בלבבי משכן אבנה - ו· הרב איתמר שוורץ
פרק טו - הויה והעדר · "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע"
ידועים דברי הנפה"ח (שער ג) שמחד אמרינן שאין עוד מלבדו כפשוטו, ומאידך אמרינן שכשעלה ברצונו לברוא את הנבראים חידש נבראים, והרי שזה תרתי דסתרי. וידועים דבריו, שיש חילוק בין מצדו למצדנו, שמצדנו יש נבראים ומצדו אין עוד מלבדו. פשוט וברור הדבר לכל בר דעת, שמש"כ מצדו אין הכוונה מצדו כפשוטו, כי מצדו לא עסקינן. איך אפשר לחשוב מה הצד מצדו! מצדו לא ידעינן! אלא מצדו הכוונה איך נראה הדבר מצדו מצדנו. זה פשוט וברור! והרי שמצדנו יש אופן של מצדנו מוחלט, ויש אופן של מצדו מצדנו. כלפי מה שמדברים אנו כאן, האמונה שהקב"ה חידש נבראים היא שורש היש, והאמונה שאנחנו מאמינים שאין עוד מלבדו כפשוטו, היא שורש קומת ההעדר. והרי שאמונה זו היא אמונה בשלילה. וזהו שורשו של ההעדר. אלו בעצם שני השורשים שהזכרנו. השורש של קומת היש הוא האמונה שיש נבראים, והשורש של קומת ההעדר הוא האמונה שאין עוד מלבדו. וזה סוד הבראשית - הב' ראשית - שיש בברואים: ראשית דקיום וראשית דהעדר. האמונה בקיום היא האמונה שיש נבראים, והאמונה בהעדר היא אמונה שאין עוד מלבדו. אבל עצם האמונה שאדם מאמין שאין עוד מלבדו, זה גופא סוג של בריאה. ההעדר הוא סוג של בריאה! זה סוד גילוי משיח, וכמש"כ ה'מאור עיניים' בשם הבעש"ט, ש"תכלית הידיעה שנדע שלא נדע", והרי שה"שלא נדע" זה לא העדר ידיעה כפשוטו. אלא זהו סוג של נברא הנקרא העדר. ה"שלא נדע", בעומק זהו סוג של בריאה. כאן נקודת החידוש הגדול. החכמה תופסת את תכלית הידיעה שנדע שלא נדע, שהאדם מגיע לקצה יכולת הידיעה, ומכאן ואילך הוא יודע שאי אפשר לדעת, והרי שהעדר הידיעה הזו אינו בריאה, אלא שהוא לא יודע. מה שהוא יודע זה בריאה ומה שהוא לא יודע זה לא נברא [כלפיו לפחות] ולכן הוא לא יודע. משא"כ לפי תפיסת בעל המאור עיניים בשם הבעש"ט, הרי שה"שלא נדע" הוא סוג של בריאה כמו ה"נדע". יש מהלך שנקרא "שלא נדע", שהוא מהלך בעצם הנבראים, וכשם שה"נדע" הוא מציאות - כך ה"שלא נדע" גם הוא תפיסת מציאות. אלו שני קוים לבריאה: קו של תפיסת היש וקו של תפיסת ההעדר.