אור ברסלב
בלבבי משכן אבנה - ד פרק יז - רצון - כח בלתי גבולי › בכל דיבור תיתכן בחינת "אחת דיבר אלוקים"

בלבבי משכן אבנה - ד· הרב איתמר שוורץ

פרק יז - רצון - כח בלתי גבולי · בכל דיבור תיתכן בחינת "אחת דיבר אלוקים"

שורש הטעות - מבט של נפרדות

איך מעוררים את הנפש שתחוש את הדברים.

ניתן כמה דוגמאות להמחשת הענין. אדם יושב פנוי, ושעתו שעת השקט. הוא קורא פסוק אחד בתורה, ואז הוא חושב לעצמו: "מהיכן יש לי כח להניע את השפתיים? מדוע תינוק שנולד אינו יכול לדבר, וכן, להבדיל, מת בר מינן לא יכול לדבר, ואילו אני כעת מסוגל להניע את שפתי ולדבר?"

הוא מתבונן, ממתי האדם התחיל להניע את שפתיו. ישנו הדיבור הראשון שאדם הראשון דיבר. אבל הפסוק הרי אומר: "ויהי האדם לנפש חיה", וידוע התרגום: "לרוח ממללא". כלומר, התורה מלמדת אותנו במפורש, שהכח שאני עכשיו מדבר [לא רק מה שאדה"ר דיבר], הוא כי נקודת האלוקות מחדשת בכל רגע ורגע את הבריאה - "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". הסיבה שאני יכול הרגע לדבר היא משום "ויהי האדם לנפש חיה - לרוח ממללא" - הרגע הקב"ה מניע את השפתיים שלי!

כלומר, אדם לוקח את הדיבור הפשוט, שכה מרבים להשתמש בו במשך היום, עוצר לרגע ומתבונן: מה הכח שמניע הרגע את הדיבור שדיברתי: האם זה אני או לא אני.

במעמד הר סיני כתוב "קול גדול ולא יסף", וישנם שני פירושים ל"לא יסף": או שהפסיק ולא היתה לו התווספות, או שלא פסק.

אדם לוקח את הדיבור של עצמו ומתחיל להתבונן בו. על מעמד הר סיני כתוב: "אחת דיבר אלוקים, שתיים זו שמעתי" (תהלים סב, יב). כלומר: מצד האלוקות, "אחת דיבר אלוקים", ואילו מצד הנברא, מצד המקבל, זה הופך להיות "שתיים זו שמעתי". הדיבור הזה שאני עכשיו מדבר, האם גם הוא מכח האלוקות, האם גם בו שייכת בחינת "אחת דיבר אלוקים"? או שמא בחינה זו שייכת רק למעמד הר סיני?

והנה מצינו בגמ' שכמה אמוראים נחלקו מה אמר רבם, וכל אחד נשבע: כך אמר רבי, כך אמר רבי. כלומר, כשהרב מדבר ישנה בחינה של "אחת דיבר אלוקים" - הוא דיבר דבר אחד, ומצד התלמידים זו בחינה של "שתיים זו שמעתי".

נתגלה לנו, אפוא, שלא רק במעמד הר סיני היה מהלך של "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי", אלא גם בשעה שרב מוסר תורה לתלמידיו, מהלך זה חוזר על עצמו. אחת מדבר הרב, ושתיים שומעים התלמידים.

ולכאורה הרי דבר זה שייך רק באלוקות? - התשובה פשוטה: כשהרב נמצא במדרגה שהוא חש שדיבורו הוא דיבור של אלוקות, שמי שמחיה את כח הדיבור שלו בזה הרגע הוא בורא העולם, הריהו מדבק את עצמו בנקודת האלוקות, ואז גם בו עצמו שייכת בחינת "אחת דיבר אלוקים", ומצד המקבלים "שתיים זו שמעתי".

כל יחיד ויחיד, כשהוא מכיר בהכרה אמיתית פנימית, שהכח המחיה שלו הוא נקודת האלוקות, והכח היחיד המניע את שפתיו ואת מיתרי הקול שלו הוא הקב"ה - הוא כביכול מידמה לדיבורו של הקב"ה במעמד הר סיני.

תוכן העניינים

בלבבי משכן אבנה - ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה