בלבבי משכן אבנה - ב· הרב איתמר שוורץ
פרק כח - תמימות · הכרה פנימית ב"הוא אמר ויהי"
כמו בכל ענייני המידות - שהן נמצאות גם בהכרה וגם בתת ההכרה של האדם - גם בענין השאלות, ישנן שאלות שהן בהכרה, וישנן שאלות שנמצאות בתת ההכרה של האדם, ואף אם נדמה לו שבהכרה הוא לא שואל שאלות, עליו לבדוק בעומק לבו, האם באמת לא מפריע לו כלום בחיים, או שמא ישנן נקודות מסוימות בחיים שמפריעות לו?
אם אדם מרגיש צער - לא צער הגוף, אלא יסורים פנימיים - מכל נקודה בחיים [בנו חולה, כואב לו הלב וכו'], הוא עדיין לא הגיע לשלמות המדרגה הזו.
ודאי שכדי להגיע לשם, נדרשת מהאדם עבודה עצומה, וכל אחד ואחד צריך לנסות לקחת את הדברים ולהתקדם בהם ככל שיוכל, אבל הנקודה השווה והפנימית של הדברים היא, להגיע למהלך אחד פנימי של חיים עם אמונה פשוטה בבורא עולם, ללא שום שאלות. כל מה שעובר על האדם הוא מקבל בשמחה כפשוטו, מכח האמונה הברורה של "הוא אמר ויהי", והקב"ה יודע מה הוא עושה.
עסקנו בפרקים הראשונים בענין האמונה. "בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה", זו ההכרה הפנימית של האמונה, שאין שום שאלות! לא רק אמונה שיש בורא עולם, ולא אמונה בהרגשה מוחשית שהקב"ה נמצא עמו, אלא אמונה כזו שמכוחה אדם חי רגוע ושלו כל ימיו!
כפי שאמרנו "פורים" הוא בגימטריא "שאלה", ויש להוסיף שהוא גם בגימטריא "שלו", כי כשאדם מבטל את כל השאלות שלו - יש לו שלוה אמיתית, "מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה ". אין דבר אחר פנימי יותר במושגים של נברא. במדרגה זו מבטל האדם את כל כולו לקב"ה, לא שואל כלום, אלא הולך עם הקב"ה בתמימות.
ככל שהנברא קרוב יותר להשגה שאין לו שום שאלות, והוא שמח עם הנהגת הבורא בכל עת ובכל שעה - הוא קרוב לה' אלוקיו, וככל שהוא רחוק ממנה, כך יתרחק מבורא העולם.