בלבבי משכן אבנה - ו· הרב איתמר שוורץ
פרק יד - כבוד וכסא הכבוד · שתי תפיסות בכבוד
אחר שבורר שכח המחשבה - כח השכליות, ושורשו הנשמה, השכל העליון - הוא מציאות ממשית, חושית, נחזור לראשית הדברים. באמת, השורש של עולם המחשבה, שנקרא בלשון הספרים "עולם הבריאה", הבחינה העליונה שבו נקראת בלשון חז"ל "כסא הכבוד". כסא הכבוד כלומר, זהו כלי לכבוד העליון ששורה. והרי שלפנינו שתי אבחנות במציאות של כבוד: יש את המציאות של הכבוד עצמו, ויש את הכלי לכבוד, והכבוד עצמו הוא באמת מהעולם היותר עליון, מעולם האצילות. ויש להעמיק ולהבין את החילוק המהותי בין האבחנות של הכבוד. "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא פו ע"א) . האם יש נגיעה בכבוד עצמו? - באמת, כלפי התפיסה הפשוטה, כבוד עניינו דבר חיצוני מעצם העצמות. כאשר עצמות הדבר, מהותו ומעלותיו, מתגלים כלפי הסובב, וישנה הערכה והכרה בערך הדבר מצד הסובבים המקבלים ממנו - הרי שנוצר כאן מהלך של כבוד. זוהי התפיסה הפשוטה הראשונית במהות של הכבוד. ומצד כך, הרי שהכבוד איננו ענין עצמי כלפי המכובד, אלא שהוא רק יחס של תפיסה מצד המקבלים איך הם מקבלים, איך הם תופסים ומשיגים את המהות. ועצם הכרתם במהות והערכתם למהות - זה גופא הכבוד. בעצם, התפיסה הזו בכבוד, היא רק מצד עולם הבריאה. "בריאה" מלשון ברא, מלשון מלבר, מבחוץ. ולכן, מצד התפיסה הזו, הרי שהכבוד הוא ענין של דבר ולחוץ, ולא עצם עצמיות הדבר. אבל באמת, כבר אמרו חז"ל "מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול" (קידושין לב ע"ב) , ועומק הדברים, שמחילה שייכת על דבר שאינו עצמי, על דבר שהוא מתלבש, והרי שייך להחליף לבושים, ואם שייכת בו החלפה - שייכת בו שפיר גם מחילה, כי זהו דבר שניתן להשתנות. משא"כ נקודת העצם, אם ימחל עליה, שוב לא יהיה מי שימחול. העצם אינו יכול לקבל נקודת שינוי! וכשאומרים לנו חז"ל "מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול", פירוש הדבר שהכבוד שבמלכות אינו ענין חיצוני למלכות, אלא הוא עצם המלכות, ומחילה על הכבוד פירושה מחילה על המלכות! וכמו שמצינו אצל שאול המלך שאמר לו שמואל: "אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה" (ש"א טו, יז) . אין כח למלך, אחר שנמלך בציוויו של הבורא עם כל גדרי המלוכה, להפקיע מעצמו, למחול על המציאות של המלוכה. וכמו שכהן לא יכול למחול על עצם היותו כהן, כך מלך אינו יכול למחול על עצם הכבוד שבמלכות, כי הכבוד הוא עצם המלכות גופא! נמצא, שיש לפנינו שתי אבחנות מהי המהות של הכבוד: מצד הבריאה, מצד המלבר, הרי שהכבוד הוא תפיסה של המקבלים. משא"כ מצד התפיסה העליונה, מצד המלכות דאצילות, שם נאמר: "מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול!" והרי שעצם הכבוד הוא מציאות לעצמו, הוא לא יחס של מקבלים. והרי שהדברים מבוררים מיניה וביה. כסא הכבוד הוא אותו יחס איך המקבלים מקבלים את הכבוד. משא"כ הכבוד עצמו הוא העצם שלמעלה מכסא הכבוד, למעלה מהבריאה. זהו היסוד הראשון שצריך לדעת, שיש לנו שתי תפיסות בכבוד. "מלך הכבוד" זוהי מהות של כבוד, אפילו לפני שהנבראים תופסים זאת. [בעומק בודאי הכל הוא בערך של מקבל, אולם יש מקבל כמקבל, ויש מקבל כמתבטל, שאין לו מציאות עצמית, בבחינה שהאור והכלי אחד, והבן]. ישנה סתירה ידועה ב"אדון עולם", שמחד מבורר שאין מלך בלא עם - "לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך שמו נקרא", ומאידך מבורר שהוא נקרא מלך "בטרם כל יציר נברא", אפילו שעדיין אין נבראים. אמנם נראה, שאלו הן שתי האבחנות של הכבוד שדיברנו. יש את הכבוד שהוא עצמי, שעליו נאמר "מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול", ויש את כסא הכבוד, שזו נקודת הכבוד ששורה על הנבראים, איך הם מקבלים את הכבוד - וכבוד זה התחדש רק בנקודת הבריאה, בנקודת ההתחדשות.