בלבבי משכן אבנה - ג· הרב איתמר שוורץ
פרק ז – קובץ מאמרים · מאמר ד'
"עתה ידעתי כי גדול ה'"
יתרו אומר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים" וביאר רש"י שם: "מלמד שהיה מכיר בכל עבודת כוכבים שבעולם שלא הניח עבודת כוכבים שלא עבדה", ע"כ דבריו.
נתבונן ונראה מה היה הדחף הפנימי הגדול שהיה ליתרו, שמכח דחף זה סובב בכל העולם לבדוק כל סוג של ע"ז, והאם הוא כח חיובי או לא. ב"ה כשנבין נקודה זאת יחוייב הדבר בדיקה מעמיקה האם גם בנו קיים כח זה. אם לאו, תשאל השאלה מדוע דוקא יתרו זכה לכח זה. ואם גם בנו קיים כח זה, האם אנו משתמשים בכח זה? ולשם מה ניתן באדם כח זה. נקוה ב"ה ללבן את הדברים אחד לאחד.
כח החיפוש באדם - נובע מכח הנשמה הטהורה בקרבו
תחילה נקדים את דברי המס"י בביאור חובת האדם בעולמו שהביא את דברי חז"ל (קהלת רבה ו): "וגם הנפש לא תמלא" (קהלת ו' ז') משל למה הדבר דומה? לעירוני שנשא בת מלכים, אם יביא לה כל מה שבעולם - אינם חשובים לה כלום שהיא בת מלך! כך הנפש אלו הבאת לה כל מעדני עולם אינה כלום לה, למה? שהיא מן העליונים", עכ"ד. נבאר דבריו מעט בהרחבה. האדם יש בו גוף ונשמה, גוף - חומרי, נשמה - כח רוחני. והנה טבע כל דבר שאוהב ונמשך לדומה לו, אם כך טבעי וברור הדבר שהגוף שהוא חומרי ימשך אחר החומר, והנשמה שהיא רוחנית תימשך אחר הרוחניות. עתה נתבונן, הנה התבאר לנו שקיימים באדם שני כוחות הסותרים זה את זה, הגוף מושך לחומר והנשמה לרוחניות, והנה אדם שכח הגוף הוא השולט אצלו, נמשך באופן טבעי רוב הזמן לחומר. שכח הנשמה שולט בו, באופן טבעי נמשך לרוחניות. הקורא המשכיל יבין ממילא שאדם שתשוקתו לחומר, תפקידו וחובתו בעולמו, להפוך את ה"בעל הבית" אצלו. כלומר, במקום שהגוף
ישלוט והנשמה תהיה אצלו כגר במקום לא לה, תפקידו שהנשמה תשלוט והגוף יהיה גר. עתה ננסה לבאר איך להגיע לזה.
"בטל רצונך מפני רצונו"
אמרו חכמים: "בטל רצונך מפני רצונו". נבאר את עומק סיבת עבודת ביטול הרצון. אחר שהתבאר לנו שיש באדם שני רצונות סותרים זה לזה - רצון הנשמה לרוחניות, ורצון הגוף לחומר - אם רצון האדם להגביר את הנשמה על הגוף, מוכרח הדבר ונראה שאין דרך אחרת, רק להתנגד בכל כוחו לרצונות של הגוף, ואלו הם דברי החזו"א באגרותיו: "כל שבירה ושבירה מרצונות הגוף היא אבן מאבני העזרה לבנין ביהמ"ק הפנימי של האדם".
האדם לא נברא אלא להתענג על ה'
עתה נרחיב הדברים ונבארם. אמרו חז"ל: "אין למעלה מענג", כלומר הכח הפנימי באדם שהוא כח הדחף למעשיו, הוא עונג. ביאור הדברים, אדם רוצה הנאה ולזה שואף כל ימי חייו וכל מעשיו סובבים סביב ציר זה. אולם כיצד יגיע לאדם עונג? לזה יש ב' דרכים: א. רוחני. ב. גשמי. כל זמן שכח ה"גוף" שולט באדם נדמה לו שהטוב והעונג הוא רק בדברים גשמיים. אולם בשעה שאדם זוכה וכח ה"נשמה" שולט באדם, הוא מכיר שאין טוב ועונג רק רוחניות. והם הם דברי הרמח"ל שכתב בתחילת ספרו מס"י "שהאדם לא נברא אלא להתענג", אולם מהו העונג האמיתי, המשיך שם בדבריו וכתב: "וכשתסתכל עוד בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים ע"ג, כ"ח) "ואני קרבת אלקים לי טוב" וגו', כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני אדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נטעה", עכ"ל. דבריו ברור מללו, הטוב האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, דהיינו רוחניות, ומה "שיחשבוהו בנ"א לטוב אינו אלא הבל ושוא נטעה". מי הם בנ"א אלו שיחשבו שאר דברים לטוב? הם אותם אלו שכח
ה"גוף" שולט בם, ומראה להם שהחומר יש בו ממש והוא הטוב. אולם האמת הוא ש"הטוב" של ה"חומר" אינו אלא הבל, וכדי להגיע להרגשה זו על האדם לשבר את החומר, ואז ירגיש את הטוב האמיתי, הרוחני.
מתי התחיל יתרו לחפש את האמת
עתה פתח דברינו יאיר, מהיכן נבע הדחף הפנימי של יתרו לחפש את האמת בכל העולם, דברינו לעיל נתנו אור להבנה בדבר. נתבונן ונבין, תענוג רוחני, ונפשו הפנימית לא נתנה לו מנוח עד אשר הגיע להכרה אמיתית וברורה והיא, "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים".
מצבנו אנו - לעומת יתרו
נמשיך להשיב על השאלה השניה שנשאלה בראשית הדברים והיא "האם גם בנו קיים כח זה כיתרו? התשובה ברורה לחלוטין! ודאי וודאי שכן! אלא שאולי כח זה נעלם בתוכינו לגמרי! אע"פ שאנו לומדים רוב היום או חלקו, מ"מ בבדיקה מעמיקה נבדוק להיכן לבנו נוטה, מה תשוקת לבנו, האם לרוחניות, לקב"ה, או ח"ו אנו נוטים אחר החומריות. אין הדבר נמדד בכמה שעות ביום האדם לומד, אלא הדבר נמדד במה שהוא מתעסק בשעות הפנאי (אם יש כזה מושג), מה הוא חושב בלכתו ברחוב. וכן בממונו, את מעט הכסף הנותר לו אחר קנית ההכרח, האם קונה בזה מותרות או מחלקם לצדקה, ותן לחכם ויחכם עוד. המשכיל דקדושה המחפש את האמת, יבין הדברים לאשורם.