אור ברסלב
בלבבי משכן אבנה - ו פרק ה - זמן ומעל הזמן › ב' צורות של התקשרות לקב"ה

בלבבי משכן אבנה - ו· הרב איתמר שוורץ

פרק ה - זמן ומעל הזמן · ב' צורות של התקשרות לקב"ה

"אתה הוא עד שלא נברא העולם"

הדברים הללו, ראשיתם בתפיסת המח, תפיסת השכל, אבל מוכרחים להגיע מהם לבירור בתפיסת הנפש, בצורת ההתקשרות לקב"ה.

כשנחזור לדברים שדוברו בפרקים הקודמים, נבין שישנה דרך של התקשרות לקב"ה דרך האני, וישנה דרך של התקשרות לקב"ה מצד אותה נקודה שאין אני.

הצורה הראשונה היא ההתקשרות לקב"ה מצד האני - "אנא נפשי כתבית יהבית לבני", הקב"ה נתן לנו תורה דרך ה"אנכי ה' אלקיך", וה"אנכי" של ה' אלקיך מתקבל באנכי של הנברא. "אנכי עומד בין ה' וביניכם", שזוהי בחינת משה - בחינת דעת. "משה קיבל תורה מסיני", ומשה שבנפש הוא האנכי של הנברא שהוא כלי ל"אנכי ה' אלקיך". זהו מהלך אחד בעבודה.

אבל מאידך ישנו מהלך פנימי יותר בעבודה, המהלך של "וירד ה' על הר סיני" שקדם לעשרת הדברות. "היה מחריש", כלשון חז"ל - זוהי אותה שתיקה שלמעלה מעשרת הדברות.

בעבודת הנפש במילים פשוטות הכוונה כך. אדם יכול לעבוד את הקב"ה דרך האני שלו, ובאפשרותו גם לעובדו מצד ה"לית אתר פנוי מיניה", מצד ה"אין עוד מלבדו", וזה אינו מצד האני שלו. ושם העבודה אינה לעבוד עם האני, אלא לתפוס את המציאות שאין אני!

כשמתבוננים לעומק רואים שהדברים כתובים בחז"ל כסדר. "כל המועדים בטלים", מועד מלשון ועד, מלשון התוועדות. מדוע באמת המועדים בטלים? ישנן בזה כמה וכמה תשובות, אבל בעומק, בכדי שיהיה בית ועד, צריכה להיות הבנה שיש שניים. כשיש שניים - ישנה התוועדות. כשישנו רק אחד - שוב אין התוועדות מיניה וביה.

מצד העבודה של השית אלפי שנין, מה שנקרא "עלמא דפירודא", בעומק מחפשים אנו אחדות עם הבורא, אבל זוהי אחדות בתפיסה של נפרדות. רוצים אנו להיוועד עם הקב"ה - אני והוא. אבל מצד התפיסה שתהיה לעתיד לבוא, המבוארת כאן בחז"ל, ההתקשרות הפנימית לקב"ה זו אותה נקודה שאדם אינו מסתכל דרך האני, לא חושב על האני ולא תופס את האני. הוא תופס רק את המציאות שאין עוד מלבדו.

ואם יבוא האומר ויאמר: הנה, גם היום אין אני. ח"ו! תורה ערוכה נתנה לנו בהר סיני! הקב"ה נתן תורה לעמו ישראל, נתן להם גדרי תורה, וכשם שהמהלך של הלעתיד קיים, גם המהלך של השית אלפי שנין קיים. אין כאן שאלה איזה מהלך מהם הוא אמת. זה אמת וזה אמת. אלו שתי צורות איך עובדים את הקב"ה.

על מועד דחנוכה לשון חז"ל היא: "קבעום ועשאום" (שבת כא ע"ב), ומאידך מגלים לנו חז"ל שקביעות זו עתידה להתבטל.

יתירה מזו, לשון הגמרא שם "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", וידוע הדיוק למה דוקא "לשנה אחרת", למה לא באותה שנה? אמנם, בעומק לענייננו התירוץ הוא, שבאותה שנה ההארה היתה בלי ההתלבשות של דינים. "לשנה אחרת קבעום", אבל בעצם שורש ההארה כבר היו כלולים שניהם.

אם אדם מתחבר לקב"ה רק מצד נקודת המועד, מצד נקודת ההתוועדות שבדבר - זוהי התחברות לקב"ה דרך האני שלו. ואף שיש כאן כביכול קרבת ה' ודבקות בקב"ה, אבל סוף כל סוף יש כאן אני, שבעומק גם על זה נאמר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת".

רק כאשר אדם מקבל התקשרות לקב"ה, והמילה התקשרות כמובן שהיא בלשון מושאל, והכוונה לתפיסת ההויה, תפיסת המציאות, שאדם אינו תפוס בעצמו, אלא חושב ממנו יתברך שמו - אז יכול להיות שתהיה לו התקשרות שלימה.

תוכן העניינים

בלבבי משכן אבנה - ו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה