בלבבי משכן אבנה - ט· הרב איתמר שוורץ [מהקלטות]
פרק יא' - אורו של משיח · ח - "עתידין צדיקים שנקראין על שם הקב"ה"
אמרו חז"ל: "עתידין צדיקים שנקראין על שם הקב"ה" (ב"ב עה ע"ב) . ביאור הדברים: היום אנחנו תופסים שיש עולמות, נשמות, אלוקות, והנשמה מצדה משגת. אבל כאשר תגיע הנשמה לאותה נקודה שהידע שלה יהיה לא ידע - זהו "שנקראין על שם הקב"ה", והיינו שכשם שהבורא אינו נתפס ואינו מושג, כך לעתיד לבוא תדבק הנשמה את עצמה בלא ידע, וממילא תהיה נכללת בשמו יתברך. כאשר אנו תופסים שהנשמה אמנם אינה משגת לגמרי את הקב"ה, אך סוכ"ס יש לה השגות כלשהן באלוקות - הרי שאינה יכולה להיקרא על שם בוראה, כי הקב"ה מופלא, נעלם, ומאחר והשגה היא דבר של יש, הנשמה נמנעת ממנה ההדבקות בנעלם. אבל כאשר ההשגה נכללת והאדם מכיר שה"ידע" עצמו הוא לא ידע - אז נקראת הנשמה על שם בוראה. הרי מה שקוראים אנו לקב"ה בשמות, בעומק אלו לא שמות של השגה בו ית', מפני שאין לנו השגה בו. השם הוי - ה, הוא הנקרא "שם העצם", כלומר: העצם נעצם ונעלם מאתנו. שאר השמות הם ביחס למקבלים, אבל שם העצם, השם של השורש ביחס כביכול לקב"ה - אינו עוסק כלל בהשגת הבורא. השם גופא אומר שאת ההויה העצמית איננו תופסים, כי הקב"ה נעלם. וכאשר נשיג שאת עצם מהות הנבראים איננו משיגים - נשיג שה"ידע" שלנו הוא לא ידע, וזהו "צדיקים נקראין על שם הקב"ה". נמצא אם כן, שהחילוק בין ג' המדרגות - עולמות, נשמות ואלוקות - נובע מצד התפיסה של השתא, מצד האחיזה שלנו אחרי החטא שהננו רוצים תפיסה. אבל בעצם, "נשמה" היא מלשון שממה, תוהו ובוהו, "תוהה על שממון שבה". כי עומק הנשמה מונח בדבקותה בנקודה הנעלמת. נשמה היא מלשון חלל, שומם. כאשר אדם מגיע לשורש הבריאה, מגיע לחלל, שם אין שום מילוי - את האין סוף אינו משיג, כי לית מחשבה תפיסא ביה, ואת ההשגות התחתונות הוא כבר עבר - אז נמצא הוא במצב שיש רק "לא ידע" גמור. זהו סוד החלל בעומק: החלל אומר שההשגה התחתונה האדם מבין שהיא לא מושגת, וההשגה העליונה היא אין סוף ואי אפשר להשיגה לעולם. נמצא אם כן, שההתכללות בעצם של הנשמה בקב"ה היא באותה נקודה שכשם שהבלתי מוגבל לא נתפס, כך גם הגבול לא נתפס, וכפי שביררנו.