בלבבי משכן אבנה - ג· הרב איתמר שוורץ
פרק ב - תורה · ענף א'
ראשית על האדם להתבונן מה תכלית חייו
ראוי לו לכל אדם תחילה להתבונן מה הוא רוצה להפיק מחייו. כשם שבעל חנות ברור לו שמטרת חנותו היא להרויח כסף. וכן יש אנשים שמטרתם תעסוקה, כלומר שאינם רוצים לשבת בבטלה ולכך עוסקים במכירה. כן ממש מוטל על האדם להתבונן ולחשוב היטב מה היא מטרתו בחייו, ומה הוא רוצה להפיק מן החיים.
בודאי שיש מן האנשים שישיבו שמטרתם כבוד, כסף וכדומה, אולם באלו לא נעסוק. כל בר דעת מבין שהם רחוקים מן האמת.
רבים חושבים שתכלית האדם לדעת ש"ס בעיון ולדקדק במצוות
נכנס יותר פנימה. התשובה המצויה בפי רבים, שרצונו הוא לעסוק בתורה ולדעת את כל הש"ס בעיון, וכן לקיים המצוות כראוי. כלומר, עם כל החומרות.
אולם כשנתבונן בדברי הרמח"ל נמצא, שכתב שתכלית האדם שונה לחלוטין.
הרמח"ל בפתיחת ספרו כתב: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו החכמים ז"ל הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה'". וכן בסוף הפרק כתב "ואמנם ראוי לו שתהיה כל פניתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה, אם קטן ואם גדול אלא להתקרב אליו יתברך וכו', עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת", עכ"ל.
תכלית האדם - דבקות בבורא יתברך
נתבונן. הרמח"ל לא כתב שתכלית האדם לדעת את הש"ס בעיון ולקיים מצוות לחומרא. הוא העמיד תכלית שונה לחלוטין, להתקרב לה' יתברך ולהתענג עליו. אין זאת אומרת ח"ו שלא צריך ללמוד את הש"ס, והרי אמרו חז"ל שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, אלא שתכלית ידיעת התורה ענינה הדבקות בו ית"ש.
טעות רבים מהו המושג דביקות
טענה נושנה נשמעת בפי רבים, שכיון שהקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא, א"כ בשעה שאדם עוסק בתורה ממילא דבק בבורא כיון שהכל אחד. ולכך אין צורך להדבק ישר בקב"ה, אלא די להדבק בתורה וממילא דבק בבורא. אולם טעות יסודית יש בהבנת הדברים, דא"כ אדם שדבק בישראל, וכן דבק בעצמו ג"כ, לא יצטרך לעסוק בתורה, שהרי מפורש אמרו, קב"ה וישראל חד. אלא ודאי ברור לכל מבקש אמת שא"א לקרוא את דברי הזהר כבעה"ב ולהוציא מכך מסקנות הנוגעות לכל תכלית חיי האדם בעולמו. בכדי להוציא מסקנות מהזהר נצרך ידיעה רחבה מאד, וכן לימוד מעמיק בדבריו.
דביקות האדם בבוראו - בשכלו או בלבו ?
סיבה נוספת שממנה נבעה הטעות שדביקות בתורה היא דביקות בקב"ה, מפני חוסר ההבנה מהי דביקות בבורא. אדם סבור שדביקות בקב"ה הוא ע"י המחשבה, ולכך עולה בדעתו שמכיון שמחשבתו דבוקה בתורה, והתורה והקב"ה אחד, לכך הוא גם דבק בקב"ה. אולם באמת מהות הדביקות בקב"ה, ענינה שונה לחלוטין.
קרבת ה' אמיתית ודביקות בו יתברך איננה ב"שכל" אלא ב"לב". רק מי שלומד תורה של לב בבחינת לבי ראה הרבה חכמה, תורתו מדבקת אותו בקונו דבקות אמיתית.
דביקות אמיתית - היא הרגשת קירבה ממשית לקב"ה
ענין דביקות בקב"ה הוא הרגשת הקרבה לקב"ה. ניתן משל לדבר, האדם יכול לעמוד ליד אדם שני, באותו מטר, צמודים זה לזה, וכל מחשבתו אינה אלא על אדם העומד לידו. מ"מ הוא רחוק ממנו כמרחק שמים וארץ. לבו אינו עם חבירו, אלא שכלו. קרבה בין רעים היא רק כאשר הלבבות של שניהם מאוחדים ודבקים זה בזה, אוהבים זה לזה. "מרחק כי לא יחצה". לא מרחק המקום מרחיק את האדם מבוראו ולא קרבת מקום מקרבת אותו אל בוראו, אלא רק קשר אמיץ, אהבה אמיתית היא הדביקות בקב"ה. מי שכל עיסקו בתורה אינו אלא בשכל, האיך ע"י לימוד כזה ידבק בבוראו? הוא עוסק ב"שכל" והדביקות היא ב"לב". אלו הם שני עולמות שונים לחלוטין. עולם של שכל, עולם לחוד הוא, ועולם של לב עולם לחוד הוא.