר שאין סופו לנוח ע"ש א"כ אכתי יש לחלק בין נידון דדם הנ"ל לנידון שלפנינו דשם בדם כיון שמצוה להחזירו לכלי קודש ובכלי קודש הרי חשוב כמונח בקרקע כיון שאין הכלי הפסק וכנ"ל ע"כ ה"ל סופו לנוח ולכן גם בהיותו בכלי חול חשוב כמונח בעזרה ולא חשיב יוצא ומשא"כ בנידון שלפנינו שמוליך החולין בתיבה דרך העזרה ללשכות הנ"ל א"כ אין סופם לנוח בעזרה כלל וע"כ שפיר התיבה מפסקת ולית בי' משום הבאת חב"ע:

עוי"ל בזה עפ"י ש"ס זבחים (דפ"ח ע"א) דאמרי' התם דאפי' אי אויר מזבח לאו כמזבח דמי עכ"ז אם האדם עומד על המזבח ואוחז קרבן בידו אזי הנחת גופו כהנחת חפץ דמי וחשיב הקרבן כמונח על המזבח עש"ה ברש"י ד"ה אמר ר' אשי וכעין סברא זו מבואר ג"כ בתוס' נזיר (דף נ"ה ע"א) ד"ה והתניא אהא דאמרי' התם דאהל זרוק שמי' אהל לחוץ בפני הטומאה בנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל וכתבו ע"ז וז"ל אהל זרוק שנכנס בשידה שבהמה או אדם מוליכים אותה שמי' אוהל לחוץ ולהפסיק וצ"ל דעדיף מטלית המנפנפת דתנן במס' אהלות פ"ח מ"ה דאין חוצצת בפני הטומאה וכו' והיינו טעמא דהכא עדיף משום דרגלי האדם או הבהמה הנושאים השידה והתיבה נוגעים בארץ אבל הטלית מנפנפת באויר עכ"ל וכוונתם ג"כ דכיון דהאדם והבהמה נושאים השידה והם נוגעים בארץ ע"כ הנחת גופם כהנחת חפץ דמי וחשיבא השידה כמונחת על הארץ וע"ע שבת (דף ג' ע"א) דבעי אי עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ובתוס' שם ד"ה עקירת כתבו דה"נ הוי מצי למיבעי לעניין הנחה כו' אם הנחת גופו הוי כהנחת חפץ וכו' ובת"י שם כתבו ורשב"א פי' דהנחה פשיטא לי' דהוי עש"ה] ולפי"ז י"ל דדם ואיברים שמוליכן למזבח כיון שהאדם האוחזן עומד על קרקע העזרה ע"כ שפיר כמונחין על הקרקע דמי דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי ושפיר לא מיפסלי ביוצא ואולם כיון דהנחה זאת הוא רק מפאת האדם ע"כ שוב שפיר מהני בי' מחשבת האדם וע"כ רק בדם ואיברים שאין מחשבת האדם להוציאן לחוץ רק להוליכן למזבח ע"כ שפיר לא חשיבי יוצא וכן בהך דנתן לכלי חול אפי' אם הי' מחשבת הכהן שלא להחזירו לכלי קודש עכ"ז כיון שמצוה להחזירו לכלי קודש ולזרקו ע"ג המזבח ע"כ בטלה דעתו ושפיר הוי הנחת גופו כהנחת חפץ משא"כ במוליך חולין דרך העזרה ללשכות הנ"ל שאין מחשבת האדם להשאירן בעזרה כ"א להוליכן הלאה ללשכות ואין מחשבה זאת נגד הדין ואדרבה הוא כפי הדין דאוכלין חולין עם הקדשים כדי שיתאכלו הקדשים על השובע ע"כ שפיר מהני מחשבת האדם ולאו כמונחים בעזרה חשיבי כיון שמחשבת האדם אדרבה הוא להוציאן מעזרה וע"כ שפיר לית בי' משום הבאת חב"ע ודו"ק:

ואולם אחרי העיון יוקשה גם על זה מש"ס מנחות (דף ז' ע"א) דאיבעי לי' התם אי מקדשין קומץ בכלי שרת המונח ע"ג קרקע העזרה או צריך שיאחוז הכהן את הכלי בידו דווקא בשעה שנותן את הקומץ לתוכו וכלי המונח ע"ג קרקע אינו מקדש עש"ה וא"כ שם הרי הדרא קושי' לדוכתה דאי אמרת דאין מקדשין בכלי שע"ג קרקע א"כ הרי יופסל הקומץ ביוצא כשנותנין אותו לתוך הכלי האחוז ביד הכהן דבזה הרי אין לומר עוד דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי דז"א דהרי אי חשבת לי' להנחת חפץ א"כ הרי נחשב הכלי למונח ע"ג קרקע ושוב הרי אמרי' דאין מקדשין בכלי שע"ג קרקע וזה וודאי אין לומר שאנו דנין בזה תרתי דסתרי לומר דלעניין פסול יוצא הנחת גופו כהנחת חפץ דמי וחשיב הכלי כמונח ע"ג קרקע ולעניין הקידוש עצמו לא יוחשב הכלי כמונח ע"ג קרקע ויהי' בכוחו לקדש את הקומץ:

ואמנם לפי מה שכתבנו דכל שהכלי מקדשו או שהדבר צריך לכלי אין הכלי הפסק א"כ שפיר י"ל דלא אמרי' שם כלל סברא דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי ושפיר אין הכלי נחשב למונח ע"ג קרקע ועכ"ז אין הכלי מפסיק בין קומץ לקרקע כיון דהוא עצמו מקדש את הקומץ והקומץ צריך לו ומשא"כ בהך דנתן לכלי חול שם שפיר אזלינן בתר האדם ואמרי' דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי ותמיד נחשב הדבר כמונח בעזרה דהיינו או שהוא כן מפאת עצמותו אם אין הכלי מפסיק ואז לא אזלינן בתר האדם כלל כיון שהדבר נח מעצמו בעזרה או שהוא כן מפאת האדם אם אי אפשר להיותו מפאת עצמותו כגון בהיותו בכלי חול שהכלי מפסיק וכנ"ל ואולם בנידון שלפנינו שמוליך חולין בתיבה ללשכות הנ"ל שפיר לא חשיבי מונחין בעזרה כלל לא מפאת עצמותם כיון שהתיבה מפסקת ביניהם ולא מפאת האדם כיון שמחשבת האדם להוליכן הלאה וכנ"ל:

והנה דבר דבריך באות ב' אומר לך ראשונה דסברת השאגת ארי' דהא דחזיא לאצטרופי שייך רק היכא דיש לו צירוף בזאח"ז לא לבד שאינה מוכרחת כ"א מוכח לענ"ד מכמה דוכתי להיפוך דאמרי' סברא דחזיא לאצטרופי אפי' היכא שאין הצירוף בזאח"ז רק בבת אחת ע' גיטין (דף כ' ע"א) שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר א"ר אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית דילמא שאני עלה של זית דחזיא לאצטרופי (דעלים הרבה יחד שוין פרוטה להסקה וכדומה) ומבואר דכל שהחצאי שיעורין יחד חשובי אמרי' סברא דחזיא לאצטרופי ואעפ"י שאין הצירוף בזאח"ז וע"ע בכריתות (דף כ"א ע"א) דאמר דחצי כזית מנבלת בהמה חשוב סופו לטמא טומאה חמורה (ומשום זה א"צ הכשר לעניין טומאת אוכלין ומצטרף גם בלי הכשר לפחות מכביצה אוכלין לטמא טומאת אוכלין וכדקיי"ל דכל שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ הכשר) מפאת דחזיא לאצטרופי לחצי זית אחר מנבלת בהמה עש"ה בכריתות ואעפ"י שכזית מנבלת בהמה מטמא רק בב"א ולא בזאח"ז וע"ע במס' חלה פ"ד מ"ד דס"ל לר"ע דהנוטל חלה מן הקב (אף דקב אינו שיעור חיוב חלה) ה"ז חלה עש"ה ובתוספתא חלה פ"ב הטעם בזה משום דחזיא לאצטרופי עש"ה וא"כ הרי שם ג"כ הצירוף רק בבת אחת אם לש עיסה אחת כשיעור ואפ"ה אמרי' סברא דחזיא לאצטרופי וע"ע שבת (דף ע"ז ע"א) דס"ל לרבא דמוציא יין רובע רביעית חייב משום דדרי על חד תלת מיא ועם מזיגת המים יהי' בו רביעית ומותיב שם אביי מים בכד ומצטרפין (בתמי' הרי עדיין לא מזג ועדיין המים בכד ואיך מצטרפין (והשיב רבא לעניין שבת מידי דחשוב בעי' והא נמי הא חשיב וברש"י הא חשיב דחזי לצרופי בי' מיא עכ"ל וזו ג"כ סברת חזי לצרופי ואף שאין הצירוף בזאח"ז וע"ע ברבינו יונה ברכות פ' כיצד מברכין על המשנה על החומץ כו' מברך שהנ"ב ע"ש שכ' דאע"ג דחומץ לאו אוכל הוא דאי שתי לי' ביוה"כ פטור והי' ראוי שלא לברך עליו כלל כמו דפלפלי יבישתא אין טעונין ברכה מפאת דלאו אוכלא נינהו מדכס פלפלי ביומא דכפורי פטור מ"מ שאני פלפלי דאין בם שיעור שיוחשבו בו אוכל ומשא"כ חומץ דאי שתי מיני' טובא ביוה"כ חייב כמבואר בפ' יוה"כ מש"ה נמי במעט חומץ לא נפק מתורת אוכל מיהת וטעון ברכה עש"ה ונ' טעמו ג"כ משום דחזיא לאצטרופי ושם הא אין הסברא ג"כ מפאת כא"פ רק הסברא פשוטה דכיון דשיעור המרובה חשוב ע"כ גם קצתו שם אוכל עליו וטעון ברכה וה"נ באיסורין זהו עניין חזי' כו' דכיון דכזית איסורו חשוב ובמלקות לכן גם קצתו איסור מיהא הוי ואסור מה"ת ובלישנא בעלמא ג"כ מצינו לישנא דחזי לאצטרופי בגמ' במקום שהצירוף כאחת והוא בבבא בתרא (דף ב' ע"א) במשנה השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע מקום שנהגו לבנות גויל גזית כו' בונין הכל כמנהג המדינה גויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה וכו' ובגמ' שם (דף ג' ע"ב) איבעי' להו הן וסידן (הנך שיעורי דמתני' היינו עם הטיח) או דילמא הן בלא סידן א"ר נחמן בר יצחק מסתברא הן וסידן דאי ס"ד הן בלא סידן ליתניי' לשיעורי (דסיד) כו' לא לעולם אימא לך הן בלא סידן וכיון דלא הוי (הסיד) טפח לא תני והא קתני בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה התם חזי לאצטרופי (ב' החצאין הם יחד טפח) וא"כ יש גם מזה כדמות ראי' דגם לישנא דחזי לאצטרופי דריש פרק יוה"כ הכוונה בו על הצירוף כאחת]:

ואולם יש לי להביא כדמות ראי' להיפוך דחשיבות דחזיא לאצטרופי שייך רק היכא דהצירוף הוא בזאח"ז מש"ס סנהדרין (דף כ"ג ע"א) במשנה זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר' מאיר וחכ"א אימתי בזמן שמביא עליהם ראי' שהם קרובים או פסולים אבל אם היו כשירין אינו יכול לפוסלן ובגמ' אמר ר"ל פה קדוש (ר' מאיר) יאמר דבר זה (דיכול הבע"ד לפסול ב' עדים) תני עדו (עד אחד) למאי אי לממון רחמנא פסלי' אי לשבועה הימוני מהימן כו' לעולם לממון לא צריכא דקבלי' עלי' כבי תרי מאי קמ"ל דמצי הדר בי' תנינא אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו כו' צריכא דאי תנא אבא ואביך בהא קאמרי רבנן דלא מצי הדר בי' משום דאבא ואביך חזו לעלמא אבל חד כבי תרי דלעלמא נמי לא חזו אימא מודי לי' לר' מאיר ואי אשמעי' בהא בהא קאמר ר' מאיר אבל בההיא אימא מודי להו לרבנן צריכא עכ"ל הגמ' והנה נודע דרך הגמ' שלא לומר צריכות אחת לרישא ולסיפא אם הגמ' יכולה להפוך הצריכות ולומר בכל צד צריכות אחרת וא"כ תיקשי דכאן נמי הרי הית' הגמ' יכולה לומר בסיפא צריכות אחרת דאי תנא האי דע"א ה"א דבההוא הוא דקאמרי רבנן דא"י לחזור משום דע"א חזי לאצטרופי אבל אבא ואביך דלאצטרופי נמי לא חזי אימא מודי לי' לר"מ והרי סברא דחזיא לאצטרופי סברא אלימתא היא ור' יוחנן אוסר ח"ש מכחה וא"כ הרי זה לכאורה צריכות מיסתבר ומדוע לא קאמר לי' הש"ס ועל כרחך לומר דחשיבות דחזי לאצטרופי גם לר"י שייך רק כשיש אל הח"ש חשיבות הצירוף בזא"ז וכסברת השאגת ארי' הנ"ל וא"כ ע"א הרי אין לו זה החשיבות כ"א לר' נתן דס"ל בסנהדרין (דף ל' ע"א שם) דשומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו ומשא"כ אי בעינן שיעידו הב' עדים כאחד הרי אין לו לעד אחד חשיבות דחזיא לאצטרופי וא"כ כיון דסתם בר פלוגתא דר' מאיר הוא ר' יהודה וכנודע ור' יהודה הרי הוא מהחולקים אר' נתן כמבואר ברשב"ם בבא בתרא (דף ל"א ע"ב) ד"ה א"ר אלעזר אימתי דר"א לפרש דברי ר' יהודה בא ע"ש ובמסקנא דסוגי' דב"ב שם מפרש דכוונת ר"א הוא לומר דאין מצרפין עדות בזאח"ז ודלא כר' נתן עש"ה וא"כ שפיר לא קאמר הש"ס צריכות זה דאי תנא האי דע"א ה"א דשאני ע"א דחזי לאצטרופי שהרי א"א לטעות ולומר דרבנן דר"מ אתיין כר' נתן כיון דסתם רבנן דר"מ היינו ר' יהודה ור' יהודה הרי בהדיא לית לי' דר' נתן ועוד נ' דאי לא אמרי' סברא דחזיא לאצטרופי היכא דהצירוף הוא רק בב"א אזי אין לו לע"א חשיבות דחזיא לאצטרופי אפי' לר' נתן דנהי דלר' נתן שומעין דבריו של זה היום ודברי חבירו למחר עכ"ז הב"ד השומעין מחר דברי הב' הרי הם יודעין גם מחר את דברי העד שהעיד אתמול ומצרפים הב"ד אז את דברי הב' עדים הנודעים להם עתה יחד וא"כ זה הצירוף הרי הוא רק בבת אחת והוי כאילו העידו מחר ב' העדים יחד לפני הב"ד וה"ז דומה לבל יראה וב"י דכ' השאגת ארי' דלא שייך בי' חזיא לאצטרופי כיון דכשיבוא ח"ש הב' יהי' עדיין הראשון בבית ויעבור אז על שניהם יחד וז"פ [וא"ל דהא דלא קאמר הש"ס סנהדרין הנ"ל צריכות דחזי' לאצטרופי הנ"ל היינו משום דאריש לקיש קאי דאמר תני עדו ור"ל הרי לית לי' סברא דחזי לאצטרופי דז"א דנהי דר"ל לית לי' לפי האמת סברא דחזי' וכו' לאסור ח"ש עכ"ז וודאי דמודה ר"ל דאפשר לטעות ולסבור סברא זאת דהא ר' יוחנן סובר אותה גם לפי האמת וא"כ עכ"פ אפשר לו לאדם לטעות ולסבור כן גם לר"ל וע' תוס' גיטין (דף מ"ה ע"א) ד"ה מידי דכתבו סברא זאת דהיכא דאיכא פלוגתא לא שייך אדם יודע והארכתי במ"א] וא"כ הרי שפיר הי' הש"ס יכול לעשות צריכות מזה ולומר דהוצרך לשנות בבא דאבא ואביך כדי שלא יבואו לטעות דע"א שאני דחזי לאצטרופי וז"פ] ובאתי רק להעיר:

והנה מאי דחידש השאגת ארי' עפ"י סברא זאת דח"ש דבל יראה אינו אסור מה"ת כיון דאין שם צירוף בזאח"ז וכתבת דכן מוכח בפסחים (דף מ"ה ע"ב) דמבואר שם דאין חיוב ביעור בחצי זית וא"כ לדעת רש"י דחיוב ביעור הוא כדי שלא יעבור אב"י א"כ מוכח דבח"ש אין איסור ב"י מה"ת וע"כ לא חייבו עליו ביעור דה"ל גזיר' לגזיר'. אין זו ראי' דהא לתוס' ודעמייהו דחיוב הביעור הוא מפאת שמא יבוא לאכלו א"כ ח"ש דאכילה הרי וודאי אסור מה"ת ואעפ"כ לא גזרו בי' ביעור והטעם על כרחך דמפאת דאין בו כרת כמו בכשיעור לא החמירו בו וכמבואר במפרשים וא"כ ה"נ לעניין ב"י שפיר י"ל ג"כ דלא רצו להחמיר ולעשות סייג רק לשיעור דהוא איסור לאו ולא לח"ש דקיל טפי מאיסור השיעור וכנודע:

ובחידושי בסוגי' דבדיקה וביטול כתבתי טעם בהא דלא חייבו ביעור לפחות מכזית והוא עפמ"ש האבן עוזר בחידושיו ריש פסחים דעיקר חיוב ביעור נתקן רק בשביל חמץ של קטנים דאין ביטולן מועיל כיון דביטול מטעם הפקר ואין הפקרו של קטן כלום ע"ש והנה הא דקטן אין הפקרו הפקר מקורו בש"ס בבא מציעא (דף כ"ב ע"ב) דאמר דיתמי לאו בני מחילה נינהו ופירש"י דקטנים אין הפקירן הפקר ע"ש וא"כ מדמדמינן הפקר למחילה א"כ היכא דמחילת הקטן מועלת ה"ה דהפקירו מועיל וא"כ נ' לפי המבואר בתוס' כתובות (דף ק"ז ע"א) אהא דאמרי' התם איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש (ב"ד יורדין לנכסי מי שהלך למדינת הים ופוסקין מזונות לאשתו) ושמואל אמר אין פוסקין מזונות לא"א כו' מ"ט דשמואל ר' זביד אמר אימא צררי אתפסה ר' פפא אמר חיישי' שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך מאי בינייהו איכא בינייהו גדולה ולא ספקה (לצררי איכא למיחש לצאי מעשה כו' ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עלי') א"נ קטנה וספקה (לצררי ליכא למיחש דאין אדם מתפיס צררי לקטנה לצאי מעשה כו' איכא למיחש) ובתוס' שם ד"ה קטנה וספקה וז"ל וא"ת הואיל וספקא נימרו לה ב"ד צאי מעשה וכו' ואי לא ספקה א"כ היכי מחלה למ"ד צאי כו' והלא אין מחילת קטן כלום וי"ל כגון דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים (כהאי לישנא איתא שם בגמ' דף ע' ע"ב) דלדברים קטנים מהני מחילתה עכ"ל וא"כ פחות מכזית דודאי הוא מכלל דברים קטנים ובלתי חשובים דהא לאו אכילה היא (וע' ברכות (דף נ"ב ע"ב) פרורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד ובפסחים (דף מ"ה) שם אמר דפחות מכזית כיון דלא חשוב מבטל לי' לגבי עריבה] וא"כ שפיר מצי קטן להפקיר ג"כ פחות מכזית וע"כ שפיר אין בפחות מכזית חיוב ביעור כיון דגם ביטול דקטנים מועיל בפחות מכזית עכת"ד בחידושי:

והנה מה שהערות בדבריך דמדוע אין אומרים דין ח"ש בטומאה ושייכות עניין ח"ש בזה היינו דהנוגע בכחצי זית מת ונבילה וכדומה יוטמא טומאת ח"ש עכ"פ ואם יאכל אח"כ קודש או יכנס למקדש יעבור בזה אאיסור ח"ש וכמובן ונלענ"ד פשוט דרק באיסורין דאמרה תורה עד"מ כל חלב לא תאכלו וא"כ גם פחות מכזית חלב הרי חלב מיקרי ויש לו שם חלב כמו כזית והפטור באוכל פחות מכזית הוא רק מפאת ההל"מ דאכילה היא רק בכזית וע"כ נהי דיש כאן חלב עכ"ז הרי הוא לא אכלו ולא עשה בו מעשה העביר' שאסרה תורה לעשות בחלב ובזה. סבירא לי' לר"י דכיון דכזית הוא אכילה ע"כ גם אכילת פחות מכזית חשוב קצת אכילה דכל השם אשר אל הפעולה בשיעור ס"ל לר"י דגם בפחות מכשיעור יש לו מקצת השם ההוא וא"כ נמצא שהאוכל פחות מכזית חלב עביד קצת אכילה בחלב גמור וע"כ שפיר אסור לעשות כן מסברא דכיון דהאכילה היא מעשה עבירה ע"כ קצת אכילה היא קצת מעשה עביר' וע"כ שפיר אסור לעשות מסברא אפי' קצת מעשה עבירה ואפילו למאן דאמר דמקצת הדבר אין לו שם הדבר בלשון התורה ע' חולין (דף ע"ט ע"ב) פלוגתא אי מקצת שה קרוי שה וכהנה רבות בש"ס עכ"ז זה שייך רק לעניין שם החפץ שדיברה עליו התורה וכן כאן בלאו דחלב אילו הי' לפנינו דבר שאינו חלב גמור רק מקצת חלב אז הי' ראוי שיהי' תלוי בפלוגתא דשה ולא מקצת שה משא"כ כאן דגם פחות מכזית חלב הרי שמו חלב לגמרי וכנ"ל והוא איפוא בכלל כל חלב ועניין הקצתיות אשר בכאן אינו בהחפץ שדיברה בו התורה כ"א בהמעשה אשר אסרה תורה לעשות בחפץ ההוא שהוא מאמר לא תאכלו דאכילת פחות מכזית אינו אכילה רק קצת אכילה א"כ אפי' תאמר דאין התורה מדברת מקציות וא"כ הך לא תאכלו הכוונה לא תאכלו אכילה גמורה עכ"ז כיון דאכילה גמורה אסרה תורה א"כ הרי אכילה גמורה היא מעשה עביר' א"כ ממילא קצת אכילה היא קצת המעשה שהיא עביר' וע"כ הוא ממילא אסור מסברא אעפ"י שלא דיברה תורה מזה דמיסתבר דגם קצת מעשה עביר' אין לו לאדם לעשות וכל שהמעשה גמורה היא עביר' ואסרתה תורה אזי קצת העשי' היא ממילא קצת עביר' ואסור לו לאדם לעשותה ודו"ק היטיב מאוד:

ומעתה הנה בטומאה אם גם תאמר דפחות מכזית נבילה יש בו קצת עניין טומאה [או אולי יש בו גם עניין הטומאה לגמרי רק שעניין השיעור בטומאה הוא שהאדם אין מתפעל מן החפץ הטמא בנגיעתו בו לקבל ממנו עניין הטומאה ולהעשות טמא זולת אם הוא נוגע בכשיעור ועכ"פ כיון שבנגיעתו בכזית הוא מקבל טומאה בשלימות תרצה לומר שבנגיעתו בפחות מכזית יקבל קצת טומאה] ונמצא איפוא שהאדם הנוגע בפחות מכזית נבילה הוא קצת טמא עכ"ז מה אתה רוצה לדון מכח זה הלא אם תאמר מכח זה שהאדם ההוא אסור באכילה קדשים או בביאה למקדש זה אי אפשר לך לומר שהרי לעניין זה שוב האדם הוא החפץ שדיברה עליו תורה שהתורה אמרה שטמא אין לו לכנוס למקדש ולאכול קדשים וא"כ היכא שעניין הקצתיות הוא בהחפץ של איסור הרי לא מצינו כלל שיהי' איסור בח"ש דהחפץ בעי' שפיר שיהי' בשלימות אותו החפץ שאסרתו תורה וכשאסרה תורה לטמא לכנוס למקדש ולאכול קדשים בעי' טמא גמור לעניין זה וזה האדם שהוא רק קצת טמא לא טמא שלם שפיר מותר בכניסה ואכילה וא"ל דעכ"פ למ"ד דשה ואפי' מקצת שה א"כ ה"נ נימא טמא ואפי' מקצת טמא ויהי' אסור בכניסה וכו' דז"א דא"כ הרי ראוי שלא יהי' בו איסור ח"ש לבד כ"א גם כרת ראוי שיתחייב כמו אילו נגע בכזית וכמו בהך דשה ואפי' מקצת שה דיש להמקצת שה לגמרי דין השה והיינו מפאת שהמקצת הוא ג"כ בכלל הכתוב וקאי עלי' קרא דשה עש"ה בחולין וא"כ ה"נ דאמרה תורה דטמא הנכנס למקדש חייב כרת א"כ ראוי לומר ג"כ דטמא ואפי' מקצת טמא הנכנס ג"כ יתחייב כרת וא"כ זה הרי שוב א"א לומר דא"כ ביטלת את ההל"מ דגילתה שיעור כזית בטומאת נבילה דהא גם פחות מכזית יהי' דינו ככזית וא"כ הרי יש גילוי כאן מכח ההל"מ דאין מקצת הדבר כאן קרוי דבר וכמובן וכ"ז אילו הי' עניין הקצתיות אשר בח"ש דומה ממש לעניין הקצתיות אשר בהך דמקצת שה וכדומה אבל באמת אין לסברתנו בזה מבוא כלל ולאו כל אנפין שוין ויוכל להיות דאפי' למ"ד דמקצת שה קרוי שה עכ"ז קצתיות דח"ש אינו דומה להך דמקצת שה ואין קצתיות שמכח ח"ש בכלל הדבר שדיברה עליו תורה לומר בזה דבר ואפי' מקצת דבר וע"כ שפיר הנוגע בחצי זית נבילה אפי' אם תדון בזה דין ח"ש ותאמר דיש בו קצת טומאה עכ"ז אין לך לאסור כניסתו למקדש ואכילתו בקדשים כיון דכאן האדם הוא החפץ שדיברה עליו תורה ואמרה דטמא לא יכנוס למקדש וכו' וא"כ הרי בעי' טמא גמור ולא קצת טמא ואין זה שייך לדין ח"ש דאיסורין כלל ורק טמא גמור האוכל חצי זית קודש שיש כאן בשלימות החפצים שדיברה עליהם התורה שהטמא הוא טמא גמור והקודש קודש גמור ולטמא גמור אסרה תורה לעשות מעשה האכילה בחפץ הקודש הגמור אז לעניין מעשה האכילה שאסרה תורה שפיר דנין דין ח"ש ואומרים דגם אכילת פחות מכזית קודש הרי היא קצת ממעשה אכילה ואם כן הרי הוא עושה קצת ממעשה העבירה וזה שפיר אסור וכן לעניין ביאת מקדש לו יצויר טמא גמור שיבוא קצת ביאה למקדש שפיר הי' זה תלוי בדין ח"ש כיון דשם הביאה היא המעשה שאסרתה תורה וא"כ קצת ביאה הרי הוא קצת מעשה עביר' וה"ז דומה לקצת אכילה בחלב גמור וכנ"ל [ואולם באמת קצת ביאה לא יצויר כלל ופלוגתא דזבחים (דף ל"ב ע"ב) אי ביאה במקצת שמה ביאה בטמא שהושיט ידו למקדש הוא עניין אחר לגמרי דשם הוא ביאה שלימה של מקצת הגוף וראה שחכז"ל דייקו שלא לומר מקצת ביאה שמא ביאה רק אמרו ביאה במקצת שמה ביאה וכו' והכוונה שהי' שם ביאה שלימה של מקצת גוף שהרי היד הבאה למקדש הרי היא באה ביאה שלימה אלא שהיד הוא רק מקצת גוף וזהו שדייקו לומר ביאה במקצת וכו' אבל שיהי' עניין הקצתיות בהביאה עצמה זה לא יצויר כלל וכמובן וכזה גם בזבחים (דף צ"א ע"ב) כיבוי במקצת לא שמי' כיבוי וגם שם הוא מעשה כיבוי גמור אלא שהיא במקצת גחלת ולכן ג"כ לא שייך לדין ת"ש וג"כ דיקדקו שלא לומר מקצת כיבוי רק כיבוי במקצת והיינו דהוא כיבוי שלם במקצת גחלת וכנ"ל] ועכ"פ הנוגע בפחות מכזית נבילה ונכנס למקדש דאם תדון מהפחות מכזית נבילה דין ח"ש אזי א"א לך לומר רק דהאדם הנוגע הוא קצת טמא ויש כאן איפוא ביאה שלימה של קצת טמא וא"כ זה הרי אין לו שייכות כלל לדין ח"ש דהחפץ שבו אסרה התורה לעשות מעשה העביר' בוודאי צריך להיות בשלימות ואין לדון בו דין ח"ש כלל דפלוגתא דח"ש הא הוא רק בפחות מכזית באכילה דעניין שיעור כזית מפאת דפחות מכזית לאו אכילה היא והאכילה היא שם המעשה וא"כ עניין הקצתיות רק בהמעשה אבל החלב היא חלב בשלימות וא"כ הא אין לדון מזה כלל אהיכא דעניין הקצתיות הוא בגוף החפץ דהוא נושא אחר לגמרי ושפיר יתכן דלעניין החפץ בעי' לכ"ע בין לר' יוחנן ובין לר"ל שיהי' החפץ בשלימות וז"פ מאוד:

ועפיד"ז יש לי להבין בעזה"י הא דס"ל לר' יוחנן בברכות (דף נ"ב ע"ב) דפרורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד ונתקשיתי בזה במ"א דמדוע גרע לאו דלא תשחית משארי לאוין דדנין בהן דין ח"ש והרי ר' יוחנן עצמו הוא הסובר דח"ש אסור מה"ת ומה החילוק שבין פחות מכזית לעניין אכילה דאוסר ר' יוחנן מה"ת באיסורין לפחות מכזית לעניין השחתה דמתיר לגמרי אפי' מדרבנן ואולם לפי דברינו הנ"ל הדברים מובנים לנכון בס"ד דרק באיסורין דגם משהו חלב הרי הוא חלב גמור ורק לעניין מעשה האכילה הוא דפחות מכזית לאו אכילה הוא וע"כ כיון דהוא קצת אכילה א"כ הרי הוא קצת ממעשה עביר' ושפיר אסור וכנ"ל ומשא"כ לעניין לאו דלא תשחית דכתי' רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וגו' וא"כ העץ מאכל הוא שם החפץ האסור וא"כ ממילא בעינן שיהי' החפץ חפץ של מאכל [דומי' דעץ מאכל] ולא חפץ של מקצת מאכל וכיון דפחות מכזית אין אכילתו רק קצת אכילה א"כ הרי החפץ הוא רק חפץ דקצת מאכל לא חפץ של מאכל וא"כ על חפץ כזה הרי לא נאמר האיסור כלל ושפיר אין כאן עבירת השחתה כלל וכלל כיון דאין כאן כלל החפץ שאסרה תורה להשחיתו ורק אילו יצויר שיהי' שם חפץ של מאכל וישחיתנו האדם קצת השחתה אז שפיר הי' זה תלוי בדין ח"ש כיון דההשחתה היא מעשה העביר' והוי קצת השחתה קצת מעשה עביר' כמו קצת אכילה דחלב גמור וכנ"ל וז"פ ונכון בס"ד:

והנה כבר הגדתי לך זה פא"פ דלולי דמסתפינא הי' נלענ"ד לחדש דהא דח"ש אסור מה"ת לר' יוחנן אין הכוונה שהאוכל ח"ש עובר עבירה גמורה אלא שהיא עבירה קנה מעבירת השיעור וכמו דבשיעורים עצמם יש חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת עד"מ ששניהם הם איסורים בשלימות אלא שזה איסור חמור וזה איסור קל ומובן לכאורה לפי ההשקפה הראשונה דגם בח"ש כן הוא דהוא ג"כ עביר' בשלימות אלא דהיא עבירה קלה מעבירת השיעור ואמרתי לך כבר פא"פ דלולי דמסתפינא הייתי אומר שאין הבנת עניין ח"ש כן רק שהבנת עניין ח"ש הוא דכיון דאכילה שלימה היא עביר' בשלימות ע"כ קצת אכילה דח"ש הוא קצת עביר' לא שהיא עבירה שלימה קלה כ"א הוא רק קצת עביר' אלא דגם קצת עבירה אין לו לאדם לעשות וע"כ החצי שיעור אסור מן התורה ודברינו מעלה גם כן סובבים הולכים על הכוונה הזאת ויש להביא ראי' לסברא זאת מדברי התוס' שבת (דף ק"ה ע"א) ד"ה רבן דאהא דתנן שם במשנה הכותב ב' אותיות בב' העלמות כו' ר' גמליאל מחייב וחכמים פוטרין ובגמ' במאי קמיפלגי ר"ג סבר אין ידיעה לח"ש וכו' כתבו הם ז"ל וז"ל נראה דטעמא דר"ג דכתיב או הודע אליו חטאתו ידיעת חטאת הוא דשמה ידיעה ידיעה דלאו חטאת לאו שמה ידיעה עכ"ל וצ"ע הרי ח"ש אסור מה"ת ואפי' במלאכת שבת לכמה דיעות ובראשם רש"י שבת (דע"ד ע"א) וא"כ מדוע לא מיקרי חטא ועל כרחך לומר כדברינו דח"ש הוא רק קצת חטא לא חטא גמור וע"כ היכא דכתי' חטאת בעי' חטא גמור דקציות דח"ש איננו בכלל הדבר שהזכירתו תורה וכנ"ל [ואולם יש לדחות ולומר דכיון דכתי' או הודע אליו חטאתו בפרשת חטאת ע"כ קאי קרא רק אחטא המחייב קרבן וע"כ בעינן ידיעת חטא כזה ואין די בידיעת ח"ש דאע"ג דהוא חטא גמור עכ"ז הרי אינו חטא המחייב קרבן וע' יומא (דף פ' ע"א) דח"ש לא מיקרי שב מידיעתו אפי' לר' יוחנן עש"ה וכבר נתקשו האחרונים בזה ואכ"מ] ובטח זכור אתה ראי' אחרת אשר אמרתי לך עוד לסברתי זאת והוא ממה שהכריחו התוס' שבועות (דף כ"ג ע"ב) מן הש"ס שם דאע"ג דח"ש אסור מה"ת לר"י עכ"ז חל עליו איסור אחר אע"ג דלאו אעשה אינו חל ע"ש וזה קשה להבין מסברא דמה טעם יש בדבר ואי בשביל קלות איסור הח"ש הרי גם לאו אעשה אינו חל אע"ג דעשה קלה מלאו ואולם לפי דברינו שהח"ש יש בו רק קצת עניין איסור לא עניין איסור בשלימות א"כ הדבר מובן בפשיטות גמור דכמו דאמרי' ביבמות (דק"י ע"ב) דחרשת שנתייבמה הואיל והיא קנוי' ומשוירת היינו דקנוי' רק מקצת קניין לא קניין שלם מועיל עוד ביאה אחרי' לאסור את החרשת עליו אע"ג דבעלמא אין ביאה אחר ביאה עש"ה הרי דאע"ג דאין קניין אחר קניין עכ"ז קניין שלם חל אחרי מקצת קניין א"כ ה"נ כיון דהאיסור האחר החל הוא איסור בשלימות ואילו הח"ש ה"ה רק מקצת איסור לא איסור שלם קל כ"א יש בו רק מקצת עניין איסור וכנ"ל א"כ שפיר איסור חל על ח"ש ולא עוד אלא שיש לנו לומר יותר מזה דגם איסור דח"ש יחול על ח"ש שהרי מבואר בקידושין (דף ס' ע"א) דמקדש מעכשיו ולאחר ל' ובא שני וקידש מעכשיו ולאחר ל' וכו' אזי אפי' הן מאה תופסין בה משום דמקדש מעכשיו ולאחר ל' שיורא הוי וע"כ יש מקום גם למאה לתפוס וע"ש בתוד"ה אפי' שכתבו דאין זה דומה למקדש חצי אשה דהתם הוי קידושין גמורים בחצי אשה אבל כאן הוי מקצת קידושין בכל האשה עש"ה ומבואר איפוא בזה דעל מקצת חלות חל עוד מקצת חלות שהרי אפי' הן מאה תופסין בה וכן הוא ג"כ ביבמות (דף נ"א ע"א) דיש מאמר אחר מאמר וגט אחר גט ביבמה משום דמאמר הוא רק מקצת קניין וגט הוא רק מקצת דחי' וע"כ שפיר חלים זה אחרי זה דכל חד רווחא לחברי' שבק וא"כ ה"נ לעניין ח"ש דיש בו רק מקצת עניין איסור א"כ ראוי שגם איסור ח"ש אחר יחול עליו ולא לבד איסור של שיעור ודו"ק היטיב מאוד:

ואם כנים כל דברינו אלה הנה יתיישב בהם בפשיטות קושית הכנה"ג המפורסמת [וקדמו בה הריב"א על התורה] דל"ל בבב"ח תרי לא תבשל לאכילה והנאה תיפוק לן דכיון דנעבדה בו עביר' בבישול א"כ הרי הוא אסור מכח לא תאכל כל תועבה כמו דר' אשי סובר באמת בחולין (דף קי"ד ע"ב) דזה עיקר איסור אכילת והנאת בב"ח וא"כ לדידן דל"ל דר' אשי רק סבירא לן דרשא דג"פ לא תבשל אחד לאיסור בישול ותרי לאכילה והנאה א"כ הא תיקשי באמת דל"ל קרא לאכילה והנאה ת"ל מלא תאכל כ"ת עכת"ק והנה לדיעות הסוברים דדין ח"ש איתאמר רק באיסורי אכילה אבל לא בשארי איסורים א"כ הקושי' הזאת מיושבת בפשיטות דהא יש נפקותא להיכא דבישל רבע זית בשר עם רבע זית חלב לדמיון דבבישול הרי ח"ש מותר מה"ת ולא נעבדה בו איפוא עביר' כלל וא"כ תו גם באכילה הי' ראוי שיהי' מותר מה"ת משא"כ השתא דכתיבי לא תבשל יתירי לאכילה והנאה א"כ הוא אסור באכילה והנאה מה"ת בתורת ח"ש ככל ח"ש וכמובן ואולם לדיעות הסוברים דח"ש בכל איסורין אסור מה"ת ולאו דווקא באיסורי אכילה א"כ גם ח"ש דבישול אסור מה"ת א"כ הרי הקושי' במקומה עומדת:

ואמנם לפי דברינו הקדומים הנה גם לדיעות הנ"ל לק"מ וזה דבבישל ח"ש של בב"ח אע"ג דבבישול ג"כ ח"ש אסור מה"ת עכ"ז הרי עבירת ח"ש אינה עביר' שלימה רק קצת עביר' וכנ"ל וא"כ נמצא שהבב"ח נעשה רק קצת תועבה מפאת הקצת עביר' הנעשית בו ואינו תועבה בשלימות וכמובן וא"כ שוב לעניין אכילה והנאה דהוי עניין התועבה החפץ של האיסור דכתי' לא תאכל כל תועבה וחפץ שהוא תועבה אסרתו התורה באכילה והנאה וא"כ שוב הרי לא שייך בזה דין ח"ש רק בעי' תועבה גמורה לא קצת תועבה וככל דברינו מעלה וא"כ שפיר יהי' הח"ש הזה מותר לגמרי באכילה והנאה מה"ת ומשא"כ השתא דהאכילה והנאה אסורים בעצמותם מפאת לא תבשל יתירי שפיר גם הח"ש אסור ככל ח"ש וכמובן ודו"ק היטיב כי הדברים עמוקים ונכונים מאוד בעזה"י:

עוד רחש לבי בהא דאין עניין ח"ש בטומאה וזה דח"ש הרי יש לו רק חשיבות כחניי מפאת שראוי להצטרף לכשיעור דהשיעור יש לו חשיבות בפועל וח"ש הרי אין לו חשיבות רק מפאת שבכחו להצטרף ולהעשות ש עור ויהי' אז חשוב וא"כ חשיבותו הרי הוא רק חשיבות כחניי ולא חשיבות בפועל וע"כ נ' דזהו הטעם דאין בו טומאה כלל וכלל והיינו משום דטומאה יש לה חלות רק על דברים שבפועל ובנגלה לא על דברים הכחניים והנסתרים שהרי בית הסתרים אינו מקבל טומאה ומצינו חילוק בטומאה בין טומאת התהום לטומאה גלוי' דטומאת התהום קילא טפי והותרה לנזיר ולעושה פסח וע' תוס' בכורות (דף כ"ג ע"א) ד"ה נבילה דאהא דאמרי' התם דנבילה בטילה בשחוטות כתבו הם ז"ל וז"ל ומסיק דבטילה לעניין מגע אבל לעניין משא מטמא וכו' ותימא אי דנגע בכל הזיתים אמאי טהור דאפי' נגע בכולם משמע דטהור דומיא דמשא ומיהו היכא דלא נגע בכולם בבת אחת אלא נגע בזה וחזר ונגע בזה אפשר דטהור כיון דבכל פעם שנוגע אין יודע שיהא נוגע בטומאה עכ"ל ודבריהם נפלאו מהבין לכאורה דמאי בכך שאין יודע בשעת מעשה הלא סוף סוף אחרי שנגע בכל השלש זיתים הנה עתה יודע שבהכרח נגע בכזית נבילה ונטמא ועל כרחך כוונתם כנ"ל דכיון דלא ידע בשעת מעשה ע"כ הרי הוא דבר הנסתר ואין שם מציאות טומאה ונהי דאם נטמא בוודאי היכא דליכא רוב להיפוך אז לא בעי' ידיעה בשעת מעשה וכמבואר רפ"ק דשבועות דאפי' כשאין ידיעה בהטומאה לא בתחלה ולא בסוף הוא מטמא וצריך כפרה אם נכנס למקדש או אכל קודש ושהיו קרבנות מיוחדים המכפרים על טומאה כזאת שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף עש"ה עכ"ז הרי הי' אפשר שיהי' שם ידיעה בשעת מעשה ואילו הי' יודע ממעשהו בשעת עשייתו הרי הי' יודע שהוא נטמא וע"כ שפיר לא חשוב דבר הנסתר לגמרי ושפיר מטמא משא"כ כאן שבשעת הנגיעה בהזית נבילה אדרבא הרי הוא טהור מדינא משום דאזלי' בתר רוב ורק אחרי נגיעת כל הג' הוא שנודע למפרע שנטמא וע"כ שפיר בכה"ג חשוב נסתר לגמרי כיון שהידיעה דשעת מעשה אדרבה הרי ידע ממעשהו וההיפוך הוא שידע שהוא טהור מדינא ולא הית' ידיעה זאת ידיעה של טעות רק ידיעה נכונה מדינא דכך הרי הי' הדין אז דהוא טהור וא"כ לא לבד שלא הית' שם ידיעת טומאה כ"א אדרבה הית' ידיעה הפכיית של טהרה נכונה ואמיתית ואילו הי' בא לב"ד ונשאל אז ומספר המעשה כמו שהית' באמת הרי כך היו מורין לו שהוא טהור ומותר בכניסה למקדש ואכילת קדשים וע"כ טומאה זאת היא נעלמת הידיעה לגמרי ונסתרת אחרי שבעניין הידיעה הוא להיפוך לגמרי ידיעה אמיתית של טהרה וע"כ אין מציאות לטומאה כזאת ואין שייכות טומאה בעניין נסתר כזה כן נ' טעם דברי התוס' הנ"ל לענ"ד וכזה נמצא ג"כ עוד לעניין טומאת נגעים דבעינן שתהי' שם ידיעה וודאית ומבוררת ע' בפי' הרא"ש נגעים פ"ה מ"ד דאם יש באדם אחד ב' נגעים האחת טהורה והשני' טמאה והכהן אינו יודע איזו הטהורה ואיזו הטמאה אינו מטמאו לפי שצריך שידע בבירור הנגע הטמא איזהו ואפי' אם יש בו רק נגע אחד ויש בה פשיון וודאי אלא שאין הכהן יודע אם הפשיון הוא משבוע ראשון או משבוע שני אזי ג"כ אין מחליטו שצריך שידע בבירור את הנגע הטמא ומאיזו שבוע הוא הפשיון ע"ש וזה סובב הולך ג"כ על יסוד וקוטב הנ"ל דטומאה עניינה רק בגלוי וטומאת נגעים נראה מדין הנ"ל שמציאותה רק בגילוי עצום וע"כ צריך שיהי' שם ידיעה ברורה ואם לאו אין שם מציאות הטומאה הזאת ונראה שזה ג"כ מה שאמרו בנגעים פ"ב מ"ג והובא בחולין (דף י' ע"ב) וסנהדרין (דף צ"ב ע"א) דבית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו והטעם כנ"ל מפאת דטומאת נגעים מציאותה רק בגילוי וע"כ יש שם טומאה רק כאשר הנגע גלוי' ונראית בעליל מבלתי שייצרך לעשות איזה פעולה לשיהי' נראה ומשא"כ בבית אפל שאין נגעי נראה אין זה גילוי וע"כ אין שם מציאות הטומאה כלל וע"כ אין פותחין בו חלונות לגרום טומאה ע"י הפתיחה [וע"ע שבועות (דף י"ח ע"ב) דס"ל לר"א לעניין ידיעה בתחלה ג"כ דבעי' ידיעת פרט מבוררת היינו שידע אי בשרץ איטמי או בנבילה ולא הוי ידיעה מה שיודע שנטמא ואין יודע בפרטיות במהעש"ה וע"ע נזיר (דס"ג ע"א) בעי' רמי בר חמא ניטמא בתוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת מהו בתר ידיעה אזלינא וידיעה אחר מלאת היא ולא אלימא למיסתר או לא וי"ל ג"כ טעם הסברא דבתר ידיעה אזלי' מפאת דהידיעה יש לה שייכות ביותר ופועלת ביותר בטומאה דבסתר ובהעלם ידיעה הרי אין טומאה וכנ"ל ויש לדבר זה עוד דוכתין סגיאין דאין עניין טומאה בנעלם והארכתי כבר בזה גם במ"א]:

ויש עוד ראי' לסברא הנ"ל דיש חילוק בין איסור לטומאה לעניין דאיסור יש לו מציאות בכחניות ולא כן בטומאה וזה שהרי מבואר במנחות (דף כ"ד ע"א) דבטומאה אמרי' סברא דשבע לי' טומאה לעניין שדבר הנטמא בטומאה חמורה ואח"כ נטמא בטומאה קלה אזי אין הטומאה קלה חלה על החמורה ופריך התם ע"ז מהא דס"ל לר' יוסי דסדין שהי' טמא מדרס ונגע בו זב אחרי שנטמא טומאת מדרס ואח"כ עשאו וילון אזי טהור מן המדרס ע"י שעשאו וילון ונשאר בו טומאת מגע זב ואי איתא דאמרי' שבע לי' טומאה אמאי טמא מגע זב הא טומאת מגע זב אטומאת דרס ה"ל טומאה קלה על טומאה חמורה ונימא דשבע לי' טומאה כו' יעויש"ה והנה מבואר בזה דאי אמרי' סברא דשבע לי' טומאה אזי אין הטומאה המאוחרת חלה כלל וכלל ואפי' כשהטומאה הקדומה מסתלקת אח"כ כהאי דסדין שעשאו וילון ג"כ אין הטומאה המאוחרת ניעורה לחול והנה הך סברא דשבע לי' טומאה מובן בפשיטות דעניינה כהא דאמרי' באיסורין דאין אחע"א וא"כ איפוא הרי יוקשה ע"ז ממה שמבואר ביבמות (דף ל"ב ע"א) דאע"ג דאין אחע"א עכ"ז האיסור המאוחר מתלא תלי וקאי ואי פקע האיסור הקדום אזי חל אז האיסור המאוחר יעויש"ה וא"כ מדוע לא נימא הכי גם כן גבי טומאה וא"כ איפוא הרי הדברים מורין בעליל דיש חילוק בזה בין איסור לטומאה דאיסור יש לו מציאות גם בכח וע"כ נהי דאם יש איסור קדום א"א להאיסור המאוחר לחול עליו בפועל עכ"ז חל הוא בכח עכ"פ לעניין שכשיסתלק הראשון ויהי' מקום להשני לחול בפועל אזי יחול אז גם בפועל ומשא"כ טומאה אין לה מציאות של חלות כחניי רק חלות בפועל וע"כ כיון שא"א לה לחול בפועל בשעת מעשה מפאת הטומאה החמורה ההווה אז אזי אינה חלה כלל אפי' בכח וע"כ אין לה מציאות כלל בדבר ההוא ושפיר גם אחרי הסתלקות הטומאה החמורה הקדומה אין הקלה המאוחרת חוזרת וניעורה לחול וא"כ שפיר תתכן גם סברתינו דזהו החילוק שבין ח"ש דאיסורין לח"ש דטומאה דכיון דח"ש יש לו רק חשיבות כחניי דחשיבות של השיעור נמצאת בו בכח במה שבכחו ובאפשריותי להיות מכלל השיעור וחזי לאצטרופי אבל חשיבות בפועל הרי אין לו וע"כ איסור שעניינו גם בכחניות וכנ"ל ע"כ שפיר הוא חל על ח"ש ומשא"כ טומאה שאין לה מציאות בכחניות ע"כ שפיר אין בח"ש טומאה של כלום:

והנה ממוצא דברינו אלה אתה למד כי מה שדמית לומר דיש עניין ח"ש בטומאת נבלת עוף טהור מפאת היות הטומאה מצטרפת בכא"פ אין הדבר כן דבין לפי טעמנו הא' ובין לפי טעמנו הב' הנ"ל אין שייכות עניין ח"ש בטומאה כלל ואף לא בטומאת נבלת עוף טהור וגוף הדבר מבואר בתוספתא זבים פרק ה' בלעה (לנבלת עוף טהור ע"ש) ואין בה כזית טהור מכלום ול' טהור מכלום משמע להדיא דאין בו טומאה כלל ואף לא טומאת ח"ש:

וגוף מה שהערות דהך דנזיר (דף כ"ט) איירי באוכל ח"ש ומש"ה אין בו משום טומאת נבלת עוף טהור. כבר קדמך בזה הרב הגאון מהר"י שמעלקיס שליט"א בהסכמתו לס' ארי' דבי עילאי הנ"ל [ומ"ש הארי' דבי עילאי ז"ל בספרו שם לתרץ דלא הי' כאן איסור מפאת טומאה כיון דעזרה רה"ר היא כמבואר בפסחים (דף י"ט ע"ב) וא"כ כיון דהוא חטאת העוף הבא עה"ס ה"ל ס"ט ברה"ר דספיקו טהור והרב הנ"ל בהסכמתו שם תמה ע"ז וז"ל ומה שצ"ע בדבריו מתוס' סוטה (דף כ"ח ע"ב) דהיכא דנולדה ספק טומאה במקום סתר לא הוי ס"ט ברה"ר ע"ש וה"ה הכא נולד הספק בבית הבליעה כו' עכ"ל והנה יש לתמוה עליו ז"ל ביותר מזה ממשנה טהרות פ"ד מ"ו דמבואר שם דהא דס"ט ברה"ר ספיקו טהור היינו רק כשדבר מונח ע"ג קרקע ברה"ר ויש ספק אם נגע בו האדם או וודאי נגע וס' אם הוא מטמא אבל אם דבר מונח על גופו של אדם ברה"ר ויש סי אם הוא מטמא חשיב ס"ט ברה"י וטמא משום דגופו של אדם ככל מקום שהוא חשיב רה"י לעניין טומאה ואפי' בהיותו ברה"ר וע"כ הדבר המונח על גופו הוי כמונח ברה"י וחשיב ס"ט ברה"י ע"ש וא"כ גם כאן בס' נבלת העוף שבבית הבליעה של האדם שפיר הוי ס"ט ברה"י אע"ג דהעזרה רה"ר וצ"ע] וגוף קושית הארי' דבי עילאי הנ"ל מצאתו עוד שהעיר כזה גם בח"ס חיו"ד סי' י"ב על הרמב"ם פ"א ממחוסרי כפרה ה"ז שכ' דחטאת העוף הבא עה"ס אינו נאכל מפאת ס' חב"ע ושאל השואל דעדיפא ה"ל למינקט לאו דנבילה וע"ז כ' הח"ס דעוד יותר מזה ה"ל למינקט כרת דמטמא עצמו במקדש בטומאת נע"ט ע"ש ומהתימא על הח"ס ז"ל שלא העיר כן על הש"ס נזיר הנ"ל דאש"ס נזיר הנ"ל לא שייך תירוצו שתי' שם על הרמב"ם עש"ה:

ומה שהקשית באות ג' מפסחים (דע"ה ע"ב) דמוכח דמהני פדיון לבליעה. לא ידעתי מה מכריחך לומר דמתני' איירי בצלי דלמא איירי בחי דלא בלע והא דלא קתני ידיחנו כמו בתרומה היינו משום דלמה ידיחנו הלא יצא לאיבוד כשידיחו וא"כ מוטב לו שיאכלוהו הוא וחבורתו ואפי' כשלא יתני לו דמים משיאבדו לגמרי וגם הרי אסור לאבד מע"ש כיון שאינו אוסר את הפסח ורק בתרומה דאיירי בזר האסור בתרומה שפיר מוכרח להדיחו כדי שיוכל לאכול הפסח וגם לפי הבנתך דמתני' בצלי איירי ג"כ לק"מ דמי יימר דבצלי הסיכה נבלעת ואין נשאר ממנה בעין כלל הלא מבואר שם רק דבצלי נבלע ממנו עד כדי קליפה ג"כ אבל הלא יוכל להיות שנשאר שמן גם בעין וגם י"ל דיש כל הבעין ורק שנבלע ממנו טעם עד כדי קליפה מבשר הפסח וע' לקח טוב כלל ג' ועכ"פ הרי שפיר הוצרכה המשנה למינקט בירושלים משום השמן שבעין דיש לו פדיון מחוץ לירושלים וז"פ:

ומה שכתבת באות ד' דאם דם קרוש מותר אזי כל דם ראוי שיהי' מותר מפאת שסופו לקרוש כמו בגידין שסופן להקשות דאין נימנין עליהן בפסח. אין הדמיון עולה יפה דשם הטעם דכל שסופו להקשות לא מיקרי בשר וכעין זה בברכות (דף ל"ו ע"א) דכל שסופו להקשות לא מיקרי פרי לעניין בפה"א ע"ש ומשא"כ דם קרוש הלא הוא ג"כ דם אלא שהוא דם המותר וא"כ אנה מצינו זה שיהי' דבר מותר מפאת שסופו להיות מותר:

ויתר דבריך נכונים ואשר הזכרתני מה שאמרתי זה שנים בהך דביצה (דף י"ב ע"א) זכורני שאמרתי זה אז דרך העברה בדברי אתך ואולם מה שהקשיתי בהא דפריך בירושלמי דניתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש דהא לא הוי בעידנא כיון דח"ש אסור מה"ת ואילו לעניין עשה הח"ש אינו כלום. הנה כשתי שנים אמרתי באמת לפרש בזה תירוצו של הירושלמי שם דמשני דאין דוחה הואיל ואין כתוב בצדו דהדברים צריכים ביאור [ועמ"ש בזה בקונטרס ע' פנים לתורה אות ד'] ואולם לפימ"ש י"ל דלכאורה הרי הקושי' גופא לא קשיא דהא לא הוי בעידנא כיון דח"ש אסור מה"ת ואילו לעניין העשה אין הח"ש כלום וצ"ל דקושית הירושלמי הוא אליבא דר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת או דהך מ"ד דירושלמי שם ס"ל כר"ל הנ"ל ושפיר פריך (דנהי דמדרבנן אסור עכ"ז לעניין איסור דרבנן שפיר י"ל דס"ל לירושלמי דלא העמידו דבריהם במקום עשה ובפרט בכה"ג דשייך עדל"ת אלא שאינו בעידנא ממש וגם י"ל דהגזיר' דרבנן לאסור ח"ש לא הית' עדיין אז בימי יהושע וע' ס' בית אלקי"ם להמבי"ט ז"ל שער היסודות פל"ח דכ' דמשה ויהושע לא גזרו שום דבר וע"ש דמוכח דהגזירות הותחלו רק בימי שלמה עש"ה ויש לי במ"א אריכות רב בזה ואכ"מ] ואולם הרי עדיין קשה מירושלמי תרומות דמודה ר"ל היכא דדעתו להשלים דח"ש אסור מה"ת וא"כ ה"נ הרי דעתו להשלים אמנם י"ל דהדיעה להשלים כאן אינה יכולה לגרום איסור כיון דאדרבה אם ישלים נימא עדל"ת ויהי' היתר גמור וא"כ אין הדיעה להשלים דיעה של השלמת איסור כלל ואולם התינח אילו הא דעדל"ת הי' מטעם הותרה ומשא"כ כיון דקיי"ל דרק דחוי' היא וא"כ אכתי איסור הוא וברש"י פסחים (דף פ"ד ע"ב) ד"ה האי דכיון דטומאה רק דחוי' בציבור אכתי פסח פסול מיקרי ע"ש וא"כ שפיר הוי המחשבה להשלים מחשבת השלמת האיסור רק שהעשה תדחה אותו אבל גוף האיסור הרי יהי' ושוב שפיר הח"ש אסור מה"ת ושוב שפיר אינו דוחה כלל כיון דאינו בעידנא ואולם הנה נודע דכל שהעשה כתובה בצד הלאו וסמוך לו אז הסמיכות מורה שהעשה תנאי בלאו ושבמקום העשה לא נאמר הלאו כלל והוי הותרה ממש ולכן זהו עצמו מה דתי' הירושלמי דאין דוחה הואיל ואין כתוב בצדו וכמובן:

עוד נלענ"ד כעת בהבנת דברי הירושלמי עד"ז וזה דבאמת בריב"א עה"ת פ' ראה הקשה מסברתו קושית הירושלמי הנ"ל דמדוע לא אכלו בנ"י בבואם לארץ מצה של חדש מטעם עדל"ת ותי' דחדש הוי ל"ת ועשה ל"ת דלחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו' ועשה דדרשי' ששת ימים תאכל מצות מן החדש הא שבעה לא [ע' מנחות (דף ס"ו ע"א) כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו הכיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש והיינו דקרא דששת וגו' הכוונה על מצה של חדש דא"א לאוכלה רק ששה דביום א' של פסח עדיין החדש אסור] ולאו הבא מכלל עשה עשה ואין עדל"ת ועשה עכ"ד ז"ל ע"ש וק' טובא דהא הירושלמי לא תי' כן רק תי' דאין כתוב בצדו ונ' דבאמת תי' הירושלמי ותי' הריב"א הנ"ל מתאימים יחדיו וכוונת הירושלמי עצמו גם לפי' הריב"א וזה דלכאורה באמת הא אין התחלה לקושי' דהא אין עדל"ת ועשה וכדברי הריב"א ואולם לדעת הסובר דתרי עשה דחו ל"ת ועשה א"כ הקושי' נכונה שפיר וזה די"ל דמצות. מצה הוי ב' עשין עשה דבערב תאכלו מצות המחייבת לאכול מצה מפאת מצות מצה בעצמותה וזה נוהג תמיד גם בזמן דליכא פסח. ב' עשה דעל מצות ומרורים יאכלוהו דהיא מצוה בפ"ע והיא מצות הפסח שתהי' המצה נאכלת עמו וע' מכילתא פ' בא צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו מגיד הכתוב שמצות הפסח מצה צלי ומרור ומניין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור שהן יוצאין ידי חובתן בפסח ת"ל יאכלוהו עכ"ל המכילתא ומבואר דקרא דומצות על מרורים יאכלוהו הוא מצות הפסח שתהי' מצה נאכלת עמו והיא מצוה בפסח שאין מעכבת בו וא"כ יש באכילת מצה בזמן הפסח קיום ב' מצוות מצות מצה בעצמה ומצות פסח שתהי' המצה נאכלת עמו ולכן שפיר יש לו לדחות ל"ת ועשה ואולם באמת ז"א דנהי דקרא דומצות על מרורים מחייב בפסח לאכול מצה עמו מ"מ אכתי אינה מצוה בפ"ע מכח זה דאכתי רק חיוב אחד הוא לאכול מצה תמיד בין כשיש פסח בין כשאין פסח וה"ל רק כמצוה שהוזכרה פעמיים דאין נחשבת ב' מצוות וכנודע ואולם להלל דס"ל דמצות פסח שתהי' מצה נאכלת עמו היינו דווקא בכריכה וא"כ הרי מצוה זו מוספת בחיוב המצה דמפאת חיוב המצה בעצמו דבערב תאכלו מצות דנוהג גם בלי פסח הא מקיימין מצוה זאת באכילת מצה לבד ואילו קרא דומצות על מרורים יאכלוהו המחייב אכילת המצה עם הפסח הא מחייב לאכלו בכריכה דייקא ובלי כריכה אין מקיימין מצוה זו וא"כ הרי מצוה זו מוספת עניין הכריכה וא"כ כיון דיש תוספת במצוה זו תו שפיר ה"ל מצוה בפ"ע וכמבואר בראשונים במניין המצות דמצוה שהוזכרה פעמיים ויש תוספת באחת הוי שפיר ב' מצוות וא"כ תו שפיר כשאוכלין פסח מכורך עם מצה מקיימין בהמצה ב' מצוות וכנ"ל וע"כ אכתי שפיר יש לו לדחות גם ל"ת ועשה וא"כ י"ל דמקשן דירושלמי הנ"ל ס"ל כהלל הנ"ל [או דכוונת קושיתו הוא אליבא דהלל] ושפיר פריך ואולם לכאורה עדיין הא לא קשיא דהא כל עיקר הקושי' לפי"ז רק שהי' להם לאכול בכריכה עם הפסח וא"כ באמת בכה"ג הא א"א שבשעת לעיסה בפה לא יתערב משהו מן המצה בתוך הפסח ומרור ויובטל ע' זבחים (דף ע"ח ע"א) א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ונהי דמצות המצה אין בטילה להלל מטעמא דמצוות אין מבטלין זא"ז מ"מ איסור החדש אשר במצה הא ספיר יובטל וא"כ אכתי הא יש איסור בזה מפאת אין מבטלין איסור לכתחלה לדיעות הסוברים דמדאוריתא אין מבטל כו' וא"ל דהעשה תדחה גם איסור דאין מבטלין כו' דז"א דהעשה הא מתקיימת רק בהנאת גרון או מעיים ואילו הביטול הא נעשה בשעת לעיסה בפה וכנ"ל וא"כ הא אינו בעידנא ולא דחי ואולם גם ז"א דהא אין מתכוונים לבטל ושפיר שרי ואולם הא הו"ל פסיק רישא כיון דא"א שלא יתערב משהו עכ"פ כו' וכש"ס זבחים הנ"ל ואולם הרי הוא פ"ר דלא ניחא לי' דהא אין צריכים לביטול דאפי' לא יובטל איסור חדש נמי הא נימא עשה דוחה ותתקיים המצוה שפיר ואין צורך לביטול כלל ואולם באמת גם ז"א דכיון דלולי הביטול הוי איסור באמת אלא שנדחה ובדחיי' הרי ג"כ חשוב איסור רק שנדחה וכנ"ל וא"כ וודאי דניחא לי' שלא יודחה איסור כיון דאכתי איסור הוא והרי הוא עביר' רק שנדחית וא"כ וודאי דעדיף טפי אם אין שם עבירה כלל באכילה מאם יש עביר' אלא שנדחית וא"כ אותו המשהו אשר יובטל שפיר ניחא לי' בביטולו כדי שעכ"פ אכילת המשהו ההוא תהי' בהיתיר גמור לא בדחיית איסור וע' יומא (דף ו' ע"ב) דאי טומאה דחוי' כל כמה דאיכא למיהדר אטהרה צריך להדר וא"כ ה"נ בדחיית איסור כל כמה דאיכא למיהדר אהיתיר כו' וא"כ ממילא גם הביטול הא ניחא לי' שיהי' היתיר גמור ולא איסור שנדחה וכמובן [וגם אם יובטל המשהו גם כל הכזית יהי' היתיר לסברת הר"ש פ"ב דטבול יום דח"ש ע"י תערובת שרי מה"ת וא"כ ה"נ אחרי שנתבטל משהו מן הכזית והותר שוב הנשאר הרי הוא ח"ש ע"י תערובת והוא ג"כ היתיר וא"כ הא לא יהי' עוד איסור כלל וגם המצוה עדיפא ומובחרת טפי אם מתקיימת בהיתיר מאם מתקיימת באיסור אף שנדחה וכמובן וא"כ הא שפיר ניחא לי' הביטול וכמובן בפשיטות] ואולם התינח באין כתוב בצדו דהוי רק דחיי' ומשא"כ אילו הי' כתוב בצדו דהי' הותרה תו בלאה"נ הוי היתיר גמור ואין כאן איסור ואין הביטול תו משביח כלום במה שמתיר ולא יהי' איסור נדחה כיון דבלאה"נ היא הותרה ולא דחוי' וא"כ תו הא הוא פ"ר דלא ניחא לי' ושפיר שרי וע"כ זה עצמו תי' הירושלמי דלא דחי מפאת דאין כתוב בצדו וכוונת תי' הירושלמי דממ"נ איך יאכלו אי שלא בכריכה הא הוי רק קיום מצות מצה לחוד ואין עדל"ת ועשה וכדברי הריב"א ואי בכריכה דהוי ב' מצוות להלל כו' תו כיון דא"א שלא יתערב משהו ויובטל כו' וכיון דאין כתוב בצדו והוי לולי הביטול רק דחיי' א"כ הא ניחא לי' בביטול וא"כ תו הא אסור מפאת אין מבטלין וככל הנ"ל וא"כ כוונת הירושלמי עצמו לתי' הריב"א ודבריהם מתאימים יחדיו ודו"ק כי נכון הוא בס"ד דרך חידוד:

וע' ירושלמי פסחים פ' אלו דברים ה"א על ג' דברים עלה הלל מבבל פי' דג' דרשות היו בידו לדרוש דנחשבו בירושלמי שם להלן ועבורם עלה מבבל לא"י לדרוש להם ג' דרשות הנ"ל ואחת מן הג' דרשות הנ"ל שם הוא דרשה הנ"ל כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו הכיצד ששה מן החדש ושבעה מן הישן וצריך להבין מדוע שייכי ג' דרשות אלו דייקא להלל דייק עש"ה בירושלמי ואולם דרשא הנ"ל שבעת ימים וגו' נ' ג"כ עד"ז דהיא שייכא להלל דייקא וזה דהא ק' מדוע לא אכלו בנ"י מצה של חדש בבואם לארץ מפני איסור חדש הא להלל דס"ל דכורך פסח מצה ומרור כו' וא"כ הא הי' אפשר להם. לאכול בכריכה דא"א שלא יתערב משהו כו' והנשאר הוא ח"ש ע"י תערובות דשרי וכנ"ל ועכ"ז המצוה שפיר יצאו דלעניין המצוה מצוות אין מבטלין זא"ז להלל וא"כ הא שפיר הי' אפשר להם לאכול [ומאיסור הביטול לדיעות דרק מדרבנן אין מבטלין הא ל"ק וכנ"ל] ואולם לפי דרשא הנ"ל ששת ימיה תאכל מצות הא שבעה לא וה"ל להבמכ"ע בפ"ע בחדש וכנ"ל וא"כ י"ל לפמ"ש הפמ"ג בכמה דוכתי בספריו דעשה דשאינה זבוחה הוי אפי' בכ"ש לסברת הרא"מ דסתם אכילה בכ"ש ורק דבאה הלמ"מ אאכילות דכתיבי בתורה באיסורין ומצות דהכוונה רק אכזית וע"כ וזבחת ואכלת דהאכילה רשות ולא באה הלכה על רשות א"כ אכילה זאת הוא אפי' בכ"ש וא"כ ממילא גם הנלמד מכללו הא שאינו זבוח לא תאכל הוי ג"כ גם בכ"ש והוי שפיר איסור עשה גם בכ"ש וכנודע דבריו ולפי"ז ה"נ בקרא דששת ימים תאכל מצות דהאכילה ששה הרי היא רשות והוי אפי בכ"ש א"כ גם הנלמד מכללו הא בראשון לא ואוסר אכילת חדש קודם לעומר הוי האיסור ג"כ אפי' בכ"ש וא"כ תו הא גם ע"י תערובת שפיר יש איסור דרק באיסור ח"ש הוא דכ' הר"ש דשרי ע"י תערובת ומשא"כ זה שהוא איסור גמור בלהבמב"ע א"כ איסורים גמורים הא אינם ניתרים בתערובת ודו"ק היטיב וע"כ שפיר לא יכלו לאכול אם בכריכה וע"כ שפיר הלל לטעמי' דס"ל דכורכן כו' וק' עלי' דמדוע לא אכלו בנ"י בבואם לארץ בכריכה לכן הוא דייקא הוצרך לדרוש דרשה זאת דששת ימים תאכל מצות כו' דליהוי להבמכ"ע גם בכ"ש ולא לישתרי גם בכריכה וכנ"ל ודו"ק כי גם זה נכון בס"ד:

אחיך הדוש"ת יוסף ענגיל:

מה שדנתי לעיל דאיסור הכנסת חב"ע ע נלמד מיוצא דקדשים דכשם שאסור להוציא קדשים חוץ למחיצה כך אסור להכניס חולין לפנים ממחיצתן היינו לעזרה נתיישבתי דיש לפקפק בזה דהא ליכא קרא באמת בקדשים לאסור ההוצאה והאיסור רק מפאת עשה דשימור וכמ"ש לעיל וא"כ העשה דשימור הא אינה אוסרת באמת כלל את ההוצאה בפרט בתורת ההוצאה כי היכא דנילף הכנסת חולין מיני' ועשה הנ"ל רק אוסרת לפסול את הקדשים וממילא גם ההוצאה נאסרת כיון דגם ע"י ההוצאה נפסלין אבל גוף האיסור הרי הוא רק הפסול דעובר אעשה במה שפוסלן אבל לא במה שמוציאן ודו"ק היטיב וא"כ אחרי דבעצם ההוצאה אין איסור א"כ הא ליכא למיליף מיני' איסור ההכנסה כלל ג"כ וכמובן דהא גם ההוצאה אינה אסורה רק הפסול הוא שאסור דאסור לפסול את הקדשים וזה אין ללמוד אחולין דיהי' איסור לאסור את החולין כשם שאסור לפסול את הקדשים דחולין מקדשים לא ילפי' ואך בעניין המחיצות הוא דילפי' מה שלי בשלך כו' וע"כ רק אילו הית' ההוצאה אסורה בעצם מפאת הוצאה אז הי' אפשר ללמוד דמה שלי אסור להוציאו לשלך אף שלך אסור להכניס לשלי ומשא"כ אחרי דההוצאה בעצם אינה אסורה כלל ורק לפסול את הקדשים הוא דאסור וממילא גם להוציא אסור מפאת שפוסל אבל האיסור רק במה שפוסל וא"כ הא צריך להיות הלימוד דמה קדשים אסור לפוסלן כך חולין אסור לאוסרן וזה שפיר אין ללמוד דחולין מקדשים לא ילפי' וגם בלא"ה אסור לאסור את החולין מפאת בל תשחית ע' רש"י ותוס' ע"ז (דף י"א ע"א) [ולומר דזה באמת עניין איסור הכנסת חב"ע היינו דילפי' דחולין נאסרים ע"י הכניסה דכי היכי דקדשים נפסלין ע"י היציאה דהפסול הא הוא מפאת היציאה בעצם כך חולין נאסרים ע"י הכניסה וממילא אסור גם להכניס כיון דיאסרו ע"י ההכנסה והוי האיסור משום בל תשחית זה דחוק ורחוק מכמה טעמים] ואולם יש להעמיד דברינו עדיין ולומר דילפי' איסור ההכנסה מאיסור ההוצאה דפסח דשם נאסרה ההוצאה בעצם בלאו דלא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה וזהו ג"כ הוצאת חוץ למחיצה דכיון דנאכל רק בחבורה ה"ל החבורה מחיצת הפסח וההוצאה חוץ לחבורה היא הוצאה חוץ למחיצה וילפי' שפיר דכי היכא דיש בקדשים איסור הוצאה חוץ למחיצה היינו בפסח כך חולין אסורים בהכנסה לפנים ממחיצתן היינו לעזרה דהחוץ מחיצתו של חולין כו' וכמ"ש בפנים וא"ל דמאי חזית דילפת חולין מפסח לאיסור אדרבה תיליף להו משאר קדשים דלא אסרה תורה ההוצאה חוץ למחיצה ז"א דזה הי' שייך רק אילו הית' ההוצאה בשאר קדשים מותרת באמת בפועל אבל אחרי שבפועל הא הוצאת כל קדשים אסורה באמת מפאת העשה דשימור מיהת כיון דיופסלו ע"י היציאה ואסור לפוסלן וא"כ כיון דכל קדשים ג"כ אסור באמת להוציא בפועל א"כ עכ"פ הא אין לימוד משאר קדשים להיפוך דהא יוכל להיות דעניין ההוצאה ממחיצה בעצם מתועב גם בכל קדשים ומה שלא נתפרש בם איסור ההוצאה היינו משום דלא הוצרך להתפרש כיון דנתפרש עכ"פ פסול יוצא וא"כ תו ממילא גם האיסור הא נשמע ממילא מעשה דשימור ולא בא הכתוב לכתוב אזהרה יתיר' וכדאמרי' בעלמא דכל היכא דאיכא למידרש דרשי' ולא מוקמינן בלאוי יתירי דאין דרך הכתוב לכתוב לאוי יתירי כיון דידענו כבר דד"ז אסור וא"כ עכ"פ אין לימוד משאר קדשים להיפוך ושפיר איפוא יש ללמוד איסור הכנסת חולין לפנים ממחיצתן היינו לעזרה מאיסור הוצאת פסח חוץ למחיצתו היינו חוץ לחבורה ולפי"ז אין איסור איפוא בהכנסת חב"ע רק אם נחו בעזרה כיון דהלימוד מפסח ובפסח נמי אינו חייב עד שינוח וא"כ הא נכונים דברינו באתוון דאוריתא גם עד"ז דכיון דרק הוליכו החולין דרך העזרה ללשכות ולא נחו בעזרה לכן שפיר אין כאן איסור וע' ירושלמי פסחים פ"ז הי"ג דס"ל לר' אבוה בשם ר' יוחנן דמוציא בשר פסח חוץ לחבורה אינו חייב עד שעה שיאכל פי'. שיאכלנו חוץ לחבורה אבל בשביל ההוצאה לבד אין מתחייב ולפי"ז יהי' מותר ג"כ להכניס חב"ע ורק להכניס ולאכול בפנים הוא דיותסר ויש לפלפל בזה ואין להאריך יותר ולעניין הוצאת פסח דדיברנו בפנים אם הפסול בא ג"כ רק בשעת ההנחה כמו החיוב ע' ירושלמי שם דאף דס"ל לר' אבוה כו' הנ"ל דהחיוב הוא רק בשעה שיאכלנו מ"מ לעניין הפסול ס"ל דנפסל ע"י ההוצאה לבד אפי' לא אכלו עדיין עש"ה]:

ומה שעמדנו בהך דפרורין שאין בהן כזית דמותר לאבדן ביד דאמאי לית בי' איסור ח"ש דבל תשחית. י"ל עוד בפשיטות עפ"י פי' הרא"ש תמיד (דכ"ח ע"א) ע"ש אהך דאיש הר הבית הי' מחזר על כל משמר כו' וכל משמר שאינו עומד כו' חובטו במקלו ורשות הי' לו לשרוף את כסותו ובפי' הרא"ש ורשות הי' לו לשרוף כסותו ואין כאן משום בל תשחית דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל ומבואר דבדבר של הפקר ליכא איסור בל תשחית וע"כ ה"נ פרורין שאין בהן כזית דאין מקפידין עליהן והוו הפקר ע' פסחים (דף ו' ע"ב) לכן ג"כ לית בהו משום בל תשחית ואולם גוף סברת פי' הרא"ש הנ"ל יש לדון בו טובא ואכ"מ להאריך עוד בזה:

הנ"ל

תוכן העניינים

בן פורת חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה