בן פורת חלק א· רבי יוסף ענגיל
סימן ו · ג
נלענ"ד עוד לדון בזה בדבר החדש בעזה"י ולומר דהבאת חב"ע אסור רק כשמביאם בכוונה להשאירם בעזרה אבל אם רק מוליכם דרך העזרה ללשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש אזי אין זה הבאה לעזרה כלל כ"א הבאה ללשכות ולית בי' כלל משום הבאת חב"ע וחילא דידי מהא דאיתא בזבחים (דף פ"ב ע"ב) ת"ר פנימה (קאי אקרא דהן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה דילפי' מיני' דדמים החיצונים שנכנסו לפנים פסולים) אין לי אלא פנימה (היינו לפני ולפנים שהוא הקדשי קדשים) היכל מניין ת"ל אל הקודש פנימה (דקודש היינו היכל) ופריך בגמ' דיאמר קודש ואל יאמר פנימה (דהא הדם הנכנס לקדשי קדשים בהכרח הי' תחלה בהיכל שהוא לפני הק"ק וא"כ הרי כבר נפסל משעת היותו בהיכל ול"ל קרא דפנימה) ומשני רבא דכל מידי דחשיב עלי' לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל עכ"ל הגמ' והכוונה דכיון דרק מוליכו דר ההיכל וכוונתו להביאו הלאה לק"ק ע"כ אין נפסל בהיכל כל ואע"ג דכתיב הן לא הובא את דמה אל הקודש וזה הרי הובא אל הקודש על כרחך צ"ל דבכה"ג דרק מוליכו דרך ההיכל ומחשבתו להוליכו הלאה לק"ק אזי לא מיחשיב זה הבאה להיכל כלל ולא קרינן בי' הובא אל הקודש וא"כ ה"ה בהבאת חב"ע שפיר י"ל דכל שרק מוליכם דרך העזרה במחשבה להוליכם הלאה ללשכות הנ"ל אזי אין זה נחשב הבאה לעזרה כלל כ"א הבאה ללשכות הנ"ל וללשכות הנ"ל הרי שרי להביא חולין וא"כ שפיר אין כאן איסור כלל:
ואולם לעניין פסול יוצא מצינו לכאורה איפכא בשבת (דף צ"א ע"א) דפריך התם אהא דתני' אבא שאול אומר שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן (לעניין הוצאת שבת) בכגרוגרת ופריך התם דנימא דמגו דלעניין פסול יוצא נפסלו בכזית ה"נ לעניין שבת יתחייב בכזית ומשני הכי השתא מדאפקי' חוץ לחומת העזרה איפסל לי' ביוצא אשבת לא מיחייב עד דמפיק לי' לרה"ר (ואין הפסול והחיוב באין כאחת וע"כ לא שייך סברא דמגו) עכ"ל הגמ' והתם על כרחך איירי כשהוציאו מעזרה מיד במחשבה להניחו ברה"ר דאילו הי' כוונתו להניחו מיד בצאתו חוץ לחומת העזרה ובדרך הילוכו הוא דנמלך להוציאו הלאה לרה"ר א"כ אמאי חייב לעניין שבת הא קי"ל דהמפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא הית' עקירה משעה ראשונה לכך ועל כרחך איירי כשהי' כוונתו מיד להוליכן לרה"ר ואפ"ה אמר דלעניין פסול יוצא נפסל מדאפקי' חוץ לחומת העזרה ואע"ג דמחשבתו להוליכו הלאה לרה"ר וא"כ מבואר איפוא לכאורה דיש חילוק בזה בין פסול יוצא חוץ למחיצתו לפסול נכנס לפנים ממחיצתו דביוצא לא מהני להכשירו מה שמחשב להוליכו הלאה ואילו בנכנס אמרי' דכל מידי דחשיב עלי' לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל וסברת החילוק נ' שהוא מפאת הלימודים דילפי' מינייהו פסולי דיוצא ודנכנס ע' זבחים (דף ק"א ע"א) דקאמר א"ל משה לאהרן שמא נכנס דמה לפני ולפנים א"ל הן לא הובא את דמה א"ל שמא חוץ למחיצתה יצאת א"ל בקודש הית' וכו' עכ"ל הגמ' ומבואר דפסול נכנס נאמר בלשון הבאה הן לא הובא וגו' וע"כ שפיר אית לן למיזל בתר מחשבה ומידי דחשיב עלי' לפני ולפנים לא מיקרי הבאה להיכל משא"כ פסול יוצא דלא נאמר בלשון יציאה כ"א נאמר תיבת בקודש [וע' תוס' פסחים (דף פ"ב ע"א) ד"ה בקודש דהלימוד הוא מקרא דכתי' אכול תאכלו אותה בקודש וזהו שאמרו בקודש הית'] וא"כ הפסול כשיוצא הוא רק מפאת שצריך להיות בקודש וכשיצא הרי אינו בקודש וא"כ בזה שוב לא שייך כלל למיזל בתר מחשבה לומר שאינו נפסל מפאת שמחשב להוליכו הלאה דמה בכך דמחשב להוליכו הלאה הרי סוף סוף אינו בקודש ושפיר פסול מפאת שאינו בקודש ורק בנכנס שאין הפסול מפאת שאינו בעזרה כ"א מפאת שהובא להיכל ע"כ שפיר י"ל דכשחושב להביאו לק"ק אזי לא נקרא בא להיכל כלל ודו"ק היטיב ויהי' איך שיהי' בסברת החילוק שבין נכנס ליוצא עכ"פ הרי מבואר בש"ס שבת הנ"ל דלעניין יוצא לא מהני מחשבה הנ"ל להכשיר וא"כ נראה לכאורה דה"ה לעניין הכנסת חב"ע לא מהני מחשבה הנ"ל להתיר וזה דבאמת גוף עניין איסור הכנסת חב"ע צריך ביאור דאין לו שום מקור ומה שכתבתי באתוון דאוריתא שם כלל א' דמקורו בהכרח ממה שאסרה תורה שחיטת חב"ע אם שכן מוכח גם בדברי התוס' מנחות (ד"פ ע"ב) ד"ה וכי עש"ה עכ"ז הוא ג"כ דבר מתמיה דמנ"ל ללמוד הכנסה משחיטה ואין הנושאים דומים כלל ונלענ"ד כעת לולי דברי התוס' מנחות הנ"ל דכמו דיליף ר' יוחנן (בקידושין שם דף נ"ז ע"ב משום ר' מאיר) איסור שחיטת חב"ע במה מצינו דמה שלי בשלך אסור (היינו דאסור לשחוט קדשים בחוץ) אף שלך בשלי אסור ה"ה דכן יש ללמוד איסור הכנסת חב"ע ולומר דמה שלי בשלך אסור היינו שאסור להוציא קדשי קדשים חוץ לעזרה שהרי פוסלם בזה ועובר אעשה דשימור אף שלך בשלי אסור ואסור להכניס חולין לעזרה וא"ל דא"כ יהי' אסור להכניס חולין לכולי' ירושלים מפאת שאסור להוציא קדשים קלים מירושלים לחוץ ונימא ג"כ מה שלי בשלך וכו' דז"א דכיון דקדשי קדשים נפסלים ביוצא אפי' כשהם בירושלים אם רק יצאו חוץ מחומת העזרה א"כ מאי חזית דאזלת בתר קק"ל וחשבת ירושלים לשלי לומר מה שלי בשלך וכו' זיל בתר ק"ק שנפסלים גם בירושלים וא"כ הרי גם ירושלים חשוב שלך ושוב אין לך לאסור הכנסת חולין לירושלים ומשא"כ בעזרה דהוא מקום דק"ק ודקק"ל ולגמרי חשוב שלי ואסור להוציא ק"ק משם ע"כ שפיר יש לדון דמה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי דהיינו להכניס חולין לשם ג"כ אסור [ונמצינו למידין בזה דבר מחודש דאיסור הכנסת חב"ע יהי' תלוי בב' הלימודים בקידושין שם בהא דאסור לשחוט חב"ע דלילפותא דמה שלי בשלך כו' אזי גם ההכנסה אסורה ומשא"כ לילפותא דוכי ירחק ממך המקום וזבחת אזי רק הזביחה אסורה ולא ההכנסה וכמובן ועוד יומצא דבר מחודש דחולין שנכנסו בעזרה נאסרו ונעשו גוף איסור ואפי' כשיוציאם ישארו באיסורם דהא ילפי' להו מיוצא דק"ק וא"כ כמו דק"ק שיצאו נפסלים ואסורים בלאו ה"נ חולין שנכנסו לעזרה אסורים ומלקות י"ל דליכא בחולין שנכנסו לעזרה משום דאעמה"ד ע' ירושלמי ע"ז פ' השוכר הי"ב ואפי' לש"ס דידן דפריך בקידושין שם אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי וכו' י"ל דרק בכרת דהוא עונש בידי שמים ס"ל דעמה"ד משא"כ במלקות דיוצא וע' בס' חידושי הלכות לאבי הגאון מליסא ז"ל על מס' כריתות דכ' שם (דף כ"ו ע"ב) בפשיטות דאפי' אי אסור להכניס חב"ע עכ"ז אין החולין נאסרים ע"י ההכנסה ע"ש ואולם לא הביא שם שום ראי' לזה ואני רק להעיר באתי] וא"כ איפוא דאיסור הכנסת חב"ע נלמד מיוצא א"כ שוב כי היכי דלעניין פסול יוצא לא מהני להכשיר מה שמחשב להוליכו הלאה וכנ"ל ה"ה לעניין הכנסת חב"ע ראוי שלא יועיל זה להתיר:
ואולם אחרי העיון נ' דכניסת חב"ע הרי אינו יוצא ואדרבה להיפוך הוא דגמרי' דמה שלי בשלך וכו' והיינו שכמו שק"ק אסורים ונפסלים ביציאה חוץ למחיצתן כן החולין אסורים ונאסרים בכניסה לפנים ממחיצתן שכמו שהעזרה היא מחיצת הקדשים ומקומם הראוי כן החוץ הוא מחיצת החולין ומקומם הראוי וע"כ כמו שקדשים אסורים ונפסלים ביציאה למטה ממקומם הראוי כן החולין אסורים ונאסרים בכניסה למעלה ממקומם הראוי וזהו עניין הלימוד דמה שלי בשלך וכו' וא"כ אחרי אשר אנו למידין דנכנס לפנים ממחיצה פוסל בחולין שוב שפיר יש לנו לדון רק נכנס מנכנס ושפיר יש לנו לדמות איסור כניסת לפנים ממחיצה דחולין רק לכניסה לפנים ממחיצה דקדשים וכיון דקדשים עצמם מצינו בהו איסור כניסה לפנים מחיצה בדמים החיצונים שאמרה תורה שאם נכנסו להיכל שהוא למעלה ממקומם הראוי פסולים ועכ"ז חזינן דאין הכניסה לפנים ממחיצה פוסלת שם היכא דחשיב להוליכו הלאה וכנ"ל וא"כ ההכרח דכשמחשב מחשבה כזאת לא מיחשיב נכנס לפנים ממחיצה יהי' מאיזה טעם שיהי' וע"כ שפיר גם חולין האסורים בכניסה לפנים ממחיצה לא מיקרי נכנסו לפנים ממחיצה אם חושב מחשבה הנ"ל ושפיר עדיין נכונים דברינו דכשמוליכם ללשכות הנ"ל דרך העזרה לית בי' משום כניסת חב"ע ודו"ק היטיב:
והנה מה שכתבנו דפסול יוצא אינו מפאת היציאה כ"א מפאת ההעדר ומכח מה שאינו בקודש וכנ"ל נתיישבתי דיש סתיר' לזה לכאורה וזה אחרי אשר אציע דזה פשוט דפסול נותר אינו מפאת ההעדר לבד ומכח מה שאין הקודש בזמנו הראוי לו כ"א פסולו מפאת היציאה שיצא מזמנו חוץ לזמנו וראי' מוכרחת לזה שהרי הקרבן פסח כשר הוא גם בערב פסח וכמבואר בפסחים (דפ"ד ע"ב) שבירת העצם מבעוד יום איכא בינייהו למ"ד כשר הא כשר הוא וכו' ע"ש ואעפ"י שזמן אכילתו הרי אינו בערב פסח ואדרבה איכא איסור עשה לאכלו אז וכמבואר בפסחים (דף מ"א ע"ב) ע"ש ועל כרחך דמה שאין הקודש בזמנו זה אינו פוסלו ורק היציאה מזמנו הוא שפוסלתו וע"כ הפסח בערב הפסח אם שאינו בזמנו עכ"ז הרי לא יצא מזמנו שהרי עדיין לא התחיל להיות זמנו כלל וע"כ שפיר כשר ורק בנותר שכבר הי' בזמנו ויצא מזמנו לחוץ לזמנו דבר זה הוא הפוסל אותו והנה כי כן אם נאמר איפוא דפסול יוצא איננו מפאת היציאה כ"א מפאת שאינו בקודש הנה יומצא דפסול יוצא ופסול נותר לא דמי כלל להדדי ושני פסולים שונין הן לגמרי דפסולו של יוצא הרי הוא מפאת שאינו במקומו לא מפאת היציאה מן המקום ואילו פסולו של נותר הרי הוא מפאת היציאה מן הזמן לא מפאת שאינו בזמנו וכנ"ל וא"כ איפוא צא ופרנס לי דברי הש"ס פסחים (דף צ"ה ע"א) דקאמר בכללי' דלא ישאירו ממנו עד בוקר מאי קמרבי לי' לא תוציא ממנו דדמי לי' דהאי מיפסיל בנותר והאי מיפסיל ביוצא עכ"ל הגמ' ומבואר בזה דפסול יוצא דומה באיכותו לפסול נותר וא"כ כי היכי דפסול נותר הוא מפאת היציאה מזמנו כן פסול יוצא ע"כ ג"כ מפאת היציאה ממקומו וא"כ הרי מבואר דפסול יוצא הוא מפאת היציאה מן המקום ולא מפאת ההעדר ומכח מה שאינו במקומו:.
ואולם אחרי העיון בזה הנה עדיין דברינו נכונים וזה שהרי מה שכתבנו דפסול יוצא הוא מפאת שאינו בקודש חילא דידי הי' מכח הלימוד דילפי' מיני' פסול יוצא דהוא קרא דאכול תאכלו אותה בקודש וכנ"ל דמוכח דפסול יוצא מפאת שאינו בקודש וא"כ זה יתכן רק לעניין יוצא דקדשים ומשא"כ בפסחים שם דאיירי בפסח היוצא מחבורה לחבורה דנלמד רק מדכתי' לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה א"כ הרי' כתי' בי' להדיא לשון הוצאה וע"כ שפיר פסולו רק מפאת היציאה מן המקום לא מפאת שאינו במקומו וכמובן ואדרבה ממקום שבאנו לסתור דהיינו מפסח היוצא חוץ לחבורה הנה משם אדרבה יש להביא ראי' לדברינו וזה שהרי כבר הבאתי דברי הש"ס שבת (דף צ"א ע"ב) דפסול יוצא הוא אפי' במחשב להוליכו הלאה ואפי' כשלא נח הקודש עדיין עכ"ז בצאתו מעזרה מיד נפסל ואע"ג דהנחתו הית' רק להלאה ברה"ר והנה לעניין פסח היוצא חוץ לחבורה מצינו להדיא איפכא בפסחים (דף פ"ה ע"ב) דגרסי' התם א"ר אמי המוציא בשר פסח חוץ לחבורה אינו חייב עד שיניח מאי טעמא הוצאה כתי' בי' כשבת מה שבת עד דעביד עקירה והנחה אף פסח עד דעביד עקירה והנחה עכ"ל הגמ' וזה פשוט מסברא דכי היכי דאין חייב על ההוצאה חוץ לחבורה בפסח עד שינוח הוא הדין דהפסול של הפסח ג"כ בא רק בשעת ההנחה שהרי הפסול כמו החיוב שניהם נלמדים רק מקרא דלא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ואין לנו שום לימוד אחר לפסול פסח היוצא חוץ לחבורה וא"כ כיון דמפרשינן דהוצאה דקרא היינו רק בעקירה והנחה א"כ על כרחך גם הפסול בא רק בשעת הנחה ואילו גבי פסול יוצא דקדשים שיצאו מעזרה הרי מפורש להדיא בש"ס שבת הנ"ל איפכא דמדנפקי חוץ לחומת העזרה איפסלו ביוצא ולעניין שבת אינו חייב עד שינוח וכנ"ל וא"כ להבין החילוק הזה שבין יוצא דפסח ליוצא דקדשים ההכרח איפוא לומר כדברינו מעלה דיוצא דקדשים פסולם רק מפאת שאינם בקודש וא"כ מה בכך שעדיין לא נחו בחוץ הרי סוף סוף אינם בקודש וע"כ מיד דנפקי מעזרה איפסלו משא"כ ביוצא דפסח דנלמד מדכתי' ולא תוציא ואין פסולו איפוא מפאת שאינו בחבורתו רק מפאת ההוצאה מן החבורה והוצאה שפיר לא הוי רק ע"י עקירה והנחה וא"כ שפיר קאמר בש"ס פסחים (דף צ"ה ע"א) הנ"ל דיוצא דפסח דמי לנותר דהאי מיפסיל בנותר והאי מיפסיל ביוצא והכוונה כנ"ל דשניהם פסולם מפאת היציאה זה מפני שיצא מזמנו וזה מפני ההוצאה ממקומו:
ודע דמש"ס פסחים הנ"ל דקאמר דמשום דהוצאה כתי' בי' בפסח כשבת ע"כ בעי' עקירה והנחה כמו בשבת יש לי לתת טעם ג"כ לדברי הש"ס זבחים (דף פ"ב ע"ב) שהבאתי דאם חישב לפני ולפנים לא מיפסיל בהיכל וי"ל דהטעם ג"כ משום דאינו נפסל רק בשעת הנחה וע"כ כשמכניסו דרך ההיכל לק"ק אינו נפסל רק בשעת הנחה בק"ק דכיון דפסול דנכנס הוא מקרא דהן לא הובא את דמה אל הקודש וגו' ע"כ כיון דכתיב הבאה ראוי לומר ג"כ דבעי' הבאה כמו בשבת דילפי' מלאכת הוצאה דידי' מקרא דויכלא העם מהביא כמבואר בתוס' שבת (דף צ"ו ע"ב) ד"ה וממאי עש"ה ובעי' בי' עקירה והנחה וא"כ מבואר דהבאה חשיב רק ע"י עקירה והנחה וע"כ גם כאן דכתי' הן לא הובא את דמה וגו' בעי' בי' ג"כ עקירה והנחה וה"ז דומה ממש ליוצא דפסח דמשום דכתי' בי' הוצאה בעי' בי' עקירה והנחה כמו בהוצאה דשבת והא דאמר בש"ס זבחים הנ"ל דכל מידי דחשיב עלי' לפני ולפנים לא מיפסיל בהיכל ולא קאמר בפשיטות טפי דכיון דלא נח אהיכל לא מיפסיל שם לאו קושי' היא דרבותא קמ"ל דאפי' אי הי' נח בהיכל נמי לא הי' נפסל שם כיון דמחשבת עקירתו הי' להביאו לפני ולפנים כיון דדומי' דשבת בעי' ובשבת הרי בעי' שתהי' ההנחה במקום שהית' עקירה משעה ראשונה לכך וע"כ שפיר תלי לי' במחשבה ואמר דכיון דחישב עלי' לפני ולפנים וכו':
והנני שב לעניין הקדום ואומר דלכאורה נראה דפסול יוצא גם ביוצא דקדשים אינו לבד מפאת שאינו בקודש כ"א היציאה בעצם פוסלתו וזה ממאי דקיי"ל גבי קדשים דכל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים צריך עיבור צורה וא"כ אי נימא דיוצא פסול רק מפאת ההעדר וכח מה שאינו בקודם ראוי שיוחשב פסולו מחמת דבר אחר ולא יחשב פסולו בגופו דו"ק היטיב מאוד וא"כ ראוי שיהי' טעון עיבור צורה ואילו בפסחים (דף פ"ב ע"א) מפורש במשנה להיפוך דפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד יעוי"ש ואולם אין זה מוכרח כ"כ די"ל דגם הפסול מפאת מה שאינו בקודש חשיב ג"כ פסולו בגופו:
ואולם בש"ס פסחים (דף ל"ד ע"ב) ע"ש דמייתי הא דתני' נטמא הבשר או שנפסל או שיצא חוץ לקלעים ר"א אומר יזרוק ר' יהושע אומר לא יזרוק (דס"ל אם אין בשר אין דם) ומודה ר"י שאם זרק הורצה וקאמר התם בגמ' דהא דמכשיר ר"י בדיעבד בנטמא הוא משום דמרצי ציץ ע"ש וברש"י שם ד"ה אי אמרת כ' וז"ל ויוצא אע"ג דלא מהני לי' ציץ הורצה בדיעבד דאע"ג דר"י בעי תרתי דם ובשר מיהו הואיל והבשר בעין ופסול יוצא פסול מחמת דבר אחר הוא חשבינן לי' פסול חסרון מחיצות בפ"ק דמנחות בסופו איכא למימר בד בדיעבד הורצה עכ"ל וכוונתו דטומאה היא פסול שבגופו ולכן לולי ריצוי ציץ הי' ראוי שיוחשב כאילו אין בשר לגמרי ואפי' בדיעבד אם זרק הדם הי' ראוי לומר דלא הורצה משא"כ יוצא דפסולו מחמת ד"א ע"כ שפיר בדיעבד הורצה ואע"ג דלית בי' ריצוי ציץ וא"כ הא מתבאר איפוא מדברי רש"י אלה להדיא כדברינו דיוצא אין הפסול שלו מפאת עצמות היציאה דא"כ הי' ראוי שיוחשב פסולו בגופו כמו טומאה ממש דמה לי נפסל מחמת שנטמא או נפסל מחמת שיצא וע"כ טעם החילוק רק מפאת דבטומאה עצמיות הטומאה פוסלת וע"כ כיון שנגעה הטומאה בקודש ונטמא שפיר נפסל בגופו ומשא"כ יוצא דאין פסולו כלל מחמת שום דבר שנעשה בו ופסולו רק מפאת ההעדר ומכח מה שאינו בפנים ע"כ אין זה פסול גופו וזהו דדייק רש"י לכתוב דהפסול ביוצא הוא מחמת חסרון מחיצות דהיינו שפסולו רק מפאת ההעדר והחסרון שאינו במחיצות הראויות לו וא"כ הרי דברי רש"י אלה מוכחי להדיא כדברינו [ואולם י"ל עוד חילוק אחר בין טומאה ליוצא וזה דבטומאה הרי קודש שנטמא איכות הטומאה בו תמיד שהרי הוא טמא ומטמא אחרים מפאת הטומאה שבו ואפי' ברביעי ג"כ בו איכות הטומאה אלא דהיא טומאה קלושה שאין בכחה לטמא אחרים אבל עכ"פ הטומאה היא איכות קבועה בו דיש עדיין בו הטומאה מדחזינן בראשון ושני ושלישי שמטמאים גם אחרים הרי דהטומאה היא איכות קבועה דהנטמא וכמובן וע"כ חשיב פסולו בגופו טפי שהרי יש בגופו הטומאה תמיד הפוסלתו בכל רגע ורגע מחדש ומשא"כ ביוצא הרי אין דבר זה ופסולו רק מפאת שיצא פעם וע"כ שפיר לא דמי לטמא דפסולו בגופו תמיד היינו הטומאה שבו ואולם באמת ז"א דבהדי כבשי דרחמנא למה לן ואולי גם ביוצא חל בו ע"י יציאתו לחוץ איכות מה הבלתי נודע לנו אשר נשאר האיכות ההוא בו תמיד ופוסלו כמו הטומאה בטמא ועוד דל' רש"י דכ' דפסול יוצא פסול מחמת דבר אחר הוא הואיל והוא רק מפאת חסרון מחיצות אין הולמים הכוונה השני' הנ"ל רק מוכחי להדיא כמ"ש תחלה דהפסול רק מפאת ההעדר ומפאת שאינו בפנים ולא ע"י עצמיות היציאה כלל וכנ"ל] ואולם גם לפי"ז צ"ל דיוצא לא חשיב ממש פסולו מחמת דבר אחר דא"כ הי' ראוי שיוצרך עיבור צורה ואילו במשנה פסחים (דף פ"ב ע"א) הרי מפורש להיפוך וכנ"ל וכוונת רש"י בהכרח רק לחלק דלא חשיב פסולו בגופו כל כך כמו גבי טומאה וכמובן:
וע"ע ש"ס מנחות (דף ט' ע"א) דס"ל לר' יוחנן התם דאם בלל מנחה חוץ לחומת העזרה פסולה ובתוס' שם ד"ה ר"י כתבו וז"ל אע"ג דלא בלל כלל כשירה בלל חוץ לחומת העזרה גרע ולא דמי לההוא דזבחים (דף ס"ג) דתלינן טעמא דמיצה דמה (של חטאת העוף שהיא טעונה הזאה ומיצוי והמיצוי אינו מעכב) בכל מקים במזבח (שמדינא מקום חטאת העוף הוא מחוט הסיקרא ולמטה במזבח) כשיר' מטעמא דאם הזה ולא מיצה כלל ג"כ כשירה דהתם בפנים והכא בחוץ עכ"ל וכוונתם נ' דשארי מקומות המזבח הרי אין בם פגם לשיפגמו החטאת העוף שמיצה דמו בם וישימו בו מגרעת דכל מקומות המזבח כלם קדושים וטהורים הן אלא דשאר מקומות אין בם קדושה הראוי' והנצרכת לעניין חטאת העוף דכל מקים ומקום במזבח יש בו קדושה בפ"ע לדבר הראוי לו כפי מה שגזרה התורה וע"כ כשמיצה חטאת העוף במזבח שלא במקומו הרי אין הפסול מפאת שהמקום פגמו ושם בו מגרעת חלילה רק עניין הפסול דכיון דאין אותם המקומות ראויות לו כפי עניינו ע"כ הוי כאילו לא נעשה המיצוי כלל כיון שלא נעשה במקומו הראוי במזבח שיש בו קדושה הנצרכת לחטאת העוף וע"כ כיון דהדין הוא דהמיצוי אינו מעכב ואם לא מיצה כלל כשיר' לכן ממילא גם במיצה דמו בכל מקום במזבח ג"כ כשירה וכמובן ומשא"כ בלילה חוץ לעזרה אין פסולו מפאת שאין הבלילה במקומה הראוי וע"כ הוי כלא נעשית כלל רק פסולו הוא פסול עצמותי דחוץ הוא מקום פגום ופוגם את המנחה וע"כ שפיר אם בלל בחוץ פסולה אעפ"י שאם לא בלל כלל כשיר' כנלענ"ד פשוט כוונת התוס' (וכבר הבאתי דברי תוס' אלה עם הפירוש הזה בלקח טוב כלל ה' ואם שבסוף הכלל ההוא הקשיתי על סברת הפירוש הזה עש"ה עכ"ז סוף סוף לשון התוס' שכתבו דהתם בפנים והכא בחוץ מוכיחים להדיא על הכוונה הזאת דבפנים דאין שם פגם ע"כ הוי רק כאילו לא מיצה משא"כ חוץ דהוא מקום הפוגם ופוסל ע"כ שפיר גרע מלא בלל כלל] והנה כי כן מוכח לכאורה מדברי התוס' אלה דלא כמו שכתבנו דפסול יוצא הוא רק מפאת שאינו בפנים רק דפסולו הוא פסול עצמותי דמקום החוץ הפגום פוגמו ופוסלו וכמובן ואולם י"ל דהא בהך דבלילה בחוץ הרי היציאה בעצמותה אינה פוסלת דאם לא כן למה לו להא דבללה בחוץ תיפוק לי' דמיד כשיצא נפסל ביוצא ועיין בתוס' במנחות שם דיבור המתחיל ר"ל וא"כ עיקר הפסול שם הוא רק מפאת הבלילה הנעשית בחוץ ואם כן שוב אין הנושאים שוים כלל ואין לדון כלל מבלילה בחוץ איוצא דקדשים דשפיר יוכל להיות דכשנעשה בחוץ מעשה עבודה בקדשים כמו בלילה אז המעשה ההיא פוסלת ופוגמת ואעפ"כ ביוצא דקדשים במקום שהיציאה פוסלת אזי שפיר י"ל דהחוץ בעצמותו אינו פוסל וכל הפסול רק מפאת שאינו בפנים [ונהי דבלקח טוב כלל ה' שם כתבתי דסברת התוס' מנחות הנ"ל דחוץ הוא מקום הפגום ופוגם דייקי לה מהא דק"ק נפסלים ביוצא ק מ"מ אין זה מוכרח וכמובן]:
ואולם שבתי והתבוננתי דבש"ס זבחים (דף פ"ב ע"ב) מייתי פסולא דיוצא מקרא אחרינא מדכתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר וע"ש ברש"י ד"ה בשדה שכ' דשדה משמעותו חוץ שהוא מקום גלוי כשדה שאין לו מחיצות עש"ה וא"כ אדרבא משמע דגם פסולא דיוצא הוא מפאת היציאה לשדה ולחוץ לא מפאת שאינו בפנים ודו"ק והנה ברש"י שם כ' דהנך תרי לימודים חד מבקודש ואידך מובשר בשדה תרווייהו אצטריכו דמבקודש ילפינן יוצא דדם ומובשר בשדה ילפי' יוצא דבשר עש"ה וא"כ לפי מה שכתבנו למעלה דהא דביוצא לא אזלינן בתר מחשבה להכשיר ע"י מה שמחשב להוליכו הלאה כמו בנכנס דאמרי' דאי חישב לפני ולפנים לא מיפסיל בהיכל היינו רק משום דביוצא אין היציאה פוסלת רק מה שאינו בפנים ומשא"כ בנכנס דהכניסה פוסלת וכנ"ל א"כ יומצא לפי"ז דיוצא דבשר דג"כ רק היציאה פוסלתו וכנ"ל שוב ג"כ ראוי שיועיל בו מחשבה הנ"ל להכשיר וזה וודאי אינו דהא בש"ס שבת הנ"ל דמינה הוא דדקדקנו דאין מחשבה הנ"ל מועלת להכשיר ביוצא הרי איירי שם בשתי הלחם ולחה"פ ואינהו הרי דמי לבשר ולא לדם וכנודע בסדר קדשים דכל הניתר במנחות דינו כבשר בזבח וכל המתיר במנחות דינו כדם בזבח ושתי הלחם דינן כבשר ודם הכבשים הוא המתירן וכן לחה"פ דינו כבשר והבזיכין שהן המתירין שלו דינן כדם וע"כ נראה עוד לחלק חילוק אחר בין נכנס ליוצא ולומר דיוצא פסולא דידי' הוא מפאת ההוי' מה שהוא בחוץ שמקום החוץ פוגמו ופוסלו והכי דייק קרא דובשר בשדה דהוייתו מה שהוא בשדה פוסלו וע"כ שפיר אין מחשבה הנ"ל מועלת להכשירו דמה בכך שמחשב להוליכו הלאה הרי סוף סוף הוא בחוץ והחוץ פוסלו משא"כ נכנס דאין הפסול מפאת ההוי' מה שהוא בהיכל כ"א מפאת ההבאה מה שהובא להיכל וכדכתי' הן לא הובא וגו' וע"כ שפיר כשמחשב להוליכו לפני ולפנים לא מיקרי הבאה להיכל ודו"ק היטיב וזהו ג"כ החילוק שבין יוצא דקדשים דלא בעי' בי' הנחה לבין יוצא דפסח דבעי' בי' הנחה וכנ"ל וזה דיוצא דפסח כתיב בי' יציאה וכדכתי' לא תוציא וגו' וכנ"ל וע"כ שפיר אין פסולו מפאת ההוי' מה שהוא בחוץ ורק מעשה היציאה היא הפוסלת והיא שפיר נגמרת רק ע"י הנחה משא"כ יוצא דקדשים דלא כתי' בי' יציאה רק תיבת בשדה הוא דכתיב בי' וע"כ ההוי' מה שהוא בשדה ובחוץ הוא הפוסלו והרי שפיר הוא בחוץ אף שלא נח עדיין ודו"ק היטיב מאוד:
ועוד נלענ"ד והוא העיקר דהחילוק שבין יוצא דקדשים לנכנס דקדשים ויוצא דפסח הוא דביוצא דקדשים לא כתי' בי' מעשה כלל ורק היציאה בעצמותה פוסלת בו וע"כ שפיר חשוב יציאה אפי' כשלא נח דסוף סוף יצא מקודש וג"כ שפי אין מחשבה הנ"ל מועלת להכשירו דאין מחשבתו של אדם מועלת בו כלל כיון שהיציאה בעצמותה פוסלתו במה שיצא לחוץ ומשא"כ בנכנס דלא כתי' הן לא בא דמה וגו' כ"א הן לא הובא את דמה ובעי' בי' מעשה הבאה שיהי' מי שיביאו להיכל ואין הביאה בעצמותו מה שבא להיכל פוסלתו כ"א ההבאה מה שהובא להיכל פוסלו [וע' זבחים (דף צ"ב ע"ב) וברש"י שם ד"ה פירכסה ונכנסה לפנים דמפורש שם להדיא דאם נכנס הדם מאיליו לפנים שלא ע"י מעשה אדם אינו נפסל עש"ה] וע"כ שפיר מהני בי' מחשבת העושה ואם מחשבת המביא רק להביאו לק"ק לא מיקרי שהביאו להיכל וכן ביוצא דפסח דלא כתי' בי' לא יצא מן הבית מן הבשר חוצה כי אם ולא תוציא הוא דכתיב בי' ואם כן אין היציאה בעצמותה היא הפוסלתו כי אם מעשה ההוצאה הוא הפוסלתו ובעי' בי' מעשה מוציא שיוציאו ועל כרחך מעשה הוצאה שפיר חשובה רק ע"י עקירה והנחה כמו בשבת אבל ביוצא דקדשים דלא כתי' בי' מעשה כלל ע"כ שפיר היציאה לבדו פוסלת ויציאה שפיר חשוב אפי' בלי הנחה ורק הוצאה הוא דלא הוי בלי הנחה ותדע דהא לעניין שבת גופי' לעניין יוצא חוץ לתחום דכתי' בי' אל יצא איש ממקומו הא ג"כ לא בעי' הנחה דאל"כ הי' ראוי דהיוצא חוץ לתחום יהי' מחויב ללכת הלאה עד שיצא השבת ולא יעמוד דאז לא יעבור כלל כיון שלא היתה הנחה בשבת וע' כזה בשבת (דף קנ"ג ע"ב) הית' חבילתו מונחת לו על כתיפו רץ תחתי' עד שמגיע לביתו כו' ע"ש ואם דלמאי דקיי"ל דתחומין דרבנן וקרא דלא יצא רק אסמכתא אין ראי' כ"כ מ"מ הא גם למ"ד דתחומין דאוריתא או דתחום י"ב מיל דאוריתא ג"כ לא מצינו דין זה שיהי' היוצא מתחום מחויב ללכת הלאה כנ"ל ואף דאסור לו לצאת מן הד' אמות מ"מ עכ"פ ביצא לחוץ סמוך לרגע אחרונה ואם ילך עוד הד' אמות כבר יהי' חול עכ"פ הי' ראוי שיהי' מחויב לילך וגם זה לא מצינו ועוד דגם זה אין מבורר אם איסור היציאה מן הד' אמות הוא ג"כ דאוריתא ופשוט דלא בעי' הנחה ביוצא חוץ לתחום וע"כ הטעם דכיון דלא כתיב יוציא רק יצא ע"כ יציאה הוי גם בלי הנחה והוצאה הוא דאין נחשב בלי הנחה וז"פ] וכן ביציאה שפיר אין מחשבת המוציא מהני' בי' כלל להכשירו מה שמחשב להוליכו הלאה כיון שאין מעשהו הוא הפוסל לשתועיל בו מחשבת העושה כ"א היציאה בעצמותה היא הפוסלת מה שיצא לחוץ וכנ"ל וזה עיקר:
עוד יש חילוק בין, הך דזבחים דאם חישב לפני ולפנים לא מיפסיל בהיכל להך דשבת דנפסל מיד בצאתו לחוץ ואע"ג דמחשב להוליכו הלאה לרה"ר וזה דהלפני ולפנים הוא מקום קדוש וע"כ שפיר מחשבת ההכנסה לשם חשיבא ומבטלת עניין הכניסה להיכל משא"כ במוציא לחוץ ומחשב להוליכו הלאה לרה"ר א"כ מה לי חוץ זה ומה לי חוץ אחר ואין לנו לומר שלא יוחשב יצא לחוץ מפאת המחשבה שחישב להוליכו למקום חוץ אחר ודו"ק ולפי"ז יתכנו לכאורה גם דברינו לעניין הכנסת חב"ע דאם חישב להוליכם ללשכות הבנויות בחול וכו' לא מיקרי הכנסה לעזרה כיון דלשכות הנ"ל נמי מקום קדוש נינהו דחשיבי עזרה לאכילת ק"ק וע"כ שפיר חשיבא מחשבת ההכנסה לשם ומבטלת עניין הכניסה לעזרה ואולם י"ל דרק הלפני ולפנים דהוא קדוש טפי מהיכל ויש לו מדריגת קדושה שאינה בהיכל ע"כ שפיר מחשבת ההכנסה לשם מועלת לבטל עניין הכניסה להיכל ומשא"כ הנך לשכות דזוטר קדושתייהו מקדושת עזרה ולא נמצא בם קדושה אשר אינה בעזרה לכן שפיר לא חייץ מחשבת הכנסה דידהו בעזרה ואין מתבטל עניין הכניסה לעזרה וז"פ:
עוד נתיישבתי דהא דאמר רבא בזבחים שם דאם חישב לפני ולפנים לא מיפסיל בהיכל לאו מסברא קאמר הכי רק דהכתוב מכריח לומר כן דכיון דמיותר קרא דפנימה דהא כתי' אל הקודש וא"כ הרי כבר נפסל בהיכל וע"כ מכריחין מזה דכוונת הכתוב הוא לחדש דאם חישב לפני ולפנים לא מיפסיל בהיכל וכן פירש"י להדיא שם דגזה"כ הוא לומר דאם חישב לפני ולפנים וכו' וא"כ בהך דיוצא דסוגי' דשבת הנ"ל דליכא קרא שפיר אין מחשבה כזאת מועלת להכשיר וז"פ:
והנה מה שכתבתי דיש חילוק בין ל' הוצאה לל' יציאה דבל' הוצאה בעי' הנחה כו' נזכרתי עוד דברי התוס' מנחות (דף כ"ז ע"ב) דכתבו בעניין הא דבש"ס זבחים (דף פ"ב ע"ב) הנ"ל משני אביי אקושי' הנ"ל דל"ל קרא דפנימה הא כבר איפסיל בהיכל ע"ש דאמר אלא אמר אביי לא נצרכא אלא לדרך משופש (שהכניסו לקדשי קדשים דרך משופש פי' משובש והיינו שלא הכניסו דרך ההיכל כדרכו אלא דרך גגין ועליות בלולין דהשתא לא הי' כלל בהיכל תחלה) א"ל רבא והא הבאה כתיב בי' (ומשמע דלא מיפסיל אלא דרך הבאה) כו' ובש"ס מנחות (דף כ"ז ע"ב) שם מייתי קרא ויאמר ד' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות וס"ל שם לרבנן דר' יהודה דאל הקודש (היכל) בלא יבא מבית לפרוכת (דהיינו לקדשי קדשים) אל פני הכפורת (דהוא נמי לקדשי קדשים אלא שהלך יותר עד לפני הארון) בלא ימות ואמר שם דהי' די דליכתוב קרא מבית לפרוכת ואנא ידענא דמבית לפרוכת במיתה אל פני הכפורת מיבעיא דהא כבר נתחייב מיתה בהיותו מבית לפרוכת והא דכ' קרא אל פני הכפורת לא נצרכה אלא למעוטי דרך משופש כו' ובתוס' שם ד"ה למעוטי וז"ל והר' יעקב מאורליינ"ש הקשה דסוף פ' התערובת (דף פ"ב ע"ב) גבי דם שנכנס לפנים דאמרי' יאמר אל הקודש ואל יאמר פנימה ומשני לא נצרכא אלא לדרך משופש ופריך והא הבאה כתי' בי' אלמא ממעטינן דרך משופש מדכתי' בי' הבאה (וא"כ ה"נ ל"ל אל פני תיפוק לי' מגוף קרא דכתי' ואל יבא וגו') ויש לחלק בין הבאת דם להבאת גוף אדם עכ"ל ונ' טעמם לכאורה דגם בדרך משופש הואיל וניחא לי' לכנוס דרך זה ודרכו של זה בכך אחשבי' שפיר להבאה אלא דמהני החשבתו וניחותא דידי' בכך רק לגבי עצמו וגופו דליקרי הוא גופי' הובא ומשא"כ לגבי הדם לא מהני החשבתו כו' ושפיר לא מיקרי הדם הובא הואיל והובא שלא כדרך הראוי היינו דרך ההיכל ואולם באמת לולא דברי התוס' איני רואה כאן התחלת קושי' כלל דמה עניין להקשות מל' הבאה לל' ביאה דהא בהך דמנחות לא כתי' ל' הבאה כלל רק ל' ביאה ואל יבוא וגו' ויוכל להיות שפיר דאף דהבאה כבהך דזבחים דכתי' הן לא הובא וגומר לא מיחשיב בדרך משופש מכל מקום ביאה שפיר מיחשיב גם בדרך משופש דאין לנו לדון ולדמות בזה לשון ללשון דדבר כזה מסור רק לחכמים והרי כזה מצינו חילוק ג"כ בין ל הוצאה לל' יציאה דבפסח דכתי' לא תוציא בעי' הנחה ואילו ביציאה מתחום דלא כתי' הוצאה רק יציאה אל יצא לא בעי' הנחה והוי יציאה גם בלי הנחה וכנ"ל וה"נ לעניין הבאה וביאה שפיר יתכן דאף דהבאה לא הוי בדרך משופש מ"מ ביאה שפיר חשיבא גם בדרך משופש ול' התוס' דכתבו ויש לחלק בין הבאת דם להבאת גוף אדם צ"ע דהא כאן באדם לא כתי' הבאה כלל רק ביאה וגם נ' דלא שייך כלל הבאה באדם לומר שמביא את עצמו ונחשב רק שבא אבל לא שהביא את עצמו ותדע דבשבת הוי הוצאת הזולת מלאכה ואילו האדם עצמו מותר לצאת מרה"י לרה"ר והטעם פשוט משום דבעצמו לא מיחשיב מוציא שמוציא א"ע והוא רק יוצא אבל לא מוציא וכך כאן לא שייך הבאה בעצמו והוא רק בא לא מביא וז"פ ואולי כוונת התוס' עצמם כדברינו אלא שאין לשונם מדוקדק כ"כ ובאתי רק להעיר:
ולעניין פסול יוצא אם הפסול מפאת שאינו בפנים או הפסול מפאת שהוא בחוץ הנה נזכרתי עוד ירושלמי פסחים פ"ג ה"ח ההן יוצא מה את עבד לי' כי מטמא בחוץ או כי מטמא בפנים (פי' דבפ' בתרא דשקלים תנן רע"א מקום טומאתו שם שריפתו דקודש שנטמא בפנים שורפין אותו בפנים ושנטמא בחוץ שורפין אותו בחוץ ובעי הירושלמי ביוצא דגזרו עליו טומאה מדבריהם מה נחשב אם נחשב כנטמא בפנים כו') א"ר יוסה מכיון שנמצא פסול מחמת מקומו נעשה כמטמא בחוץ (מכיון שנמצא הפסול מחמת יוצא ממקומו הרי הוא כאילו נטמא בחוץ ושריפתו בחוץ. קרבן עדה) כו'. ונראה לכאורה דזהו עניין הספק של הירושלמי היינו דמספקא לי' אם פסול יוצא מפאת שאינו בפנים ואז נחשב פסול פנים כיון דהפסול מכח הפנים מפאת שאינו שם ודו"ק וכעניין הפסול כך הוא ממילא גם עניין הטומאה וה"ל כנטמא בפנים או הפסול מפאת מה שהוא בחוץ וה"ל פסול חוץ ולכן הוי כנטמא בחוץ ודו"ק היטיב והא דא"ר יוסה מכיון שנמצא פסול מחמת מקומו נעשה כמטמא בחוץ הי' נ' לכאורה לפרש דר' יוסה ס"ל דהפסול מחמת מקומו שהוא בו היינו החוץ דמקום החוץ פוסלו ואין הפסול מפאת שאינו בפנים ולכן דינו כמטמא בחוץ וזה דלא כפי' הק"ע הנ"ל ואולם באמת אין נ' לפרש כן בדברי ר' יוסה דהא הא גופי' איבעי' לי' לירושלמי אם הפסול מפאת היותו בחוץ או מפאת שאינו בפנים וא"כ מה זה דפשוט מכיון שנמצא פסול מחמת מקומו כו' הא זה גופי' הספק אי פסול מחמת מקומו היינו החוץ כו' וע"כ נ' יותר דכוונת מקומו דא"ר יוסה הוא על הפנים דהוא מקומו הראוי וכפי' הק"ע וכוונת ר' יוסה לומר דאפי' הפסול מחמת מקומו היינו מה שאינו במקומו הראוי דהוא בפנים מ"מ ג"כ נעשה כמטמא בחוץ ושפיר יש כאן פשיטות האיבעי' בדברי ר' יוסה דבעל האיבעי' נסתפק רק מפאת מה הוא הפסול אם מפאת שאינו בפנים או מפאת שהוא בחוץ ופשיט ר' יוסה דאפי' הפסול מחמת מקומו היינו מה שאינו במקומו פי' בפנים ג"כ אין לחשבו פסול פנים דאדרבה הא פסולו מפאת שאינו שם וא"כ בכל אופן אינו פסול פנים ואין לדמותו רק לנטמא בחוץ ודו"ק ואולם י"ל עוד בירושלמי הנ"ל כוונה אחרת והוא נ' יותר והיינו דבאמת פשיטא להירושלמי דהפסול מפאת שאינו בפנים היינו במה שיצא מן הפנים ורק עניין הספק דכיון דעם היציאה מפנים נפסל י"ל דחשוב כאילו נפסל בפנים דבאין כאחת א"ד אין לחושבו רק לנפסל אחר שיצא בהיותו בחוץ ועניין הספק מה נחשבת פסול הפרישה נפסל בפנים או נפסל בחוץ ודו"ק היטיב כי הוא ספק דק מאוד. וע"ז פשיט ר' יוסה מכיון שנמצא פסול מחמת מקומו נעשה כמטמא בחוץ והיינו דאף דעם הפרישה נפסל מ"מ כיון דכל הפסול מפאת שיצא ממקומו היינו מן הפנים א"א לייחס הפסול איפוא אל הפנים ולחושבו נפסל בפנים דאדרבה כ"ז שהוא בפנים הרי אינו פסול כלל ואם אתה אומר שהוא פסול על כרחך לך לומר שכבר אינו בפנים וא"כ הרי לא נפסל בפנים רק בחוץ וא"א לחושבו איפוא נפסל בפנים אף דעם הפרישה הוא שנפסל מ"מ אין לומר כאן באין כאחת וה"ל נפסל בפנים עדיין דהא בבחינת היותו בפנים הא אין בו פסול כלל וא"כ ההכרח איפוא לייחס פסולו לשלא בפנים לומר שלא נפסל בפנים רק אחרי יצאו מפנים וא"כ הא ה"ל נפסל בחוץ ודינו כמטמא בחוץ ודו"ק היטיב כי העניין דק מאוד (ואין לדון בזה מהך דמקום חתך דמצינו בכמה דוכתי ומהך דבשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן חולין (דף ע"ב ע"ב) וע"ש בתוס' דו"ק ותשכח]:
והנה בא היום לפה כבוד ידידי הרב מו"ה צבי לופטיג נ"י מקראקא והזכירני לעניין מה שדנתי למעלה אי חולין שנכנסו לעזרה נאסרים ע"י ההכנסה דהדבר מבואר ברמב"ם פ"ב מה' שחיטה ה"ג וז"ל ולא בהמה וחי' בלבד אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפי' בשר שחוטה או פירות ופת ואם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו עכ"ל ונושאי כלי הרמב"ם שם לא כתבו מקור לזה וידידי הנ"ל העיר להביא ראי' לזה מש"ס ב"ק (דף ע"ב ע"ב) עש"ה דפריך אהא דגנב וטבח בעזרה חייב דו"ה דאמאי חייב הא מכי טבח פורתא איתסר לי' משום חולין שנשחטו בעזרה אידך כי קטבח לאו דמרי' קטבח ומשני כי קמיתחייב נמי אההוא פורתא עיין שם והשתא אי נימא דחולין נאסרים ע"י ההכנסה אם כן מאי משני הא אכתי תיקשי שהבהמה הרי נאסרה בהנאה מיד משעת ההכנסה וא"כ אכתי כי קטבח לאו דמרי' קטבח עכ"ד ידידי הנ"ל ולענ"ד אי מהא לא אירי' די"ל דאיירי כשכל הבהמה היא בחוץ והכניס רק הצואר לפנים דבכה"ג בשחוטי חוץ אם הקרבן הוא בפנים והצואר בחוץ ושוחט את הצואר בחוץ הרי חשיב שחיטה בחוץ וחייב וכמבואר בזבחים (דף ק"ז ע"ב) וא"כ לפי הילפותא דש"ס קידושין (דף נ"ז ע"ב) דמה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור [והתוס' במנחות (דף פ' ע"ב) ד"ה וכי הביאו הילפותא הזאת אע"ג דאיתותבא בקידושין שם עש"ה ומה גם דבסוגי' דב"ק הנ"ל הרי אליבא דר' יוחנן קאי ע"ש ור' יוחנן הוא הוא האומר ילפותא זאת בקידושין שם משמי' דר' מאיר] א"כ איסור שחיטת חב"ע דומה לאיסור שחיטת קדשים בחוץ וא"כ ממילא לעניין שחיטת חב"ע היכא דכל הבהמה בחוץ והצואר בפנים ושחט את הצואר בפנים חשיב שפיר חשנב"ע ונאסרת כל הבהמה כמו דבקדשים בחוץ בכה"ג חשיב שחיטה בחוץ ונאסרת כל הבהמה משום שחוטי חוץ וכמובן וא"כ בכה"ג שפיר הרי לא נאסרה הבהמה לפני השחיטה דהרי הכניס רק הצואר לבד וא"כ הצואר לבד הוא שנאסר מכח הכניסה לא הבהמה וא"כ עדיין כל הבהמה היא של בעלי' ושפיר מיחייב אטביחה אכל הבהמה ואולם ז"א דבכה"ג גם אבהמה אין מתחייב כיון דאין מתחייב אצואר ולא קרינן בי' וטבחו כולו באיסורא וכמבואר בב"ק שם דבגנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר פטור מדו"ה משום דלא הוי וטבחו כולו באיסורא כיון דיש גם לו חלק בו וחלק שלו הוא שוחט בהיתיר וא"כ ה"נ לא קרינן בי' וטבחו כולו באיסורא דהצואר הרי הוא שוחט בהיתיר כיון דכבר נאסר בהנאה מכח הכניסה ונעשה הפקר ואין לו בעלים עוד ודוחק לומר דהך דגנב משל אביו וכו' איירי רק כשאין שם רק עוד בן אחד דהוא יורש החצי ושפיר לא קרינן בי' וטבחו כולו באיסורא משא"כ בנידון דידן דכל הבהמה הוא שוחט באיסור מלבד הצואר שהוא מיעוט וע"כ אמרי' רובו ככולו וחשיב וטבחו כולו באיסורא דסתימות הסוגי' דשם לא משמע כן רק דאפי' כשיש שם כמה בנים נמי פטור דבעי' כולו ממש עש"ה וכן משמע שם (דע"ח ע"ב) בהך דמכרו חוץ מאחד ממאה שבו כו' ע"ש כולה סוגי' ואולם י"ל דבכה"ג היכא דהבהמה ראשה ורובה בחוץ וצוארה הוא דנכנס לפנים אזי גם הצואר נגרר אחרי הראש והגוף וחשיב גם הצואר כאילו הי' בחוץ ואין נאסר משום חולין שנכנסו בעזרה ודכוותי' מצינו בעובר דבהמה דאם יצא רובו לחוץ נחשב גם המיעוט שבפנים כאילו יצא לחוץ ואין ניתר עוד בשחיטת הבהמה מפאת קרא דכל בבהמה תאכלו משום דנחשב שאינו בבהמה דנגרר אחרי הרוב שכבר יצא לחוץ ונחשב שגם הוא כבר יצא לחוץ ע' חולין (דף ס"ח ע"ב) ובתוס' שם ד"ה הוציא וע"ע דוגמא לזה בשבת (דף ג' ע"א) תוד"ה מ"ט ושם (דף צ"ב ע"א) רש"י ד"ה ביד פטור דכתבו דידו בתר גופו גרירא עש"ה וע' עוד גרירה דכה"ג דמיעוט אחרי הרוב בזבחים (דף ק"ד ע"ב) ובחולין (דף ע' ע"א) ועוד בזבחים (דף פ"ז ע"ב) רובו לכבש ככבש רובו למזבח כמזבח ובכריתות (דף י"ד ע"א) רובא דמזבח שדיי' למזבח ודבראי שדיי' לבראי ובעירובין (דף נ"ב ע"ב) א"ר חנינא רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום לא יכנס וכו' והתני' יכנס הא מני אחרים הוא דתני' אחרים אומרים למקום שרובו הוא נזקר ואולם בסוכה (דף י' ע"ב) מחלקינן בזה דרק כשהגוף הוא באהל אז הראש שהוא חוץ לאוהל נזקר אחרי הגוף משא"כ אם אין הגוף באוהל אז אין הראש נזקר אחרי הגוף ועש"ה ברש"י ד"ה וקורא ק"ש [ומ"ש שם ברש"י למקום שרובו שם ראשו נזרק אולי צ"ל נזקר תחת נזרק כדי שידמה הלשון להך דעירובין וע"ע עירובין (דף ט"ז ע"א) כדי שלא יזדקר הגדי וכו' ואכ"מ] ואמנם זהו רק בראש דחשוב משא"כ בשאר מיעוט הגוף י"ל דנזקר אחרי רוב הגוף כל היכא דאיתי':
עוד אני אומר דדברי הגמ' ב"ק הנ"ל י"ל דאיירי היכא כשהבהמה היא לגמרי בחוץ והאדם השוחט הוא שעמד בפנים ושחט את הבהמה העומדת בחוץ בהושטת ידו או בסכין ארוכה דעתה אין בה בבהמה זאת איסור כניסת חב"ע ועכ"ז מפאת שחיטת חב"ע לולי דמסתפינא יש לי לחדש דשפיר היא נאסרת דהא איסור שחיטת חב"ע ילפי' בקידושין שם מקרא דוכי. ירחק ממך המקום וזבחת דדרשי' בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום וא"כ לפי המבואר בש"ס מכות (דף י"ט ע"ב) פשיטא הוא בחוץ ומשאו (של מע"ש) בפנים קלטוהו מחיצות הוא בפנים ומשאו בחוץ מהו תנא להו ההוא סבא בדבי ר' שמעון בן יוחי כי ירחק ממך המקום ממילואך ופירש"י דבעי' שיהי' המקום רחוק משניהם מן האדם ומן המשא אבל אם אחד מהם הוא בירושלים האדם או המשא תו לא קרינא בי' כי ירחק ואינו נפדה עוד ע"ש וא"כ ה"נ דכתי' כי ירחק ממך המקום ג"כ יש לנו לומר דבעי' שיהיו שניהם רחוקים האדם והבהמה משא"כ אם האדם הוא בפנים שפיר אסור לו לשחוט ושפיר הבהמה נאסרת מפאת היות האדם השוחט בעזרה אעפ"י שהבהמה היא בחוץ והכי דייק נמי פשטא דקרא דוכי ירחק ממך המקום דקאי על האדם השוחט שצריך שיהי' המקום רחוק ממנו ואולם גם בהיות האדם בחוץ והבהמה בפנים והושיט ידו או סכינו לפנים ושחט וודאי דהבהמה נאסרת וכהך דמכות דכתי' נמי כי ירחק ממך המקום ועכ"ז גם בהיות האדם בחוץ והמשא בפנים קלטוהו מחיצות וזה הי' פשוט להגמ' יותר משום דמסברא וודאי דאזלי' בתר המשא והוא העיקר כיון שהוא הוא הנקלט וכן בשחיטת חב"ע וודאי דאם הבהמה היא בפנים היא נאסרת אעפ"י שהשוחט הוא בחוץ אבל עכ"ז היכא דהשוחט בפנים והבהמה בחוץ ג"כ שפיר אסורה מפאת היות הזובח בקירוב מקום וכהוראת תיבת ממך וכנ"ל:
ואולם זהו רק לפי הילפותא מקרא דוכי ירחק וגו' ומשא"כ לפי הילפותא דמה שלי בשלך אסור וכו' פשוט דתלוי הדבר בבהמה לבד ולא בשוחט כלל כיון דמשחיטת קדשים בחוץ הוא דילפי' לי' ושם אין הדבר תלוי בשוחט כלל כ"א בבהמה וכמבואר בתוס' סנהדרין (דף מ"ב ע"ב) ד"ה בבהמה ע"ש ולפי"ז לכאורה דברינו דחוים דהא בב"ק שם אר' יוחנן קאי ור"י הא הוא דאמר בקידושין שם ילפותא דמה שלי בשלך וכו' משמי' דר' מאיר ואולם י"ל דרק משמי' דר"מ אמרה ולי' לא ס"ל הכי רק כמסקנת הש"ס שם דילפי' לי' מוכי ירחק וגו':
עוד העיר ידידי הנ"ל להביא ראי' דאין החולין נאסרים ע"י ההכנסה מהא דאמרי' בקידושין (דף נ"ז ע"א) גופא כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת (דמצורע) וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואיפוך אנא א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי לא מצינו בעלי חיים שאסורים מתקיף לה ר' שמואל בר יצחק ולא והרי מוקצה ונעבד וכו' כי אסירי לגבוה להדיוט מישרי שרי מתקיף לה ר' ירמי' הרי רובע ונרבע בעדים וכו' ואי איתא אמאי לא פריך נמי והרי בעלי חיים שנכנסו לעזרה דנאסרין עכ"ד ידידי הנ"ל וגם זו אינה ראי' די"ל דחדא מתרתי נקט ומיהו לפי' התוס' שם לשי' הר"ת דרובע ונרבע אין נאסרין מחיים ופירשו מכח זה דהך והרי רובע ונרבע הכוונה דאסור לשוחטם לאכילה ודהא דאמר ר"ש לא מצינו בע"ח שאסורים הכוונה ג"כ כן דלא מצינו בע"ח שיהי' אסור לשוחטן לאכילה אזי קשה קצת דמנ"ל באמת לר' ירמי' דכוונת ר"ש כן דילמא כו כוונתו דלא מצינו בע"ח שיהיו אסורים בהנאה מחיים וא"כ אין קושי' כלל מרובע ונרבע וא"כ עדיפא מינה ה"ל להקשות מחולין שנכנסו בעזרה דנאסרים בהנאה מחיים דקושי' זאת הרי תיקשי על ר' שמעון אפי' אי כוונתו אאיסור הנאה מחיים וא"כ היא קושי' אלימא טפי מקושי' מרובע ונרבע:
ואולם לפמ"ש למעלה דלפי הילפותא מקרא דוכי ירחק ממך המקום וזבחת וגו' אזי רק זביחת חב"ע הוא דאסור אבל ההכנסה אינה איסור כלל ורק לפי הילפותא דמה שלי בשלך וכו' הוא דאסורה ההכנסה א"כ כיון דהך ילפותא דמוכי ירחק וגו' מיתניא בסיפרי פרשת ראה וסתם סיפרי ר"ש כמבואר בסנהדרין (דף פ"ו ע"א) א"כ שפיר לא פריך הש"ס עלי' דר' שמעון מבע"ח שנכנסו חב"ע דהא לר"ש כל עיקרה של הכנסת חב"ע מותרת ורק הזביחה היא דאסירה ולפי"ז יש לסתור הראי' גם מסוגי' דב"ק הנ"ל די"ל דגם סוגי' הנ"ל אזלא אליבא דילפותא דמוכי ירחק הנ"ל ועי"ל דהך שינויא דש"ס ב"ק הנ"ל וכן ר' ירמי' דקידושין הנ"ל סוברים כר' חסדא דס"ל במנחות (דף ק"ו ע"א) דרבי ורבנן דהתם פליגי בזה אי מותר להכניס חב"ע או לא ע"ש ומשמע דלא תליא פלוגתא זו בפלוגתא דחשנב"ע ורק דתרוייהו ס"ל דלשחוט חב"ע אסור ובלהכניס הוא דפליגי וא"כ י"ל דשינויא דב"ק הנ"ל קאי אליבא דרבי דס"ל דמותר להכניס חב"ע משא"כ למ"ד דאסור להכניס שפיר י"ל דהחולין גם נאסרים ע"י ההכנסה וכן ר' ירמי' דקידושין הנ"ל שפיר לא פריך נמי מחולין שנכנסו לעזרה דאין זה פירכא דהא ר"ש מצי למיסבר כרבי דמותר להכניס חולין בעזרה ואולם רבא משני גם כן בבבא קמא שם דאיירי בשחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים וא"כ לרבא אכתי תיקשי דהא הבהמה נאסרה משעת ההכנסה דהא רבא ס"ל במנחות שם דלכ"ע אסור להכניס חב"ע ע"ש ואמנם התוס' במנחות שם גורסים רבה במקום רבא:
עוד יש לדון דהא כל עיקר סברתנו דהחולין נאסרים ע"י ההכנסה הוא דילפי' לי' מיוצא דקדשים דכשם דיוצא כו' נפסל ונאסר ע"י היציאה חוץ למחיצתו כך חולין נאסרים ע"י הכניסה לפנים ממחיצתן היינו לעזרה וא"כ י"ל דבעלי חיים דלא משכחת בהו יוצא בקדשים [דבשחוטין הוא דשייך פסול יוצא וע' זבחים (דף כ"ו ע"א)] לכן ג"כ אין בע"ח נאסרים בכניסה לעזרה ואף דהא דליכא פסול יוצא בקדשים בבע"ח היינו משום דבקדשים בעי' שיקבלו קדושה ליפסל ביוצא ושחיטה הוא דמקדשא להו לעניין זה וא"כ בחולין דלא שייך האי טעמא וילפי' לכל חולין מיוצא דקדשים היינו מקדשים שנתקדשו ליפסל ביוצא דכשם כו' כך חולין נאסרים ע"י הכניסה לפנים ממחיצה היינו לעזרה דכל חולין החוץ מחיצתם והעזרה הוא לפנים ממחיצתן וא"כ עכ"פ בחולין הא אין טעם לחלק בין בעלי חיים לשחוטין מ"מ י"ל שפיר כנ"ל דכיון דסוף סוף מיוצא דקדשים הוא דילפי' לי' ובקדשים הרי אין הדבר בבעלי חיים ואף דהוא מפאת דלא שייך כיון דבחיים לא קיבלו עוד קדושה עדיין ליפסל ביוצא מ"מ סוף סוף הרי אין שם מציאות הדבר בבעלי חיים וע"כ כיון דילפי' רק שלך משלי לכן אין לדבר לנהוג בשלך רק באותו דבר שנוהג בשלי וכהך דקידושין (דף ל"ה ע"ב) דכיון דאיתקיש הקפה להשחתה לכן נשי דליתנהו בהשחתה ואף דהוא רק מפאת דלא שייך דלית להו זקן ליתנהו נמי בהקפה ואם דיש לחלק בין היקש למה מצינו דכאן הוא מ"מ מה שלי כו' מ"מ י"ל גם כאן שפיר כן ואף דכתבנו בצד סברא זאת דכל עיקר איסור ההכנסה הוא ג"כ רק מאיסור ההוצאה דקדשים וא"כ הרי אסור להכניס כל חולין ואפי' דברים שאינם קריבין ולא שייכי למזבח ולא משכחת בהו ג"כ איסור היציאה בקדשים מ"מ שאר כל הדברים שאני דכולם הם סוג אחד דילפי' מאיסור הוצאה דקדשים לאסור הכנסת חולין ובחולין אין טעם לחלק תו בין דבר לדבר ונוהג שפיר בכל הדברים ומשא"כ בעלי חיים הוא סוג בפ"ע וכיון דבסוג זה לא מצינו דין היציאה לכן שפיר ג"כ אין שם דין הכניסה בחולין בסוג זה וכזה מצינו בתוס' שבת (דף צ"ד ע"א) ד"ה שהחי דהא דפטורין אהוצאת בעלי חיים בשבת היינו משום דכלהו מלאכות ממשכן גמרינן ולא היו נושאין דבר חי במשכן שהתחשים ואילים היו הולכין ברגליהם כו' ע"ש ואף דחייבין בשבת גם על הוצאת כל שאר דברים שלא היו במשכן כלל וכן בכל המלאכות לא בעי' דווקא שתהי' המלאכה נעשית באותו דבר עצמו שהי' במשכן ועל כרחך צ"ל דכל חפצים שבעולם כולם סוג אחד הם וכיון דהית' מלאכה במקצתם במשכן שפיר אותה המלאכה נוהגת גם בכל שאר הדברים ומשא"כ בעלי חיים מפני חשיבות חיותם הם סוג בפ"ע וע"כ שפיר כיון דהוא סוג בפ"ע ולא מצינו הוצאה בסוג זה במשכן לכן שפיר אין שם מלאכת הוצאה בסוג זה וכך כאן אף דנוהג איסור חב"ע בכל הדברים ואף הנך דליתנייהו בקדשים מ"מ בעלי חיים הם סוג בפ"ע וכיון דבזה הסוג ליתא לפסול יוצא בקדשים לכן שפיר ג"כ אין שם עניין הכניסה בחולין ודו"ק היטיב:
עוי"ל טעם אחר בזה דכיון דבעל חי הוא מידי דנייד לה אין לו חיבור וייחס אל המקום שהוא בו כיון דיכול לילך משם וע"כ אין נחשב כלל נכנס בעזרה כיון דיכול לילך ולהפרד משם וה"ז כהך דעירובין (דף מ"ו ע"א) ועוד בכ"ד דמידי דנייד אין קונה שביתה יעוי"ש והיינו משום דכיון דנייד אין לו חיבור ושייכות למקום שהוא בו לומר שבמקום שהוא ביה"ש שם הוא שביתתו ומקומו וכך גם בבעלי חיים כה"ג כיון דניידי אין להם שייכות אל המקום שהם שם בזמן כיון דיכולים להפרד ולילך משם ולא חשיבי הווים בעזרה כלל וכאילו היו חוץ לעזרה עדיין דאין להם חיבור ושייכות אל המקום שהם בו ואף כשהם בעזרה כאילו לא היו שם כיון דיכולים לילך משם ואף דלעניין אגב גם בבעלי חיים לא בעינן ציבורין ולא חשבינן להו מטלטלי דניידי כיון דאין להם דעת ע' תוס' ב"ק (דף י"ב ע"ב) ד"ה שאני מ"מ אין כל העניינים שוין ושפיר י"ל לעניין חב"ע כנ"ל דבעלי חיים דניידי ויכולים להפרד כו' לא חשיבי נכנסו לעזרה כלל כיון דיכולים לצאת וע' נזיר (דף י"ב ע"א) קאמינא לך אשה דלא ניידא ואמרת לי את איסורא דנייד כו' עש"ה וע' חולין (דף ס"ט ע"א) בעי ר' חנניא הוציא עובר את ידו בעזרה מהו מגו דהוי מחיצה לגבי קדשים הוי נמי לגבי דהאי כו' ובתוס' ומיהו בנולד כולו בעזרה לא קמיבעי' לי' דפשיטא דטעין שחיטה עכ"ל ולהנ"ל י"ל דהיינו טעמא דבנולד כולו לא קמיבעי לי' דרק בעובר במעי אמו דאין לו תנועה עדיין שייך שתוחשב העזרה מחיצתו ומשא"כ בנולד דהוא כבר בע"ח לעצמו והוא מידי דנייד לכן אין העזרה מחיצה לו תו כיון דיכול לצאת משם ואפי' בנולד ראשו או רובו ועדיין מחובר באם במקצת ואין יכול להפרד וללכת מ"מ כיון דחשוב נולד וחשוב בע"ח לעצמו ובע"ח בעצם הא יש לו תנועה לכן חשוב שפיר נייד ואין העזרה מחיצתו ואף שבמקרה אין יכול ללכת מפאת דקשור באם או מפאת שחלוש עדיין וכדומה ורק בהיותו עובר דאינו בע"ח לעצמו רק אבר האם לא חשיב בעל תנועה לעצמו ומידי דנייד ואז הוא דתוכל העזרה להחשב לו למחיצה ואולם יוקשה ע"ז קצת מהך דגיטין (דף כ"א ע"א) כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והילכתא בכפות הרי דבע"ח כפות לא מיחשיב מהלך ואף דבעצם הוא מהלך ודו"ק היטיב ובאתי רק להעיר]:
ותתיישב איפוא לפי דברינו קושית תוס' פסחים (דף ס"ו ע"ב) אהך דאמרו עליו על הלל מימיו לא מעל אדם בעולתו מביאה כשהוא חולין לעזרה כו' ע"ש דהקשו דהא אסור להכניס חב"ע וכן בביצה (דף כ' ע"ב) שלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה כו' הקשו שם ג"כ כן וע"ש שתירצו דבעזרה דקאמר לאו דווקא רק הכוונה בהר הבית וכעין זה כ' ג"כ הר"ן בנדרים (דף ט' ע"ב) אהך דהלל דמביאה כשהיא חולין בעזרה דבעזרה לאו דווקא רק ר"ל בפתח העזרה ע"ש ואולם אפי' נאמר בזה דלאו דווקא כו' מ"מ יוקשה עדיין מירושלמי פסחים פ"ח ה"ג תניי בית דין הוא שיהא זה מפריש את פסחו וזה מפריש את מעותיו ממנה אותו על שלו והמעות יוצאות לחולין מאיליהן (פי' דאף שהנמנה על הפסח של חבירו כבר הקדיש מעותיו וחבירו כבר הקדיש פסחו ואיך יצאו המעות לחולין הא אין דבר נתפש תחתיהם שיצאו לחולין אלא תנאי ב"ד הוא כו') מה יוצא לחולין וחוזר וקודש או לכך הקדישו משעה ראשונה (פי' דמקיבעי לי' מה הוא התנאי ב"ד אם התנאי ב"ד שיהא הפסח יוצא לחולין ומה שנותן המעות לפסח נכנס מהפסח בקדושה והפסח איפוא יוצא לחולין וחוזר וקודש או התנאי ב"ד הוא דנחשב שהקדיש הפסח לכך משעה ראשונה גם על אשר יומנה עליו אח"כ וכשיקבל מעות של הנמנה עליו יצאו לחולין בקדושה שהקדיש ראשונה וכאילו קיבל כבר המעות קודם הקדישו) כו' איתפלגון ר' יוחנן ור"ל חד אמר מקדישין (בתחלה בשבת ויו"ט ע"ש) וחד אמר אין מקדישין כו' אית תניי תני הולך לו אצל מוכרי טלאים (ערב פסח שחל בשבת הולך לו אצל מוכרי טלאים ולוקח טלה ומקדישו לפסח) אית תניי תני הולך לו אצל מוכרי פסחים (שיש להם פסחים שהקדישום מכבר והוא נמנה עליו) מ"ד הולך אצל מוכרי טלאים כמ"ד מקדישין (מתחלה בשבת כו') מ"ד הולך לו אצל מוכרי פסחים כמ"ד אין מקדישין. הדא אמרה אינו יוצא לחולין וחוזר וקודש אין תימר יוצא לחולין וחוזר וקודש יהא אסור משום מקדיש כו' (פי' דתיפשוט מינה דאין יוצא לחולין כו' בהמנותו על הפסח דאם תאמר דיוצא לחולין וחוזר וקודש א"כ מאי אהני במה שהולך אצל מוכרי פסחים שהקדישו מכבר מ"מ עתה שנמנה עליו הרי יוצא לחולין וחוזר וקודש ואכתי ה"ל מקדיש בשבת) כו' במקדיש בעזרה משום שבות שהתירו במקדש (פי' דמתמנה עליו בעזרה דחל ההקדש בעזרה ושרי משום דאין שבות במקדש) כו' וק' דאי בעזרה א"כ הא יש בו משום חב"ע במה שיוצא לחולין בעזרה ובירושלמי הנ"ל ע"כ הכוונה בעזרה דווקא דאל"כ הא תו איכא משום שבית דמקדיש דשרי' רק במקדש ממש מטעמא דאין שבות במקדש וי"ל דמה שיוצא לחולין אין בו משום חב"ע דחולין ממילא הויין ע' זבחים (דף ע"ז ע"א) ומנחות (דף מ"ח ע"א) ואולם י"ל כוונת הירושלמי שם ג"כ אמקדיש טלה של חולין ממש בעזרה דשרי ג"כ משום שבות שהתירו במקדש וכן פי' הק"ע שם עש"ה וא"כ בטלה חולין הא הוי ממש הכנסת חב"ע ועדיין הקושי' במק"ע] ואולם לפי דברינו כאן הנה אין בבעלי חיים איסור הכנסת חב"ע כלל ולק"מ ובאתי רק להעיר:.
והנה אפי' נאמר דיש גם בבע"ח איסור ההכנסה מ"מ לעניין שיהיו נאסרים לעולם ע"י ההכנסה אפי' אאחר שיצאו וודאי נ' דשפיר י"ל כנ"ל דכיון דמיוצא דקדשים הוא דילפי' לי' וא"כ הא י"ל דיוצא דקדשים גופייהו דנפסלים אלעולם ואפי' אאחר שיחזרו היינו משום דהיציאה שם הרי היא אלעולם דדבר שאינו בעל חי הרי כשיוצא הוא יוצא אלעולם דהא לא יחזור עוד לפנים זולת ע"י מעשה מחזיר שיחזירנו אבל מצד עצמו הרי יציאתו אלעולם ולכן שפיר ג"כ היציאה פוסלתו ואוסרתו אלעולם וע"כ כזה ג"כ דבר הנכנס לעזרה ואינו בעל חי דכניסתו מצד עצמו ג"כ אלעולם דהא לא יצא משם מעצמו אם לא על ידי מי שיוציאנו ולכן גם כן הכניסה אוסרתו אלעולם ומשא"כ בעל חי הנכנס דאין כניסתו אלעולם דהא אפשר לו לצאת לכן רק להכניסו הוא דאסור דהא עתה הוא בפנים ואסור להכניסו לפנים ממחיצתו כמו שאסור להוציא קדשים חוץ למחיצתן ומשא"כ אלעולם שפיר אינו נאסר כיון דאין הכניסה אלעולם והרי אין לנו ראי' ביוצא דקדשים עצמו דהית' תורה פוסלתו לעולם עבור היציאה אילו לא הית' היציאה אלעולם כיון דבקדשים אין עניין יוצא בבעלי חיים וא"כ הא שפיר יוכל להיות דיציאה שאינה אלעולם אינה פוסלת כלל אלעולם אלא דאין לזה מציאות ביוצא דקדשים דיציאה שאינה לעולם הא לא משכחת רק בבעל חי והרי אין פסול יוצא כלל בבעל חי אבל בעצם הא יכול להיות שפיר דיציאה שאינה אלעולם אינה פוסלת כלל אלעולם ואין לנו ראי' ע"ז מדין יוצא דקדשים דיציאה שאינה לעולם תפסול אלעולם וע"כ שפיר גם בחולין כניסה שאינה לעולם שפיר אין אוסרת אלעולם כיון דיש סברא לחלק בזה ואין לנו לימוד בזה מקדשים שתאסור כניסה שאינה לעולם אלעולם כיון דלא מצינו דוגמתו ביציאה שאינה לעולם שתפסול לעולם ודו"ק והנה בהך דב"ק י"ל עוד עפיד"ז עפ"י ש"ס ברכות (דף כ"ד ע"ב) א"ר הונא א"ר יוחנן הי' מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו וקורא ק"ש כו' ומי א"ר הונא הכי והא"ר הונא ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת לפי שא"א לו בלא הרהור תורה לא קשיא כאן בעומד כאן במהלך כו' והנה כאן סברא דמהלך אין לו חיבור עם המקום שהוא שם ולכן גם במהלך במבואות המטונפות הוי כאילו לא הי' במקום מטונף רק חוץ למקום ההוא וע"כ י"ל ג"כ דבהמה הנכנסת לעזרה כל זמן שהיא מהלכת אינה נחשבת הוה בעזרה כלל דאין לה חיבור עם המקום וכאילו הית' חוץ לעזרה ואין בה משום הכנסת חב"ע כלל וא"כ הא י"ל כוונת הגמ' ב"ק הנ"ל דהכניסה ושחטה כשהיא מהלכת דשפיר לא נאסרה ע"י ההכנסה כלל תחלה וע"י השחיטה היא שנאסרה ודו"ק ובחידושי לברכות כתבתי בטעם חילוק הש"ס הנ"ל כאן בעומד כאן במהלך לפי המבואר שם (דף כ"ה ע"ב) דרק כאשר הצואה היא תוך ד' אמות של אדם הוא דאסור בדבר שבקדושה אבל לא כשהיא חוץ לד' אמותיו והטעם מובן משום דד' אמות הם רשותו של אדם וע"כ כאשר הצואה היא תוך ד' אמות ה"ל צואה ברשותו ואיכא משום והי' מחניך קדוש דמחנה היינו הרשות וא"כ עניין הד' אמות הוא כעניין ד' אמות דקניין דהטעם ג"כ משום דהם רשות שלו וקונים לו מטעם חצר וא"כ לפי המבואר בטוש"ע חו"מ סי' רס"ח ובסמ"ע שם סק"ג בשם הראב"ד דד' אמות של אדם דקונין לו הוא רק בעומד אבל מהלך אין לו ד' אמות ע"ש וע"כ ה"נ במהלך לענין צואה כיון דמהלך אין לו ד' אמות ה"ל כאילו היתה הצואה חוץ לד' אמותיו דשרי שפיר בדבר שבקדושה ודו"ק היטיב כי זה נכון מאוד בס"ד וע' ש"ך יו"ד סי' של"ד ס"ק ט"ו דכ' לעניין מנודה ג"כ דצ"ע אי תופס ד' אמות במהלך ע"ש וגוף הדבר הנ"ל דמהלך אין לו ד' אמות הוא ג"כ מפאת העניין הנ"ל דמהלך אין לו חיבור עם המקום ולכן לא שייכי לי' הד' אמות דאין לו חיבור עמהם וע"כ גם לענייננו שפיר ניתן להאמר כנ"ל דבהמה הנכנסת לעזרה כ"ז שהיא מהלכת אין בה משום חב"ע כלל כיון דאין לה חיבור עם המקום והויא עדיין כאילו לא הית' בעזרה כלל ובאתי רק להעיר]:
והנה י"ל עוד טעם דאין בעל חי נאסר ע"י כניסתו לעזרה וזה דיש לימוד ע"ז מקרא ע' סיפרא ויקרא עה"כ אדם כי יקריב מכם קרבן לד' מן הבהמה וגו' ע"ש דדריש קרבן לד' שיקדים הקדישו להקרבתו וכתבתי כבר בחידושי דהכוונה לעניין איסור שחיטת חב"ע דהי' ה"א דרק לשחוט חולין הוא דאסור אבל בהקדש די אם ההקדש חל עם השחיטה יחד ולא הי' נחשב שוחט חב"ע אף דעם השחיטה הוא שחל ההקדש וע"כ אשמעי' קרא דצריך שיוקדם ההקדש לשחיטה היינו שיקדישו תחלה ואם אומר שיחול ההקדש עם השחיטה יחד יש בו איסור שחיטת חב"ע עדיין כיון דעם השחיטה הוא שחל כו' ולפני השחיטה הי' חולין ולכן חשוב שוחט חולין והא דאמר להקרבתו הכוונה השחיטה דהיא התחלת העבודות ראשונה שבד' עבודות והויא לה תחלת ההקרבה וע' תמורה (דף ו' ע"ב) דמפרש לקרא דלא תקריבו לא תשחטו ובחידושי הארכתי בזה ולפי"ז הנה יש לימוד מכאן דאין בהמה נאסרת ע"י כניסתה חולין לעזרה דהא השחיטה היא בעזרה בהכרח וא"כ אי נימא דנאסרת כו' א"כ ל"ל קרא הנ"ל שיקדים כו' הא בלא"ה ההכרח להקדים ונהי דמפאת איסור ההכנסה אין קושי' דמשכחת בנכנסה מעצמה ואז הי' ה"א דמותר לו לשוחטה בפנים ולהקדישה עם השחיטה יחד ואשמעי' קרא בזה דצריך שיקדים כו' מ"מ אי נימא דהיא נאסרת ע"י ההכנסה א"כ כל שנכנסה חולין הא כבר איתסרא לה בהנאה ואין הקדישו תו חל כלל וגם היא פסולה בלא"ה משום ממשקה ישראל וא"כ על כרחך איפוא לחלות ההקדש להיות קודם כניסתה לעזרה וא"כ כיון דהשחיטה היא בעזרה בהכרח א"כ בהכרח איפוא הא צריך שיוקדם חלות ההקדש לשחיטה ול"ל קרא וע"כ דאין נאסרת כלל ע"י ההכנסה ושפיר בעי קרא דצריך שיוקדם ההקדש לשחיטה ואי נימא דאין טעם לחלק בין בע"ח למידי אחריני י"ל דמכאן באמת מקור לרמב"ם הנ"ל דאין חולין נאסרים ע"י הכניסה לעזרה וכמובן ובאתי רק להעיר (ויש עוד ראי' לכאורה לרמב"ם הנ"ל מד' מינין שבלולב שהיו נוטלים במקדש דהא היו חולין בהכרח ונהי דבשאר הימים לא בעי' לכם גם במקדש והי' אפשר להיותם הקדש ומשום הנאה מהקדש ליכא דמלל"נ ע' מעילה (דף י"ג ע"ב) במשנה מ"מ ביום הראשון מיהת הא הוכרחו להיות חולין דביום הראשון הא בעי' לכם ע' ריש לולב וערבה במשנה ומלמדין אותן לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא שלו כו' ע"ש וא"כ אי נימא דחולין נאסרים ע"י הכניסה לעזרה א"כ הא נאסרו בהנאה וליכא היתיר אכילה ודין ממון וגם כתותי מיכתת שיעורי' ואיך יצאו וע"כ דאין נאסרים כו' ואולם כזה יוקשה גם מגוף הכניסה דהא אסור עכ"פ להכניס חב"ע וכמדומה שהאחרונים כבר דיברו מזה ובאתי רק להעיר]:
והנה מה שכתבנו למעלה דפסח היוצא חוץ לחבורה אינו נפסל רק משעת הנחה כמו דלעניין חיוב אין המוציא מתחייב אלאו דלא תוציא רק עד שינוח משום דהוצאה כתי' בי' כשבת מה שבת עד דעבד עקירה והנחה וכו' וכמבואר בפסחים (דף פ"ה ע"ב) הראה לי ידידי הנ"ל שהצל"ח בפסחים שם כ' היפוך זה דהפסול של הפסח הוא מיד בצאתו חוץ לחבורה מטעם יוצא אף שלא נח עדיין ע"ש ואולם לא הביא שם הצל"ח ראי' לדבריו וידידי הנ"ל העיר להביא ראי' להיפוך דהפסול הוא ג"כ רק בשעת הנחה דאל"כ איך משכחת מוציא בשר פסח מחבורה לחבורה שיתחייב הרי מבואר בירושלמי פסחים והובא ברמב"ם ה' קרבן פסח פ"ט ה"א דאין מוציא אחר מוציא בפסח דכיון שהוציאו ראשונה כבר נפסל וע"כ אין מחויב עוד על הוצאה השני' יעוי"ש וא"כ כל מוציא נמי הרי משהוציאו מחבורה כבר נפסל ואילו החיוב שלו הרי בא רק בשעת הנחה ונמצא שנפסל כבר מטעם יוצא לפני בוא החיוב שלו וא"כ ראוי דתמיד יופטר כמו שהמוציא אחר מוציא פטור מטעם זה. ועל כרחך דגם הפסול בא רק בשעת הנחה ושוב מצא ידידי הנ"ל הערה הנ"ל בס' מנחת חינוך שהעיר כן על הצל"ח הנ"ל מירושלמי הנ"ל עכ"ד ידידי הנ"ל. והנה לכאורה יש לחלק בפשיטות בין מוציא אחר מוציא שכבר נפסל בהוצאה ראשונה לפני התחלת הוצאה השני' לבין מוציא סתם דנפסל רק בין עקירה והנחה דהיינו בשעת יציאתו מחבורה שכבר הית' העקירה אלא שלא הי' עדיין הנחה וא"כ כיון שחיוב של המוציא הוא על שניהם יחד על העקירה וההנחה שהם הם מעשה ההוצאה שאסרה תורה כיון דמדמינן לי' לשבת ובשבת נמי העקירה וההנחה יחד הם הם מעשה העביר' והעקירה הוא התחלת מעשה העביר' וההנחה הוא הגמר וא"כ ה"נ כיון דהפסח נפסל רק בין עקירה להנחה נמצא שהתחלת מעשה העביר' הי' בפסח כשר ובתוך המעשה הוא שנפסל וע"כ שפיר יתכן שיתחייב בכה"ג ואין לדמותו למוציא אחר מוציא דנפסל כבר לפני התחלת המעשה וכמובן:
ואמנם יש לי להביא ראי' דיש לנו לדון ולדמות שפיר פסול הנעשה באמצע מעשה הוצאה לפני הגמר לפסול שהי' כבר לגמרי לפני התחלת ההוצאה וזה מהא דאיתא בש"ס זבחים (דף צ"ג ע"א) ר' אליעזר אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה (שנטמאה במת) מזין עלי' והיא טהורה (ע"י ההזאה מטומאת מת ואע"ג דהמי חטאת הנוגעין בה נטמאין בטומאת מגע נדה אלמא דמי חטאת שנטמאו מטהרין) ורבנן פליגי עלי' התם וס"ל דמי חטאת שנטמאו אין מטהרין ופריך התם במאי קמיפלגי ומשני אמר אביי בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קמיפלגי דר"א ס"ל דנין ורבנן ס"ל דאין דנין (פי' דר"א ס"ל דדנין טומאה קדומה שנטמאו המים לפני ההזאה מטומאה שבאותה שעה דהיינו הזאת נדה שטומאת המים וההזאה באין כאחד ורבנן ס"ל דאין לדון זה מזה די"ל דרק היכא דבאין כאחד הוא דמטהרין משא"כ היכא שנטמאו כבר לפני ההזאה אין ההזאה מועלת עוד לטהר) ורבא אמר דכ"ע אין דנין (טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה) והכא בהא קמיפלגי דר"א סבר הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות ורבנן סברי דהזאה אין צריכה שיעור עכ"ל הגמ' ופירש"י דלרבא לכ"ע אין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה ור"א טומאה קדומה מטומאה קדומה הוא דיליף דר"א ס"ל דהזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות שאם הזה חצי שיעור הזאה ואח"כ הזה ח"ש השני אזי הב' חצאי שיעורין מצטרפין ומועלת ההזאה לטהר וא"כ כיון דגם נדה שמזין עלי' בכה"ג היא טהורה א"כ כי נפל ח"ש הראשון דהזאה עלה הא אכתי לאו הזאה היא לטהרה ואילו לעניין טומאה הרי הח"ש הראשון נטמא מיד בנגיעת הנדה ואעפ"כ כשחוזר ומזה עלי' הח"ש הב' אזי הח"ש הראשון והשני מצטרפים יחד לטהרה אלמא דמי חטאת שנטמאו לפני הזאה מטהרין דהא גם בנדה הוי הטומאה לפני גמר ההזאה ורבנן ס"ל דהזאה אין צריכה שיעור וא"כ מיד בח"ש הראשון הוי הזאה שלימה לטהר וא"כ תו הוא רק טומאה שבאותה שעה ואין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה ע"ש ומבואר בזה דאפי' אי אין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה עכ"ז טומאה קדומה מטומאה שעם ההזאה לפני גמרה שפיר דנין משום דזה ג"כ כטומאה קדומה חשוב כיון דהח"ש הראשון מיד נטמא ואילו ההזאה נגמרת רק בח"ש הב' [ונהי דבס' לקח טוב כלל ט' כתבתי בטעם הגמ' זבחים הנ"ל דצירוף החצאין הוא רק באחרונה והוי טומאת הח"ש הא' כאילו הי' ממש לגמרי לפני ההזאה עש"ה עכ"ז אין זה מוכרח ושטחיות הדברים נראין יותר כדברינו כאן דהגמ' מדמה טומאה קדומה לטומאה שעם ההזאה לפני גמרה] וא"כ ה"נ בפסח שפיר יש לדון פסח שנפסל באמצע מעשה ההוצאה לפני גמרה דהיינו בין עקירה להנחה מנפסל לגמרי לפני ההוצאה דהיינו לפני העקיר' ומדחזינן דבנפסל לפני העקירה פטור שפיר ראוי שיופטר גם בנפסל בין עקירה להנחה וא"כ תו הא לא משכחת שום מוציא שיתחייב וכנ"ל וא"כ על כרחך דגם הפסול בא רק בשעת הנחה ושפיר הוא מתחייב וכנ"ל והנה אין לומר עוד דאין לנו לדון מזה משום דגזה"כ הוא דאל"כ הא לא משכחת חיוב מוציא לעולם דז"א דאדרבה נילף מכאן דיש מוציא אחר מוציא ושגם המוציא פסח שנפסל כבר מפאת הוצאה ג"כ מחויב ואולם זה תלוי בפלוגתא דתנאי אי דנין אפשר משא"א ועכ"פ למאן דס"ל דדנין אפשר משא"א שפיר נכונה ראי' הנ"ל ועוד נ' דאין ראי' כלל מגוף הגזה"כ דדילמא איירי קרא בגוררו ע"ג קרקע חוץ לחבורתו דאז שפיר מיד כשיצא חוץ לחבורתו הוא נח (ע"ש בפסחים (דף פ"ה ע"ב) בנגררין] ובאין הפסול והחיוב כאחת ואכתי מנ"ל לחייב היכא דההנחה באה אח"כ וזה דוחק לומר דהיכא דההנחה באה אח"כ אינו מתחייב באמת דזה לא שמענו מעולם ועוד דלישנא דגמ' דפסחים הנ"ל דאמר המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שינוח מוכח דאיירי בכה"ג שכבר הי' הוצאת הפסח חוץ לחבורה אלא דהנחה לא הי' עדיין ושאינו מחויב בכה"ג עד שינוח וכי נח לי' מיהת מיחייב [וכן משמע שם משינויא הנ"ל בנגררין דהך דהמוציא כו' לא איירי בגרירה והוא פשוט] וא"כ אי נימא דנפסל כבר משעת הוצאה אמאי מחויב הא הוי כמוציא אחר מוציא וכנ"ל ועל כרחך דגם הפסול אינו בא רק משעת הנחה:
ואולם נזכרתי עוד כי החילוק הנ"ל דאין לדון נפסל בין עקירה להנחה מנפסל כבר לפני העקירה הנה יותר מזה מצינו בתוס' יבמות (דף נ"ט ע"א) ד"ה אלא שכתבו שם וז"ל וא"ת אי אין קנס בהעראה א"כ איך איש מתחייב קנס לעולם למ"ד העראה זו הכנסת עטרה דבהכנסת עטרה הרי הוא משיר בתולי' ורחמנא אמר בתולה ולא בעולה וי"ל דבהכי חייב רחמנא הואיל ובביאה זו היא שנעשית בעולה אע"ג דלא מתחיל חיוב קנס עד אח"כ וכו' עכ"ל הרי דאע"ג דבבעולה מקודם פטור עכ"ז כשבביאתו היא שנעשית בעולה שפיר מתחייב אעפ"י שמיד בהעראה נעשית בעולה והחיוב הוא רק על הגמר וא"כ כ"ש כאן דשפיר מתחייב היכא שבהוצאתו הוא שנפסל אע"ג דבנפסל מקודם פטור דהא כאן עדיף טפי מהתם דשם החיוב כולו הרי הוא רק על הגמר אעפ"י שמשעת העראה נעשית בעולה ואילו כאן החיוב הוא על העקירה והנחה גם יחד וכנ"ל והעקירה הרי הית' בפסח כשר ואחרי העקירה הוא שנפסל ואמנם שם ביבמות גזה"כ הוא והכתוב המחייב קנס על גמר ביאה הוא שמכריח אותנו לחלק בכך ומשא"כ כאן בפסח דליכא גזה"כ וכנ"ל א"כ מסברא שפיר יש לדון נפסל באמצע מנפסל לפני המעשה וכמו דדנין בכה"ג בסוגי' דזבחים הנ"ל טומאה קדומה מטומאה שבח"ש הראשון וכנ"ל:
ואמנם יש לחלק עוד בין הך דתוס' יבמות להך דזבחים וזה דבהך דיבמות הוא עושה מעשה אחת וההערה היא התחלת המעשה והגמר ביאה הוא גמר המעשה ומשא"כ בהך דזבחים דאיירי בהזה ח"ש וחזר והזה ח"ש א"כ ה"ל ב' מעשים ולגבי המעשה הב' הוי הטומאה לגמרי לפני המעשה וע"כ שפיר מדמינן לי' לטומאה קדומה ולפי"ז בהך דפסח דהוי נמי מעשה אחת של הוצאה והעקירה היא התחלת המעשה וההנחה גמר המעשה א"כ י"ל שפיר דאין לדון נפסל באמצע המעשה מנפסל לפני המעשה וכמו דמחלקינן כן בהך דיבמות ואולם הא כל עיקר הטעם בפסח מפאת הדמיון להוצאת שבת וא"כ נ' לכאורה בפשיטות דכי היכא דלעניין שבת אם נפחת מכשיעור בין עקירה להנחה מיפטר כמבואר בשבת (דף צ"א ע"א) כך בפסח דאין חיוב על הוצאת פסול ראוי ג"כ להיות דגם בנפסל בין עקיר' להנחה יופטר ואולם גם בשבת מבואר זה רק לעניין שיעור אבל לא לעניין כשרות ואם דלא שייך כשרות בהוצאת שבת מ"מ יש גם שם דמיון לכשרות היינו דבר הכשר להצניע ואם נעשה בין עקיר' להנחה דבר שאין כשר להצניע אין מבואר דפטור ואולם מסברא נ' פשוט דגם בזה פטור ובחד כללא כייל תנא דבר הכשר להצניע עם מצניעין כמוהו בפ' כלל גדול ומשמע דדינן שוה לכל מילי דהוצאה עש"ה ובאתי רק להעיר: