אור ברסלב
בלבבי משכן אבנה - ו פרק טז - יום כפור - לך אכול בשמחה לחמך › "למען ידעו" - בסוכות, הדעת היא חלק מהמצוה

בלבבי משכן אבנה - ו· הרב איתמר שוורץ

פרק טז - יום כפור - לך אכול בשמחה לחמך · "למען ידעו" - בסוכות, הדעת היא חלק מהמצוה

"לך אכול בשמחה לחמך ביו"כ מגיעים להכרה שהדעת היא בבחינת "לבוש"

בהלכה מובא, שישתדל כבר במוצאי יום-כפור להתחיל לבנות את הסוכה, ולו בדבר קטן, ובפשטות טעם הדבר הוא כדי שיתחיל מיד במצוה. אבל בעומק טמון דבר נוסף. על מצות סוכה נאמר: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג), וכתב הב"ח, שאע"פ שבשאר מצוות אין חיוב לדעת את טעם המצוה, אבל בסוכות טעם המצוה הוא חלק מחלקי המצוה, כיון שהוא מפורש בפסוק: "למען יידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". הרי מבואר, שהישיבה צריכה להתלוות ל"דעת", והדעת היא: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", כלומר בסוכות מתחדש שה"למען ידעו" - הדעת - היא חלק מחלקי המצוה. משא"כ בשאר מצוות, הטעם, הדעת שבמצוה, אינו חלק מהמצוה. אם יודע - מוטב, וגם אם לא יודע - לא נחסר כלום מקיום המצוה, כי העיקר הוא קיום רצונו ית' שציוונו לקיים מצוה זו ותו לא. אבל במצות סוכות התחדש שהדעת היא חלק בלתי נפרד מחלקי המצוה ומצורת קיומה. נמצא, אם כן, שהכתוב "לך אכול בשמחה לחמך כי כבר רצה אלקים את מעשיך", ומה שמבואר בפוסקים להתחיל בבניית הסוכה במוצאי יום כפור - הם בעצם "חד"! יש כאן את הגילוי של דעת שמותר לאכול ממנו. "לך אכול" - אין אכילה עצמית, אלא "אכלו מלחמי", אוכלים את לחמו של הקב"ה, "לחמה של תורה". "לך אכול בשמחה לחמך", כלומר: לך והתחבר אל הדעת, וכאן מתחילה ההארה של "למען ידעו דורותיכם" - שהמצוה בעצמה נאמר בה דעת, וזוהי דעת דתיקון. הסוכה היא הלבוש הכללי לכל הגוף. ישנן מצוות שהן בבחינת לבושים פרטיים, כמו תפילין, טלית וכו'. כל אלו לבושים, אך אינם מקיפים את כל האדם, מכף רגל ועד ראש. משא"כ סוכה היא מצוה שמקיפה את הכל! והלבוש הוא: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו'". כאן ה"דעת" מקיפה את כל האדם. כאן מבורר שהדעת איננה העצמיות של האדם, אלא היא לבוש לאדם. זה גופא התיקון של מצות סוכה, שמתגלה בה הדעת דקדושה. כלומר, עומק החילוק בין דעת דקדושה, דעת דתיקון, לבין דעת דחטא, דעת דקליפה, הוא שדעת דקדושה מגלה שהעצמיות היא דבקות בקב"ה, והקב"ה תיקן כביכול לעצמו לבושים (כמו שכתוב ב'פתח אליהו'), והדעת היא לבוש כביכול לקב"ה. אולם דעת דקליפה עניינה, שהאדם תופס שהדעת היא העצמיות שלו, ה"אנכי שלו! כביכול עצם מציאותו היא הדעת. זוהי דעת דקליפה! אבל כאשר מבורר לאדם שהדעת היא לבוש, זוהי דעת דתיקון, דעת דמצוה!" למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי". כאן, בדעת, מתגלה שהיא הלבוש של קומת הנפש, כי באמת הדעת היא נקודה שמקיפה את הכל, כלומר: לא שהיא עצמיות ולכן היא הכל, אלא היא לבוש שמקיף את הכל. זהו סוד הדעת דתיקון שמתגלה מיד במוצאי יום כיפור: "לך אכול בשמחה לחמך", אכול את הדעת, אכילה בדעת. אכילה היא זיווג, ואין זיווג אלא לדעת, אבל זוהי דעת דקדושה.

תוכן העניינים

בלבבי משכן אבנה - ו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה