בלבבי משכן אבנה - ג· הרב איתמר שוורץ
פרק ז – קובץ מאמרים · מאמר י'
צו את אהרן - אין צו אלא לשון זרוז
הזריזות לעומת העצלות
"צו את אהרן". "אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות א"ר שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס", רש"י. במאמר זה ננסה להבהיר את מקור מדת הזריזות, והפוכה - מדת העצלות. ועוד דבר הנצרך ביאור, מה החילוק בין עצלות ומנוחה. לכאורה במבט ראשון נראה, שהעצל מבקש מנוחה, וא"כ יש לתמוה הרי מנוחה היא דבר נכסף לכולם והיא חלקה של שבת קדש "באה שבת באה מנוחה לעולם", וא"כ מה גרוע בבקשת המנוחה של העצל?
הרצון למנוחה פעמים שמקורו בגוף ופעמים שמקורו בנשמה
כבר ביררנו במאמרים הקודמים שכל כח שיש באדם נצרך בדיקה האם כח זה מקורו "בנשמה" או ב"גוף". ומובן הדבר שאם מקורו בנשמה הוא כח חיובי, ואם מקורו בגוף הוא כח שלילי (המילה שלילי ענינה עמוק מאוד אולם אכמ"ל). עתה נבדוק את הרצון למנוחה מהיכן הוא בא, האם מן הנשמה או מן הגוף. האמת היא שהרצון למנוחה יכול לנבוע גם מן נשמה וגם מן הגוף, אולם יש חילוק עצום בין מהות המנוחה של הגוף למהות המנוחה של הנשמה, וכיון שחלוקים הם במהותם חלוקים הם אף בדרך השגתם, ונבאר הדברים.
"כי מאתך היא מנוחתם" - לעומתה יש מנוחה שאיננה מהקב"ה
כתב המס"י (פ"ט) "הנה מפסידי הזריזות הם הם מגדילי העצלה, והגדול שבכולם הוא בקשת המנוחה הגופית ושנאת הטרח". נתבאר בדבריו שהעצל מחפש מנוחה של גוף, וכדבריו "בקשת המנוחה הגופית". אולם מנוחתה של הנשמה שהיא מנוחתה של שבת קדש, שונה היא לחלוטין, עליה אמרו "מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה, יכירו בניך וידעו, כי מאתך היא מנוחתם". עתה נבאר את שורשם של ב' מנוחות אלו.
מנוחה אמיתית רק כאשר אדם דבק בשורש הויתו ולא בדברים חיצונים
כתוב (רות א' ט'): "יתן ה' לכם ומצאן מנוחה אשה בית אשה". הענין שהאישה אינה מוצאת מנוחה אלא בבית אישה - בעלה, נתבאר בכתבי החכמה, מפני שמקורה של האשה הוא האיש כמפורש בקרא (בראשית ב', כ"ב): "ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם". ואין מנוחה בעולם אלא כאשר הנפרד דבק במקורו, בשורשו. כל מנוחה שאינה מנוחה של דביקות בשורש איננה מנוחה אמיתית, ואינה אלא דמות של מנוחה בלבד. אין לאדם מנוחה אמיתית רק כאשר הוא דבק במקורו. ומהו מקורו ושורשו? הקב"ה. רק דביקות בקב"ה יכולה להביא לאדם מנוחה פנימית אמיתית. זוהי מנוחתה של שבת קודש. שבת היא המקור והשורש לכל ששת הימים, "דההוא יומא מתברכאן מניה כל שתא יומין" (זוה"ק הנאמר בליל שב"ק), ולכך דוקא שבת קדש נקראת יום מנוחה.
מהותה של מנוחה - ביטול כל החושים
כדי להבין מהי המהות של המנוחה הפנימית, מנוחתה של הנשמה הק', נתעמק בענינה של מנוחת השבת שהיא כפי שנתבאר מנוחתה של הנשמה. בשב"ק מחויב האדם להיות במצב "כאילו כל מלאכתך עשויה". איך אדם יכול להגיע לכזה מצב, והרי באמת מלאכתו איננה עשויה? ומהו המושג "כאילו"? זהו סודה של השבת, שכתוב עליה "וקראת לשבת עונג". לא כתוב רק לענג את השבת, אלא שעצם הויתה של השבת ענינה "עונג". יבדוק האדם את עצמו היטב, וימצא שבשעה שהוא מתענג מאוד מדבר מסויים הוא שוכח מכל העולם, מכל הדאגות, מכל הצרות. מי שזוכה לטעום באמת את העונג הטמון בשבת עצמה (ולא במאכלי שבת!) הוא ממילא מכל הדאגות והצרות. אין הוא נצרך לציווי שיהיה במצב כאילו כל מלאכתך עשויה, מצב זה מגיע ובא ממילא עם מציאות העונג של שבת. מי שזכה פעם לעונג אמיתי יודע, שבשעת העונג אין המחשבת פועלת כלל (להבדיל, יש כאלה שמצב זה קיים אצלם בשעה שהם אוכלים, וזה לעומת זה וכו'), האדם מתעלה למעלה ממדריגת מחשבה.
"שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעוה"ז"
עתה נבין את המרחק הגדול בין המנוחה הרוחנית למנוחה הגופנית. המנוחה הגופנית זוהי מנוחה שנובעת מחוסר רצון לפעול, מהעדר תכלית, מחוסר הכרה - פעמים שכלית ופעמים פנימית במצבו השפל של אדם אלו ישאר כך ללא טורח ויגיעה לנצח נצחים. האדם משלה את עצמו "שאיכשהו" יסתדר, במקום להפנים את האמת "שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעוה"ז אלא לעמל וטרח וכו', וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם, אשר אכילתם בחפזון ושנתם עראי, ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב" (לשון המס"י פ"ט). מי שזכה להפנים הדברים אל לבו ולא מונע מעצמו לטרוח ולהתיגע, לאט לאט במשך הזמן אם ימצאו מעשיו חן בעיני הקב"ה, יזכהו שיתקיים בו דברי המס"י (פ"ז): "שכל מעשיהם של צדיקים במהירות, אשר לא יתנו הפסק זמן לא אל התחלת המצוה ולא אל השלמתה וכו' וכן מן הזריזות יולד ההתלהטות, והיינו כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך", עכ"ל. ומשם ימשיך ויצעד בסולם העליה עד אשר יזכה ויתקיימו בו דברי דוד המלך ע"ה (תהילים ס"ג, ט'): "דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך". אולם כל זה אם יקיים בעצמו תמיד דברי הנביא (הושע ו', ג') "ונדעה נרדפה לדעת את ה'".