בלבבי משכן אבנה - ט· הרב איתמר שוורץ [מהקלטות]
פרק א' - כח הגבול והבלתי בעל גבול שבנפש · ו - האמונה - כח הממוצע בין הנבראים לקב"ה
הנקודה הזו בנפש היא עמוקה וקשה מאד, כיון שאנו נבראים והננו מוגבלים. אם כן, האמונה להאמין שיש דבר שלמעלה מהגבול, היא בעצם מעבר לכל גדרי ההשגה שאדם יכול להשיג. "אמונה" ו"חוש" הם תרתי דסתרי. החוש משיג "גבול", ואילו האמונה מאמינה שיש אין סוף. הנקודה הזו קיימת בכל נפש ונפש בישראל, אלא שהיא נעלמת בד"כ כמעט לגמרי. כמובן, ישנן ניצוצות. אין אדם [חוץ אם ח"ו הוא מהערב רב] שאין בו נקודה של תמימות, אבל זוהי נקודה דקה מן הדקה שמבצבצת מבין החרכים. וכפי גודל התמימות שבנפש, כך גודל הקשר לקב"ה. ככל שהאדם מרחיב את הבקעים ונותן לתמימות להתפשט, כך הוא מקבל קשר עם בוראו. הבחירה של אדם הראשון לפני החטא היתה, האם לדבק את עצמו לעץ החיים, ואז "וחי לעולם", או לעץ הדעת, ואז "מות תמות". כלומר במילים פשוטות, האם לדבק את עצמו לאין סוף, לתמימות, לאמונה, או להיפך: לדבק את עצמו לחוש המושג שהוא ה"דעת". החוש העליון באדם הוא נקודת הדעת. "ובדעת חדרים ימלאו". האמונה באה ואומרת שיש למעלה מן הדעת. הדעת אומרת: "יש", האמונה אומרת: "אין". הדעת אומרת: "גבול", האמונה אומרת: "אין גבול"! הדעת אומרת: "אני", האמונה אומרת: "אין עוד מלבדו". עצם המציאות של האמונה היא כביכול הכח הממוצע בין הנבראים להקב"ה. האמון שמאמינים באין סוף, זהו כח שכביכול אינו של הנבראים. מדוע? הרי הנברא הוא מוגבל, וא"כ מהיכן יש לו כח להאמין באין סוף? לא יתכן, אם כן, שעצם הכח שיש לנברא להאמין באין סוף, הוא כלי של נברא, כי הרי הנברא הוא מוגבל, ואיך יכול להיות שיהיה לו כלי שהוא אין סוף! לכן בהכרח, שהאמונה אינה חלק מהנברא. היא למעלה בעצם מנקודת הנברא, היא הממוצע בין הנבראים לקב"ה. הרמב"ן כותב בהקדמתו לתורה, שנ' שערי בינה נבראו בעולם וניתנו כולם למשה חסר אחד, וכידוע ששער הנו"ן הוא שער האמונה. ומבאר הרמב"ן, שמ"ט שערים נבראו, אבל הנו"ן לא נברא. ודבר תימה הוא, שהרי בחז"ל כתוב שנבראו נו"ן שערים, ומדוע לא כתבו שנבראו רק מ"ט? אך בודאי שיש עומק לכאן ולכאן: גם במה שכתבו חז"ל, וגם במה שביאר הרמב"ן בדבריהם. ה"נו"ן" בעצם, הוא נברא ולא נברא. הוא נברא כי הרי הוא בסוף יושג לנפש, והוא לא נברא כי נברא מוגבל, ואמונה היא בלתי גבולית, וכביכול זהו כח ממוצע בין הנבראים לקב"ה.