בלבבי משכן אבנה - ג· הרב איתמר שוורץ
פרק ז – קובץ מאמרים · מאמר א'
"ושמי ה' לא נודעתי להם"
כתוב "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בקל שקי ושמי ה' לא נודעתי להם". וביאר רש"י: "לא נודעתי, לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתי ולא קיימתי".
ודבריו טעונים בירור, כיצד יתכן הדבר שאבות העולם, ג' רגלי המרכבה, אשר בזכותם אנו חיים עד היום הזה, לא זכו להכיר את מדת האמת של ה', וכי ח"ו חיו בטעות?! והלא דברי רש"י ברור מללו "לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי".
"מאמר החכם תכלית הידיעה שנדע שלא נדע"
טרם נברר הדברים, נקדים לזה את מאמרו הנודע של החכם: "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע". ומאמרו תמוה מאוד בתלת: א. איך יתכן שהתכלית שלא נדע, והרי הדבר ברור ומוסכם אצל כל חכמי התורה והמוסר, שעל האדם להיות בר דעת ולא ח"ו חסר דעת? ב. מדוע נצרך ללמוד את כל התורה כולה בכדי להגיע למצב של העדר דעת, מצב זה קיים אצל כל אחד שלא קרא ולא שנה? ג. איך אפשר מתוך הדעת להגיע להעדר דעת?
מתוך שאלת האדם אפשר להכיר מדריגתו
האמת היא שקושיה זו ומעין זו קשה רק למי שאין תכלית עולמו הפנימי של עצמו ברור לו, אצלו קושיה זו נראית חזקה וכמעט שאין עליה תשובה. אמנם אלו שכבר הגדירם בעל המס"י במשלו לגן המבוכה בהגדרה זו: "העומד כבר על אכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין אמיתיים והכוזבים", אצל אדם מהסוג הזה תשובה לקושיה זו היא "מושכל ראשון" שלו. אצלו זה בסיס בכל דרך חייו, עם מחשבה זו הוא קם ועמה הוא מתהלך ואף על משכבו בלילות בה יהגה. אולם מי שעדיין נמצא בתוך גן המבוכה, אצלו הדברים נראים סתומים וחתומים.
במבט יותר נוקב, אם החכם העמיד את "אי הידיעה" כתכלית, אדם שאינו מבין מהי "אי ידיעה" זו אינו יודע מה תכליתו, יכול להיות שהוא בקי בש"ס בבלי וירושלמי ספרי וספרא ותוספתא בעיון נפלא, אבל אינו יודע מהי התכלית של כל תורתו.
"מי יאמר לך מה תפעל"
עתה נבוא לבירור הדברים. נפתח במעשה שהיה באחד מעובדי ה' האמיתיים, ששוחח עם מאן דהוא על מצבו, עסקו, ופרנסתו, הלה סיפר על מצבו, ולבסוף סיכם ואמר שהוא ממש רואה בחוש "סייעתא דשמיא" נפלאה בכל מעשי ידיו. השיב לו אותו צדיק: "טעות חמורה בידך", נדהם הלה מאוד ואמר: "וכי ללא סייעתא דשמיא יכלתי להצליח כ"כ?!" השיב לו הצדיק: "הנני שב ואומר טעות חמורה בידך, אתה חושב ש"אתה" עושה ויש לך "סייעתא דשמיא", ואני אומר לך שהקב"ה עושה "הכל" ואתה אינך אלא כפפה על ידו של הבורא ית'".
הכרת האדם באפסיות כוחו ומעשיו
מעשה זה יפתח לנו צוהר להבין את עומק דברי המס"י בדרכי קנית החסידות, (פרק כ"א) שכתב: "על כן חייב האדם להשתדל איזה השתדלות וכו' שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו וכו', אך לא שההשתדלות הוא המועיל אלא שההשתדלות הוא מוכרח". עומק דברי הרמח"ל כהגדרת הדברים לעיל, שהאדם אינו אלא כפפה בלבד לידו של הבורא ית', וכי יעלה על דעתך שכפפה יש בכחה לעשות משהו. והן והן הדברים אמורים בין בגשמיות בין ברוחניות, האדם אינו אלא כפפה שאין בה לא דעת, לא כח, ולא יכולת לפעול מעצמה כלום, ואינה מתנוענעת אלא ע"י ידו של הבורא ית'.
גדלות הבורא ביחס לשפלות האדם
הצוהר הנפתח ייטיב להסביר לנו את דברי הרמ"א באו"ח סי' צ"ח וז"ל: "ויחשוב קודם התפילה מרוממות הקל יתעלה ובשפלות האדם". הרמ"א כתב לנו מה לחשוב, אבל השאיר לנו לפתח המחשבה במה היא גדולתו של הבורא ובמה היא שפלות האדם.
כיצד יזכה האדם לצאת מדבקות ב"גבול" לדבקות ב"בלתי בעל גבול"
בתפלת מוסף של "היום הקדוש" אנו אומרים" "ואביתה תהילה, מדלי מעש, מחסרי שכל, מעדורי אמת", זוהי ההגדרה הנכונה ביותר "לבשר ודם", מקטן שבקטנים ועד לגדול שבגדולים, בעל מעשים ככל שיהיה, שכל רחב ככל שיהיה, אמיתי ככל שיהיה, ביחס לקב"ה שהוא "אין סוף", כל החכמה סכלות תיחשב, וכל אמת כשקר יחשב. גם ההשגה של האבות הקד' וגם ההשגה של משה רע"ה שהיא יותר אמיתית מהשגת האבות הקד', ביחס להשגת הבורא שהיא השגה "אין סופית", כל ראיה היא מצומצמת, וכן כל מחשבה מוגבלת, רק כשאדם מכיר היטב, לא רק במוחו אלא בכל נימי לבבו שדעתו קצרה, "והאדם כולו שגיאה" כלשון החזו"א באגרותיו, אז שורה עליו כוחו של ה"אין סוף", ומנהיגו באמת אלוקית, באמת אין סופית. כל זמן שאדם עדיין חושב שהוא "חכם", "מבין", "ויודע", רחוק הוא מאוד מהאמת האלוקית. רק בשעה שהוא מחכים שהוא אינו "חכם", מבין "שאינו מבין", יודע שהוא "אינו יודע", אז ידע שדבק באלוקיו.
הסולם במעלות האדם
סדר מדרגות עליית האדם כך הוא, תחילה אינו יודע, אח"כ לומד תורה ויודע, אח"כ אם זוכה יודע שלא יודע. אולם לזכות להשגה זו, צריך חכמה מרובה, טהרת הלב נפלאה, וביטול כל נקודת אנוכיות.
"תכלית הידיעה שנדע שלא נדע"