בלבבי משכן אבנה - ד· הרב איתמר שוורץ
פרק יב - כח החידוש הגנוז בתפילה · תפילה מתוך חיבור, לא מתוך נפרדות ח"ו
הדברים הללו שוללים נקודה פשוטה יותר, שרבים מרגישים בתפילה, והיא אמיתית, אבל צריך לדעת להתעלות ממנה.
גם אדם שתפילתו אינה מן השפה ולחוץ, אפשר והרבה פעמים החידוש אצלו הוא בנקודת ההתעוררות: פעם הוא מתלהב בברכה זו, פעם בברכה אחרת, והוא שואב את נקודת החידוש מאותה התעוררות שהוא מקבל בכל תפילה ותפילה מפסוק אחד, מברכה אחת וכדו'.
ודאי שזהו דבר טוב, ואין צל של ספק שהתעוררות זו עדיפה מתפילה שהיא מן השפה ולחוץ, אבל צריך לדעת שעיקר החידוש שצריך להיות בין תפילה לתפילה, הוא הקירבת ה' שאדם חש כעומד לפני המלך, וההכרה הזו של עומד לפני המלך צריכה לקבל אצל האדם מתפילה לתפילה, ומיום ליום, תוקף יותר, חוש יותר ברור, וממילא כליותיו יחושו את הדבר, והוא יפעל על כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו.
המטבע של תפילה - י"ח הברכות במיוחד, ובתוכן י"ב הבקשות - זו נקודה שמצד אחד יכולה לקרב את האדם לקונו, ומצד השני ח"ו להיפך. אם האדם שוקע ב"סלח לנו" כפשוטו, ב"רפאנו" כפשוטו, ב"ברך עלינו" כפשוטו וכו', הוא מכניס את עצמו לעולם הנפרדים, הוא נעשה שקוע בצרכי הגוף, בענייני העוה"ז. ואע"פ שאת אותם צרכי גוף הוא מבקש מהקב"ה וישנה כאן התקשרות כלשהי לבורא, אך סוף כל סוף הוא דבוק בצרכי הגשמיות!
מהי, אפוא, הצורה האמיתית של תפילה?
הנפש צריכה לתבוע קרבת ה', ובכל תפילה ותפילה שאדם מתפלל, בכל ברכה וברכה, יש למצוא בה את הנקודה מדוע אותו חסרון מפריע ומרחיק את האדם מקרבת ה', וכיצד השלמת החסר תקרב אותו לקונו. נמצא, שאין המכוון הוא בקשת השלמת החסר בעצם, אלא המכוון האמיתי הוא קרבת ה' שתיווצר מאותה השלמה. בצורה כזו הח"י ברכות הן אכן בחינה של חיים!
"לתאוה יבקש נפרד" (משלי יח, א) - מת הוא בחינה של "נפרד", אבל החיים הם בבחינה של חיבור. אם אדם מתפלל ח"י ברכות, וכל אחת מהן זו בקשה בפני עצמה - זה "השיבנו", זה "סלח לנו" וזה "רפאנו" - הרי שתפילתו היא ח"ו בבחינת פירוד, יש כאן בקשות נפרדות משום שכל ברכה וברכה היא לעצמה, ולא זהו המכוון האמיתי של תפילת שמו"ע.
אבל כאשר האדם מתחבר לפנימיות של התפילה, להתחדשות, להתחברות אל הקב"ה - אז תפילתו נעשית בבחינת חיים, ח"י ברכות.