בלבבי משכן אבנה - ד· הרב איתמר שוורץ
פרק טז - בנין כח הרצון בנפש · הרצון - עבודה בפני עצמה
בתפילה שאחרי הלימוד הננו אומרים: "אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר", וידועה השאלה, מדוע הם עמלים ואין מקבלים שכר, הרי בפשיטות רואים אנו שגם בעוה"ז יש שכר על עבודה? נכון אמנם שהשכר של העוה"ב "עין לא ראתה זולתך", והוא גדול לאין ערוך מהשכר של העוה"ז, אבל הלשון "ואין מקבלים שכר" משמע שאין שכר כלל! היתכן?!
וביארו בזה, שישנו חילוק יסודי בין עבודת העוה"ז לעבודה הרוחנית. בעבודה של העוה"ז האדם מקבל שכר לפי התוצאה. נגר שבנה שולחן, ושלח את השולחן במשאית ללוקח, ותוך כדי הנסיעה ארעה תאונה והשולחן נשבר - הוא לא יקבל כלל שכר על עמלו! משא"כ ברוחניות, "אנו עמלים ומקבלים שכר" - לא שכר רק על התוצאה, אלא שכר על עצם העמלות!
למדנו מכאן נקודה שורשית ועמוקה עד מאוד. בגשמיות, לכל השלבים בדרך אין ערך בפני עצמם. רק התכלית עצמה היא העיקר. לעומת זאת ברוחניות, ודאי שישנה תכלית, אבל כל שלב בדרך אל התכלית, מלבד היותו שלב לתכלית הכללית, הוא גם תכלית לעצמו!
זוהי נקודה מאוד עמוקה, וניתן דוגמא לדבר:
חז"ל אומרים: "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות ו ע"א). בפשטות הכוונה היא: "כאילו עשאה" - את המצוה.
אבל בעומק הדברים מונח כאן מכוון לגמרי שונה. אדם מבין שעל מנת לעשות מצוה צריך לרצות, לחשוב, להחליט ולעשות, ואם השלב האחרון אינו נעשה - כל הרצון, כל המחשבות, הן כמעט ללא תועלת. אך זו טעות! הרצון לעשיית המצוה הוא עולם גמור ותכלית לעצמו! עצם מה שאדם חשב, רצה ושאף לעשות מצוה, אף אם בסופו של דבר נאנס ולא עשאה, יש כאן בנין של קומה הנקראת קומת הרצון! לרצות - זו עבודה בפני עצמה!
ודאי שלכתחילה יש לקחת את השורש של הרצון ולפתח אותו עד כדי עשיה, אבל צריך להבין שעצם קומת הרצון, המושג שנקרא "רצון", הוא עולם גמור לעצמו!