בלבבי משכן אבנה - ט· הרב איתמר שוורץ [מהקלטות]
פרק יב' - תורת מוחין - ותורת לב · א - "לעיני כל ישראל - בראשית" - תורה של "לב"
בגמ' (ב"ב טו ע"א) מובאת מחלוקת על שמונה פסוקים אחרונים שבתורה מי כתבם, וכך נאמר שם: "תניא: וימת שם משה עבד ה' - אפשר משה חי וכתב וימת שם משה? אלא, עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר"י, ואמרי לה ר' נחמיה; אמר לו ר"ש: אפשר ס"ת חסר אות אחת? וכתיב: לקוח את ספר התורה הזה! אלא, עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע". בפשטות, "בדמע" הוא מלשון דמעות, דמעות על מיתתו, או מלשון דמוע, לשון עירוב - "עיסה מדומעת". עומק הדברים: התורה כידוע מסתיימת ב"לעיני כל ישראל", באות ל'. וההתחלה היא "בראשית", האות ב' - ויחד אלו אותיות "לב". ויש להתבונן מדוע הבחינה הנקראת "לב" מוזכרת בתורה מצד האחרית לראשית, ולא מצד מהראשית לאחרית. יסוד הדברים הוא כפי שכבר בורר, שיש את התורה שהיא בבחינת "זכרו תורת משה עבדי", וכנגד זה יש את "תורת ה' תמימה משיבת נפש". התורה בבחינת "זכרו תורת משה עבדי", היא מצד הראשית לאחרית, מרישא לסיפא. אבל מצד המסיפא לרישא, מצד נעוץ סופן בתחילתן, שם - "וימת משה", הדעת מתבטלת, מתכללת, ושם התורה היא תורה של "לב", לא תורה של דעת. "דמע" הוא בגימטריא "לא ידע". "משה כותב בדמע" כלומר, התגלה כאן מהלך חדש בתורה, שה"משה" עצמו - שהוא הדעת - כותב את התורה "בדמע", כותב בלא ידע. עצם הדעת כותבת את ה"לא ידע איש את קבורתו", ומצד הבחינה הזו מתחילה להתגלות תורה שהיא יותר עליונה, תורה של "לב". מובא בשם הבעש"ט, בויכוח שהיה לו עם הועד של ארבע ארצות, ששאלוהו מה הוא מחדש? והשיב להם, שישנה תורה של "שכליות", של דעת, וישנה תורה של "לב", והוא בא לגלות בעולם את התורה של ה"לב", שהיא למעלה מהתורה של הדעת. ישנו מהלך של תורה מרישא לסיפא, והוא מצד הדעת, וישנו מהלך מצד סוד העיגולים, שהוא למעלה מהדעת. מצד היושר ישנה התפשטות, והסוף לעולם אינו נפגש עם הראשית. רק בעיגול מונח סוד ההשתוות - כל נקודה בעיגול רחוקה מנקודת המרכז בשווה, ומצד זה, נעוץ סופן בתחילתן. מצד העיגול, לעולם הסוף נעוץ בהתחלה, וההתחלה נעוצה בסוף. תורה זו, היא תורה של השתוות, והיא תורה חדשה [כלומר התגלות חדשה בעומקה של תורה]. ב"לעיני כל ישראל - בראשית" כתוב מהלך חדש בתורה, יש כאן "תורה חדשה מאתי תצא", והיא מתחילה להתגלות ב"וימת משה", בשמונת הפסוקים האחרונים שבתורה. שם "משה כותב בדמע", הדעת כותבת את הלא ידע, וזוהי תורה של "לב", תורה שבפנימיותה מונחת נקודת ההשתוות.