פרק ד · אות טו
טו וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר (במדבר ד, ט), אַף הַמְּנוֹרָה לְפִי שֶׁעוֹמֶדֶת בַּהֵיכָל, הִיא וְכָל כֵּלֶיהָ הַנִּכְנָסִים לְשָׁם הָיוּ מְכַסִּים בְּבֶגֶד תְּכֵלֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ וגו', בַּמְּנוֹרָה לֹא הָיָה מַפְרִישׁ בֵּינָהּ לְכֵלֶיהָ. וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מְכַסִּין אוֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ בְּמִכְסֵה עוֹר תַּחַשׁ, וְהָיוּ נוֹתְנִין אוֹתָהּ עַל הַמּוֹט, לְפִי שֶׁלֹא הָיוּ שָׁם בַּדִּים שֶׁיִּשְׂאוּ אוֹתָהּ בָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ד, ו): וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וגו'.