בלבבי משכן אבנה - ו· הרב איתמר שוורץ
פרק יא - כח המחשבה שבאדם · המחשבה - מוחשית כשאר החושים
ניתן דוגמא כדי לבטאות את הדברים. חמשת חושי האדם כוללים את חוש המישוש, שאדם ממשש שולחן וכסא, את חוש הראיה, שאדם רואה את הצורה הגשמית של הדבר, וגם את חוש השמיעה - ויותר דק חוש הריח - שבהם האדם לא רואה וממשש את הדבר, רק מקבל אותו כחוש רוחני בלבד. כבר בחמשת החושים רואים אנו את נקודת ההדרגה. אדם לא יכול לומר שחוש הריח וחוש השמיעה הוא אותו סוג של עולם של חוש המישוש שחש את הגשמיות. פשוט וברור שזהו סוג של עולם שחש דבר רוחני כהוויה ממשית. זה לא דמיון, אף אחד לא מסופק בכך! כשאדם שומע קול, שומע ניגון - הוא לא חושב שאלו דמיונות. ואף שאי אפשר למשש את הקול, אך מוסכם וברור לכל אדם שהוא שומע דבר ממשי ומריח דבר ממשי, אלא שדברים אלו אינם ניתנים למישוש ביד. משל זה צריך שיברר, שהמחשבה היא בעצם לא פחות מוחשית מחוש השמיעה ומחוש הריח! זה עוד סוג של חוש, אלא שהוא חוש יותר עליון על גביהם מצד תפיסת האדם. אבל זהו הבירור הראשון שצריך שיהיה: מחשבה היא מציאות ברורה, כמו שולחן כמו כסא. בעצם, הדברים מפורשים בספר 'שערי קדושה' למהרח"ו, שבירר להדיא, שאל יסבור האדם שמחשבה היא דבר בעלמא, אלא מחשבה פועלת לא פחות ממה שסכין פועלת כשהיא חותכת דבר, אלא שנקודת החילוק היא, שסכין פועלת בעולם העשיה, בעולם המוחשי הגשמי, והמחשבה פועלת פעולה גמורה בעולם המחשבה! ולכן, כמו שביאר שם המהרח"ו, מחשבתו של האדם יכולה לעלות עד רום רקיעא, והיא עולה במוחשיות, כמו שכתוב בספרים שכל ענין עליית הנשמות הוא ענין של עליה במחשבה, ואין אלו דמיונות, זוהי מציאות גמורה. כשחז"ל מגלים לנו ש"הרהורי עבירה קשים יותר מעבירה עצמה" (יומא כט ע"א) , מבורר לנו כאן בדבריהם, שכשם שישנו מעשה העבירה עצמו, כגון רציחה, שכאשר ח"ו אדם לוקח חפץ המשחית והורג נפש, הוא מתחייב גלות בשוגג ומיתה במזיד - כן הדבר ממש כאשר האדם פוגם במחשבתו, כמו שמאריך הנפה"ח (שער א פרק ד) שהאדם החושב מחשבות אסורות, הריהו כמכניס צלם בהיכל, עי"ש. וזה לא משל - זהו נמשל! זוהי מציאות גמורה!! צלם בהיכל הוא המשל בגשמיות, והנמשל הוא שהמחשבה פועלת פעולה גמורה וממשית! כח פנימיות העבודה הוא בעצם למעלה מן המחשבה, אבל כשמדברים בשורש בנין העבודה, על האדם להשתמש בכח המחשבה שלו. אם חש האדם שהוא מתעסק עם חספא בעלמא, עם דמיונות - לעולם הוא לא יצליח. אבל אם תהיה לו אמונה גמורה שמחשבתו פועלת - בהכרח שכח המחשבה שלו לא יפסיק אפילו לרגע! היסודות הללו הם פשוטים וברורים למי שנמצא בתוך פנימיות העבודה, והם רחוקים מתפיסת האדם שעדיין נמצא בחוץ. היסוד, אם כן, הנצרך על מנת להיכנס לפנימיות העבודה, הוא להאמין שהמחשבה היא מציאות מוחשית גמורה.