אור ברסלב
בלבבי משכן אבנה - ד פרק יב - כח החידוש הגנוז בתפילה › "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"

בלבבי משכן אבנה - ד· הרב איתמר שוורץ

פרק יב - כח החידוש הגנוז בתפילה · "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"

עבודה רוחנית הבנויה על תפילה

גם החלק השני של היום, שאדם עסוק בענייני הגשמיות שלו - כל אחד ואחד לפי חלקו - חייב להיות מבוסס על תפילה וקשר פנימי לבורא.

ניתן דוגמא. יהודי אינו חש בטוב. ידועים לו דברי חז"ל: "תני דבי רבי ישמעאל: ורפא ירפא - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס ע"א), וכשיטת הראשונים שראוי ומצוה ללכת להתרפא, וממילא הוא מחליט לגשת לרופא.

נכנס לרופא. הוא מציג לפניו את הבעיה, והרופא בודק וכו' וכו'. מה מחשבת האדם באותו זמן שהוא עומד שם? סתם משוטטת? - בעל עבודה לא יכול לצמוח מזה! ודאי שגם לבעל עבודה המחשבה בורחת לפעמים, ויותר מלפעמים, אבל ישנה עקביות של רצון, שהמחשבה תהיה מתמדת וקבועה בעבודת קונו, ומתחילה עליו לייחד לעצמו זמן לקבוע את מחשבתו בתכלית הרצויה של מה שהוא עומד לעשות.

ובכן, הוא מדבר עם הרופא, והרופא בודק אותו. באותה שעה אל לו לשכוח, אפילו לרגע, שהסיבה שהוא הגיע לכאן, היא משום "ורפא ירפא - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"! אבל עליו לזכור ראשית כל ממי הוא קיבל רשות. יש לו לאדם רשות ללכת, אבל מי נתן לו את הרשות להגיע לרופא? - הרבש"ע! אם לא היה כזה פסוק, אומרים חז"ל, מי ששלח את המכה, הוא גם היה מרפא אותה מעצמו, ללא עזרת הרופא.

זכירה זו, שאדם הולך לרופא רק מצד רשות קונו, צריכה להיות זכורה אצלו היטב. אם הדבר לא עומד חי בזכרונו של האדם, הנפש שוכחת. ודאי שבשכלו אדם יודע את האמת, אבל הנפש אינה זוכרת שהוא נמצא כאן עכשיו בשליחות הבורא.

יתירה מזו, "מכאן שנתנה לרופא לרפאות", וכי יעלה על דעת אדם, שרופא יכול לרפאות? - אלא כשם שישנם כהנים שהם "שלוחי דרחמנא" (כלשון הגמרא), כך גם הרופא - בין אם הוא עצמו יודע זאת ובין אם לא - הוא "שלוחא דרחמנא", ויד השליח כיד המשלח.

אדם שמחליט לא ללכת לרופא כי הוא בוטח בקב"ה שירפאהו, זוכר טוב שהקב"ה הוא המרפא ולא אף אחד אחר, כי אין לו על מי לסמוך. אבל אותו אדם שכן הולך, כי "נתנה רשות לרופא לרפאות", הוא נמצא בסכנה גדולה, שכן עלול הוא חס ושלום לשכוח מי מרפא אותו!

"ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו"! בו בזמן שהוא נמצא אצל הרופא, חייב הוא לזכור את הרשות שניתנה לו מאת הבורא ית', ושמי שמרפא אותו באמת זהו הבורא. ממילא, לבו צריך להתפלל לקב"ה שירפאהו. אם לא - הוא חס ושלום עלול ליפול ביד המקרה.

אלא מאי, שאדם חי את חייו בשטף, במרוצה; מיד אחרי הביקור אצל הרופא, אדם ממהר לדרכו - זה ל'כולל', זה להתפלל וכו'. מתוך כך דיבורו עם הרופא נעשה במהירות ובלי מחשבה. אבל חייבים לדעת שהליכה לרופא גם היא עבודה. ההליכה לשם צריכה להיעשות כמו שיהודי צריך ללכת, וגם היציאה ממנו צריכה להיות כזו!

נקטנו את ענין הרפואה כדוגמא בעלמא, ובאמת ענין זה שייך בכל דבר ודבר. כל דבר שאדם נפגש אתו ומתעסק אתו, הוא חייב לא לשכוח את התפילה והתשוקה לקב"ה.

לדוגמא: אדם נכנס לחנות רהיטים, על מנת לרכוש מיטה. ישנם כמה סוגים, והוא שואל, בודק ומתעניין. אם בשעה שהוא חושב את מה לקנות, הנפש שלו אינה עסוקה בתפילה לקב"ה: "אנא, עזור לי שאקנה את מה שנצרך לי ומה שטוב לי" - אם כן, מה הקשר בין מיטה זו לקב"ה?! אדם זה עסוק בחומר, ושוכח שקניית המיטה גם היא עבודה אמיתית, אבל כל זה בתנאי שאכן יש צורך במיטה, ובתנאי שכל קניית המיטה מלווה בפניה לבורא עולם.

כשהאדם מתרגל לחיות כך, שבכל צעד ושעל שהוא עושה בחיים הוא מחובר, יש לו עם לדבר, יש מי שעוזר לו - הוא מקשר את עצמו באמת לרבש"ע.

תוכן העניינים

בלבבי משכן אבנה - ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה