אור ברסלב
בלבבי משכן אבנה - ו פרק ט - אמונה ותורה יחדיו › חביבות התורה וישראל - מחמת דבקותם בו ית'

בלבבי משכן אבנה - ו· הרב איתמר שוורץ

פרק ט - אמונה ותורה יחדיו · חביבות התורה וישראל - מחמת דבקותם בו ית'

המשך של התורה מגיע בתשובה ובתפילה!

כשבאים לדבר על היסוד של אמונה, עלינו לדעת שתורה ואמונה אינם שני דברים נפרדים, שיש לחברם באיזה חוט. החיבור הוא עצמי! תפיסה זו, ששורש האמונה נמצא בשכליות האדם, וההגיון של הנפש ותפיסת הלב נמצא כל הזמן בתורה בניתוק ממקור החיות - אינה אלא עצת היצר. אין דרך כזו, היא לא כתובה בשום מקום! אלא מאי? שזהו הרגל שבנפש, שאדם שוכח את הקב"ה. אבל צריך לדעת ברורות: הקב"ה ציווה לברך בתורה תחילה, כדי לזכור מי נתן את התורה. החיבור לקב"ה הוא לפני הלימוד ותוך כדי הלימוד, ופשוט וברור שצריך ללמוד, אבל צריך גם לא לשכוח לפני מי עמלים. צריך שנקודת שורש האמונה ונקודת לימוד התורה יהיו בבת אחת. שורש היניקה של התורה צריך שיבוא גם מאמונה, ולא מידיעת השכל גרידא. בבירור יותר: כאשר האדם ניגש ללימוד התורה בתפיסה שעליו לברר את האמור בה, בלי התגלות של אמונה, של תשובה ושל תפילה, לפני הלימוד ותוך כדי הלימוד - הרי שח"ו יש כאן השפלה לתורה גופא! "חביבא אורייתא קמיה דקוב"ה". מהיכן נובעת אותה חביבות? מחמת ש"קוב"ה ואורייתא חד הוא", וכיון שתכלית הבריאה להדבק בבורא, והאדם מכיר את התכלית ומכיר את האמצעי, והוא משתמש באמצעי להדבק בבוראו - נמצא שערך ה"חביבא אורייתא קמיה דקוב"ה" הוא מחמת שאורייתא וישראל חד הם. מדוע חביבה אורייתא משאר הדברים? מחמת שבשאר הדברים לא נאמר "חד" ובאורייתא נאמר "קוב"ה ואורייתא חד הוא". ואותו "חד" - הוא סוד החביבות שבדבר! אם כן, רק כאשר עסק התורה נמצא במהלך של קוב"ה ואורייתא חד הוא, עליו נאמר "חביבה אורייתא קמיה דקוב"ה", ולכן כתב הנפה"ח שצריך שהקב"ה יהיה בגילוי בשעת עסק התורה. אבל אם ח"ו האדם מנתק את הקב"ה מלבו ושוקע אך ורק בתורה, הרי שהוא מאבד את ערכה האמיתי של התורה. חביבות התורה היא עד כמה שהיא מקושרת ומאוחדת בתכלית האיחוד בו יתברך, אבל אם יש ניתוק של ה"חד", זה גופא העלבון לתורה עצמה. זאת מלבד העדר גילוי הקב"ה בלבו של האדם. שבח גדול הוא לישראל שהם חביבים מכל האומות: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות", וישראל חביבים אצל הקב"ה כבבת עינו, כלשון חז"ל. הרי שישראל חביבים לפניו, ואורייתא חביבה לפניו, וכל זה מחמת עוצם האיחוד הגמור של ישראל ואורייתא בו יתברך שמו. והרי שכאשר האדם מחשיב יהודי בלי הכרה של "שמע ישראל ה' אלוקינו", איזו חביבות כבר יכולה להיות לבן ישראל ללא "ה' אלוקינו"? הרי פשוט וברור הדבר, שהערך האמיתי לנשמת כל איש מישראל, הוא מחמת ש"ה' אלוקינו"! אבל אם ח"ו אדם מעריך יהודי כיהודי, ללא "ה' אלוקינו", מה ערך יש לדבר?! ברור הדבר, שכל היותנו יהודים הוא מחמת שהקב"ה בחר בנו ורצה בנו, והרי שהכרת רוממות נשמות ישראל היא מחמת שישראל מאוחדים בתכלית האיחוד עמו יתברך. והוא הדין בתורה עצמה, ששניהם - ישראל ואורייתא - הם חוט המשולש המחובר לבורא. כאשר אדם רוצה לברר בנפשו שעיקר עמלו בעולם הזה צריך להיות בעסק התורה, איזו נקודה עליו לתפוס שמחמתה התורה היא העיקר? מה המיוחד באמת בתורה הק'? ה"נפש החיים" הזכיר הרבה הרבה דברים: שתורה יכולה לפעול לשינוי גזירות, המשכה, קיום העולמות בעלמא הדין ובעלמא דאתי, תחיית המתים ועוד הרבה עניינים. אבל מהי הנקודה העליונה ביותר הטמונה בתורה, שהיא בעצם הנקודה העליונה ביותר בתפיסת חשיבות התורה? הנקודה העמוקה ביותר בכך שתכלית החיים היא עסק התורה, היא שרק העוסק בה יקום בתחיית המתים. זה נכון, אבל אלו מילים חיצוניות! מדוע באמת דוקא לימוד התורה בכוחו להקים את האדם בתחיית המתים? - כי תחיית המתים היא גילוי של ה' אחד! "והיה ה' למלך על כול הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". הרי, שתכלית הנבראים להיות מאוחדים בבוראם, והכח לזה - מה שמאחד את הנבראים עם בוראם - הוא ה"קוב"ה ואורייתא וישראל חד"! תוקף נקודת האורייתא הוא ב"חד" עם הבורא, ואם הנקודה הזו זכורה לאדם בזמן עסק התורה, אם אדם יושב ולומד מחמת שהוא רוצה להגיע לחד עם הבורא, הרי שהאמונה בבורא צריכה להיות אצלו בגילוי, וכן האמונה בכך שהקב"ה נתן את התורה, והרי "לפרוש ממנה איני יכול" כלשון חז"ל (שמות רבה לג, א) . והיינו שתכלית התורה היא אחדות הנבראים עם בוראם.

תוכן העניינים

בלבבי משכן אבנה - ו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה