פרק יח · אות טו
טו אָמַר אִיּוֹב (איוב טו, כח לד): וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים, לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְּלָם, לֹא יָסוּר מִנִּי חשֶׁךְ יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו, אַל יַאֲמֵן בַּשָׁו נִתְעָה כִּי שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ, בְּלֹא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה, יַחְמֹס כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ, כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי שֹׁחַד. וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים, זֶה הָיָה קֹרַח שֶׁהָיָה קַתָּלִיקוֹס לְבֵיתוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, וְהָיוּ בְּיָדוֹ מַפְתְּחוֹת הָאוֹצָרוֹת שֶׁלּוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ, אֵין אַתָּה שׁוֹלֵט עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים, וּלְמִי הֵן מְעֻתָּדִין לְאֵלּוּ שֶׁהֵן גּוֹלִים, יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלוּ מִמִּצְרַיִם, אֲבָל קֹרַח לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ, אַף כְּשֶׁיָּמוּת אֵינוֹ קָם, וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם לֹא יָסוּר מִנִּי חשֶׁךְ, לְעוֹלָם אֵינוֹ סָר מִן הַחשֶׁךְ. יוֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח כְּשֶׁיָּרְדָה לַגֵּיהִנֹּם כִּבָּת אוֹתָהּ, וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו, שֶׁלֹא יֹאמַר שְׁמוּאֵל עָתִיד לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ וּבִשְׁבִילוֹ אֲנִי נִמְלָט, אַף הוּא יָסוּר בְּרוּחַ פִּיו אַל יַאֲמֵן בַּשָּׁו נִתְעָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צוֹוֵחַ עַל מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אִישׁ שֶׁחָלְקוּ עִמּוֹ אַל תַּאֲמִינוּ, טוֹעֶה הוּא, אַל יַאֲמֵן כְּשֶׁהוּא נִתְעָה. בְּלֹא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא, עַד שֶׁלֹא יַגִּיעַ קִצּוֹ לָמוּת הוּא מֵמִית עַצְמוֹ. יַחְמֹס כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ. וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ, אֵלּוּ בָנָיו, וְלָמָּה כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי שֹׁחַד, (במדבר טז, לה): וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה'.