פרק טז · אות יט
יט וַיַּהַס כָּלֵב (במדבר יג, ל), שֶׁבַּתְּחִלָּה אָמַר לָהֶם אֲנִי עִמָּכֶם בָּעֵצָה, וּבְלִבּוֹ הָיָה לוֹמַר אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע יד, ז ח): וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי, וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעִיד עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד, כד): וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ. כְּשֶׁבָּאוּ הַמְרַגְּלִים אָמְרוּ נֶאֱמָן עָלֵינוּ כָּלֵב, מִיָּד עָמַד עַל הַסַּפְסָל וְשִׁתֵּק אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ מְצַוְּחִין עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּהַס כָּלֵב, וְהֵם הָיוּ סְבוּרִין שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע, לְפִיכָךְ שָׁתְקוּ, פָּתַח וְאָמַר (במדבר יג, ל): עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. מִיָּד חָלְקוּ כְּנֶגְדוֹ וְאָמְרוּ (במדבר יג, לא): לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם וגו'.