בלבבי משכן אבנה - ט· הרב איתמר שוורץ [מהקלטות]
פרק ג' - כח הספק והודאי שבנפש האדם · ו - בפועל יש לחיות בעולם הגבול, אך אין מציאות עצמית
אמנם, כפי שביררנו, אחרי שאדם מגיע להכרה בבלתי בעל גבול, עליו לחזור משם לגבול דקדושה. אם יצא מהגבול שביטולו הוא ע"י הספק, וייכנס לבלתי בעל גבול, ולא יחזור משם לגבול - הרי שוב לא ידליק נרות שבת, כי מי אמר שיש כאן נר? ... אבל זו אינה האמת! כיון שבתורה כתוב שיש שמן ויש נרות, הרי שהקב"ה כביכול אומר לנו שאנחנו צריכים להאמין שזהו שמן, ואנחנו צריכים להאמין שזהו נר! חייבים אנו להאמין שאש דולקת, ושהיום ערב שבת וצריכים להדליק נרות. אבל לא משום שהחוש אומר שכעת ערב שבת. החוש אינו אלא כלי לאמונה! לאמונה ישנם הרבה ביטויים. יש אמונה ע"י מחשבה, ע"י ראיה, ע"י שמיעה. אבל מלבד האמונה אין כלום! האמונה מתלבשת במחשבה, ראיה, שמיעה וכו', אבל באמת זוהי אמונה! אדם מדליק נר בערב שבת כי הוא מאמין שכעת ערב שבת, הוא מאמין שזה שמן ואלו גפרורים, והוא מאמין שנר דולק. לא כי הוא רואה שהנר דולק ולא כי הוא רואה שזהו שמן. אין חוש עצמי! חוש עצמי בדקות זו כפירה! ! אין דבר שלא נברא מהקב"ה, והאמת שבו היא מצד האמונה שאדם מאמין שפעולתו ית' אמת. אבל אין אמת עצמית, אין כזה דבר בעולם! ! "חותמו אמת". אין אמת אלא אחד! "אמת אמרה אל ייברא, שכולו שקר" (בראשית רבה ח, א) . מצד הנבראים לא שייכת מציאות של אמת. האמת היא עד כמה שהאדם רואה את בורא העולם בתוך הדבר. ע"י שהוא מאמין שהדבר נעשה מהבורא והוא מונהג על ידו ית', ממילא שייך שתהיה כאן מציאות. אבל אחרי האמונה, לא דבקים במציאות עצמית, אלא דבקים ב'אמונה' שהכלי זו מציאות. "כל מצוותיך אמונה" - עפ"י הנ"ל יתבאר, שבשעה שאדם מקיים מצוות: מניח תפילין, נוטל לולב וכו' - עליו להאמין שזה לולב, להאמין שאלו תפילין. לא לראות שאלו תפילין ולדעת שאלו תפילין, אלא להאמין שהקב"ה עכשיו מחיה את חוש הראיה, על מנת שיאמין שאלו תפילין. זהו העומק הפנימי של כל מהלך החיים - ההיפך מכל תפיסת הנברא מצד עצמו. לא שהיכן שנגמר החוש מתחילה האמונה, אלא האמונה מקיפה את הכל מכל כל! חוש בלי אמונה, הוא בדקות כפירה!