בלבבי משכן אבנה - ט· הרב איתמר שוורץ [מהקלטות]
פרק ב' - קוב"ה וישראל חד · ה - דבקות בבורא - גם בשעת ההתעסקות עם המוגבל
במתן - תורה, על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם. מדוע פרחה נשמתם? כי הדיבור היה צריך לחזור בחזרה לשורשו. "ר' לוי בשם ר' חנינא אמר: על כל נשימה ונשימה שאדם נושם, צריך לקלס לבורא, מאי טעמא? כל הנשמה תהלל יה - כל הנשימה תהלל יה" (ב"ר יד, ט) . החיוּת צריכה תמיד לחזור להקב"ה. מהיכן שהיא מגיעה, לשם היא צריכה לחזור. ופועל יוצא, שאחרי שהנשימה מתרחבת ומגיע לשכליות - ועוד יותר כשהיא מגיעה לאיברים - צריך להחזירה כל הזמן למקורה, למקור האמונה, למקור החיות, שכל חיותה תהיה מדובקת לעולם בשורש החיים. ועבודת האדם היא ב'רצוא ושוב'; 'רצוא' - להתדבק באמונה, להתדבק בו יתברך, 'ושוב' - לחזור לשכליות, למעשים הגשמיים. אבל כל זאת בתנאי שהחיים מדובקים בשורשם, מדובקים במי שאמר והיה העולם. בנפש זוהי כביכול סתירה: רגע אחד האדם כביכול לבדו, רגע עם הבורא, רגע לבדו, רגע עם הבורא וכו'. זוהי צורת חיי האדם: "רצוא ושוב" - התדבקות בבורא וחזרה לנבראים. אולם - כשם שאדם מאמין באמונה שלימה שהקב"ה הוא אין סוף ודבק בו, כך הוא מאמין במוגבל שהקב"ה ברא. וכאשר גם במוגבל מתפשטת האמונה [והיא פועל יוצא מהאמונה שהקב"ה הוא אין סוף וממילא הוא כולל את המוגבל], נמצא שגם בשעה שהוא מתעסק במוגבל, הוא בעצם דבוק בו יתברך! זהו דבר עמוק עד מאד. בפשטות, ה'רצוא' הוא דביקות וה'שוב' זוהי נפרדות ח"ו. אבל בעומק, כאשר יש אמונה באין סוף, יש אמונה במוגבל ויש גם אמונה ששניהם אמת - נמצא, שהמוגבל הוא חלק מהאמונה באין סוף, ואם כן, גם בשעה שאדם עוסק במוגבל, הוא עוסק בו מתוך אמונה, ואם הוא עוסק בו מתוך אמונה, הרי שגם זוהי דביקות בקב"ה. "שאול באחת - ועלתה לו, דוד בשתים - ולא עלתה לו" (יומא כב ע"ב). מה הכוונה "שתיים ולא עלתה לו"? שמענו לבאר הענין, ש"דוד בשתיים" היינו שגם ב'רצוא' וגם ב'שוב' היתה לו דביקות בקב"ה. מכח האמונה הברורה, שהן ה'רצוא', שהוא דביקות באין סוף כפשוטו, והן ה'שוב' - המוגבל - שניהם אמונה! "כל מצוותיך אמונה" - אפילו עשייה פשוטה של כל המצוות היא בגדר אמונה. כך היתה הנהגתו של דוד המע"ה, ולא כשאול שהיה רק "באחת" - דבקות רק ב'רצוא', וממילא "לא עלתה לו", כי ה'ושוב' היה תמיד מפילו בחזרה. אם האמונה היא רק בשורש, ואין לה התפשטות, לא יתכן שתהיה דביקות תמידית בבורא עולם. אבל אם אור האמונה מתפשט במוגבל כשם שהוא מתפשט בבלתי מוגבל, נמצא שהאדם יכול להיות דבוק בהקב"ה בין "ברצוא" ובין "בשוב" - בהתעסקות שלו בעולם החומר.