אור ברסלב
בלבבי משכן אבנה - ג פרק א › ענף ז'

בלבבי משכן אבנה - ג· הרב איתמר שוורץ

פרק א · ענף ז'

ענף ו'

"לשמה"

לאחר שזכה האדם ורצונותיו האנוכים שקטים, ומחשבתו מתמדת וקבועה לחשוב בבורא יתברך. עתה צריך שתהיה מגמתו להגיע לענין העיקרי בעבודת ה', והוא "לשמה".

באור המושג לשמה

המושג ידוע, אולם אמיתת ענינו פחות ידועה. נבאר כיצד להגיע למדריגת לשמה (דברינו בפרק זה אמורים לאלה שדרכו והשיגו עד כאן). עיקר שורש הרע בבריאה הוא ה"אני", לעומתו עיקר התיקון והטוב האמיתי הוא ביטול ה"אני", ביטול גמור. נפרש, טבע כל אדם (מי פחות ומי יותר) מתולדתו שדואג לעצמו. מחשבתו על עצמו, ובכל מקום ובכל ענין הוא תופס את הדברים ומסדרם ביחס לאיך זה נוגע לעצמו. אין הכוונה שאינו חושב כלל על הזולת ח"ו, יכול להיות שחושב, אבל עיקר ענינו ומחשבותיו ובעיקר רצונו הפנימי כל הזמן לדאוג לעצמו. ולכך כל ענין שנפגש עמו, מחפש ומתבונן מה ירויח בזה, פעמים גשמיות ופעמים רוחניות. מ"מ עיקר מגמתו - לעצמו (מי שלא מרגיש כך, ידע שהוא פשוט לא מכיר את עצמו רק ברובד החיצוני שבו, אולם קצת יותר פנימה בנפשו אינו מכיר כלל).

המושג "אני" הוא היפך תכלית הבריאה

אולם, האמת היא שהאדם לא נברא כלל למען עצמו, אלא רק למען בוראו. כל כולו אינו אלא לעשות רצון קונו ולא רצון עצמו. ואף אם לא יקבל שום שכר בעמלו, מ"מ חייב לעבוד בוראו, כי כך רצון הבורא, והאדם אין לו בעולמו אלא לעשות רצון קונו. זוהי האמת האלוקית, זוהי האמת של הבורא. האדם חייב להפנים את האמת הזו, א"א לברוח ממנה. האדם מוכרח לשעבד את עצמו לאמת זו. כל מחשבה שאדם חושב ורוצה לצורך עצמו, הוא מתרחק מן האמת האלוקית, מן האמת של הבורא. סטיה קלה מן האמת כבר איננה אמת.

והנה יש שני כוחות שמניעים את האדם, הערב והאמת. עד עתה עסקנו בעיקר בערב, היינו עבודת האדם מחמת רצונו להטיב לעצמו. ועתה, עיקר עסקינו באמת, אמת לשם אמת, (מי שלא מרגיש שהאמת מחייבת אותו, הוא זקוק להדרכה מיוחדת ואכמ"ל). אדם חייב לעמול ולברר לו את האמת הנזכרת ולהפנים אותה בכל נימי לבו.

ההחלטה הקשה בחיים

לאחר שנתבררה האמת לאדם, עתה מוטל עליו לקבל החלטה קשה, אולי הקשה ביותר בחייו, עליו להחליט שהוא לא חי יותר למען עצמו אלא חי רק למען הבורא. ודאי שמן ההחלטה עד היישום הגמור יקח זמן, וגם יהיו נפילות לא מעטות. מ"מ ההחלטה בפני עצמה חשובה מאד, והיא נקודת מפנה יסודית מאד בחיי האדם. יציאה מן העולם של "אני", לעולמו של הבורא יתברך. ויציאה מן הויה של מקבל (חי למען עצמו), להויה של נותן (חי למען הקב"ה, ואח"כ אם יזכה למען הזולת).

התאמת המעשים להחלטתו

לאחר שקבל האדם על עצמו לעשות מפנה יסודי זה, עליו להתאים את מעשיו לזה. למשל, עולה לאוטובוס ויש רק מקום אחד, עליו לתת לשני, אע"פ שהוא קדם לחבירו. וכן על זה הדרך. ולעולם ה"אני" אינו תופס מקום ואינו שיקול כלל. אלא, בכל דבר השיקול מה יתן נחת רוח לבורא.

הבחנה פנימית מפני מה הוא עושה את הדבר

נוסף על שינוי המעשים, נצרך ג"כ להתאים את כוונתו ומחשבתו. כלומר, גם מעשים שראוי לעשותם, צריך שכוונתו ומחשבתו יהיו זכים רק למען עשות נחת רוח לבורא יתברך. לא למען כבוד, לא למען הרגשה שהוא צדיק בעל מדריגה וכו', לא למען שכר בעוה"ב, ואף לא למען דביקות בבורא מפני התענוג שבדבר. אלא, רק לעשות נחת רוח לבורא יתברך. זו צריכה שתהיה כוונתו של האדם בכל הכ"ד שעות.

לפני כל מעשה ומעשה שעושה, זו תהיה מחשבתו במוחו ובלבו לעשות נחת רוח לבורא יתברך.

צריך שכל מגמת חייו תהיה להרבות כבוד שמים

לאחר שיתמיד בכך צריך שנקודה זו של לעשות נחת רוח לבוראו, תקבל אצלו תוספת עומק ורובד פנימי יותר. והוא, שלא רק לפני כל מעשה ומעשה יחשוב כן, לעשות נחת רוח לבורא יתברך, אלא שזו תהיה כל הויתו לעשות נחת רוח לבורא יתברך. כשם שבעלי הממון מגמתם בממון ובזה שקועה מחשבתם כל הזמן, כן תהיה מחשבתו שקועה כל הזמן איך לעשות נחת רוח ליוצרו, איך להרבות כבוד שמים יותר בבריאה. עם מחשבה זו יקום ממטתו, ועם מחשבה זו יתהלך כל היום, ואף בה יעלה על ערש יצועיו. זו תביעה פנימית שאין לה רגיעה.

רצון להרבות כבוד שמים אפילו עד כדי מסירות נפש

אם זכה האדם והגיע עד כאן, עתה שומה עליו לעלות למדריגת ר"ע שאמר בשעת מיתתו על קידוש השם "כל ימי הייתי מצפה מתי יבוא פסוק זה ("בכל נפשך" אפילו נוטל את נפשך) לידי ואקימנו". כלומר כל תשוקתו לעשות רצון קונו, להרבות כבוד שמים עד כדי ביטול ה"אני" לחלוטין, מסירות גמורה, אפילו למסור את החיים למען הקב"ה. בין את החיים הגשמיים ובין למסור את החיים הנצחיים. וכמו שמסופר על כמה צדיקים שנתנו חלקם בעוה"ב למען הרבות כבוד שמים, ויתרו על כל ענין פרטי למען הקב"ה, וזו היתה מגמת כל חייהם.

דאגה אמתית לכל בני ישראל

מי שחי בצורה זאת, מקיים בעצמו את דברי המס"י (פי"ט) "ראוי לכל חסיד שיתכוון במעשיו לטובת דורו כולו לזכות אותם ולהגן עליהם".

הרמח"ל עצמו בתקנות ישיבתו תיקן, שכל זכות הת"ת בבית מדרשו שייך לכל כנסת ישראל. וכן נהגו צדיקים רבים.

סיכומם של דברים, לחיות רק למען השם יתברך ולמען כנסת ישראל, ולא למען עצמו. מי שחי כך ודאי יגיע אל נשמתו. הגוף - ענינו דאגה לעצמו. ככל שיצא מעצמו יותר, כך ידבק בנשמתו יותר. רק ע"י עבודת "לשמה" באמת אפשר להגיע לנשמה. יעזרנו ה' שנזכה לזה.

תוכן העניינים

בלבבי משכן אבנה - ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה