בלבבי משכן אבנה - ג· הרב איתמר שוורץ
פרק ז – קובץ מאמרים · מאמר יב'
"וביום השמיני ימול בשר ערלתו"
מהו הנקרא ערל וכיצד ?
"וביום השמיני ימול בשר ערלתו". במתניתין דנדרים פ"ג איתא: "קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במילי עובדי כוכבים, שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עובדי כוכבים, שאין הערלה קרויה אלא לשם עובדי כוכבים, שנאמר 'כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב' (ירמיה ט')". כל הלומד את המשנה ורואה שאדם מהול נקרא ערל, מבין בבירור שהמושג ערלה יש לו משמעות עמוקה יותר, פנימית יותר, ננסה ב"ה לעמוד על שורשם של דברים.
לב ערל - לב שאינו מבין אמת
כתיב "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים, י' ט"ז), ופי' בתרגום: "ותעדון ית טפשות לבכון". ועיין באבן עזרא שכתב "יתכן להיות פירושו לטהר הלב עד שיבין האמת", סתם דבריו ולא פירש באיזה אמת מדובר. אולם יעוין בספורנו שביאר יותר, "ראוי שתסירו את ערלת שכלכם, והוא שתתבוננו להסיר כל טעות מוליד דעות כוזבות, וערפכם לא תקשו עוד, ובסור קושי העורף המונע מלפנות אל הראוי תפנו להכיר את בוראכם". מהי אותה נקודה עיקרית שמולידה דעות כוזבות ומונעת מלהכיר את הבורא?
דברים ששומעים מ"סתם אנשים", האם יש להתיחס לכך ברצינות
כתיב (בראשית יח, ט): "ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן וגו', ותצחק שרה בקרבה וגו', ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה וגו', היפלא מה' דבר" וגו'. דברי הקב"ה לאברהם "למה זה צחקה שרה" מעוררים תמיהה רבתי שהרי שלשה אנשים בדמות ערבים מגיעים לביתה, ולכך אברהם אומר להם "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" ופרש"י: "כסבור שהם ערבים המשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס ע"א לביתו", שהרי מדובר באנשים שאברהם לא מוכן להכניסם לביתו מפני הטומאה השורה עליהם, והנה לאחר דקות מספר הם מתחילים להבטיח הבטחות שלעת זקנותה תלד, ולכאורה למה לה לשרה להתיחס ברצינות לדברי ערבים, ומפני מה תובע הקב"ה "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי", מדוע שלא תצחק להבטחות של ערבים המבטיחים דברים שהם כנגד הטבע? קבלנו בזה מאחד הקדושים שביאור הדברים כך הוא. "אין אדם נוקף את אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה", זהו היסוד של התשובה. נפרש ונסביר את הדברים בהרחבה. כשמתבוננים בדברי חז"ל אלו לעומקם ולרוחבם מבינים שבמילים אלו נתנו לנו מבט אמיתי איך להסתכל על כל דבר ודבר בבריאה.
אדם חייב להבין שכל מה שרואה שומע וכו' יש סיבה לדבר
במילים אלו של חז"ל "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה", כללו בזה שאין שום דבר בבריאה שנעשה במקרה, הכל מדוקדק ומחושבן לחלוטין עד פרטי הפרטים הקטנים ביותר, אין שום דבר בבריאה או תזוזה בבריאה שנעשה סתם כך. ניתן משל לדבר. אדם הולך ברחוב ועובר ליד עמוד חשמל, לפתע עיניו נתקלות במודעה התלויה על גבי העמוד וכך נכתב בה: "ארגון "ושבו בנים לגבולם" מודיע בזאת על התארגנות של אברכים לנסיעה לחו"ל למטרת קרוב רחוקים, כל הרואה עצמו ראוי לכך יפנה לטל' וכו'". קורא מודעה זו מתבונן לרגע בהצעה אולם כמעט מיד נוטש את הרעיון מפני סיבות ברורות, לגביו ההצעה איננה מעשית כלל, ממשיך את דרכו וממהר למחוז חפצו. נתבונן במעשה אדם זה שראה את המודעה, אצלו אין הדבר מעשי כלל, א"כ יש לתמוה, כיון שנתברר לנו היטב שכל תנועה של האדם נגזרה עליו מלמעלה א"כ יש להתבונן מדוע נגזר עליו לראות מודעה זו, הרי לכאורה אין לו תועלת בראיית מודעה זו, וכי לחינם ראה את הדבר? מי שחייו אינם מתנהלים באמונה חושית מיד ישיב, סיבת ראית המודעה נובעת מסקרנותו וחוסר שמירת עיניו של האדם שמביט בכל מקום ללא צורך, אולם מי
שחייו ספוגים באמונה חושית יבין שתשובה זו היא חיצוניות הדברים, אולם האמת היא "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ נגזר עליו מלמעלה". מבטם של חז"ל מבט פנימי הוא, ודאי שבמבט חיצוני הוא בחר להסתכל במודעה, אולם במבט פנימי יש טעם עמוק יותר, פנימי יותר לכל דבר שרואה. אדם לא רואה דברים סתם כך, אילו לא היה צורך לראות את הדבר לא היה רואהו. כן הדבר אמור לגבי כל חושי האדם, דברינו בחוש הראות לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כל דבר שאדם נפגש עמו בחייו יש לכך סיבה. מי שאינו חי כך, חסר לו את ההרגש שהקב"ה מנהיג את העולם בכל שעה, בכל רגע, ובכל פרט ופרט, וניצנוץ של ע"ז יש כאן, חוסר אמונה בהירה וחזקה.
בכדי לא לשים לב למצב של היום צריך להיות עיוור ממש
נשוב לאדם שראה את המודעה על קרוב רחוקים בחו"ל. אף אם אמנם אמת הוא שלגביו אין הדבר מעשי, מ"מ יש לו לראות בכך תביעה מן השמים לגביו בנידון, אפשר שאף שהוא אינו יכול לממש את הנסיעה, מ"מ עליו לפרסם הדבר בין חבריו אולי ימצא מי שראוי לכך. ואולי אף לגביו מעשי הדבר לאו דוקא בחו"ל אלא כאן בארה"ק, אצל אחינו הרחוקים רח"ל מן התורה, והן אצל חלק מיושבי ביהמ"ד אשר רח"ל נתקיים בהם "ויפתוהו בפיהם ... ולבם לא נכון עמו" (תהילים ע"ח, לו), שלבם רחוק מאוד מה' ית"ש ה' ירחם. ואם גם זאת אינו יכול אולי הכוונה שיקרב אחד ויחיד, את עצמו!
לאחר דברינו אלה תובן היטב תביעת הקב"ה "למה זה צחקה שרה", בודאי שהדברים יצאו מפי ערבים, אולם מי שחי בהרגשה שכל מה ששומע הוא לצורך ואין הוא שומע דברים "סתם כך", אינו יכול לצחוק על דברי ברכה אלו. לא שהוא חושב שערבים יכולים לברך, אלא שהערבים אינם אלא כלי לדבריו של הקב"ה. מי שחי בהרגשה שאין מקרה בעולם כלל אלא הוא חי בעולמו של הקב"ה, בכל דבר ודבר הוא אינו רואה את המעטה החיצוני אלא מתבונן איך הקב"ה מדבר אליו בכל מקום ובכל זמן, ומתוך כל מצב ומצב. בעת כזו שכל
העולם רועד חייב כל אדם להבין שהקב"ה מדבר אליו ותובע ממנו משהו, לא צריך להיות נביא בכדי להבין זאת, צריך רק לא להיות עיוור וטיפש, ומי שאינו מבין עליו כתיב "ומלתם את ערלת לבבכם" ופי' בתרגום "ותעדון ית טפשות לבכון".