בלבבי משכן אבנה - ו· הרב איתמר שוורץ
פרק יג - מחשבה חושית · רק מחשבה חושית משייכת לעולם המוחין
תפיסת הדברים הללו כהווייתם, צריכה ליצור לאדם הסתכלות פנימית אחרת על כל תפיסת הנפש שלו. נתחיל בשורש השורשים. יסוד ברור לכל אחד אשר בשם ישראל יכונה, ש"יש מצוי" (כלשון הרמב"ם בריש הל' יסודה"ת) . ועלינו להתבונן: מהי אותה ידיעה שיש מצוי, האם זו ידיעה או שזהו חוש? כפי שביארנו, בנבראים יש לנו תחילת השגה, אבל בבורא אין לנו שום ידיעה, חוץ מעצם ידיעתנו שיש את מציאותו ית'. אם כן, אם ידיעה זו שיש מצוי היא בגדר ידיעה בעלמא, לא ידיעה חושית, הרי שבדקי דקות בעומק הנפש זוהי כפירה. כי ידיעה פירושה שהאדם חש את הדבר, ואם אינו חש מציאות זו, הרי שכלפיו היא איננה קיימת ח"ו. צריך לתפוס את הדברים מאוד בדקות, בעדינות. אין הכוונה, חלילה, שיהודי כזה יעבור על י"ג עיקרים. ח"ו, ודאי שהוא מאמין! אבל כלפי עומק אמיתת המציאות שלו - הוא לא מרגיש מציאות של בורא, ממילא כלפיו הוא ח"ו לא קיים. ושוב: אין הכוונה שהוא לא קיים. ח"ו! אלא כלפי השגת הנפש שלו, הדבר לא נמצא. זהו יסוד חשוב: כל דבר שבאים לדון עליו, צריך לתפוס אותו, למשש אותו, לחוש אותו. זה שהדבר קיים בעצם, אין לכך שום נפק"מ. זו אינה המדרגה של האדם, זו איננה האחיזה שלו, הוא לא מחובר לשם. ודאי שהדבר משעבד אותו בגדרי ההלכה, אבל עדיין הוא רחוק מאמיתת מדרגה זו. ידיעה כלומר שאדם חש דבר, תופס אותו וממשש אותו. ממילא, אם הקב"ה נמצא אצלו בלב, הרי שהוא מאמין באמת. אבל אם לא - יש לו ידיעה שיש בורא, אבל הנפש שלו ח"ו אינה מקושרת לדבר. [קשה מאוד להגדיר זאת, כי סוכ"ס בני אברהם יצחק ויעקב מאמינים בני מאמינים הם בנפשם מצד סוד היחידה שבנפש]. ולענייננו: כשבאים לדון בעבודה דרך כח המוחין שבאדם, כל זמן שכח הידיעה שבנפש האדם משתייך לאחד משני הסוגים הנ"ל: או שזו ידיעה מדבר הנמצא בעולם העשיה המוחשי, או שזו ידיעה מופשטת כדוגמת חשבון - הרי שלעולם המחשבה המוחשית הוא לא הגיע. הוא הגיע לעולם המוחשי, לעולם הגשמי, ולידיעות שאין להן מציאות, אך לעולם המוחין הוא איננו מחובר! יכולה להיות מציאות שהמוחין מלאים קדושה, אבל הנקודה הפנימית איננה! ובלשון חז"ל נקרא דבר זה "כגוף בלא נשמה", חסרה לו נשמת החיים, "להבין ולהשכיל", והיינו כח הנשמה המשכלת שהיא חלק אלו-ק ממעל.