בלבבי משכן אבנה - ט· הרב איתמר שוורץ [מהקלטות]
פרק י' - אין ויש - השגתם בזה אחר זה ובבת אחת · יג - דבקות ב"אתה הוא עד שלא נברא העולם"
עבודתנו להגיע לפשיטות הגמורה, היא להגיע לנקודה של "אתה הוא עד שלא נברא העולם". אם לא נברא העולם, ממילא אין עבודה של שלילה, כי כביכול אע"פ שאין מושג של זמן, אבל כשאנחנו מתייחסים אל הזמן שלפני העשרת אלפים שנה הללו, באותו זמן לא היה צריך לשלול שום דבר, אלא היה את ה"אין עוד מלבדו" כפשוטו. ההתדבקות בנקודה הנעלמת של ה"אין עוד מלבדו", של ה"אתה הוא עד שלא נברא העולם" בלי יחס של "נברא העולם" - זו אותה נקודה שלמעלה מעולמות השלילה בכלל. אין צורך לשלול שם כלום! ! הצורך לשלול הוא רק מצד ה"אתה הוא משנברא העולם", ואז העבודה לא לתפוס את העולם כיש עצמי אלא כיש ואין בבת אחת וכו', כמו שדיברנו. אבל בעומק של כל נפש ונפש מונחת נקודת האלוקות של ה"ושכנתי בתוכם", ובאלוקות נאמר: "אתה הוא עד שלא נברא העולם". כאשר האור הזה מאיר בנפש האדם, הוא מדבק את עצמו בנקודה הנעלמת של הלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ושם אין שום נקודה של שלילה, כי היא למעלה מהאופן של ה"משנברא העולם", היא קדמה לעולם. נמצא, שהאדם אין לו במה לדבק את עצמו זולת לבורא ית"ש, כי עד שנברא העולם, חוץ מהבורא אין כלום, והבורא הוא לית מחשבה תפיסא ביה. וזהו סוד הלא ידע גמור! כל זמן שיש לאדם יחס כלשהו לעולם - בין אם זה יחס של יש ואפילו יחס של שלילת היש, יש ואין בבת אחת, או יחס של שלילה של שלילת היש - נפשו נמצאת עדיין בנקודה של חיבור לעולם.