בלבבי משכן אבנה - ו· הרב איתמר שוורץ
פרק ח - מסירות נפש · "מות תמות" - נקודת ההעלם
בהמשך לאמור בפרקים הקודמים, נקדים הקדמה קצרה בשורש הדברים. בשעת היצירה הראשונה של האדם, שמו הקב"ה בגן עדן לפניו יתברך, כלומר שבהרגשת הלב היתה לו לאדם הכרה ברורה בנוכחותו יתברך, בלי העלם, בגילוי. החטא הקדמון הוא אותה נקודת העלם הנמצאת כמעט בכל הנפשות [שהרי כמעט כל הנשמות היו כלולות באדם הראשון], והיא מעלימה מהמח ומהרגש הלב את הקב"ה - כל אחד ואחד לפי מידת ההעלם שבנפשו. והנה מצינו בפסוק שהקב"ה אומר לאדם הראשון: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז) , ומבואר כאן, שתמצית נקודת העלם נמצאת במה שנקרא "מות תמות". המיתה היא תמצית ההעלם של גילוי הקב"ה. אבל ברור ופשוט הדבר, שבנקודה הנעלמת ביותר, שם דייקא מקום הגילוי הברור ביותר, וכדברי הזוהר הקדוש (כרך א דף רכו ע"א) "כי לא יראני האדם וחי, בחייהון לא חמאן אבל במיתתהון חמאן" [בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים]. מחד - "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" זוהי נקודת ההעלם הגמור, ומאידך - זמן המיתה הוא הנקודה הגלויה ביותר של גילוי הקב"ה כלפי הנברא - בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים! נמצא אם כן, ששורש ההעלם הוא החטא הקדמון, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", ושלמות התיקון של ה"מות תמות", של ההעלם הנמצא בכל נפש ונפש היא מיתה על קידוש ה', וכפי שהתבטא התנא הקדוש רבי עקיבא: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו" (ברכות סא ע"ב) . והנה, המיתה על קידוש ה' מתחלקת לשני חלקים: ישנה מיתה על קידוש ה' בפועל ממש, כרבי עקיבא וחבריו, אך ישנו סוג אחר של מיתה על קידוש ה' - על דרך של קבלה בנפש, כענין נפילת אפיים וכדו'. מציאותו של האדם מצד הגילוי האמיתי שהקב"ה מתגלה אצלו, היא רק מצד מצבו קודם החטא. לאחר החטא כבר ישנו העלם.
מידת ההעלם משתנה מאדם לאדם, כל אחד ואחד לפי נפשו, אבל פשוט וברור כי לאחר החטא יש כאן העלם בגילוי הקב"ה בלב האדם, והרצון להרגיש, לחוש את הקב"ה, לחיות אותו בצוותא כנוכח בגילוי, הוא בעצם הפריצה של החטא, והכניסה למדרגה שהיה בה האדם לפני החטא. הכניסה למדרגה שלפני החטא, היא בעצם סילוק המסך המבדיל הנקרא "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". התיקון של "מות תמות" הוא מיתה על קידוש ה'.